על מה נענש רבי חנינא בן תרדיון: האם היה מורד ברומאים?

לא ידוע מי היה תרדיון. אין הוא נזכר בפני עצמו ואין אנו יודעים אלא על בנו המפורסם ר' חנינא וכנראה היה לו בן נוסף, ר' אליעזר. יש לנו שמועות בודדות משם שניהם. אבל אפשר כמובן שהיה זה בן אחד ויחיד וכיון שר' חנינא מביא שמועות לעתים בשם רבי אליעזר, השמועה התקצרה והתאחדה ובמקום "ר' חנינא בן תרדיון אמר רבי אליעזר" יש לנו "רבי אליעזר בן תרדיון".

כמו כן, יתכן גם שהיו שני תרדיון ובנו של כל אחד מהם היה לתנא...

נתחיל ברבי אליעזר, שההלכות בשמו מועטות עוד יותר. הוא נזכר בירושלמי גיטין (ז)

נתייחדה עמו בפני שנים צריכה הימינו גט שני

באחד - אינה צריכה ממנו גט שני

באחד בשחרית ובאחד בין הערבים - זה היה מעשה ושאל רבי אליעזר בן תרדיון לחכמים ואמרו אין זה יחוד.

רבי אליעזר בן תרדיון צריך להתמודד עם שאלה מעשית, אודות מי שגירש את אשתו וחזר והתייחד עמה, אז היה לנו לחשוש שבעל שוב וקידש בביאה, אבל אין לנו אלא שני מעשים ולכל אחד מהם עד. זה שפנו לרבי אליעזר מלמד שהיה נחשב כמי שאפשר לפנות אליו, כלומר תלמיד חכם. זה שהוא פנה לחכמים מלמד שלא היתה לו מסורת ולא רצה להכריע.

באוסף דרשות על שירת הים אנו מוצאים דבר אגדה ממנו.

ר' אלעזר בן תרדיון אומר משה היה פותח בדברים בתחלה, וישראל עונין אחריו לאמר עמו, לכך נאמר לאמר[1]

הווה אומר שהיה גם דורש באגדה. ודבריו נראים כפשט הכתוב.

על רבי חנינא ידוע לנו יותר. הוא נזכר בדורו של רבי עקיבא, ומביא שמועות בשם רבי אליעזר, מה שמאפשר לתארך אותו לאחר החורבן, אך הוא מביא שמועות המדברות על הנעשה בפני הבית, ולכן נראה שחי ופעל גם לפני החורבן.

הוא נזכר יחד עם רבי חלפתא, וזה נראה כאילו היו חברותא במובן המודרני שלנו.

ברשימת בתי המדרש המהוללים שאליהם כדאי להגיע נזכר בית מדרשו של רבי חנינא בסיכני. לפי איכה רבה (בובר) פרשה ב היה לו ולעוד תנאים ידועים "[בית ספר למקרא ובית תלמוד] למשנה".

אל משפחתו אגיע עוד מעט כי זה החלק המאלף יותר לדעתי. נעבור אם כן לתורתו.

אלו שמועות יש לנו ממנו?

מעשה בימי ר' חלפתא ור' חנניה בן תרדיון שעבר אחד לפני התיבה וגמר את הברכה כולה ולא ענו אחריו אמן תקעו הכהנים תקעו מי שענה את אברהם אבינו בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה הריעו בני אהרן הריעו מי שענה את אבותינו על ים סוף הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה וכשבא דבר אצל חכמים אמרו לא היינו נוהגין כן אלא בשער מזרח ובהר הבית[1]

הדבר היה לפני שניהם, ומכאן שהיו שניהם הראשים והאחראים באותו מעמד של תפילה צבורית של תענית. וכיון שכן אפשר להניח שנוסח התפילה וכל מה שנהג ולא נהג בה היה על דעתם. וכן שהסכימו ביניהם. וכן שדעתם היתה שונה מדעת חכמים. והאם ניתן מכאן להסיק שרבי אליעזר בן תרדיון השואל בעצת חכמים שונה מרבי חנינא שמנהיג דרך שונה משל חכמים? והרי הנושאים הם שונים לגמרי!

ועל כל פנים למדנו שרבי חנינא וחברו רבי חלפתא הינם תלמידי חכמים ומנהיגי ציבור, ואולי רק באיזור שלהם, ויש להם מסורת משלהם ואין הם חוששים לדעת חכמים אחרים, גם אם הללו היו הרוב.

בתוספתא יש לנו גרסה שונה במקצת.

וכך הנהיג ר' חלפתא בצפורי ור' חנניא בן תרדיון בסיכני[2]

הווה אומר שאותו מנהג היה מתקנת שני התנאים וכל אחד עשה כן במקומו. ועדיין אנו למדים שמסורת אחת ודרך אחת לשניהם. ומסתבר שזו גם כוונת המשנה אלא שבעל המשנה קיצר.

וכן אנו מגלים שהיה מחמיר בחששות שקשה להבין מדוע לחשוש להם.

שוב מעשה ברום בית ענת שקוות יתר מאלפים כור ובאו ושאלו את ר' חנניה בן תרדיון ופסל שאני אומר נכנסו גויים וזלפוה בלילה וחזרו ומלאו אותו בקילון[3]

אותו רום בית ענת הוא מקום לשמירת מים, והצטברו בו כמות עצומה של מי גשמים, ולכן הוא ראוי לטבילה ולטהר. אבל היה צורך בשאלה לרבי חנינא. ולא נודע לנו מדוע בכלל הצטרכו לשאול. הרי אלו הם מי גשמים בבור.

ואנו מגלים שרבי חנינא אכן פוסל את הבור בטבילה. והטעם שהוא נותן הוא מוזר ביותר. שמא באו גויים ורוקנו את הבור, ואחר כך מילאו אותו בכלי מילוי הוא הקילון.

אם בבור היו יתר מאלפיים כור, כמה זמן לוקח לרוקן וכמה זמן לוקח למלא אותו! ומדוע לחשוד שהגויים יעשו כן?

האם הם רוצים להרוס את המקוה הכשר שיש ליהודים כדי להכשילם? או שמא יש כאן ענין אחר, שהגויים זקוקים למים לאיזו סיבה נעלמת מאיתנו, והם מאוחר יותר מבקשים להעלים את לקיחת המים, או שמא יש שם שתי קבוצות, זו שלקחה את המים וזו שתבעה להחזיר אותם או כנגדם ליהודים?

לפי הצד הראשון, החשש של רבי חנינא נראה מופרך ביותר, וגם אם מצאנו חששות רחוקים בתלמוד וכל שכן שיש אוירה כזו בזמננו, היא נראית לנו מוזרה ביותר בהקשר ההוא. ועל כל פנים נראה מכאן שר' חנינא הוא אדם מעמיק המסוגל לזהות בעיות במקום שהכל נראה שפיר, אך גם שהוא חושש מאד לטהרה.

המימרא הבאה מופיעה כברייתא.

המלך והכלה ירחצו את פניהם. מתניתין מני - רבי חנניא בן תרדיון היא. דתניא: המלך והכלה לא ירחצו את פניהם. רבי חנניא בן תרדיון אומר משום רבי אליעזר: המלך והכלה ירחצו את פניהם. החיה לא תנעול את הסנדל. רבי חנניא בן תרדיון אומר משום רבי אליעזר: החיה תנעול את הסנדל[4].

ר' חנינא מתיר למלך, כלה ויולדת להקל באיסורי יום הכיפורים הקלים יותר.

מכאן אנו למדים שר' חנינא הוא מתלמידיו של רבי אליעזר, גם אם לא מצאנו אותו בין חכמים שהלכו לבקרו לפני מותו, ואע"פ שהיה עדיין בין החיים. אבל אולי שמע את שמועותיו מתלמידו של רבי אליעזר, כי השמועות האלו נאמרו "משום רבי אליעזר", וזו לשון שמכירה במתווך בינתים.

יותר מכך, אנו למדים שגם ר' חנינא וגם ר' אליעזר יודעים לפסוק להקל. עבור התפיסה המקובלת של ר' אליעזר כשמרן (מסורתן) ומחמיר, זו הפתעה... אולי אפשר לומר כן גם על ר' חנינא. הנה, הוא יודע להתחשב ולהקל!

במסכת מנחות נד א מובאת שמועה שיש הגורס אותו בשם ר' חנינא בן תרדיון, אבל אין לנו מידע מעבר לכך וגם זוהי כנראה דעת יחיד.

אמנם בירושלמי מצאנו רעיון מעמיק בשמו.

א"ר חנניה בן תרדיון תניי ב"ד הוא על המותרות שיקרבו עולות[5]

גם בלי להיכנס לפרטי פרטים של הסוגיה, נציין כי מדובר כאן במקרה נדיר שבו נותר עודף מן הכסף המיועד לקרבנות, ור' חנינא קובע מה ייעשה בו ואלו קרבנות ייקנו בו, ומייחס את השינוי הזה בייעוד הכסף הציבורי ל"תנאי בית דין". האם כוונתו לבית דין מסויים וזו שמועה מימי המקדש? או שמא, כמו בדיונים דומים בסוגיות אחרות, הכוונה היא שחכמים תיקנו תקנות והפכו את כל מעשי הציבור למותנים בתנאים שלהם, של חכמים, ואפילו אין יודעים עליהם, כדי להקל על הציבור ולא לאבד ממון? אם ננקוט כצד הראשון, יש כאן מסורות על מעשי קרבנות ציבור, מה שמראה לנו כמובן את התעניינותו של ר' חנינא גם בנושא זה (אולי זה פשוט שכך) גם אם היה לאחר החורבן, ושמא דווקא בגלל שהיה לאחר החורבן וצריך לשמר את הידע. לעומת זאת אם ננקוט כמו הצד השני, הרי לנו אבחנה מעמיקה אנליטית, מהסוג שאנו מוצאים אצל ר' יוחנן לדוגמא, וזה כבר נושא אחר...

המימרה המפורסמת ביותר שלו מופיעה בפרקי אבות ושוב בעוד מקומות ובשינוי קל שבו הוא מדבר על הלומדים בשוק. (וזה לא כרבי יהודה הנשיא לאחר דורות שאסר ללמוד בשוק).

רבי חנינא בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהן דברי תורה הרי זה מושב לצים שנאמר (תהלים א') ובמושב לצים לא ישב אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה שכינה ביניהם שנאמר (מלאכי ג') אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו ויקשב ה' וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו אין לי אלא שנים מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר שנאמר (איכה ג') ישב בדד וידום כי נטל עליו[6]  

ר' חנינא תובע לכאורה מכל שני יהודים היושבים יחד שלא ידברו בדברים אחרים אלא בדברי תורה או לפחות גם ובעיקר בדברי תורה. ואם לא הרי זה מושב לצים. והוא משבח את הלומדים ומוסיף על דרך האגדה כי ה' מקשיב להם, כותב זאת בספר, וכן נעשה אפילו ליחיד. אמנם אפשר שההמשך כבר נאמר בשיטתו ולא על ידו.

מה למדנו? למדנו שר' חנינא מוקיר לימוד תורה ביותר, שהוא תובע אותו לכאורה מכל יהודי, גם עם הארץ, והוא משתמש במשל שלפי פשוטו מציג את הקב"ה כשותף שקט העוקב אחרי הלימוד ורושם לעצמו את המצוה, כנראה כדי ליתן שכר לעולם הבא. וכל אלו, ככל שהם דברים פשוטים, עדיין מלמדים על תפיסת עולמו. תפיסה זו נראית לנו מובנת ואנו גם מפרשים אותה על דרך משל (או שמא זה רק אני?) אבל יתכן שהדברים בשעתם היו חידוש ואולי גם נתפסו יותר כפשט ולא כדרש?

לפי גרסה אחרת, הדברים נאמרים בהמשך לדרשה על המקדש,

בכל המקום אשר אזכיר את שמי מכלל שנ' לשו]ם את שמו שם (דב' יב ה) י[כול לא תהא] [ברכת כהנים נוהגת אלא בבית] ה[מק]דש [ב]ג[בו]לין מנ' תל' לו' בכל המקום [אשר אזכיר את שמי אבוא ג' אמר ר' חנניה] בן תרדיון מנ' לשלשה שיושבין [ועוסקין בתורה שהשכינה] שורה בהם שנ' אים נצב בעדת אל (תה' פב א) ר' חלפתא [איש כפר חנניה אומר משמ]ו מנ' לשנים שנ' אז נדברו יראי ייי (מלא' ג טז) אחד מנ' שנ' [בכל המקום אשר אזכיר] את שמי[7]

אם הדברים אכן נאמרו בהקשר זה, אז אנו יכולים להבין שר' חנינא רואה את מצות תלמוד תורה כתחליף לעבודת הקרבנות והמקדש בכלל. זה מעיד עד כמה החשיב את המקדש – דבר שאינו חידוש בדור ההוא – ועד כמה קיבל את התורה כתחליף, לא כתורה לשם תכלית ידיעתה, לימודה וקיומה, אלא כמצוה הדומה לקרבנות, שהיא לעשות נחת רוח לפני המקום.

השמועה האחרונה שיש לנו היא לאחר מות רבי עקיבא ומספרת על תגובתו ותגובת רעהו. ואכן כאילו ידעו מה צפוי להם ולעם כי תוך פחות משנה הוצאו גם הם להורג.

וכשנהרג רבי עקיבא בקיסרין באתה שמועה אצל רבי יהודה בן בבא ואצל רבי חנינא בן תרדיון, עמדו וחגרו את מתניהם שקים, ואמרו אחינו ישראל שמעונו, לא נהרג רבי עקיבא על הגזל, ולא על שלא עמל בתורה בכל כחו, לא נהרג רבי עקיבא אלא למופת...

 אמרו לא באו שנים עשר חודש עד שנתקיים להם כל מה שאמרו להם[8]

על האמירה שרבי עקיבא נהרג "למופת" יש לדון ולדון. בוודאי שהדרשן סבור שרבי עקיבא לא מת כעונש על חטאיו. זאת למרות שאפשר היה לחפש כאלו (עברו כעם הארץ ושונא תלמידי חכמים, מעשים שעליהם הלשין עליו רבי טרפון ונענש, יומרתו שיכלה להראות כחוצפה לרבי אליעזר ואחרים, ואולי תמיכתו במרד של בר כוזיבא.

האם אמירה זו פירושה שה' רצה לראות את רבי עקיבא מוסר נפשו רק למען אהבתו?

השמועות המעטות שיש לנו משמו של ר' חנינא מציגות אותו כבן תקופתם של רבי עקיבא ורבי חלפתא. יש לו ישיבה, בית ספר לילדים וישיבה למבוגרים יותר. הוא נשאל שאלות בהלכה ומפנה אותן לרבותיו או חבריו כשאינו יודע לענות בוודאות. אך כשיש לו מסורת הוא מקפיד להנהיג כמותה גם מול החולקים עליו.

אנו מוצאים אותו מחמיר מאד בדיני מקוה וטהרה, חומרה שקשה להבין והטעם שמיוחס לו מעיד על חשדנות יתר. אנו מוצאים אותו מקל, בשם רבי אליעזר, בדיני יום הכיפורים עבור מקרים מיוחדים.

השמועה המפורסמת ביותר שלו על החובה ללמוד תורה כדי שלא יהיה מושב לצים יכלה להאמר כפיתוח תלמוד תורה כתחליף לעבודת המקדש שחרב.

יש לנו, יחסית, מידע רב על משפחתו של ר' חנינא. על אשתו שמייד נראה עד כמה היתה מיוחדת, על בנו – או שמא בניו – ועל שתי בנותיו, שאחת מהן היתה ברוריה, אשתו המפורסמת מאד של רבי מאיר.

אשתו של ר' חנינא

על אשתו אנו שומעים רק במהלך הטרגדיות שפקדו את ר' חנינא ומשפחתו. פעמיים היא נדרשת להגיב על האסונות ופעמיים היא מצטטת פסוקים של קבלת דין שמים באהבה.

על בנו שמת בנסיבות רעות שגרם להן בעצמו היא מגיבה, בתורה לאחר בעלה:

ואמו קראה עליו המקרא הזה, כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו[1]

אנו למדים שהבן המת היה גם בנה שלה, ונראה שלא נשא ר' חנינא אלא אשה אחת בלבד. והיא רואה במות הבן – הרשע כנראה – צער לאביו ולעצמה, אמו יולדתו.

הפסוק הוא במשלי יז כה. ואנו צריכים לשאול מהיכן הכירה אשת ר' חנינא את הפסוק וכיצד חשבה לדרשו? האם למדה תנ"ך? או רק משלי? או שמעה את הרעיונות האלו ואולי גם את הדרשה הזו מבעלה? זו אכן דרשה שמופיעה בכמה מקומות במקורות אך אין לדעת אם היוצרת היתה אשת ר' חנינא והדרשה מתגלגלת הלאה או שמא הדרשה היתה מוכרת – ואף מתבקשת – ולכן שמעה עליה והשתמשה בה כעת? ואפילו אם נניח שהדרשה היתה ידועה לו, בוודאי יש כאן אשה מיוחדת, שבדור ההוא בקיאה בדרשות, יודעת למצוא את הדרשה המתאימה, ומקבלת דין שמים.

כמו כן אנו רואים שגם האשה מקבלת זכות לדרוש בלוויה של הבן. ור' חנינא אינו מונע זאת ממנה וגם לא הציבור.

כאשר הוציאו את ר' חנינא להורג וכן את משפחתו, שוב אומרת האשה פסוק של קבלת הדין, וכאן יש לנו גרסאות. באחת מהן האשה מתייחסת דווקא לעונש שבא על בעלה. לא רק על עצמה היא מקבלת את הדין אלא גם על המכה השניה שפוקדת אותה, זו שאחריה ייגזר גם עליה להענש במיתה בידי הכובש.

הגמרא תציג את השאלה על מה נענשה אשתו של ר' חנינא כפי שיתואר לקמן. והתשובה מעניינת. היא ידעה על נוהג שלו להיות "הוגה את ה' באותיותיו" והיה עליה להוכיח אותו שיפסיק.

בין אם זה מעשה שהיה ובין אם זו השערה, התפיסה של הזוגיות של ר' חנינא ואשתו מציגה אותו כמי שדעתה על מעשי הבעל הרב נאמרת ונשמעת.

בניו ובנותיו של ר' חנינא

הסיפורים על בניו ובנותיו קשורים יחד, אז אדון בהם יחד.

אנו שומעים על שני מעשים בבני ר' חנינא, ואין אנו יודעים אם זה אותו בן שהחל כתלמיד חכם ונתפס לפושעים או שמא היו אלו שני בנים. אין אנו יכולים להסיק מכך שבסוף ימיו של ר' חנינא מוציאים להורג אותו ואת אשתו ואת בתו שזו היתה כל המשפחה, והבן שהיה תלמיד חכם הוא שמת בעוונות, כי אנו יודעים שיש עוד בת, הלא היא ברוריה, שנשואה היתה לרבי מאיר (ולא ברור מדוע האחות השניה טרם התחתנה ושמא היתה צעירה מדי? או שמא לא היתה דרך אביה מקובלת על הציבור או על חכמים? ושמא זה קשור ליחסו למרד ולרומאים?) אם כן אפשר שגם בן נוסף היה שם מלבד הבן הסורר והוא שרד היכן שהוא.

במעשה אחד הבן הוא תלמיד חכם שנשאל ומציע תשובה. במעשה שני, הבן יצא לתרבות רעה ושילם בחייו.

לעומת זה, יש לו בת מצטיינת בלימוד תורה, ורגלים לדבר שהיא ברוריה. אשר לשניה, ידוע עליה מעט מאד.

תנור ... מאימתי טהרתו?

אמר ר' חלפתא איש כפר חנניא אני שאלתי את שמעון בן חנניא ששאל את בנו של ר' חנניא בן תרדיון ואמר משיסיענו ממקומו ובתו אומרת משיפשט את חלוקן

כשנאמרו דברים לפני ר' יהודה בן בבא אמר יפה אמרה בתו מבנו[2]

גם בלי לדעת מהו תנור (מתקן חרס קטן העומד על האדמה ומדליקים בו אש ומניחים בו או על גביו את הסיר או מדביקים שם את הבצק לאפיה) ומה הם כללי קבלת טומאה (כשתסתיים מלאכתו) וכללי טהרתו (לכלי חרס אין טהרה אז איני יודע למה הכוונה כאן ובוודאי לא ל"חלוקו") אבל זה פחות חשוב.

ר' חלפתא – נראה שאין זה אותו רבי חלפתא שנזכר כמקביל לרבי חנינא בן תרדיון – מביא מסורת: הוא שאל את שמעון בן חנניא שהציג את השאלה לפני בנו של ר' חנינא. הבן ענה תשובה, אבל גם הבת היתה שם. והיא התערבה בשיחה והציעה תשובה משלה.

ורבי יהודה בן בבא, התנא המפורסם שלימים יקריב את חייו כדי לסמוך את הדור הבא, קיבל את דברי הבת.

מסתבר מאד שהיא ברוריה. מדוע לא נזכרו שמותיהם? כאן יש מקום לניחושים. אולי בגלל שאותו הבן יצא אחר כך לתרבות רעה (אם זה אותו אחד), אז גם את שם אחותו לא הזכירו? אולי, כמו היום, לא נהגו להזכיר שמות נשים?

בכל אופן אנו רואים שבנו של רבי חנינא למד מאביו ומציע תשובה, אלא שכנראה מה שאמר הוא היסק ולא מסורת. כי הבת מציעה פירוש אחר, ודבריה נראים יותר. וקשה להניח ששניהם אמרו מה שאמרו בשם האב. כמו כן, לפי תולדות המשפחה רבי חנינא עדיין חי בשעה שבנו ובתו משתתפים בדיון ההלכתי.

אם נעסוק קצת בהשערות פסיכולוגיות, האם הצלחתה של הבת האפילה על הבן וגרמה לו לסטות מן הדרך? לחפש מקום אחר לבטא את יכולותיו?

והנה הסיפור העגום על סופו של בנו.

ומעשה בבנו של רבי חנינא בן תרדיון שיצא לתרבות רעה.

תפשוהו ליסטין והרגוהו, ונמצא תפוש לאחר שלשה ימים.

נתנוהו בכרכדות, והניחוהו על גבי המיטה, והכניסוהו לתוך העיר, והיו מקלסין לפניו בכבודו של אביו.

וקרא עליו אביו המקרא הזה: ונהמת באחריתך בכלות בשרך ושארך, ואמרת איך שנאתי מוסר ותוכחת נאץ לבי, ולא שמעתי בקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני, כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה, וחזר לתחילת המקרא,

ואמו קראה עליו המקרא הזה: כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו.

ואחותו קראה עליו המקרא הזה: ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ[3].

גרסה מפורטת ומסתברת יותר מופיעה ב"איכה רבה"

מעשה בבנו של ר' חנניה בן תרדיון שנתחבר ללסטים

וגלה את רזן והרגוהו

ומלאו פיו עפר וצרורות

לאחר שלשה ימים נתנוהו בכליבא

ובקשו לקלס עליו מפני כבוד אביו

ולא הניחן

אמר להם הניחו לו ואני אומר על בני, פתח ואמר (משלי ה') ולא שמעתי לקול מורי ולמלמדי לא הטיתי אזני כמעט הייתי בכל רע בתוך קהל ועדה,

ואמו קראה עליו (שם /משלי/ י"ז) כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו,

אחותו קראת עליו (שם /משלי/ כ') ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ[4],

כאן אנו שומעים יותר על מה שקרה לבנו. הוא התחבר ללסטים, ונראה שרצה לחזור בו, וחששו שילשין עליהם ויגלה את מסתוריהם, ולמעשה נראה שכבר החל לעשות זאת (אם כי אפשר שהיה רק חסר זהירות ולא שחזר בו). והם נהגו בו כמו המאפיה בזמן הזה.

כליבא או כליבא יש פה שני פירושים. האחד תיבה, כגון של חייטים (יסטרוב) שיש בה מגרות (בן יהודה). או דרגש, (יסטרוב) או מיטה פשוטה (בן יהודה) ומשתמשים בה להוציא את המת של עניים ואף תיקנו שהכל יוציאו בכליבה כדי לא לבייש את העניים.

ואמנם לא ידוע לנו מתי נתקנה תקנה זו. ובכל אופן נראה שגווית הבן נמצאה בעלבונה והמוצאים הביאו אותה במיטה של עניים לקבורה, ורצו לנהוג בה כבוד למען אביו. אבל האב ר' חנינא הגיע ומחה בהם. ובמקום זה מתח ביקורת על בנו דרך הפסוק ממשלי. ולא עוד, אלא שגם אמו ואחותו קראו עליו פסוקים של ביקורת. וכל ענינם הוא על הנופל ונכשל.

יש לציין שהאחות אף מצאה את הפסוק ההולם על מה שנעשה לפיו של אחיה. ומכאן שהכל ידעו או ראו מה קרה לו שם. ושמא זה נוהג של שודדים שמתועד כבר במשלי?

יש כאן מקום לשאול מדוע בחרו בני המשפחה להיפרד מהבן בצורה כזו קשה. האם ביקשו כפרת עוונות לו או לעצמם? כגון שהאמינו שאם יספידו אותו כך, זו תהיה תקנה עבורו בעולם הבא? או שמא ביטאו את כעסם או צערם בצורה כזו? איני מתיימר להבין אלא רק מציע אפשרויות.

ועל כל פנים, כפי שצויין לעיל לגבי אשת ר' חנינא, ניכרים גם ידיעותיהן וחכמתן של הנשים לבית ר' חנינא וגם השויוניות הבולטת לעינינו עם הרגישות המודרנית, שהנשים מספידות בלוויה.

על גדולתה של ברוריה בת ר' חנינא אנו שומעים ממקור מאוחר.

רבי שמלאי אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר ליה: ניתני לי מר ספר יוחסין. - אמר ליה: מהיכן את? - אמר ליה: מלוד. - והיכן מותבך? - בנהרדעא. אמר ליה: אין נידונין לא ללודים ולא לנהרדעים, וכל שכן דאת מלוד ומותבך בנהרדעא. כפייה וארצי. אמר ליה: ניתנייה בשלשה ירחי. שקל קלא פתק ביה, אמר ליה: ומה ברוריה דביתהו דרבי מאיר, ברתיה דרבי חנניה בן תרדיון, דתניא תלת מאה שמעתתא ביומא משלש מאה רבוותא - ואפילו הכי לא יצתה ידי חובתה בתלת שנין, ואת אמרת בתלתא ירחי[5]?

כאשר רבי שמלאי מבקש מרבי יוחנן שילמד אותו הוא מסרב לו בנימוקים שלא מן הענין. וכאשר הוא מצליח אולי לשכנעו, ומבקש ללמוד מהר, ממחיש ר' יוחנן את הקושי בלימוד מהיר על ידי הדוגמא של ברוריה.

ברוריה למדה 300 שמועות ביום (אחד?) מ300 רבנים ולא יצאה ידי חובתה.

קשה לי להבין את האירוע. האם היו 300 רבנים במקום אחד? או שכבר היו לה שמועות כאלו ורק חזרה עליהן, כדרך הלמדנים אז שהיו משננים לימודם בעל פה? ובכל אופן גם שלוש שנים לא הספיקו לה כדי לשלוט בחומר – אם נבין כך את האמירה שלא יצאה ידי חובתה.

בכל אופן אנו שומעים כאן כיצד ברוריה למדה ולמדה הרבה, ועסקה בשינון כדרך תלמידי חכמים גברים. ועסקה בלימוד זה לפחות שלוש שנים. ויש לנו לשאול מתי אם כן נישאה לרבי מאיר. האם התעכבו נישואיה לפי שעסקה בלימוד, או שחשקה נפשה בתורה, או שגברים חששו מפניה, עד שבא רבי מאיר? זה בוודאי יכול להטיל אימה, אפילו בימינו, להתחתן עם אשה למדנית מדי!

אחותה של ברוריה היתה טיפוס שונה למדי. לאחר שנתפסה עם אביה ונקבע לה עונש, לשבת בתור קובה של זונות, כלומר לשמש בתפקיד המשפיל הזה, מציע אחד האמוראים הסבר למה זה ועל מה זה. למעשה, זה כבר מביא אותנו למה שנרצה לדון לקמן, אבל בינתים נתבונן רק במעשה.

דאמר ר' יוחנן:

פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו: כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, מיד דקדקה בפסיעותיה[6].

מה קרה כאן? בתו של ר' חנינא, לא ברוריה, עוברת במקום שבו נמצאים אישים חשובים מן השלטון הרומאי. לא שמענו שר' חנינא ביקר בחו"ל אז עלינו להבין שאלו הם נציגי השלטון הרומי כאן בארץ. הם מתפעלים ממנה, ומביעים זאת בקול רם, כמסתבר גם כדי לגרום לה להתאמץ יותר להראות את יופיה והליכותיה.

התנהגות כזו והשפעתה יכולות להיות מוכרות גם לנו בחיי יום יום, מן השוק ומרשות הרבים. והוא נזכר לגנאי גם בדברי הנביא.

(טז) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד יַעַן כִּי גָבְהוּ בְּנוֹת צִיּוֹן וַתֵּלַכְנָה נטוות נְטוּיוֹת גָּרוֹן וּמְשַׂקְּרוֹת עֵינָיִם הָלוֹךְ וְטָפֹף תֵּלַכְנָה וּבְרַגְלֵיהֶם תְּעַכַּסְנָה[7]

חלק מן הפרשנים התקשו: כיצד בתו של ר' חנינא נכשלה באופן הזה. הלא שבהמשך הסיפור מגינה על צניעותה ככל שהיא יכולה גם במקום הנורא שנלקחה אליו. אולם המעשה לפנינו. אמנם, מצאנו שמבקרים אותה על אופן טיפופה ברגליה ולא על איפור בעיניה. האיפור מעיד על כוונה למשוך תשומת לב באופן מתוכנן מראש. הטיפוף יכול לקרות כבדרך אגב, כאשר לאשה הצעירה קשה לעמוד בנטיה הטבעית כנראה להראות את יופיה והנסיון נופל עליה בבת אחת.

מה שמעניין אותנו ויתבאר יותר לקמן הוא השאלה מתי ואיפה יצא לנערה לפגוש את "גדולי רומי". אעסוק בכך בשאלת הרקע ההיסטורי של הגזירה על ר' חנינא בן תרדיון.

לר' חנינא שתי בנות ובן אחד או שנים.

על בנו ידוע לנו שהיה עוסק בתורה ואף נשאל שאלות בהלכה ונחשב למי שמסוגל לענות עליהן. בן אחר, או אותו בן עצמו, התחבר עם לסטים, חשף את סודותיהם או רצה לחזור בתשובה, ושילם בחייו.

ברוריה היתה תלמידת חכם של ממש והצטיינה בלימוד יותר מאביה. ראוי לה מאמר נפרד.

אחותה של ברוריה נכשלה פעם אחת במידת הצניעות כאשר עיכסה לפני גדולי רומי. אבל כשנלקחה לקובה של זונות, דחתה ככל האפשר את רוע הגזירה.

אשתו של ר' חנינא היא חכמה היודעת דרשות או לדרוש בעצמה, היא יראת ה' ומקבלת דין שמים באהבה, ויש לה חיי זוגיות טובים עם בעלה, עד שאם היא תמחה בידו על עשיה הלכתית חריגה, הצפי הוא שישמע בקולה.

הסיפור הבא כולל את תחילתו של המעשה ואת סופו. יש קטע אמצעי שלקוח מברייתא אחרת. רק אזכיר כאן במשפט אחד כי יש המפקפקים בנכונות או בדיוק של סיפורים כאלו. אנו נעיין בהם כאילו הם מסורת מדוייקת ומהימנה – אלא אם כן מוכח אחרת.

גישתו של ר' יוסי בן קיסמא למלכות רומא

תנו רבנן

כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו[1].

כמו  ר' חנינא בן תרדיון, גם על ר' יוסי בן קסמא ידוע לנו מעט מאד.

בפרקי אבות (ו ט) מסופר עליו כיצד מישהו ניסה לשכנע אותו לבוא לגור במקומו, והוא אמר שאפילו יתנו לו אוצרות לא יגור אלא במקום תורה.

הסיפור הזה מלמד כי היה נראה ונחשב לתלמיד חכם ואולי למי שזכותו תעמוד למקום בו יגור. והוא העדיף להתגורר במקום שלומדים בו תורה או שומרים על התורה בהקפדה.

כאשר היתה מריבה בין שני תנאים בבית כנסת, הזהיר כי סוף דבר שישמש המקום לעבודה זרה – וכך היה (יבמות צו ב).

האם ראו בו מי שיש לו רוח הקודש לגלות נסתרות?

הסיפור הבא מתרחש כנראה לאחר ביקורו של ר' חנינא אצל ר' יוסי, אבל לפני מותו.

שאלו תלמידיו את רבי יוסי בן קיסמא:

אימתי בן דוד בא? - אמר: מתיירא אני שמא תבקשו ממני אות.

אמרו לו: אין אנו מבקשין ממך אות. - אמר להם: לכשיפול השער הזה ויבנה, ויפול, ויבנה, ויפול, ואין מספיקין לבנותו עד שבן דוד בא.

אמרו לו: רבינו, תן לנו אות!

אמר להם: ולא כך אמרתם לי שאין אתם מבקשין ממני אות?

אמרו לו: ואף על פי כן.

אמר להם: אם כך - יהפכו מי מערת פמייס לדם, ונהפכו לדם.

בשעת פטירתו אמר להן: העמיקו לי ארוני שאין כל דקל ודקל שבבבל שאין סוס של פרסיים נקשר בו, ואין לך כל ארון וארון שבארץ ישראל שאין סוס מדי אוכל בו תבן[2]

ר' יוסי הוא אם כן אדם שיכול לגלות את העתיד. אבל יתכן שכאן אין מדובר בעתיד רחוק אלא בעתיד קרוב. איני יודע לבאר את פשר האות של מערת פמייס (מקור הבניאס כנראה). יתכן שמדובר ברמז לקרב שהיה במקום ובו התמלאו המים בדם. יש מקום לפרש שר' יוסי ציפה למלחמה בין האימפריה הפרסית לבין האימפריה של רומא, ולכך שהפרסים יפלשו לארץ ישראל. ואפשר שראה בכך שלב לפני בוא המשיח, שנתפס באופן מעשי כמי שמנהל קרבות ומשיג עצמאות לישראל.

הפירוש הזה נראה לי סביר מאד, אבל השוו זאת לכך שלא רק התלמידים באים לבקרו, וגם לא רק ר' חנינא, אלא גם גדולי רומי המגיעים להלוייתו. האם זה מפני שידע כלפי חוץ להראות כידיד של רומי, או מפני שהם באו להלוייה של מי שהכריז עצמו כתומך מרד כדי לרצות את העם ולהרחיק את הסכנה?

כמו התלמידים ששאלו את רבם על העתיד להתרחש לאחר מותו, גם ר' חנינא לא בא רק כדי לבקר את החולה, אלא, כנראה, כדי להתייעץ עם מי שיכול לגלות נסתרות. אבל לפני שהספיק לשאול את שאלתו, שבה נעסוק לקמן, קיבל מנה של תוכחה מן הרב החולה.

אמר לו: חנינא אחי, אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת,

ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך!

אמר לו: מן השמים ירחמו.

דברים אלו מעידים כי ר' יוסי לא ציפה לכך שמרד יהודי יכול להצליח, וזאת בגלל שרומי מומלכת משמים. איך זה מתיישב עם הפלישה הפרסית? יתכן שאם זה יקרה הרי זה סימן שמשמים מורידים את רומי מגדולתה. ואפשר שסבר שגם הפלישה הזו סופה להיכשל?

שימו לב כי ר' יוסי המבוגר יותר קורא לר' חנינא "אחי" ואילו ר' חנינא יכנה אותו "רבי".

רבי חנינא תומך במרד?

מפני מה הזהיר ר' יוסי את ר' חנינא? מה עשה ר' חנינא? האם היה זה רק הענין של לימוד תורה ברבים?

ובכן, ר' חנינא לא רק עוסק בתורה, אלא גם מקהיל קהילות. כלומר נותן שיעורים. אולם במה עסקו השיעורים האלו? ושימו לב: מדוע החזיק איתו ספר תורה בחיקו? זו שאלה חמורה, מפני שמי מחזיק איתו ספר תורה בלכתו בדרך? זה מובא כדין שהמלך חייב בו. האם ר' חנינא ראה עצמו כממלא מקום של מלך מבחינה מסויימת?

הפרשנות המתבקשת בעיני היא שר' חנינא פועל למען מרד נגד הרומאים. הקהילות שלו נועדו אולי לגייס לוחמים או לפחות אוהדים וסייענים. אשר לספר התורה, אציע פירוש לכך בהמשך – אפשר שיש כאן מעשה כמו-מאגי.

כמובן, ר' חנינא מסתכן. ולכן הוא מוזהר. תשובתו: מן השמים ירחמו מעידה כי הוא ער לסיכון ומוכן לשאת בו. ואולי קיווה כי כפי שמן השמים המליכו את רומי, כעת ירחמו ויפילו אותה. וזה גם יגן עליו. ואולי גם חשב שהזכות של הסיכון העצמי שלו מצטרפת להגן על המרד? האם היה מקום לחשיבה כזו אז?

ר' יוסי אינו מקבל את דברי ר' חנינא, ואכן לא ברור מה ענה.

אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו,

תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש!

לפי פרשנותי, התשובה של ר' חנינא אינה התחמקות בסגנון של "ה' יעזור" אלא הבעת תקוה ביחס לקביעתו של ר' יוסי. אתה ר' יוסי אומר שמשמים בחרו ברומי ואני חנינא אומר שמשמים יכולים לשנות את הבחירות האלו. אך ר' יוסי אומר לו שזו תקות שווא. והוא יידון למוות, ודווקא בשריפה וגם ספר התורה שלו יישרף.

האם בא להזהירו שהוא מבזה את ספר התורה בסכנו אותו? או שרצה לומר לו שהתורה שעל הגנתה סמך לא תועיל לו?

השיחה נעצרת בשלב זה ונראה שר' חנינא מקבל את האזהרה או האיום של ר' יוסי ולכן הוא שואל:

אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא?

השאלה הזו מעידה, כאמור, שר' חנינא, עם כל פעילותו למען המרד – לפי פרשנותי – שואל אם הוא צדיק או רשע, צדיק או חייב. עוד על שאלה זו לקמן, כי זה הנושא של המאמר הזה, כפי שמעידה הכותרת!

אמר לו: כלום מעשה בא לידך?

אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים,

אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי.

המעשה של ר' חנינא מתפרש בשני אופנים בידי הפרשנים, ובכל אופן מדובר במידת חסידות שבה ר' חנינא נותן משלו יותר ממה שהתחייב רק כדי להיזהר במעות צדקה. זה הופך אותו לזכאי בעיני ר' יוסי שגם מבקש להיות כמוהו.

האם הסיפור על מידת חסידות קובע, או שמא יש כאן התייחסות למחלוקת שפירשתי שיש ביניהם על היחס לרומי?

לכידתו ועונשו של ר' חנינא

בכל אופן, הסוף שהזהיר מפני ר' יוסי אכן מתקיים.

אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו.

הנה, ר' יוסי נתפס. מה יהיה?

אני קוטע כאן את הברייתא הזו כדי להשלים מתוך ברייתא שמובאת קודם לכן בסוגיה, והיא דנה ב"ר' חנינא ור' אלעזר בן פרטא בבית האסורים".

ת"ר:

כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, א"ל ר' אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים.

א"ל רבי חנינא: אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול,

אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה[3]

האם התפיסה היתה על לימוד תורה או על הסתה למרד? על מה נתפס ר' אלעזר בן פרטא?

יש הרבה יותר שמועות על ומאת ר' אלעזר בן פרטא מאשר על ר' חנינא ור' יוסי בן קיסמא. אביא כאן מקור אחד שאינו בתלמודים ומצאתיו כמובן דרך פרוייקט השו"ת.

אלה מסעי בני ישראל (במדבר לג א). ילמדנו רבינו מי שנרדף מן הגייס ומן הליסטין, מהו שיחלל את השבת, כך שנו רבותינו מי שהיה נרדף מן הגייס ומן הליסטים, מחלל את השבת ומציל את נפשו, שכך אנו מוצאין בדוד, כשביקש שאול להורגו ברח מפניו וימלט, אמרו רבותינו מעשה שבאו כתבים רעים מן המלכות לגדולי ציפורי, באו ושאלו את ר' אליעזר בן פרטא אמרו לו כתבים רעים באו לנו מן המלכות, מה אתה אומר נברח, והיה מתיירא לומר להם ברחו בשבת, אמר להם ולי אתם שואלים, לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד [4] (שכולם ברחו כמובא בפסוקים בהמשך הדרשה שם).

הרקע שהסיפור מובא עליו הוא על ההיתר או החובה להימלט גם בשבת מפני הרודפים. לפי דרכנו למדנו שבאותו הזמן היתה גזירה לתפוס את "גדולי ציפורי" ואפשר שהכוונה לרבנים. ושאלו את ר' אלעזר אם לברוח, ולא ענה במישרין אבל הבהיר שזו עצתה של התורה עצמה.

אם היו הרומאים שומעים על דברים אלו, בהחלט היו יכולים לעצור אותו.

ושוב אנו שואלים: האם כל אלו שנתפסו זה היה מחמת שתמכו במרד או כיון שלימדו תורה ועסקו בתורה וגם זה נאסר בגזירה של השלטונות? ואין לי כאן בסיס לענות כך או כך, אם כי לעיל פירשתי שזה משום התמיכה במרד.

ובכן, ר' חנינא משער שר' אלעזר יינצל וכך היה, וכי הוא ימות, וגם כך היה.

הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גליון נשרפין ואותיות פורחות. אף אתה פתח פיך ותכנס [בך] האש! אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבל הוא בעצמו. אמר לו קלצטונירי: רבי, אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי העולם הבא? אמר לו: הן. השבע לי! נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת ונטל ספוגין של צמר מעל לבו, יצאה נשמתו במהרה. אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי העולם הבא.

יש דברים רבים שאפשר ללמוד מן המעשה הזה, וביניהם הנושא המעניין אם מותר לאדם לשלוח יד בנפשו מפני הייסורים. לפי פירושי, ר' חנינא אינו רוצה לקרב את מיתת עצמו לא בגלל שיש כאן איסור התאבדות, אלא בגלל שזה לדעתו עונש משמים כפי שהזהירו ר' יוסי בן קיסמא. וכיון שהפקיד את עצמו בידי שמים, כבר אסור לו לנסות להימלט מן העונש.

ואפשר גם שחש אשם על שספר תורה נשרף בגללו.

ולכן כאשר התליין מציע לו להקל על ייסוריו, הוא רואה בכך, שוב לפי פרשנותי, רמז משמים שמוכנים לרחם עליו והוא מקבל זאת.

בזה הסתיים החלק הראשון והארוך יותר בעיוננו. מכאן נוכל לעבור לשאלה הבאה: שאלת הגמרא מפני מה נענש ר' חנינא ובצורה כזו. איזו תפיסת גמול ניתן לדלות מן הדיון הבא בהמשך בתלמוד?

יש מקום לחשוב שר' חנינא תמך במרד נגד הרומאים. וכן שר' יוסי בן קיסמא, גם אם סבר שמרד כזה נידון לכשלון, סבר שקרובה פלישה של האימפריה הפרסית שתילחם נגד הרומאים. אבל הוא גם סבר שאין ראוי ליהודים להתערב בזה.

ר' חנינא עבר על גזירה שלא ללמד תורה ברבים אבל יתכן שגם הטיף להצטרף למרד או לפחות לסייע למתנדבים. על כן מזהיר אותו ר' יוסי שסופו למות בשריפה.

ר' חנינא נוהג להחזיק אצלו ספר תורה בקהילותיו ור' יוסי מאייים שגם הספר יישרף איתו ביחד. ויש לנו לשאול מפני מה מחזיק ר' חנינא ספר תורה בנסיבות כאלו.

ר' חנינא מקבל עליו את הדין. הוא אמנם מקוה שמשמים יבטלו את המלכת רומא והוא מוכן לסכן את עצמו אבל כאשר נתפס ונידון לשריפה או מקבל באהבה את העונש וגם אינו מנסה לקרב את מיתתו כדי להימלט מן הייסורים. אבל כאשר מוצע לו למות במהרה הוא רואה בכך רחמי שמים ומסכים.

עונשים כבדים מאד באו על ר' חנינא, על אשתו ועל בתו. ואכן, כבר בהמשך הברייתא מובא הסבר למה זה עלה בגורלם.

מיד גזרו עליו לשריפה, ועל אשתו להריגה, ועל בתו לישב בקובה של זונות[1].

ובסופה של הברייתא, שלתוכה מתפרץ דיון אמוראי, נאמר עוד:

בשעה שיצאו שלשתן - צדקו עליהם את הדין[2],

ובתוך הברייתא עוסקים בשאלה מדוע נקנסו עונשים אלו עליהם ועונים מייד, אבל הגמרא ממשיכה ומנתחת את הסיבות, ונבאר זאת בהרחבה.

עליו לשריפה, שהיה הוגה את השם באותיותיו.

והיכי עביד הכי? והתנן, אלו שאין להם חלק לעולם הבא... אבא שאול אומר: אף ההוגה את השם באותיותיו!

להתלמד עבד, כדתניא: לא תלמד לעשות - אבל אתה למד להבין ולהורות.

אלא מאי טעמא אענש?

משום הוגה את השם בפרהסיא

ועל אשתו להריגה,

דלא מיחה ביה.

מכאן אמרו: כל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה - נענש עליו.

ועל בתו לישב בקובה של זונות,

דאמר ר' יוחנן: פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו: כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו, מיד דקדקה בפסיעותיה. והיינו דאמר ר' שמעון בן לקיש, מאי דכתיב: עון עקבי יסבני? עונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה - מסובין לו ליום הדין.

לפי הברייתא ולפי המשך הסוגיה, עוונו היחיד של ר' חנינא, שבשלו קרה לו מה שקרה, היה הגית שם ה'. אכן נחלקו המפרשים באיזה שם מדובר כאן. האם זה השם בן ארבע אותיות שהכהן הגדול היה הוגה רק פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, או איזה שם מאגי מורכב וארוך יותר (רש"י).

ואנו יכולים לשאול: האם רק על זה היה לו לר' חנינא לחשוש? מדוע למשל שאל את ר' יוסי אם הוא צדיק או רשע לעולם הבא?

ובכלל, האם לא היתה זו עבירה שלו, של ר' חנינא, שסיכן את עצמו ואם נתעקש, אז גם את ספר התורה שאיתו?

לדעתי המעשה שמיוחס לו כאן אינו, כפי שהסוגיה ממשיכה ומסבירה, שהתעסק בלימוד תיאורטי של הגית שם ה'. הכוונה היא שניסה להשתמש בשם ה' כדי לחזק את המרד נגד הרומאים.

כפי שפירשתי את הדברים, ר' חנינא לקח על עצמו סיכון, לפעול למען המרד, גם בהטפה וגם בפעילות מאגית, ושילם את המחיר.

הדברים לא נאמרים במפורש, אבל צריך לזכור שבדור בו נערכה ברייתא זו היה מסוכן לכתוב את הדברים במפורש, וגם אחר כך היה מסוכן לעשות זאת.

הפרשן ששואל שהרי מותר להגות את ה' כדי להתלמד כבר אינו יודע ואינו מבין את כוונת הברייתא (אני מעז לעצמי את החוצפה הזו להציע כזה פירוש!) ולכן הוא מתקשה ולכן הוא מציע הסבר אחר.

אשתו של ר' חנינא היתה אמורה למחות בו על שהוא מצדד במרד. לא ברור מדוע נענשה בתו ואולי ראו בה סוכנת כפולה. לעומת זאת ברור מדוע לא חיפשו להעניש את ברוריה, הבת הנשואה, לפי שהיתה כעת רחוקה בבית בעלה ר' מאיר ולכן לא היה לחשוד בה שתמכה במרד.

זה אם כן ההסבר ה"אמיתי" לעונשו של ר' חנינא ולאופן שבו הדברים מובנים בברייתא אם גם לא במקורות התלמודיים שאחר כך.

לעומת זאת, השאלות על ר' חנינא ועל אשתו ובתו והתשובות עליהן מוליכות למסקנה מפחידה. צדיק גדול כרבי חנינא, וגם אשתו ובתו, נענשים על עבירות קלות ולעתים חד פעמיות.

צאו וראו כמה מתוחה היא מידת הדין, אם בתו של ר' חנינא נענשת על אי עמידה חד פעמית במידת הצניעות ואם הוא עצמו ואשתו נענשים על לימוד תיאורטי ועל אי מחאה נגדו.

הפרשנות של הגמרא בהמשך, אם כן, אינה מזהה את הסיבות האמיתיות לעונשיהם של ר' חנינא ובני משפחתו. והם גם תורמים לתפיסה מחמירה מאד של מידת הדין והעונש, כפי שבאמת היא מתפרשת בדורות הבאים. וכמובן, העיון שלנו הוא רק נקודה אחת בהיסטוריה של תפיסה זו.