תלמיד חכם מיוחד, ומנהיג ציבורי, הלך לעולמו. הרב שמואל אויירבך זצ"ל.
לדמותו ואישיותו יש חשיבות רבה. דומה שלא רק בגלל תולדות חייו והקשיים שאיתם התמודד, אלא בגלל ההשפעה הציבורית שלו. הקו שהנהיג.
בשורות הבאות אנסה לסכם את הביוגרפיה שלו, על פי המקורות המצויים ברשת (ויקי, מאמרי הספד). אבקש להביא מדברי תורתו, ואצביע על הקו הציבורי שהנהיג. כמו כן, בידנו מאמר מעניין שכתב חברנו בצלאל כהן אודותיו, שיובא לקמן.
(יש דמויות שעם כל גדולתו, או בגללה, הן מעוררות לא רק מחלוקת אלא גם ביטויים שמקומם לא יכירם ודיונים שמקומם לא יכירם. פתיחת אשכול כזה תחייב מעקב מצד המנהלים. והיד תהיה צמודה לטיפקס)
בראש חודש אייר ה'תשמ"ב (1982) הקים הרב אוירבך את ישיבת מעלות התורה בשכונת שערי חסד בירושלים. הישיבה מתאפיינת בגילם הבוגר של תלמידיה, המצטרפים אליה בדרך כלל לאחר שנות לימוד בישיבות אחרות. בישיבה גם כולל ובו כמה עשרות אברכים.
היה נשוי לרחל, בת הרב פנחס אליעזר פקשר מירושלים (נפטרה בי"ד בטבתה'תש"ן). על שמה נקראים חלק מספריו, וכן סמינר לבנות "אהל רחל". לבני הזוג לא היו ילדים. גיסו (בעל אחות אשתו) היה חבר הכנסתמנחם פרוש. תחילה התגוררו ברחוב "גשר החיים", לאחר פטירת רעייתו הוא התגורר בצמוד לישיבה.
נפטר מדום לב ב-24 בפברואר 2018 ונקבר למחרת בהר המנוחות[16]
*******
לר' שמואל ולאשתו לא היו ילדים...
יש מספרים שאביו של ר' שמואל, הרב שלמה זלמן, חידש היתר שהיה יכול לתת להם סיכוי לילדים. אבל האב ביקש מבנו שלא להסתמך על ההיתר הזה, כדי שלא יאמרו שההיתר נועד רק עבור הבן ולכן אין לסמוך עליו.
אם הסיפור נכון, יש לפנינו דוגמא מופתית לדינמיקה המורכבת סביב חידוש הלכה. הרב המחדש צריך להיות מסוגל להצדיק את החידוש. עליו להיות אחראי ולהציג אותו לציבור ביודעו שהאחריות עליו. (אם הוא טעה, העונש בשמים עליו). עם זאת, עליו להביא בחשבון את האופן שבו הדברים יתקבלו בציבור, שבו צפויה התנגדות לכל היתר, ובמיוחד להיתר חדשני ובנושא רגיש כמו נידה. (כמדומה שההיתר שלו התבסס על כך שהאשה תיקח תרופה שתשנה את צבע הדם שלה במחזור לצבע ירוק, ולכן דם כזה אינו מטמא).
ומה עם הבן? אם הסיפור נכון, איך יגיב הבן ואיך תגיב אשתו על כך שיש פתרון הלכתי למצוקתם אבל עליהם לוותר עליו? ואולי הבן לא רצה בעצמו להסתמך על ההיתר הזה מפני שהיה מחמיר הרבה יותר מאשר אביו?
תלמידיו של הרב הוציאו חוברת ובה הספד שכתב אודותיה. החוברת לא לפני, ואני מספר מהזכרון. ניכר עד כמה אהב אותו והיה תלוי בה. הוא עסק בתורה. היא שירתה את צרכיו הגופניים, כולל שמירה על הופעתו החיצונית (אם אני זוכר נכון) וכיו"ב. היא זו שאיפשרה לו כמה שיותר זמן ללימוד, וזה סוף סוף היה הדבר הכי חשוב בעולמם.
היא היתה מחמירה בעצמה, השקיעה הרבה בתפילה, והשקיעה בחסד לזולת.
הוא הנציח אותה בדרך היחידה שכנראה הכיר. הוא קרא לספריו על שמה.
.
נשלח ב-28/2/2018 10:02
מי שיודע מוזמן להביא לכאן מדברי תורתו, בעיקר כאלו שמדגימים את גישתו ללימוד והאם יש בה משהו ייחודי או שמא היתה זו מסירותו ויראת השמים שלו שהקסימה את תלמידיו.
רבים מראשי הישיבות ותלמידי החכמים של הדור הזה הם תלמידיו. דומה שמשקלם הציבורי גדול מאד, למרות עקב נסיבות שונות, ומצערות, הרב ותלמידיו סללו לעצמם דרך בפני עצמה כך שהציבור הליטאי נחלק לשנים. אלו הנאמנים לדרכו, ל"פלג" שלו, הם תלמידי חכמים חשובים בכל מקצועות התורה.
מתוך ויקי
מתלמידיו
ישיבת איתרי:
הרב שלום יוסף גלבר, מחבר הספרים "נתיבות שלום" ו"ארחות שבת"
הרב אוירבך התנגד להקמת הנח"ל החרדי, והיה בין הרבנים שהובילו את ההתנגדות לחוק טל ולכוונות לבצע שינויים בהסדר גיוס בני הישיבות. במכתב שפרסם ב"יתד נאמן" בשנת ה'תשע"ב (2012) כתב: "כאשר מקובלנו אנו מרבותינו עיני עדת ישראל אשר מפיהם אנו חיים, אשר זו (=גיוס בני הישיבות) גזירת עקירת הדת, אשר על זה נצטווינו לעמוד על נפשינו בלי שום ויתור חס ושלום לקדש שם שמים".
החל משנת 2012[19] הורה הרב אוירבך שלא להתייצב בלשכות הגיוס לקבלת דחיית גיוס במסגרת הסדר תורתו אומנותו. ב-2014 ביקר את ועד הישיבות על שהוא משתף פעולה עם הצבא והורה שאין להתייצב גם כדי לקבל פטור[20]. בנובמבר 2015 הודיע כי הוא מתנגד לתיקונים בחוק הגיוס לבני הישיבות שדרשו חברי הכנסת החרדים בעידוד מועצות גדולי התורה של מפלגותיהם[21]. בעת מעצרעריקים שלא התייצבו כהוראתו על ידי המשטרה הצבאית, הורה הרב אוירבך לתלמידיו לצאת להפגנות ולחסימות כבישים במקומות רבים בישראל.
הערת המעתיק: קשה לי להאמין שהרב אויירבך ידע איך נראות אותן הפגנות בפועל ומה הן מעוללות למפגינים הצעירים.
פעמים רבות נשאלתי ע"י חברים: מפני מה אני מסתייג מהגראי"ל שטיינמן ומחבב את הגר"ש אויערבאך, בעוד שמנהיגותו של הגראי"ל שפויה ופרגמטית ומתאימה ונוחה הרבה יותר לפעולותיי השונות, מאשר הנהגתו הקנאית והלוחמנית של הגר"ש כנגד כל שינוי בקהילה החרדית?
ברור שהצדק אתם בנוגע למהלכים השונים שהייתי שותף להם ב-15 השנים האחרונות, כדוגמת השתלבות בעבודה, לימודים אקדמיים, גיוס לצה"ל ולשירות אזרחי, לימודי ליב"ה, ישיבות תיכוניות, שימוש באינטרנט ועוד כיו"ב. ברור שגם הגראי"ל וגם הגר"ש היו שמרנים בהשקפת עולמם והתנגדו לשינויים הללו, אבל הגראי"ל נמנע ממלחמת חרמה שהייתה בעיניו חסרת סיכוי, והגר"ש בחר להתנגד בכל כוחו לכל מהלך ציבורי מסוג זה.
אבל מבחינתי ההבדל האישיותי בין השניים הוא עבורי כל כך משמעותי, ובנקודה זו אני חש עצמי הרבה יותר קרוב לגר"ש מאשר לגראי"ל, גם אם במבחן התוצאה אנו עומדים במקומות מנוגדים לחלוטין.
הגר"ש הוא בעיניי רומנטיקן חסר תקנה, הוא ביקש להביא את העולם למצב האופטימלי מבחינתו, העולם שמשתקף לנגד עיניו מהתורה שלמד, מסיפורי המופת ששמע, מתורת הקבלה וכיו"ב. הוא מתעלם מהמציאות הסובבת אותו ומסרב להתייאש מתיקון העולם, והוא מוכן לשם כך להפוך שמים וארץ, ולהסתכן במלחמות וחרמות ולהישאר עם מתי מעט.
הגר"ש עצמו היה עילוי והוא אהב וקירב עילויים ותלמידי חכמים גדולים, הוא האמין ביכולת שלהם להגיע לדרגות גבוהות, הוא גם האמין ביכולת לחבר בעולם התורה בין אשכנזים וספרדים, וגם בכך הוא לדעתי חי את ה"רצוי" הרבה יותר מאשר את ה"מצוי".
הגראי"ל לעומתו היה בעיניי ציניקן חסר תקנה, הוא היה כל ימיו ריאליסט שאיננו מאמין ביכולתנו להביא את העולם למקום טוב יותר, ותפקיד זה מיועד ככל הנראה למהלכים שמימיים ולימות המשיח. הוא היה חשדן ביחס לכל אדם וביחס לעצמו, הוא לא האמין ביכולת של אדם לגבור על תכונותיו ותאוותיו האנושיות. הוא חיפש תמיד את הדרכים המושכלות והזהירות להתמודד עם אתגרי התקופה, ועם המציאות הבלתי רצויה שבה אנו חיים.
הגראי"ל היה פיקח עצום, אבל גם בחידושי תורה לא הלך בגדולות ובנפלאות. הוא הביע חשש גדול מבעלי כישרונות גדולים, והאמין בטיפוח הנורמליות והבינוניות. הוא לא האמין ביכולת לשלב בין אשכנזים וספרדים בעולם תורה אחד, ותמך תמיד בהפרדה מוסדית בין חוגים ועדות. הוא היה אדם שחי את ה"מצוי" הרבה יותר מאשר את ה"רצוי". הוא לא חיפש מעולם מהפכות, אלא לשמר מצב קיים עם שינויים אטיים. משה גרילק מרבה לצטט בשמו "אנו זקוקים לאבולוציה ולא לרבולוציה".
באופן אישי אני נמשך לרומנטיקנים ומתקני עולם, גם אם הם רואים את העולם באופן שונה ממני לחלוטין, אני מאמין שאת הדברים הגדולים בעולם מחוללים רק אלו שמאמינים באדם וביכולותיו למרות כל המגבלות והחסרונות של בני האדם.
כשתמצו לומר יתכן שיש כאן את "גדלות האדם" של סלבודקה מול "אפסות האדם" מבית מדרשה של נובהרדוק.
זו הפרשנות שלי לשני האישים הגדולים הללו, אשמח כמובן להתנגדותכם הנחרצת והמנומקת לתמונה שהצגתי.
נשלח ב-28/2/2018 10:05
טעות באשכול.
הלינק שבו התפרסמו הדברים לראשונה אצלנו באשכול הכתבות
א. מה המייחד את הרב בסגנון לימודו? גם לגבי, נניח, מסירותו לתורה, השעות שלמד, רשימת הספרים שעיין בהם, וגם צורת הלימוד שלו. מה היה סדר לימודו, איך ניגש לסוגיה ואיך הקיף אותה?
האם מישהו יכול להביא "חידוש" או ביאור שלו לסוגיה כדי שנוכל להתרשם מלמדנותו?
האם מישהו יכול להביא מתוך ספר חידושיו וביאוריו על אהלות שזכה להסכמת ושבחי הרב שך?
ב. הרב דגל בהסתגרות רבה ככל האפשר של הציבור שלנו. בכך בהחלט הלך בדרכו של הרב שך. לעתים החלטותיו נראות מוקצנות, מוגזמות, כמו התביעה לפטור בחורי ישיבה מהתייצבות בלשכת גיוס כדי לקבל פטור.
אולי כמה מילים על היחס לגיוס בציבור שלנו. אם יש שתי עבירות שיש להישמר מהן בציבור החרדי הליטאי דהיום, הרי אלו ללכת לצבא וללכת לעבוד. אין לי אלא תורה וגו'. (מנוסח כמובן בציניות).
דומה שהכלל הזה מייצג נאמנה את גישתו של הרב וכמובן לא רק אותו.
המתבונן מהצד עשוי להתפלא. האם גישה כזו מוצדקת הן בהתחשב במקורות שלפנינו, מן התלמוד ואילך, והן מבחינת התוצאות שלה, גם בעיני הציבור מסביב, שחש תרעומת גדולה מאד על השתמטות החרדים, וגם בתוך המחנה שלנו פנימה. איך יבאר לעצמו בחור ישיבה את העובדה שהוא פטור מגיוס ואסור מגיוס, כאשר בני גילו מתגייסים לצבא וחלקם מסכנים את חייהם. גם למענו. האם יאמר: לא היינו צריכים צבא אילולא המדינה החוטאת הזו? לא היינו צריכים בכלל מדינה ועדיף היה להיות משועבדים לערבים או לגויים אחרים? האם באמת ניתן להאמין באמירות כאלו? אלו מחיר לוגי הן גובות מאיתנו? (איני סבור שנטורי קרתא והמאמינים שהמדינה היא עבירה אינם מאמינים באמת באמירות האלו. אני רק תוהה איך הם משבצים את האמירות האלו בתוך השקפת עולמם).
בדורות קודמים היה מקובל לפטור בחורים מגיוס אך כל מי שלא למד היה מגיע לצבא. הרב, כמו רבנים אחרים, סבר שאסור לאפשר לבחור חרדי להגיע לצבא פן יתקלקל. זה חשש רציני מאד כמובן. מה זה אומר לגבי תפיסת האדם שלו, דעתו על האופן שבו התורה רואה אותנו, על העמידות שלנו, על החינוך שלנו. ושוב, מה עם המחיר החברתי והציבורי שנגבה גם ביחס מבחוץ של אלו שסבורים שהנה החרדים רק לוקחים ולא נותנים, ומה הם המחיר שלנו עצמנו. איך אנו נבאר לעצמנו את הניתוק מהמדינה מכל חובה שהיא שלה מצד אחד כאשר מצד שני אנו תובעים ומקבלים תמיכות שונות.
השאלות שנובעות מכאן אינן נוגעות אך ורק לרב אויירבך אלא לכל הרבנים המציגים עמדה הסתגרותית המתנגדת לשירות לאומי, נניח, או לנחל החרדי, או לעבודה.
האם ניתן לזהות אצל הרב אויירבך מסכת שיטתית מנומקת להצדקת גישתו ודרכו? מהי?
נשלח ב-28/2/2018 10:22
הסמן הקיצוני של הזרם המרכזי: הרב שלא ידע להתפשר
הרב שמואל אוירבך, שמעריציו מתארים כאדם רך ונוח, רצה בסך הכול ללמד תורה ולהעמיד תלמידי חכמים במקום הילדים שלא היו לו, אך מצא את עצמו במרכזו של פילוג היסטורי בציבור הליטאי, שכלל עימות חסר תקדים בין חלקים בזרם החרדי המרכזי למוסדות המדינה. האם פטירתו תפרק את הפלג הירושלמי? פרופיל
קובי נחשוניפורסם: 25.02.18 , 00:13
צילום: אלי מנדלבאום, יובל עוזרי
הרב שלמה זלמן אוירבך, שנפטר ב-1995, היה ממנהיגי היהדות החרדית ואחד מפוסקי ההלכה החשובים במאה ה-20. מספרים שכראש ישיבת "קול תורה", הפועלת בשכונת בית וגן בירושלים, ביקש אחד התלמידים את רשותו לנסוע לצפון הארץ כדי להשתטח ולהתפלל על קברי צדיקים. תשובת הרב: למה לנסוע עד הגליל? לך להר הרצל, זה כאן לידינו. שם, בחלקת הצבאית, טמונים צדיקים גדולים שמסרו את נפשם למען עם ישראל.
הרב שמואל אוירבך נולד ב-י' בתשרי, יום כיפור, שנת ה'תרצ"ב (1931), בשכונת שערי חסד בירושלים, בן בכור להוריו. הוא התחנך במוסדות חרדים-ליטאיים, וכבר מגיל צעיר בלט בהשקפה קנאית יחסית לסביבתו. "רֵבּ שמואל" (כך כונה ברחוב החרדי) נשא לאישה את רחל, אך לבני הזוג לא נולדו ילדים, והרב הקדיש את חייו להעמדת תלמידים ולהרבצת תורה. הוא לימד בישיבות שונות ובשנות השמונים ייסד את "מעלות התורה" בשכונת מגוריו, שבראשה עמד עד יומו האחרון.
על אף גילו, ערך ביקור בכלא 6 אצל תלמידו שנעצר בגין אי התייצבות(צילום: אחיה ראב"ד)
ניצני הפילוג בצבצו כבר בסוף שנות התשעים, עוד בחייו של הרב שך, כאשר הרב שטיינמן אישר לחברי הכנסת החרדים לשתף פעולה עם "ועדת טל" שבחנה את נושא גיוס בני הישיבות לצה"ל, בעוד שהרב אוירבך התנגד למהלך ותפס אותו כפשרני.
למרות המתיחות עם הרב שטיינמן, הבכיר ממנו, צורף "רב שמואל" לפני כ-15 שנה למועצת גדולי התורה הליטאית - בעיקר בזכות קרבתו לרב אלישיב, וכמובן בשל גדלותו בתורה שעליה אין עוררין. בכך הפך באופן רשמי לאחד המנהיגים (אם כי לא מהבכירים) של הציבור בכלל ושל תנועת "דגל התורה" בפרט, ובכלל זה גם של הנציגות הפוליטית בכנסת וברשויות המקומיות.
ירושלים מול בני ברק
ואולם גם הניסיון ללכד את השורות נכשל, ועם השנים התגבשו שני מחנות בזרם הליטאי: האחד הוא "הבני ברקי" (על שם עיר מגוריו של שטיינמן), שהוא הגדול והמשמעותי יותר, הן מבחינה מספרית והן במשקל הרבנים הנמנים עליו, ולכן נחשב עד היום לזרם המרכזי. השני הוא "הפלג הירושלמי" (אוירבך), שהוא קטן יחסית אך נהנה בעבר מתמיכה (שקטה) מצד הרב אלישיב, כמנהיג הבלתי-מעורער.
עמד בבסיס הסכסוך האלים בפוניבז' בין "המחבלים" ל"שונאים"
קצת רקע היסטורי
קרע ברחוב החרדי: "יהיה פה דם ובני ברק תבער"
טלי פרקש
ה"פגישה ההיסטורית" בין שני מנהיגי הפלגים היריבים בציבור הליטאי, הרב שטיינמן והרב אויערבך, הסתיימה בקרע. מקורבי הרב אויערבך טוענים כי מנהיגם זכה ליחס מביש. מקורבי הרב שטיינמן: "הם יגרמו בסופו של דבר לגיוס בחורי הישיבות"
בחייו של "פוסק הדור" הייתה היריבות בין המחנות סמויה, וזכתה לביטוי בעיקר מעל דפי "יתד נאמן". ראשי העיתון היו מזוהים באופן מובהק עם הרב אוירבך, וניצלו היטב את הכוח שבידיהם כדי להטות את הסיקור של "שופר ההנהגה הליטאית", תוך שהם מאדירים את רבם ומגמדים את הרב שטיינמן. לא בכדי עסקו שני הצדדים במאבקי שליטה על העיתון בשעה שהרב אלישיב שוכב על ערש דווי: ימים אחדים לפני פטירתו הצליחו ה"בני ברקים" לתפוס את השליטה ב"יתד נאמן" ולסלק ממנו את נאמני הרב אוירבך, ואלה מצדם מיהרו להקים את "הפלס" כביטאון הפלג הירושלמי. בכ"ח בתמוז ה'תשע"ב הלך הרב אלישיב לעולמו וניתן האות לקרע הגדול: הרב שמואל אוירבך סירב להכיר במנהיגותו של הרב שטיינמן, אף שהיה היורש הטבעי והוכרז ככזה על ידי הרבנים הבכירים. הרב אוירבך טען כי יריבו נוקט עמדה פשרנית בנושאים ציבוריים הקריטיים להמשך קיומה של היהדות החרדית, כמו גיוס בני ישיבות לצה"ל, היחס ללימודי החול ולאקדמיה והקשר עם החילונים ועם מוסדות המדינה, ולכן אינו ראוי להמשיך את דרכו התקיפה והנוקשה של הרב שך בהנהגה.
חצי שנה לפני הפילוג ביטל בג"ץ את חוק דחיית השירות לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם - הלא הוא תולדה של אותה "ועדת טל" ששיתוף הפעולה איתה עמד בבסיס הסכסוך. פקיעת תוקף החוק כמה חודשים לאחר מכן, על פי החלטת בית המשפט, שימשה לפלג הירושלמי של הרב אוירבך חומר בעירה משובח, ובתזמון מושלם, כדי לנגח באמצעותו את הזרם החרדי המרכזי - הן על השלכות העבר והן לקראת המאבק שנכון להם כעת נגד גיוס בני הישיבות.
התנתקו גם מהדרג הפוליטי החרדי
בחירות 2013 עמדו, אפוא, בסימן "השוויון בנטל": מפלגת יש עתיד הטרייה גרפה 19 מנדטים, "ברית האחים" בין נפתלי בנט ליאיר לפיד אילצה את בנימין נתניהו להקים ממשלה ללא החרדים, ומלאכת ניסוח חוק הגיוס החדש (במקום "חוק טל" שנפסל) הוטלה תחילה על "ועדת פרי" מצד לפיד, ולאחר מכן על "ועדת שקד" מצד בנט. נציגי ש"ס ויהדות התורה עשו מאמצים מהאופוזיציה כדי למזער נזקים – והצליחו.
הרב אוירבך (מימין) והרב שטיינמן. תם עידן(צילום: כיכר השבת)
התוצאה אמנם הייתה חוק ריק מתוכן שלא משיג שוויון בנטל, אבל צהלות השמחה של יש עתיד וזעקות השבר של המפלגות החרדיות, שהיו כולן טקטיות, שיחקו גם הן לידי "הפלג הירושלמי", שקיבל עוד הזדמנות להכריז: אמרנו לכם.
מכאן ולהבא עשו חסידי הרב אוירבך הכול כדי להוכיח שחוק הגיוס הוא אסון לעולם התורה, ושהרב שטיינמן טעה שוב כשהורה לח"כים החרדים לשתף פעולה עם ניסוחו. הדרך לניתוק מוחלט גם מהדרג הפוליטי הייתה קצרה: כשאנשי הפלג הקיצוני הבינו כי לא יזכו לייצוג במפלגות החרדיות, הקימו רשימות עצמאיות לקראת הבחירות לרשויות המקומיות שנערכו באותה שנה - ורשמו הצלחה לא מבוטלת.
ההישג העיקרי היה במגרש הביתי שלהם, ירושלים, כשהפרו את המשמעת החרדית, תמכו בניר ברקת לראשות העירייה והיו מהגורמים המשמעותיים לניצחונו על המועמד הדתי משה ליאון. התמורה: חיים אפשטיין, הנציג היחיד של הרב אוירבך שנבחר למועצת העיר, היה הראשון להיכנס לקואליציה ולקבל לידיו את תפקיד סגן ראש העיר. את עמדת הכוח הזו הוא ניצל היטב כדי לסגור חשבון עם הקהילות החרדיות בבירה שהצביעו לש"ס וליהדות התורה, וגם עם נציגי המפלגות עצמן.
התקרבות לזרמים האנטי-ציונים
הרב ש"לא יודע" מה מברכים על תפוח:
הכירו את המנהיג החרדי החדש
קובי נחשוני
ראש ישיבת פוניבז', תושב בני ברק, צנוע ועניו, פרגמטי ומתון. נשמע בדיוק כמו הרב שטיינמן? זהו ה"תאום", הרב גרשון אדלשטיין, "רק" בן 94, שבלי בחירות וללא הכתרה מסומן כיורש הטבעי של המנהיג הליטאי, לדאבונם של אנשי "הפלג הירושלמי". אז מדוע הוא עונה ב"לא יודע" על שאלות הלכתיות פשוטות? פרופיל
ערב הבחירות לכנסת בשנת 2015 הסלים הפלג הירושלמי עוד את מאבקו בהנהגה הרבנית והפוליטית של החרדים, כשהרב אוירבך הורה לאנשיו באופן חסר תקדים שלא להצביע ליהדות התורה, ובכך בידל עצמו שוב מהזרם המרכזי. כמו ברשויות המקומיות, גם כאן ביקשה הקבוצה הקיצונית להוכיח את כוחה, ושוב הצליחה: המפלגה החרדית ירדה מ-7 מנדטים בכנסת ה-19 ל-6 בכנסת ה-20, וה"הישג" נזקף לזכות "הפלג". המסר: אינכם מכירים בנו כזרם חרדי לגיטימי? יש לזה תג מחיר.
הממשלה שהוקמה לאחר אותן בחירות, זו שמכהנת כיום, היא ללא ספק הטובה והנוחה ביותר לחרדים בתולדות המדינה. אלא שגם ביטול כל "גזירות לפיד", ובכלל זה תיקון "חוק הגיוס" ההוא - לא שכנע את הרב אוירבך שהמשיך להיאבק בו. כאשר תלמידי ישיבות נעצרו כעריקים לאחר שסירבו, על פי הוראתו, לשתף פעולה עם הצבא ולהתייצב בלשכות הגיוס אף לשם דחיית שירות או קבלת פטור, טענו בפלג הירושלמי כי המעצרים הללו מוכיחים שצה"ל מבקש לגייס בכפיה את הצעירים החרדים – ויצאו להפגנות סוערות ולחסימות כבישים ברחבי הארץ.
במקביל להתרחקות מהזרם המרכזי, החלו אנשי הרב אוירבך גם להתקרב לחוגים הקיצוניים האנטי-ציוניים: הם שיתפו עמם פעולה במאבקים נגד הגורמים המתונים-יחסית בתוך המגזר ונגד חוק הגיוס מחוצה לו; נהנו מתקציבי עתק של חסידות סאטמר בניו יורק המיועדים לפעילות נגד מדינת ישראל - והחלו לאמץ בפרסומיהם (רשמיים או כאלה המזוהים איתם) טרמינולוגיה קנאית המוכרת מריכוזי הקיצוניים, כשכונת מאה שערים.
מה יהיה ביום שאחרי?
ולמרות כל אלה, תלמידיו-חסידיו-מעריציו של "רב שמואל" תיארו אותו תמיד כאדם רך, נעים, נוח ואפילו ביישן, שהאיר פנים לכל אדם לא פחות מאביו הגדול. את הפער העצום בין אישיותו הפרטית לדמותו הציבורית הם הסבירו באחריות הגדולה שהוטלה על כתפיו כמנהיג, כאשר זיהה סכנה רוחנית שעלולה להמיט אסון על עולם התורה ולפרק את הציבור החרדי. בעת כזו, אמרו, "כשאין איש", לא הייתה לו ברירה אלא לצאת מגדרו, להתייצב כסמן ימני-קיצוני ולאמץ גישה תקיפה, קנאית ובלתי-מתפשרת, שאינה אופיינית לו, על מנת לסתום את הפרצה בסכר.
מותו של הרב שמואל אוירבך, חודשיים וחצי בלבד אחרי הרב שטיינמן, היה פתאומי, והכה את אנשיו - כמו את הציבור החרדי כולו - בתדהמה. הוא נפטר בגיל צעיר יחסית לרבנים בכירים אחרים שהלכו לעולמם בשנים האחרונות, ובניגוד אליהם - לא קדמה לכך הידרדרות במצבו הרפואי.
מי שהיה לסמן הקיצוני של הזרם החרדי המרכזי לא השאיר אחריו ילדים וגם לא צוואה ציבורית. אף שנהנה מתמיכתם של רבנים וראשי ישיבות בולטים במחנהו, איש מהם לא חשב ברצינות על היום שאחרי, ובוודאי שלא על זהות היורש. האם פטירתו של הרב שמואל אוירבך תפרק את הפלג הירושלמי?
נשלח ב-28/2/2018 10:24
ממקור ראשון, אשר אטדגי, מועתק חלקית
קריטריונים לגדלות
שלשלת המסירה של עולם התורה ממשה בהר סיני לא נפסקה אצל אנשי כנסת הגדולה, אלא המשיכה, לדעת הליטאים, למרות המחלוקות – ואולי בגללן – אצל הלל ושמאי, עבור לרבן יוחנן בן זכאי, רבי יהודה הנשיא, רב אשי, רב סעדיה גאון, הרמב"ם, השולחן ערוך והרמ"א, הגאון מווילנא, ר' חיים מוולוז'ין, החפץ חיים, החזון איש והרב שך.
כל השאר הם בגדר ניואנסים שיכולים להיות טובים (נניח, קבלה) או נוראים (כגון חסידות), אבל בוודאי שאין הלכה כמותם. בטח לא בהשקפה. אשר על כן, מנהיג הדור הליטאי הוא מנהיג העם היהודי, עד בוא משיח צדקנו. נקודה. בחירתו, אליבא דליטאים, אינה עניין הנוגע למגזר כלשהו, אלא לכלל הציבור בישראל.
"עולם התורה" הוא מונח ליטאי מובהק, ולא רבים שמים לב לדקויות הנובעות ממנו. המימרא התלמודית הגורסת כי "מיום שנחרב בית המקדש אין לו לקב"ה אלא ד' אמות של הלכה בלבד" היא המוטו של הליטאים. על כן, רק מי שפועל לפי מוטו זה הוא נושא הלפיד. הקריטריון הראשון שהוא צריך לעמוד בו הוא קבלת המוטו הזה הלכה למעשה, ולכן מי שמערב "עניינים אחרים" בהנהגה, כגון גמילות חסדים, ארץ ישראל, קבלה, צדיקות, יש לו מקום בגן עדן, אולי אפילו מכובד, אבל הוא "נישט גודל" ואינו ראוי לחזקת הנהגה.
אחרי שעבר את הקריטריון הראשוני, חייב המועמד לגדול הדור לעבור קריטריון שני, מכריע ואקוטי יתר על הראשון: השקפה. גם אם הוא בעל מוסר, מתמיד, גאון, צדיק, פוסק אדיר, אך השקפתו אינה רואה בלימוד התורה, ורק בו, את חזות הכול, הוא איננו יכול להתמנות לגדול הדור. אכן, יכול להיווצר מצב שבו הגאון שבדור, כמו גם הצדיק ביותר או הפוסק המובהק ביותר, לא יתמנה למשרה הרמה.
כך, למשל, הרב שך אכן היה גדול הדור הליטאי, אבל בענייני פסיקת הלכה הוא היה נוהג לשלוח את שואליו לרב שלמה זלמן אויערבך או לרב עובדיה יוסף (תלוי מי השואל). נדירים הם המנהיגים שזכו לתורה וגדולה במקום אחד, כמו הגאון מווילנא, החת"ם סופר והחזון איש. ברוב המקרים, מנהיגי הדור לא הצטיינו בכל הקטגוריות התורניות אלא רק בהנהגה, בהיותם בעלי השקפה נכונה ובעלי תכונות שיכלו לאכוף את אותה השקפה.
שני מוסרניקים
מדד ליטאי אחד ינקו הרב אהרון לייב שטיינמן והרב שמואל אויערבך מיום לידתם. למרות שהרב שטיינמן נולד בבריסק וחונך על ברכי הבריסקאים בעוד הרב שמואל אויערבך נולד בשערי חסד הירושלמית, הרי שהשניים חונכו באותה מתכונת בריסקאית ליטאית קשוחה, הרואה בתורה ואך ורק בה את חזות הכול. אך למרות התרוצצותם של השניים בחצרות הליטאים אצל גדולי הדור הקודם, הרי ששני לאומים הם, ולאום מלאום יאמץ. מדובר אמנם בשני רבנים המדברים אותה לשון, המתובלת ב"ארמידיש", עם אותם ניואנסים חרדיים שמרניים, אך לא ראי זה כראי זה, אף על פי שיש צד שווה ביניהם.
כלל גדול יש לנקוט בבואנו לבחון את מהותם של שני אלו, כשם שיש לנקוט כלל זה בבחינת כל מהות אדם: אין לגזור מכורח סיפורים, מעשיות, עדויות ואפילו אמרות כנף ודרשות ציבור את דעתם של רבנים. אף אם נשמע אותם בדרשות ציבוריות אומרים דעות מסוימות, מגביהים קולם כנגד עוולה, מבכים מרה נושא ברומו של עולם, אפשר שלא את דעתם האמיתית הם אומרים, וכל כוונתם היא לסבר אוזן שומעת.
אם כן, כיצד נדע מהי דעתם לאשורה? על פי פסיקותיהם (ולא בהוראת שעה) וספריהם. וזאת תהיה לנו לתורה: הרב שטיינמן חיבר שני ספרי לימוד: ט"ו כרכי "איילת השחר" על התלמוד ו"חסד ומשפט" על מסכת סנהדרין. יתר ספריו – כולל "איילת השחר" על התורה וסדרת "יימלא פי תהילתך" – הם ספרי מוסר. הרב אויערבך כתב את ספרו "דרכי שמואל" על מסכת אהלות, ותלמידו, יאיר ארלינגר, כתב את סדרת שיחות המוסר בשם "אוהל רחל", בשמו ובהסכמתו.
הצד השווה שבהם הוא היות השניים "מוסריים" מאוד בהנהגתם היומיומית. בכל אשר תעברו תיתקלו פעם אחר פעם במעשי החסד, ההנהגה האישית והמידות התרומיות של השניים. גם אם ננפה את המוץ מן התבן בשל גוזמאות מובנות, עדיין ייוותרו סאתיים של מידות טובות אשר לתשעים אחוזים מחסידיהם אין כגריס מהן (בעיקר אלו אשר ידיהם לקרב ואצבעותיהם למלחמה).
חכמה חיצונית
הנה ניכנס לעובי הקורה. בספרו "דרכי שמואל" (פרק ראשון, סימן פ"ח) דן הרב אויערבך בנוגע ליילוד לשמונה חודשים שלדברי חז"ל אינו נחשב ל'בר קיימא'. הרב אויערבך מאריך לדון בעניין זה וקובע שכעת השתנתה המציאות ולכן נחשב היילוד לשמונה חודשים 'בר קיימא'. אין להמעיט בחשיבותה של פסיקה זו, שכן עד היום קיימים פוסקי הלכה הגורסים כי אין לזוז מדברי חז"ל גם אם נשתנו הטבעים בימינו לפי 'חכמות חיצוניות'. אך בל תטעו: הפלורליזם הפסיקתי הזה מטעה. הרב אויערבך, ולא ניכנס כאן לדקויות ההלכתיות, אינו חושב שניתן להסתמך על חכמות חיצוניות בשום דבר. הוא קובע חד משמעית בספרו:
חכמה בגויים תאמין, שיש עליה שם חכמה, אך היא חיצונית… רצון ה' מעמו שיהיו כלל ישראל דבקים בחכמה עליונה, חכמת התורה, ולא בחכמה אנושית, וזה הניסיון שלא להימשך אחרי החכמה הזאת (אוהל רחל, סגולת חנוכה ושבת, עמ' קיט).
הרב סותר את עצמו? ממש לא. דעתו של הרב, כפי שהיא מתבטאת רבות בדבריו ב"אוהל רחל", היא אמונה תיאוצנטרית גורפת בחכמת התורה בבחינת "הפוך בה והפוך בה דכולא בה". לדעתו של הרב אויערבך החכמה אינה קיימת אלא בזו התורנית. הגישה הזו מעצבת לחלוטין את מהותו של הרב אויערבך. ויש לגישה זו תולדה לא פחות חשובה וקריטית: אף ערכי המוסר אינם אוניברסליים או אישיים, אלא תורניים לגמרי.
בגישה זו מחזיק החזון איש. כך כתב: "ההלכה היא המכרעת את האסור ואת המותר בתורת המוסר" (אמונה וביטחון פרק ג). בפרק זה אף תוקף החזון איש את אלו שלומדים תורת המוסר ותיקון המידות ומכלים את ימיהם בם. זו גישה נוקשה מאוד של הזרם הליטאי ועולות ממנה נגזרות רבות בעיקר בנושאי דת ומדינה, אך גם במצוות היומיומיות.
דוגמה מאלפת למי שלא הלך בהנהגותיו של הרב שמואל ואף לא בפסיקותיו היא אביו, הרב שלמה זלמן אויערבך. האגדה מספרת כי הרב שלמה זלמן אויערבך היה קם כל אימת שבנו, הרב שמואל, היה נכנס לחדר, מפאת תורתו. מי שיצא לו להכיר את הרש"ז אויערבך לא ייפול מהכיסא לשמע הדברים: הרב אויערבך ידוע במידותיו הנעלות, אך הנהגותיו ה"ליברליות" מנוגדות להנהגות בנו, ונובעות מהשקפת עולמו ההלכתית המכירה בהשתנות הדורות ופתוחה להכרת המציאות, ומאופיינת בגישה אתנוצנטרית (ולא תיאוצנטרית כבנו). פסיקותיו הנועזות, המזכירות באופן סוגתי את אלו של הרב משה פיינשטיין, כמי שדורש טעמא דקרא ואפילו פוסק על פי גישה זו גם לקולא, אינן כפי דעת בנו, הרב שמואל, שהולך בעניין זה אחר פסיקת החת"ם סופר הגורס כי "דרשינן טעמא דקרא רק לחומרא".
טבול בקבלה
הרב שמואל אויערבך אינו רק למדן ופוסק אלא גם מקובל. בעוד אצל אביו, ובכלל אצל גדולי הדור הליטאים, "קבלה" הייתה בגדר בל ייראה ובל יימצא, אף כי, נסייג מיד, קיבלוה, הרי שאצל הרב אויערבך היא חיה, קיימת ומוחשית, יותר מכל מנהיג ליטאי מאז הגר"א.
רבים מדרשותיו ושיעוריו של הרב אויערבך, כפי שקובצו בסדרת "אוהל רחל", טבולים בקבלה. הדבר מעורר אי אילו תהיות על אודות יכולת מנהיגותו בציבור הליטאי. כי זאת למודע: עד היום, אמנם בהסתר, קיימים גדולי תורה ליטאים שרואים בספר הזוהר חיבור שרק חלקים מזעריים ממנו נכתבו בידי רשב"י. לדידם רובו של הספר, בדיוק כעמדת הרב יעקב עמדין ז"ל ב"מטפחת סופרים", נכתב על ידי ר' משה די-ליאון לפני כשמונה מאות שנה ואין בו אותה קדושה שמייחסים לו. הרב אויערבך הוא יוצא דופן מאוד במקרה הזה: לא רק שהוא מתעסק בתורת הקבלה, הוא נוהג על פיה ומעמיד תלמידים הרבה שעוסקים בכך.
יש שיאמרו כי קרבתו של הרב אויערבך לתורת הקבלה נובעת מ"הירושלמיות" שבו. כידוע, המאבק בין סורא (בני ברק) לנהרדעא (ירושלים) הועתק לארץ במלוא הדרו עם קום המדינה. בעוד בירושלים, בשל סיבות היסטוריות ותרבותיות מגוונות, התקיימה רבגוניות והיטמעות בין המגזרים בציבור הדתי (ספרדים, חסידים, ציונים דתיים). בני ברק הייתה הומוגנית לחלוטין בחזון אישניקיות שלה. הבדלים אלה גרמו כמובן ל"יריבות", אפילו גלויה, בתוככי המגזר הליטאי בין בני ברק לירושלים – אך בעוד בני ברק שלטה בכיפה, הרי שעם פטירת הרב שך עבר מרכז הכובד לירושלים, עם הכתרתו של הרב אלישיב. הרבגוניות שהייתה קיימת אצל הרב אלישיב מצויה באופן דומיננטי גם אצל הרב שמואל אויערבך שסנדקו היה הראי"ה קוק והוא מקובל מוצהר.
אך לא הכול "שחור ולבן" בנושא. ירושלים התאפיינה תמיד בפלורליזם שלה, בעוד בני ברק הייתה דוגמטית מאוד. יחסו של הרב אויערבך והנהגותיו, בעיקר בקשר ליחסי דת ומדינה, הם "בני ברקיים" במהותם. הוא בירושלים, אך לבו בבני ברק. הרב שטיינמן לעומת זאת, בהקשר הזה, הוא הרבה יותר "ירושלמי".
מוסר מכפר על עבירה
הרב אהרון לייב שטיינמן הוא איש מוסר ברמ"ח אבריו, ממשיכה של תנועת המוסר בימינו באופן אבסולוטי. מדהים להיווכח שגם חידושיו על מסכתות הש"ס ב"איילת השחר" "נגועים" בסוגיות מוסר, כמעט על כל בתריהם, והדוגמאות רבות מני ים.
כדי לדעת מה איש מוסר חושב על היחס שבין המידות המוסריות ("המוסר") והתורה, אני מעתיק כאן את דבריו:
מידה מוסרית, לדעת הרב שטיינמן, יכולה לכפר על עברה דאורייתא. ואכן, לדעתו, בן תורה, ראשית לכול, חייב להקפיד על לימוד מוסר עוד ועוד. כמו אנשי תנועת המוסר הנובהרדוקאים הוא אמנם מחזיק מאוד מלימוד התורה, אך בד בבד, ובהתאמה מלאה, הוא דוגל בשינון המוסר גם על חשבון לימוד (וכך הוא מקפיד לכתוב באיגרותיו למן שנת תש"ן בנושא קריאה ולימוד בספרי מוסר. הוא קובע כי אלו שהם "למדנים" אך חסרי מידות הרי הם כ"טובלים ושרץ בידם"). בעוד החזון איש לא היה סבלני כלפי לומדי המוסר, שהרי אליבא דשיטתו בתורה עצמה מצוי המוסר, הרי שהרב שטיינמן ללא ספק מייצג אסכולה אחרת לגמרי, הרואה במידות מתוקנות את הבסיס ללימוד התורה.
הילד לא בנורמות
למרות שהרב שטיינמן אינו פוסק, מנהיגותו בענייני דיומא שמביאה לריבוי שואלים ומתייעצים מאלצת אותו לפסוק בענייני הנהגה לא פעם ולא פעמיים. פסיקותיו, כך מתברר, מושפעות באופן אבסולוטי מתורת המוסר שהוא כה שקוע בה.
דוגמה מאלפת לכך אפשר למצוא בסרטון המופץ ברחבי האינטרנט שבו נראים שני אברכים המגיעים לשאול את הרב על אודות תלמיד שהתנהגותו אינה "לפי הנורמות" המקובלות במגזר. הרב קובע נחרצות כי יש להשאיר את התלמיד במוסד תוך שהוא צועק על השניים וקובע בנחרצות שהם רוצים לסלק את התלמיד רק מכיוון שמנהלי המוסד הם בעלי גאווה. "גאווה, גאווה", הוא זועק, "זה הכול גאווה".
אך לפני כשנה געשה הארץ בשל מקרה דומה סביב תלמידות "בנות יעקב" בבית שמש. בזמנו, תמך הרב אלישיב בהפרדה בין הבנות על פי התאמתן לנורמות המגזריות ויש להניח שכך היה פוסק גם הרב שמואל אויערבך.
מהיכן נובע השינוי? קיימות שתי גישות בראי האמונה היהודית: הראשונה, התיאוצנטרית, רואה בתורה ובמצוות הוראות א-לוהיות שמכתיבות את המוסר והמציאות האנושיים (לפי שיטה זו המוסר האוניברסלי לא תמיד יחפוף את התורה והמצוות). השנייה, האתנוצנטרית, רואה בתורה ובמצוות את התגלמות כל החכמות וערכי המוסר האנושי (לפי שיטה זו, המוסר האוניברסלי הוא בעצם המוסר התורני וקיימת חפיפה מלאה ביניהם). מאי נפקא מינא? לפי הגישה הראשונה, התורה היא א-לוהית ואיננו יכולים להבינה (גם את המצוות שאינן שמעיות). אשר על כן, כל הכנסת גורם זר לשיקול בהחלטה תורנית, אפילו אם מדובר בשכל ישר, פסולה מעיקרה. את העיקרון הזה מנחה המוטו "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'". לפי הגישה השנייה, התורה ניתנה לבני אדם בהקשרים מסוימים: היסטוריים, פסיכולוגיים וכו'. כאשר יש התנגשות בין השכל הישר לבין קיום המצווה, יש לבדוק האם ניתן לגשר בין הפערים. אסכולה זו היא חסידת העיקרון התלמודי: "גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה".
לדעתנו, מעבר להבדלים ה"טכניים" בין הרב אויערבך לרב שטיינמן (קבלה, מוסר וכו'), עיקר השוני ביניהם נובע מגישתם השונה אל היהדות – התיאוצנטרית (הרב אויערבך) והאתנוצנטרית (הרב שטיינמן).
כשהרב שטיינמן מקים את הנח"ל החרדי הוא בעצם מתאים את עצמו למציאות הלכתית מתחדשת ומנסה לגשר עליה בפתרון הלכתי. מאידך, כאשר הרב אויערבך מתנגד לשילוב כזה או אפילו דומה לו (כגון מכללות) הוא מחזיק בדעה שאין לערב שום גורם זר בהשקפה התורנית. לכן, הרב אויערבך בהיותו מנהיג הציבור הליטאי ימשיך את מסורת ההתבדלות וההקצנה כלפי כל דבר בבחינת "חדש אסור מן התורה", ואילו הרב שטיינמן ינסה לשלב, עדיין במסגרת תורנית מוסרית נוקשה, בין המציאות וערכי המוסר האוניברסלי לבין התורה.
סוף עידן
למעלה מעשור עבר מאז פטירת הרב שך ולטעמי פטירתו חותמת למעשה את הפרק הליטאי ביהדות האורתודוקסית בדברי הימים. אין עוד ליטאים בישראל כפי שהכרנו אותם עד לפני עשרים שנה. כשהרב חיים קנייבסקי, מגדולי הציבור הליטאי, מקבל "קוויטלך" כאחרוני האדמו"רים; כשסוגיות הרות גורל שהיו בראש מעייניה של היהדות הליטאית למן התהוותה, כגון משיחיות בפועל (חב"ד), זוכות להתעלמות מוחלטת ואפילו לשתיקה בהסכמה אצל גדולי הדור הליטאים; כשתלמידי ישיבות ליטאיות "קלאסיות" כגון "חברון" ו"אור ישראל" מופיעים תדיר בהפגנות למען יישוב הארץ, משהו השתנה.
הרב שמואל אויערבך והרב אהרון שטיינמן הם גדולי תורה ומוסר, אך במונחים מקומיים למדי. כאמור, מאז מותו של הרב שך נסתלקה לה "דעת תורה". למרות טענת כל אחד מה"מתמודדים" כי הוא ממשיכו של הרב שך בהנהגה, או בישיבה, מדובר באחיזת עיניים. הרב שך בשום מקרה לא היה נותן לרב אויערבך המקובל והקרוב לתפיסת 'העדה החרדית' לנהל לו את העניינים. בטח לא לרב שטיינמן, שהיה יכול להחליף, לדעתו, את המשגיח ר' חצק'ל לווינשטיין, לכל היותר. המאבק הזה, מעבר לכיעורו התפאורתי, הוא סוף עידן.
מאמרו של יעקב פרידמן בקהילה, "הסנה בוער בשערי חסד".
נשלח ב-28/2/2018 10:31
מאמר מצויין, המשלב סיפורים מחייו של הרב לצד הסברים ודוגמאות וראיונות אודות הדרך הפוליטית והמאבק מתוך ישראל היום.
הצצה נדירה לחייו של הרב אוירבך
חסימות כבישים, מלחמות עם שוטרים ושיימינג לחיילים חרדים - את כולם הוביל הרב שמואל אוירבך , מנהיג "הפלג הירושלמי" הקיצוני, שגם בציבור החרדי ראו בו פרובוקטור • בצעד חריג פתחו אנשי הרב את ביתו בפני מוסף "שישבת" כדי להביא הצצה אל האיש שהבעיר את המדינה
הרב שמואל אויערבאך. "החילונים צריכים לדעת בבירור שאין גיוס ולא יהיה גיוס"
מאחורי האירועים האלימים ברחוב החרדי, שבהם נפצעו שלושה שוטרים, נעצרו למעלה מ־70 מפגינים וכנגד כ־30 מהם הוגשו כתבי אישום, עמד הרב שמואל אוירבך ז"ל, מנהיג הפלג החרדי־ליטאי בירושלים, שחרת על דגלו לא לאפשר לכל מה שקשור לקידמה לחדור אל בין שורותיו - ובכלל זה, גם להיאבק עד חורמה בגיוס חרדים לצה"ל.
הפלג שלו אחראי לקמפיין המיליטנטי המכונה "קמפיין החרד"קים" (חרדים קלי דעת - כינוי הגנאי לחרדים שמתגייסים לצבא), שכולל הפגנות מול ביתם של המתגייסים ושל המעורבים בגיוסם, שיחות איומים ליליות, שיימינג באמצעות פשקווילים הנושאים את שמותיהם של החיילים, הפצת חוברות הסברה מאוירות עם תמונות של חזירים לובשי מדים, ועוד ועוד.
אנשי "הפלג הירושלמי", שרוב הציבור החרדי מתנגד למעשיהם ורואה בהם פרובוקטורים, אינם מתרגשים לא מהמעצרים, לא מכתבי האישום (בהנהגת "הפלג" טוענים שכתבי האישום לא הוגשו נגד אנשיהם, אלא נגד מפגינים המזדהים עם מאבקם), וגם לא מאיומי שר הביטחון והשר לביטחון פנים. מבחינת הרב אוירבאך ז"ל ואנשיו זה חלק ממאבק הכולל גם מלחמה באקדמיה, בחינוך החילוני, בעיתונות החרדית המתקדמת ובקידמה בכלל - הכל למען הבדלנות החרדית.
הרב אוירבך, שהתגורר מאז הולדתו בשכונת שערי חסד בירושלים, הוא אחד הרבנים המוכרים בציבור החרדי, אבל עד להפגנות המיליטנטיות של אנשיו בשנים האחרונות, וגם במהלכן, נותרה דמותו אלמונית בציבור הישראלי. בצעד נדיר, מתאפשרת לכתב "שישבת" הצצה אל חייו והשקפתו של מי שבשם המאבק על הנהגת הציבור החרדי וצביונו החליט להבעיר את המדינה.
• •
מעמדו של הרב אוירבך ז"ל כמורד, הוא תוצר של פילוג שאירע בזרם החרדי־ליטאי - הגדול שבין פלגי החרדים בארץ והמשפיע ביותר בקרב הציבור החרדי. מאז תחילת שנות השבעים היה המנהיג הרוחני הבולט של הליטאים הרב אלעזר מנחם מן שך. לאחר פטירתו ב־2001 ירש את מקומו הרב יוסף שלום אלישיב. ב־2012 נפטר הרב אלישיב, וכעבור שנתיים חל פיצול במחנה הליטאי: רובו המוחלט התייצב לימינו של הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן מבני ברק, והמיעוט, הקורא תיגר על הנהגתו של שטיינמן, הלך אחר מנהיגו, הרב אוירבך.
מספרם של אנשי "הפלג" לא ברור. אם שואלים אותם, הם מעריכים את גודלם ב־30 אלף בעלי זכות בחירה, ועוד אלפים בגילאים צעירים יותר. אם שואלים את אויביהם המרים מבני ברק, הם מדברים על עשרת אלפים עד 15 אלף לכל היותר.
כשאנשי "הפלג" הבעירו את הרחובות בהפגנות לפני שבוע וחצי, הם ספגו גינויים גם בקרב הציבור החרדי, שכינה אותם אנרכיסטים ופרובוקטורים. נציגי ציבור ועיתונאים חרדים זעמו על כך שהמפגינים כונו בתקשורת "החרדים", וטענו כי מדובר בפלג קיצוני קטן, שלא מייצג את הציבור כולו.
הבלבול מובן: בעבר, כשדיברו בתקשורת על קומץ מפגינים מיליטנטיים, כיוונו בעיקר לאנשי "העדה החרדית" והחסידויות הקיצוניות במאה שערים, שניתן היה לזהות ולהבדיל ביניהם לבין הזרמים המרכזיים על ידי לבושם השונה. אלא שחזותם של אנשי "הפלג הירושלמי" היא ליטאית קלאסית.
בנוסף, כיוון שמדובר בקרע חסר תקדים בציבור הליטאי, ישיבות חרדיות יוקרתיות כמו פוניבז' נגררות למאבקים פנימיים בין "שוינאים" (תלמידי הרב שטיינמן) ל"מחבלים" (תלמידי הרב אוירבך), ומשפחות ליטאיות שלמות נכנסות לסחרור ולריבים משפחתיים.
בבחירות לכנסת ה־19, בתחילת 2013, קראו בני "הפלג" תיגר על ההנהגה הפוליטית כשרשמו ברשם המפלגות מפלגה בשם "נצח". בבחירות המקומיות באותה שנה התמודדו אנשי "הפלג" ברשימה נפרדת וזכו בשני נציגים בבני ברק, שניים במודיעין עילית ואחד בירושלים, שמשמש גם כסגן ראש העיר.
הכניסה לישיבה "מעלות התורה" בירושלים, שבראשה כיהן הרב אוירבך ז"ל, פסטורלית. בכניסה, לצד מגבעות הבחורים וספרי הקודש, בולט לעין חומר מודפס עם כותרות זועקות על "גזירות שמד", "גזירות גיוס" ועוד. העלונים יוצאים נגד הצבא, נגד מסלולי האקדמיה לחרדים ובעד ההשקפה המיליטנטית, הקוראת להסתגרות בתוך חומות החרדיות.
הרב הוא בנו הבכור של אחד מבכירי הפוסקים במאה ה־20, הרב שלמה זלמן אוירבך. הרב אוירבך הבן הוא הבן הבכור במשפחה בת עשרה ילדים, רובם ראשי ישיבות ורבנים מוכרים ברחבי הארץ. הרב הוא אלמן, ללא ילדים, והוא מתגורר בדירה בקומה הראשונה שבבניין הפנימייה של הישיבה. את רוב היום הוא מעביר בביתו.
מדובר בדירה ישנה בת שלושה חדרי שינה, במטבח שני כיורים רחוקים אחד מן השני בכדי לשמור על ההקפדה ונטלת זהב דהויה ביניהם. בסלון מוצב שולחן גדול, בראשו כיסא המתאים למעמדו של רב בכיר, סביבו כיסאות המשמשים את המבקרים והמשתתפים בשיעור, ומולו ארון קודש שבתוכו שלושה ספרי תורה.
"קשה לדעת מתי הוא קם", אומרים אנשיו. "הוא יושב ולומד ואז נרדם על הכיסא וישן עליו כל הלילה". לתפילת שחרית, שנערכת בסלון ביתו בשעה שבע וחצי בבוקר, מגיעים חמישים מתלמידיו, ואחריה מתקיימים שיעור משניות קצר וקבלת קהל לדברים קצרים.
הוא מקפיד על אוכל בריא, וב־11 מתכונן לשיעור ולומד עד 2 בצהריים. לאחר מכן מתקיימת תפילת מנחה בסלון הבית, ואז נכנסים לדון בשאלות כבדות יותר, כמו הפעילות נגד הגיוס. בשעות הערב הוא יוצא לאירועים משפחתיים של תלמידיו. "כשהוא חוזר זה הזמן הכי טוב שלו, אז הוא לבד, ומפליג עם הספרים לתוך הלילה", אומרים מקורביו.
בחדשות הוא מתעדכן דרך קרוביו. "הוא לא שומע חדשות, מעיתון 'הפלס' (יומון שהקים אויערבאך כחלק מהמלחמה בתוך הזרם הליטאי; י"ש) שולחים לו מאמרי השקפה חשובים, והוא עובר עליהם. הרבה אנשים מדברים איתו על האירועים ומספרים לו".
מתוך שלושת חדרי השינה בביתו, אחד נעול במפתח, שאותו יש רק לרב אויערבאך עצמו. זהו חדר השינה שלו, שבו, מספרים אנשיו, יש מה שהם מגדירים כ"אוצרות".
"כשהיינו בחורים צעירים ובאנו להתפלל אצלו בבית, החדר נשאר פתוח ואנחנו, נערים שובבים, נכנסנו ומצאנו שם לא מעט דברים נדירים", מספר אחד מתלמידיו. "בין היתר, היה שם מסמך כתוב בכתב ידו של הרב, עם הוראות כיצד לבצע 'גורל הגר"א' - טקס המיוחס לגאון מווילנה, שנעשה כדי לקבל תשובה לשאלות בעלות חשיבות, באמצעות פתיחת ספר תנ"ך באופן אקראי וקישור הפסוקים המופיעים לשאלה שעומדת על הפרק. היה כתוב במסמך איך עושים ומה התהליך". זה מפתיע במיוחד, מאחר שהשיטה הליטאית מתרחקת מסגולות ומיסטיקה.
ישעיהו ויין, המשמש כדובר "הפלג הירושלמי" ואחד מאנשיו הקרובים של הרב, מסביר את ההתעסקות של הרב הליטאי בקבלה: "הגר"א עצמו היה ליטאי, וגם הוא התעסק בקבלה. היום לא מתעסקים בזה, כי צריך להיות בקדושה, בצומות, בפרישות, בסיגופים. זה באמת מיוחד לגלות שגם לרב יש יד ורגל בדבר הזה".
• •
מי שמחזיק במנעול הבית הוא הרב יוסף פטרוב, הנחשב לאדם הקרוב ביותר לאויערבאך, שמלווה אותו 28 שנים, מהבוקר עד הערב. בציבור החרדי פטרוב מותקף פעמים רבות: אלו שמתקשים לתקוף את אויערבאך, מכוונים את החיצים אל פטרוב. לא מעט פעמים הטיחו לעברו כינויים כמו "פנאט", "קיצוני", "הזוי", "מחרחר מלחמות" ו"בוגד". רבים רואים בו את מי שמשפיע על הרב ומכוון אותו לתככנות שמפלגת את הציבור הליטאי, ומי שמוביל את ההפגנות האלימות.
בניגוד לדימוי, במפגש פנים אל פנים מתגלה הרב פטרוב כאדם נעים הליכות. דיבורו רגוע ושליו, וחיוך תמידי נסוך על פניו. הפער בין חביבותו למילים החריפות שבהן הוא מדבר על כל מה שקשור לחיים משותפים בין חילונים לחרדים, ועל הצורך להיבדל ולהילחם על העקרונות, גם במחיר חסימת כבישים ומעצרים, מבהיל.
"הגעתי לפה כבחור ישיבה. אחרי כמה חודשים, הרב הציע לי ללמוד איתו בצהריים, וכך זה התחיל. סיימנו ללמוד בישיבה והיינו הולכים אליו הביתה ומתחילים בלימוד. כך נהגנו שנים ארוכות, ולאט לאט התקרבנו.
הרב אויערבאך בפתח ביתו. מתגורר בדירה ישנה ופשוטה בקומה הראשונה שבבניין הפנימייה של הישיבה שבראשותו
"הוא האדם הכי מעניין שאני מכיר. פתוח לכל אפיקי המחשבה, מתחבר בקלות לכל סוגי האנשים, לא חשוב אם זה אינסטלטור או פרופסור באוניברסיטה. בעלי תשובה, חסידים, ליטאים - עם כולם הוא מוצא שפה משותפת. מדברים עליו בתקשורת כלוחם, כאדם שאין לו פשרות, כחשוך, אבל הרבה אנשים לא מבינים איך זה מתיישב עם הנחמדות, החייכנות והפתיחות שלו".
הוא הרי מבקש למנוע מכל סממן של קידמה לחדור לעולם החרדי.
"דיברתי איתו על המון דברים מהעולם. ביאליק, שייקספיר ופילוסופיה. הוא אדם מוכשר, ערני, שומע מה קורה סביבו. הוא אמנם לא יגיד את שמו של ביאליק, כי זה 'לא מתאים' מבחינת השפה החרדית, הוא יאמר 'המשורר הידוע'. אבל הוא מכיר. הוא אדם רב־גוני. יש אנשים שנתפסים לתפילה ולדבקות שלו בקדוש ברוך הוא, יש שמתחברים לריאליות, יש שאוהבים את הקדושה או הפיקחות".
• •
לאנשי "הפלג הירושלמי" ולמקורבי הרב אין בעיה להביע דעה נחרצת כמעט בכל נושא. הם דעתנים, לא מתפשרים ובעלי ידע רב. רק בסוגיה אחת הם נזהרים - מצבו המשפחתי של הרב הנערץ, אלמן שלא זכה להביא ילדים לעולם.
בצעירותו נישא לרחל פקשר, בת למשפחה ירושלמית. הם חיו ביחד קרוב לארבעים שנה, עד שבשנת 1990, כשהיתה בערך בת 60, לקתה בשבץ מוחי ולאחר כשבוע נפטרה. "זה היה שבוע קשה, במשך כל השבוע הרב לא זז מהמיטה שלה", מספר פטרוב. "הוא היה עסוק בדבקות רק בתפילה ובלימוד, אי אפשר היה לדבר איתו על שום דבר אחר".
אחד מתלמידיו של הרב, הרב יעקב ב. פרידמן, שכותב בעיתון "בקהילה", סיפר בעבר שברגע פטירתה, ביקש הרב לעיין בגמרא המלמדת על הצורך להודות על פטירת הנפטר בפסוק הידוע "השם נתן, השם לקח". "כשנשאל מדוע הוא זקוק לגמרא, הרי הוא יודע את העניין בעל פה, השיב שברגע הזה צריך לראות את זה מתוך הכתובים, כדי לברך את הברכה מתוך שמחה".
פטרוב מנסה להסביר: "הרב אמר שצריך להגיע לדרגה כזאת של אמונה והבנה שאם זה גזר הדין של הקדוש ברוך הוא, צריך לקבל אותו בשמחה".
פטירת אשתו היתה קשה לו במיוחד. "הרבנית היתה הכל בשבילו", אומר ישעיהו ויין. "דווקא בגלל המצב המשפחתי שלהם, אשתו היתה הכל, והרבה יותר מזה". הדוברים מסרבים להתייחס לסוגיה של אי הבאת ילדים בהסבר של "לא מוציאים נושא כזה לרשות הרבים", אך חסידיו יודעים לספר כי "לאחר כמה שנים של ניסיונות, הרב אמר לה שכיוון שמדובר באשמתו, היא משוחררת, והציע שיתגרשו כדי שתוכל להתחתן עם אדם אחר ולהביא ילדים. אולם הרבנית סירבה, והחליטה להישאר איתו למרות הכל. הרב העריך את הצעד הזה ובין בני הזוג היו חיבה וקשר כל כך חזק, שקשה לתאר אותו במילים. זה משהו שלא מוכר ברחוב החרדי".
לאחר פטירת אשתו המשיך הרב להתגורר בדירתו שבפנימיית הישיבה. קרוביו מספרים שמבחינת אורח חייו, הוא כאילו חזר להיות עוד אחד מהבחורים בישיבה: "הוא היה שוהה בישיבה 24 שעות, ישן על הספסל".
יריביו מהפלג הליטאי המרכזי משתמשים לעיתים בעובדה שאין לו ילדים כדי לנגחו. "כשאין לך אישה וילדים, אין לך מחויבות, לא למשפחה ולא לדור ההמשך", אומר אחד ממתנגדיו. "גדול הדור לא יושב בכספת ומקבל החלטות לבד. הוא מתייעץ עם אנשים שמקיפים אותו, הרבה פעמים אלה האנשים שסובבים אותו - בנים, נכדים, אישה. הם דואגים לסבא, לאבא שלהם, לכבוד שלו, להנהגה שלו.
"זה אחרת כשמישהו שהוא לא בן משפחה דואג לו. משב"ק ("משמש בקודש", כינוי לאיש הקרוב לרב בכיר; י"ש) שהוא לא בן משפחה ירצה אולי שהרב שלו יהיה גדול, חזק, אולי קיצוני יותר. פחות אכפת לו מדברים אחרים של בני משפחה, ואולי לכן זה נראה כך".
אחד ממתנגדיו של אויערבאך מ"דגל התורה" מביע ביקורת ארסית במיוחד: "יכול להיות שיותר קל לשלוח נערים צעירים לכבישים אם אתה לא מכיר את הדאגה הזאת".
בסביבתו של הרב דוחים את הדברים בבוז. "הקשר האישי בין הרב ותלמידיו לא נופל מקשרי משפחה", אומר הרב פטרוב. "הוא מתעניין בכל אחד כאילו היה הילד שלו. אצלנו במשפחה הוא הסבא של הילדים שלי. לקשור בין חסימת הכבישים לבין ילדים ביולוגיים זה דחוק".
• •
בשבועיים האחרונים נשמעו לא מעט קולות, הטוענים שההפגנות לא באמת התרחשו בגלל חייל עריק שנעצר, אלא משום שיריבו המושבע של אוירבך, הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן, היה מאושפז בבית חולים למשך שבועיים.
את שורשי המאבק בין הירושלמים (אוירבך) לבני ברקים (שטיינמן) תולים בכלל בימי הקמת הנח"ל החרדי, בשנת 2002, אז שימש הרב אלישיב ז"ל כסמכות האשכנזית העליונה. הירושלמים טוענים ששטיינמן נתן הסכמה שבשתיקה להקמת הנח"ל החרדי ופתח פתח לצבא להיכנס אל העולם החרדי.
"הנח"ל החרדי היה ציון דרך", אומר הרב פטרוב. "מייסדיו אומרים שקיבלו אישור של הרב שטיינמן. ח"כ אברהם רביץ ז"ל אמר את זה. הוא הסביר שדיברו איתם על נערים שהם כבר ממש מחללי שבת, אבל מבחינתנו, אפילו בחור חלש אסור שילך לצבא".
חייל מותקף במהלך ההפגנות. "בעבר, כשבחור התגייס זה היה אסון. המשפחה היתה יושבת שבעה. זה השתנה" // צילומים: אורן בן חקון
לא תמיד היה קרע בין שני הרבנים. בעבר נפגשו הרב אוירבך והרב שטיינמן כמה פעמים. גם כשהמצב היה מתוח מאוד, ערב הבחירות לרשויות המקומיות, התרחש מפגש בין השניים. "היו שנים שהרבנית היתה אומרת, אני לא יודעת מה מדברים ברחוב, הם החברים הכי טובים", מספר פטרוב.
מאז פטירתו של הרב אלישיב החריף המאבק בין הצדדים, ולמערכה נשלח אחד התותחים הכבדים - הרב חיים קנייבסקי, הנחשב קונצנזוס כמעט בכל חלקיה של היהדות החרדית. בהקלטה שהופצה בסוף 2013 נשאל הרב קנייבסקי אם אפשר להצביע למפלגתו של הרב אוירבך, בטענה שבראשה עומד "אדם גדול" ולכן "אין זו פגיעה ברב שטיינמן". הרב משיב במילים חריפות, שמעולם לא נשמעו בעולם החרדי: "תגיד להם שהוא זקן ממרא, מגיע לו סקילה". בהמשך הוא אומר על אנשי "הפלג": "הם לא בני אדם, הם בהמות".
עד כמה מעורב הרב אוירבך באלימות שנוקטים תלמידיו? "אנחנו לא עושים כלום בלעדיו", אומר הרב פטרוב, "גם מתוך הערכה לחוכמתו, וגם מתוך יראת כבוד. ברגע שהגיעה הידיעה על העריק שנעצר, נכנסו אליו הרבנים של 'הפלג', סיפרו לו, והוא אמר: 'צריך להרעיש את העולם על המעצר'.
"באחת ההפגנות הראשונות צילצל אלי ראש ישיבת גרודנה (אחד המוקדים של אנשי "הפלג" באשדוד; י"ש). הוא אמר לי, 'נעצר בחור, תשאל את הרב אם להמשיך'. שאלתי את הרב, והוא אמר, 'תמשיכו'.
"אחר כך צלצל שוב ראש הישיבה ואמר, 'נעצרו עוד שניים'. הרב אמר, 'תמשיכו'. בשלב מסוים הוא אמר, 'שיבינו' - וזהו.
"שואלים אותו הכל. באיזו דרך להפגין, אם לחסום כביש. כששאלו אותו אם לבקש אישור של המשטרה או לא, הוא שאל מה התועלת בזה. היו מקרים שהוא אמר שלא צריך אישור של המשטרה".
לא אכפת לו שבחורים מסתכנים? נעצרים?
"הוא לא אימפולסיבי, יש לו אחריות בלתי רגילה על מה שקורה. הוא לוקח הכל אישית. אנשים מספרים לו על בחורים שנעצרים, קרעים במשפחה, אנשים שאיבדו משרות בגלל ההזדהות איתו, בחורים שנזרקו מישיבות. הוא לוקח הכל ללב ומנסה לעזור, וגם אם אינו מצליח, נותן סעד רגשי. זה לא עובר לידו".
הוא מודע להפרעה שגורמות חסימות הכבישים?
"התקשרה אלי אישה חשובה, אמרה שבזמן ההפגנה אישה אחרת מתקשרת אליה ומספרת לה על אמבולנס שנתקע בדרך, ושאלה אותי מה לומר לה. שאלתי את הרב, והוא אמר: 'שתיתן את השם של החולה, אני רוצה להתפלל עליו'.
"כולם חוסמים כבישים. עובדי עיריית ירושלים חסמו כבישים. כשעושים מצעד בירושלים, חוסמים כבישים. כשנאבקים על המחאה החברתית או כשהאתיופים מפגינים, חוסמים כבישים. אנחנו במדינה דמוקרטית, גם אנחנו נאבקים פה במשהו שהוא בנפשנו".
לאן מוביל הקו המיליטנטי שלכם? מה אתם רוצים להשיג?
"הציבור החרדי עומד בפני מתקפה מכל הכיוונים", אומר הרב פטרוב. "כשתם עידן הרב שך, תם עידן ההסתגרות. רואים מגמה של פתיחות, רואים שיש מי שמאפשר ליותר ויותר דברים להיכנס. לא שומרים מספיק, מנסים לחדור אל החרדיות, וזה מה שמפריע לרב. הוא אומר שמה שהיה זה מה שצריך להיות. שצריך לשמור שלא יהיה שום שינוי. יש מסגרת חרדית שלומדים בישיבה ואחרי זה בכולל, וזה סדר החיים, לא מתערבבים עם התרבות החילונית, שומרים ממנה מרחק.
"קח למשל את הנושא של לימודים אקדמיים. פתאום נולד מושג של 'מכללה חרדית', זה הדבר הכי הזוי בעולם, אוניברסיטה וחרדים לא הולכים ביחד. אלה שני עולמות שונים. הרב נגד מכללה חרדית, זה מחוץ לתחום. אין בכלל שאלה.
"קח את הנושא של מקומות עבודה מעורבים. היום מנסים לזרז את התהליך שיותר חרדים ייכנסו למקומות עבודה של חילונים. עד לפני כמה שנים, החילוני ראה בחרדי איש עם קרניים, ולהפך. יש כאלה שמנסים לשבור את המחיצות האלה. הרב חושב שלא צריך לשבור את המחיצות, הוא לא רוצה לשבור מחיצות. רוצה לשמור את המצב כמו שהיה כל השנים.
"החילונים החליטו לחנך את הציבור החרדי לא רק בצבא. במשרד החינוך פתחו 'מחוז חרדי'. מה אתה נכנס לי לחיים הפרטיים שלי? למה כופים עלינו איך לחנך את הילדים שלנו?"
אתם לא הולכים לצבא, לא לומדים תכנים של המדינה, למה שתקבלו כסף מהמדינה?
"אני אזרח מדינת ישראל, שמשלם לה מסים. אין לי שום זכויות?"
יש הטוענים שההקצנה מיועדת רק כדי להשיג כוח פוליטי והשפעה.
"המאבק סביב השמרנות קיים שנים ארוכות. בחברה החרדית קורים הרבה דברים, שהרב הוא היחיד שצועק כנגדם. זו מגמה שלטונית שמדברת בצורה ברורה, לשלב את החרדים במדינה.
"בהפגנה הראשונה מול לשכת הגיוס לפני כמה שנים הרב הסביר שהמאבק בגיוס הוא בכלל לא קנאות. כל ילד בן 9 מבין שבחורי ישיבה לא מתגייסים".
אבל אין גיוס חרדים לצבא. אין בחורים חרדים שגויסו נגד רצונם.
"היה שינוי בחוק. עשו חוק שהוא תהליך. בהתחלה מדברים על מכסות, ורוצים להגיע למצב שבו 60 אחוז מהישיבות יתגייסו. אם תשאל כל חילוני ברחוב אם יש או אין חוק גיוס, הוא יגיד לך שיש. בחוק הזה יש מספרים של יעדים ומכסות, אז מי המשוגע?
"מעבר לזה, החוק מדבר על 'תקופת הסתגלות' - כלומר, שאנשים יסתגלו לרעיון שבחורי ישיבות יתגייסו. ככל שיש יותר יעדים, ככל שעוברות יותר שנים, יש נגיסה הולכת וגדלה בציבור החרדי. בעבר, כשבחור התגייס זה היה אסון. אפילו שהיה בחור חלש, המשפחה היתה יושבת שבעה. זה השתנה.
"איפה נשמע שהבחור הכי גרוע בישיבה מסיים טקס השבעה, וחברים שלו מהישיבה באים לטקס ההשבעה? לא היה דבר כזה מעולם, והיום זה קורה. הצבא והפוליטיקאים עובדים בחוכמה, הם רוצים שלובשי מדים יסתובבו בשכונות, כדי שאנשים יסתגלו לרעיון. הרב רואה את המגמה הזאת ורוצה לעצור אותה".
יש פחד אמיתי שגיוס בחורי ישיבה מתקרב?
"לא. אבל יש פחד אמיתי שיוותרו על הרבה מאוד בחורים. כבר מדברים על זה. אומרים שיש בחור שהוא לא כל כך מוכשר ולא כל כך מצליח - אז שילך לצבא. זו לא הגישה של הרב, הוא אומר שצריך להילחם עליו, ואם נלחמים עליו ומשאירים אותו בישיבה, זה אומר שצריך להכניס מישהו אחר במקומו כדי לעמוד במכסות. זו הבעיה".
במה עוזרות ההפגנות?
"החילונים צריכים לדעת בבירור שאין גיוס ולא יהיה גיוס. הם צריכים לדעת שאנחנו רציניים, וזה קורה כשכואב להם. זו הדרך להוכיח רצינות, להוכיח שאנחנו לא משתפים פעולה.
"בנוסף, צריך לזכור שיש לנו אחריות, אם בחור נעצר, אנחנו צריכים לעמוד לימינו. הבחורים האלה משלמים מחיר: מאיימים עליהם, באים אליהם בלילות לעצור אותם, הם לא יכולים לצאת לחו"ל כי יתפסו אותם כעריקים. אנחנו מראים שאנחנו מאחוריהם".
אבל החילונים לא מגלים אמפתיה למאבק, להפך.
"דווקא התקשורת החילונית יותר טובה מהתקשורת החרדית. בסיפור של החייל שהתיז גז מדמיע והתנפלו עליו, התקשורת החילונית היתה הוגנת לעומת החרדית.
"החילוני יודע שיש כל הזמן חסימות כבישים. נכון שאנחנו נוגעים בנקודה רגישה בחברה הישראלית, אבל זה לא חדש. כבר 60 שנה שסוגיית הגיוס היא סוגיה כואבת לחילונים, אבל טוב יותר שאנחנו עושים את המאבק היום ולא בעוד חמש שנים, כשהציבור החילוני יהיה באשליה שיש גיוס, וזה יתפוצץ בפנים", אומר פטרוב.
• •
"אני לא צריך שתסכים איתי", אומר ויין, "אני רק צריך שתשקפו את הדברים שאני אומר כמו שהם. החילונים צריכים להבין שאנחנו נאבקים על דבר שהוא החיים שלנו. 3,000 שנה שמרנו על הערכים שלנו, ועכשיו באים אנשים ואומרים, 'בואו תשתלבו בחברה'. אין מישהו שאומר 'תהיו חילונים', אבל יש הרבה שאומרים 'תהיו אנשים נורמליים, כמו כולם'.
"זו לא המטרה שלנו. אנשים מוסרים נפש כדי לחיות בפשטות, החרדים מוותרים מראש על חיי רווחה, אברכים חיים ברמת חיים יותר נמוכה, חיים בשמחה מתוך אידיאל, מתוך מחשבה שזה מה שהקב"ה רוצה. תנסו לקבל את זה".
מה צריך לקרות כדי שההפגנות ייפסקו?
"לבטל את החוק ולחזור לסטטוס קוו שכל בחור ישיבה מקבל דיחוי 'תורתו אומנותו' בלי לנסות לגייס אף אחד", אומר הרב פטרוב. "הדבר המצחיק הוא שזו המשנה החרדית הקלאסית. זה לא שהרב נהיה יותר קיצוני. זו התפיסה החרדית הרגילה. זה 'הם' שהשתנו".
עם יריבו הרב אהרון יהודה לייב שטיינמן (משמאל). "היו שנים שהרבנית היתה אומרת, אני לא יודעת מה מדברים ברחוב, הם החברים הכי טובים"
בעקבות ההפגנות הורה שר הביטחון, אביגדור ליברמן, לבחון את האפשרות להפסיק את הסדר דחיית הגיוס עם ישיבות "מעלות התורה" ו"גרודנה", שפטרונן הוא הרב אוירבך. "נפעל במסגרת האפשרויות העומדות בפנינו במשרד הביטחון ועם משרדי הממשלה האחרים כדי שאלה שלוקחים חלק בהסתה המתמשכת נגד צה"ל לא יזכו לשום הקלה, הטבה או שיתוף פעולה כלשהו", אמר ליברמן.
"זה מגוחך", אומר ויין, "איזה מין איום זה להפסיק את הסדר דחיית הגיוס, כשההוראה אצלנו היא ממילא לא להתייצב בכלל לשום תהליך?"
פטרוב: "כשפורסמו הדברים, הראיתי אותם לרב אויערבאך. הוא צחק. אלה דברים מגוחכים".
"על מה הם מדברים בכלל? אין שום גיוס לצבא", אומרים גורמים ביהדות התורה, המסרבים להזדהות בשמם. "זה שיגעון מה שקורה שם, לקרוא לבחורים שהולכים לפרנס את המשפחה 'רוידף' זה משהו לא הגיוני. אפילו הקיצונים של העדה החרדית לא פגעו ככה באנשים. איפה נשמע דבר כזה?"
• •
ההנהגה של הזרם החרדי המרכזי, ובה הח"כים של יהדות התורה, כמו גם כל מקורביו של הרב שטיינמן, אינה מתבטאת באופן פומבי נגד הרב. המדיניות הרשמית של הח"כים החרדים היא התעלמות מההפגנות ומאנשי "הפלג", כדי לא להעצים את כוחם.
אלא שלפעמים גם הם לא מצליחים להתעלם. כך, למשל, אמר ח"כ משה גפני במוצאי שבת האחרונה בכנס סגור: "אני לא מדבר שלפעמים עושים הפגנה על דברים שלא קיימים. אבל נניח שקיים... איפה היתה המסורת לשלוח בחורים בני 16 לריב עם שוטרות? איפה נשמע בעולם דבר כזה? איפה זה היה?"
"אין פה שום ויכוח על דרך", אומר אחד מאנשי המחנה הליטאי המרכזי. "גם הרב שטיינמן נגד צבא ובעד שמירה על החומות החרדיות. מנסים לצייר אותו כפשרן וליברל, אבל ההפך הוא הנכון. הוא (הרב שטיינמן) מבקש לעשות את הדברים בחוכמה, וכך להשיג יותר מאשר בדרך של חסימות כבישים, שרק עושה נזקים גדולים יותר ליהדות החרדית".
גורם נוסף בדגל התורה אומר: "הרב אלישיב לא אהב את דרך הנהגתו של אויערבאך. הוא חשב שהוא חובב מלחמות ואקשן. גם היום אין להם ממש כוח. חיברו כל מיני ישיבות וקבוצות, שהתאים להן להתחבר, ומצאו מכנה משותף תחת הרב שמואל".
כששואלים את הרב פטרוב אם צפויות עוד חסימות כבישים והפגנות מתחת לבתיהם של מגייסים, הוא משיב: "זה תלוי בחילונים. רוב החילונים לא מעוניינים בהתערבות בתוך הציבור החרדי, רוב החילונים לא רוצים לחנך את החרדים, לא מעניין אותם שאנחנו חשוכים, ולא מעניין אותם להיכנס לכיס או לשנות אותנו. אנחנו יכולים לגור בשכנות מסוימת, לכבד אחד את השני, אבל יש את החרדים ויש את החילונים, ולא צריך להתערב אחד לשני ולא לכפות אחד על השני.
"אצל 'הבני ברקים' יש משבר מנהיגות. אין להם יורש לרב שטיינמן. הרב אויערבאך הוא היחיד שמסוגל להנהיג. אפילו ליברמן, שנלחם בנו עכשיו, היה פה לפני הבחירות לפגישה עם הרב, יצא ממנו ואמר: 'הזקן הזה יודע מה הוא רוצה'".
(מצאתי דרך הלינק לאוצר החכמה שהביא ספרן ואיקון ירוק לו)
נקודות: ההשקעה בלתי פוסקת בתורה, החומרות, החזרות הרבות, הרצון לברר כל דבר, יראת השמים שבאה לידי ביטוי בהחמרות, הניצול העצום של הזמן למצוות ובעיקר לתורה.
נשלח ב-28/2/2018 10:38
איש ספר מספר שם:
כששמעתי על הפטירה, מיד עלתה במחשבה, נערה אחת, מעונה בכל מיני יסורים נוראים, גלמודה וערירית, ואין לה אף ד"א משלה. עקב מצבה הרפואי אינה יכולה להתחתן, ומשאלה אחת יש לעלובה זו: פינת בית, ד' אמות להניח עליהם את גופה המיוסר. מקום שלא יבקשו ממנה להתפנות בכל שבת כי החתן מגיע, או כל חג כי השויגער מגיעה. היא עלתה לר' שמואל לפני איזה שנים, לדבריה, ר' שמואל בכה יחד איתה, הוציא איזה מתנת כסף, לחסכון הדירה, ואמר לה: באותו מקום שאמרו חז"ל, כי ארבעים יום קודם, מכריזין בת פלוני לפלוני, באותו מקום כתוב שמכריזים בית פלוני לפלוני, את המשפט הראשון ככל הנראה לא הכריזו עליך, אבל בודאי כרוזא קרא בחיל, בית פלוני לפלוני ! ובעז"ה תזכי לבית וקן משלך. הנערה מיהרה לבני ברק ותלתה מעל מיטתה פתק ובו דברי הגמרא הנזכרים, ובהם היא מוצאת חיזוק ונוחם. מני אז היה ר' שמואל מתקשר אליה כפעם בפעם, לאחל לה ברכת השנים, להתעניין על תחושתה אחרי ניתוח אחד מני רבים, ועוד בעתים מזומנים. אין לתאר גודל השמחה שהיה לה, אחרי טלפון כזה, מיצור עצור ונעזב המוטל בצידי דרכים, היא חשה חשובה ומיוחדת...!
עדיין דומה בעיני שהתשובה של הרב היתה קשה מדי. אפשר לומר אותם דברים בלי להזכיר לה שבשמים לא קבעו לה להתחתן. האם אביו גם כן היה אומר כך?
נשלח ב-28/2/2018 10:44
סיפור שסיפר הרב מיכל זילבר
וסיפר שם במעמד הסיום שאימתי קיבל את הדחף הגדול פע''א נסע במונית לחתונת תלמיד מישיבת איתרי בב''ב וישב באמצע מימינו הגר''ש אויערבאך שליט''א ומשמאלו הגר''ש פישר שליט''א ובדרך הלוך העבירו את כל התוס' במסכת שבת א' אומר תוס' והשני עונה לו בקיצור התוס' הבא ובחזור כל התוס' בפסחים [כמדומה] וקיבל אז חלישות הדעת נוראה וזה דחף אותו להגיע לרמה כזו של זכרון וידע. ע''כ מפיו.
זו כמובן שילוב של כשרון מדהים ושל השקעה רבה, לדעת בעל פה את כל התוספות, וכמסתבר לא רק על שבת אלא על כל הש"ס.
ועדיין אני שואל: האם זה מה שיש לעשות בלימוד? לחזור על תוס'? אולי לנתח סוגיה או לדון בשאלה הלכה למעשה? או אולי היו עייפים ולכן הסתפקו בבקיאות וחזרה?
נשלח ב-28/2/2018 11:45
3 בבוקר: הספרים פתוחים ורבי שמואל נרדם
תיעוד מיוחד שהגיע לידי 'בחדרי חרדים' חושף טפח וטפחיים מעמל התורה של הגר"ש אויערבך זצ"ל, איך בשעה 3:00 לפנות בוקר בבית המדרש בשערי חסד, נשמט ראשו על כתפו ונרדם קימעא | אחד התלמידים מעיד, כי "היה 'מגרש' את המתמידים ללכת לישון אבל הוא היה נשאר בביהמ"ד שם למד בשקיעות נוראה עד שנפלה עליו תרדמה. כך לילה לילה במשך שנים"
*************** src="http://st1.bhol.co.il/mador_capsula_in_article.asp?Catid=46&Scatid=300&Articleid=130839" width="480" height="172" scrolling="no" frameborder="0" style="margin-top: 0px; margin-bottom: 20px; display: inline-block; float: right;"><*פטירתו של ראש הישיבה הגאון רבי שמואל אויערבך זצ"ל הכתה בהלם את אלפי תלמידיו שלמדו אצלו בישיבה.
אחד התלמידים חושף בפני 'בחדרי חרדים' תמונות מדהימות של ר' שמואל בעודו נרדם בבית המדרש בשערי חסד תוך כדי לימוד. התמונות צולמו בשעות הקטנות של הלילה.
לדברי התלמיד "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה שאהב ר' שמואל את התורה בוז יבוזו לו".
התלמיד מספר כי לאחר פטירת הרבנית בשנת תש"ן, ר' שמואל נשאר לבד בעולם, בלי אשה וללא ילדים אבל דבר אחד אי אפשר היה לקחת ממנו - את התורה שכל כך אהב. ימים על גבי ימים ולילות על גבי לילות שר' שמואל היה דבוק אל הספרים. כולו היה בתוככי הוויות אביי ורבא.
כמו שהגדיר נאמן ביתו הרב יוסף פטרוף "מתרפקת על דודה" וזה היה האמת, כולנו ראינו זאת בחוש. היו חודשים שהוא בקושי יצא מביהמ"ד. כולו שקיעות נוראית בתורה ועבודה. עשה לילות כימים ממש. היה זה מחזה שמימי ממש. לא היה לו בית, היה לו בית מדרש. שבתי בבית ה' לחזות בנעם ה'.
"הוא היה לומד עד השעות הקטנות של הלילה בעיון נמרץ, מדי פעם היה מתהלך בבית המדרש הלוך-ושוב תפוס במחשבותיו. בערך בשעה 2-3 בלילה, היה 'מגרש' את המתמידים ללכת לישון אבל הוא היה נשאר בביהמ"ד שם למד בשקיעות נוראה עד שנפלה עליו תרדמה. כך לילה לילה במשך שנים".
התלמיד מסיים "זה ר' שמואל שלי וזה ר' שמואל האמיתי. כולו תורה. נאר תיירה. כולנו גדלנו על סיפורים שכאלו על גדולי עולם מדורות עברו. כך מספרים על החזון איש שהיה נופל על תלמודו. אנו ראינו זאת בעיננו ממש ובדורינו אנו".
תלמיד נוסף מספר כי באחת הלילות היה ליל הולדתי ה-20, וכנהוג נשארתי ער כל הלילה, בשעה שלוש הראש ישיבה זצ"ל ניגש אלי בשאלה מדוע אינני הולך לישון, השבתי לו שזהו 'ליל תיפח' שלי, מיד הוא בירכני ברכות רבות, ואז שאלני מה אני לומד (כי לא למדתי אז מה שלמדו בישיבה, למדו אז בבא בתרא) והשבתי לו שאני לומד אלו מציאות דף פלוני, ראה שפתוח אצלי שיטה מקובצת, ותיכף החל לומר לשונות של הראשונים בעל פה מילה במילה, ואשתומם על המראה - לא האמנתי עד אז ששייך בדורנו כזו ידיעת התורה.
