אני רוצה להתמקד דווקא בצד השני.

אז מה יש לנו? מצד אחד, ילדה שרוצה להיות כמו כולם, אבל היא לא יכולה. היא כל כך מוגבלת עד שהיא זקוקה לשמירה מרובה, למזרק צמוד ואולי גם למלווה או אחות שתגן עליה. היא אינה יכולה שיאכלו לידה מאכלים נפוצים, ואפילו טיפת חלב על השולחן עלולה לסכן אותה.

מה זה עולה לסביבה לארח אותה? ובכן...

אני מעתיק שוב:

"היא אלרגית למספר מזונות: לחלב ברמת נגיעה, שומשום וביצים", מספרת סילביה (האם)

הרי

התוצאות של האלרגיה יכולות להיות קטסטרופליות עבור הילדה, ונגיעה קלה יכולה לדרדר את המצב. "אחרי חמש שניות יתחילו להיות לה בצקות בקנה הנשימה. קנה הנשימה יחסם ואז היא זקוקה למזרק חירום, פרמדיק, מד"א, וזה מאוד תלוי בכל מקרה. לפני שלושה חודשים היא נזקקה למזרק חירום ובדרך לבית חולים הפרמדיק הזריק לה שוב, כי היא הייתה בשלב של אפס אוויר. המזרק פותח את קנה הנשימה ומאפשר לפתח אוויר מחדש".

אבל מה צריך לעשות עבורה כדי לגונן עליה?

, "הוחלט שהיא תאכל בחדר סטרילי.

עבור ילדי הכיתה זה אומר:

 לאחר ארוחת הבוקר התלמידים צריך לשטוף ידיים, לנגב שולחנות ורק אז א' יכולה לחזור לכיתה.

כל יום, כל ארוחה!

ילדים בני שמונה!

גם אדם מבוגר היה מתקשה לעמוד בתנאים כאלו.

התביעה להכיל את השונה, את החריג, את הסובל, היא ראויה מאד. אם ילד היה בא בתביעה: מדוע אני צריך כל כך להתאמץ, התשובה תהיה: אתה זוכה. אתה זוכה להתחשב. אתה זוכה לעשות חסד. אתה זוכה לחנך את עצמך.

אבל עד כמה יש מקום לתבוע שינויים כל כך גדולים בהרגלי החיים? מוצרי החלב הם חלק כמעט מכל תזונה. האם ניתן לתבוע התנזרות מהם, או נקיון יסודי אחריהם, בכל פעם, ועוד מילדים?

אם צריך לנקות היטב את הכיתה, מי אמור לעסוק בזה או לממן את זה?

הציבור? משרד ממשלתי? הילדים?

כמה זמן זה לוקח? במה זה כרוך?

אולי דוגמא אנקדוטלית. כשהייתי ילד, ניסו להסביר לנו שצריך להרים כסא על השולחן לפני שהולכים הביתה. כמה ילדים באמת הקפידו על זה? לא היה אצלנו חפץ חיים צעיר שירים את הכסאות עבור כל הילדים שלא עשו זאת. ומטבעו של האדם, גם האדם הצעיר, במיוחד האדם הצעיר, שיסרב למטלות כפויות, גם אם הן טובות וראויות.

אפשר לרחם על ילדה באלרגיה, בסכנת חיים. אפשר להסביר כמה זה חשוב להתחשב. איזו זכות זו. אפשר לצפות שילד יתגבר על עצמו פעם ופעמיים. אבל בקביעות? יום יום? לוותר על הפיצה או כריך הגבינה? או לנקות אחר כך את הכיתה ברמה של כמעט בית חולים?

איני דן בשאלה אם ראוי לתבוע מהילדים ומבית הספר לעשות זאת. אני כן מעלה את השאלה האם זה אפשרי.

כבר אמרו חכמינו כי אין להטיל על הציבור גזירה שלא יוכל לעמוד בה.

אכן, כמו שכתבו בדיווח, זכינו שהרפואה התקדמה, שילדים שפעם נגזר עליהם למות או להיכלא בבית או בחדר הסגר יכולים לצאת ולבוא. צריך לעשות כל מה שאפשר למענם. אבל – מה זה אפשר?

איני יכול להעמיד את עצמי במקום האם החרדה. אני יכול להזדהות איתה. אבל אני יכול גם לשמוע את הצד השני.

מה עושים? איני יודע. זו לא שאלה פשוטה. בוודאי שצריך לחנך ולהסביר, מה שכנראה חסר מאד באותו בית בספר, אולי באותה מערכת חינוכית. כאן יש יתרון גדול למערכת דתית ותורנית. הערכים של חסד מוצדקים לא רק מחמת מוסר אלא כמצוה. (זה מעורר שאלות עבור גדולים אבל לא עבור קטנים). זו זכות גדולה מאד לתת.

אבל להטיל על כיתה מאמץ כה גדול? אולי איני מעריך מספיק את האפשרויות של תזונה ללא הרכיבים האלרגניים. אני כן סבור שיש הבדל בין אלרגיה לחלב ברמה כזו לבין אלרגיה, נניח, לבוטנים. אפשר לתבוע מילדים לא להביא כריכי חמאת בוטנים או לקבל אחריות לניקוי יסודי. אבל מוצרי חלב? שוב, זו שאלה של עובדה, של הרגלי תזונה. אבל ככל שהמאמץ לשנות מן ההרגלים התרבותיים גדול יותר, כך התביעה סופה להיכשל והיא מעוררת אפילו בלב הרחמן ביותר את השאלה: עד כמה.

אתייחס כדוגמא למסיבת יום הולדת. דווקא כאן, יתכן שאפשר לתבוע, מוסרית (או הלכתית) לפעול לפנים משורת הדין. לא להביא פיצה ביום הולדת. להפוך את המסיבה למשהו של התחשבות בילדה עם האלרגיה. זה לא קל, אבל אפשר להסביר שבמבט לאחור הילדים כולם ישמחו שזכו להתחשב. מדוע? מפני שזה חד פעמי.

התחשבות יכולה להיות חד פעמית אם היא קשה. התחשבות אפשרית וראויה אם היא קבועה. אבל אי אפשר, פסיכולוגית, סוציולוגית, לתבוע התחשבות חריגה קשה באופן יומיומי מאנשים שהם סוף סוף זרים לילדה. ואפילו באותו בית, אם כל האחים צריכים לותר על מוצרי חלב למענה, גם להם זה יהיה קשה, גם אצלם זה ייצור תיסכול שעלול לפרוץ (או לתסוס). זה טבע האדם. זה לא נושא אפשר לבוא נגדו בטענות.

חוסר ההתייחסות לכך, או חוסר הידיעה על כך, מניבים דרישות בלתי אפשריות.

מה כן עושים? איני יודע. אני מניח שמחפשים פשרה. זה תלוי מאד במשאבים העומדים לרשותם של ההורים ושל בית הספר. מי שיכול להציע תחליפי תזונה לבית הספר ללא אלרגנים נמצא במצב נוח יותר להתחשבות מאשר מי שלא. לכן בית ספר בשכונה עשירה יוכל להתחשב יותר מאשר בית ספר בשכונת עוני. זה פשוט.

כפי שלפרט יש אלרגיות, לפעמים, כך גם לחברה. החברה מגינה על עצמה מפני שינויים, שנחשבים, אולי בצדק, לאיומים, כפי שמנסים להתגונן מפני אלרגיות. התגובות יכולות להיות מוגזמות ומסוכנות, כפי שקורה במצבים כאלו.

מה יכולה להיות התגובה של חברה שמרנית ובמצב איום נתון מראש, כמו חברת מיעוט בעולם משתנה, שמחוייבת לאמונות בלתי מוצדקות או מוקשות מצד ידע חיצוני, אל מול פלישה של מפיצי ידע? למשל, איך תגיב חברה לתביעה לצרף תכנים מסויימים שעלולים לערער על מסורות, גם אם אותן מסורות הן שגויות? איך תגיב חברה אפילו לתביעה לפתוח את מערכות השמע וכל שכן החינוך של הגיל הרך והמבוגר יותר לדגמים שמאפשרים פתיחות כזו, שעלולות להכניס גורמים אלרגניים?

זו הבעיה שעומדת, בין השאר, ביסוד הקמת הפורום הזה. אנו דוגלים בפתיחות. אנו כלומר חברי הפורום. אבל החברה מסביב, החרדית, האם היא יכולה להרשות זאת לעצמה?

אני ואחרים סבורים שכן. שצריך אפילו לעזור ולקדם את זה, את הפתיחות, ויש מה שאפשר לעשות כדי להראות היכן אין סתירות ולכן אין כאן גורמי אלרגיה מסוכנים. ויתכן גם שעלינו לשנות אצלנו כמה הנחות ואמונות. זה בסדר, הן לא מקוריות מסיני.

אבל יש כאלו שעבורם עצם העלאת הנושא היא כבר נגיעה באלרגיה. האם אפשר לפתח מקבילה חברתית או הלכתית למזרק החירום?  

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");