ביום שני בבוקר, דקות ספורות אחרי שהעליתי לדף הפייסבוק שלי את סרטון האימה, התחילו להגיע התגובות הקשות. לא נגד הגברת הצועקת-צוחקת בטרמינל. נגדי. מאות אנשים, בלי גוזמה, שכתבו "איך אתה משתף את זה?", "זה סתם מרבה שנאה בעם", "רחמנות", "עצוב", "ר' אריה לוין היה מעלה סרטון כזה?", "צריך לדון אותה לכף זכות".
דווקא עם התגובה האחרונה די הסכמתי ברגע הראשון. חשבתי שצריך באמת לדון אותה לכף זכות. זאת כנראה אישה שאכלה יותר מדי דיבורי "הדתה" בשנה האחרונה. מסוג הישראלים שצרכו בכמויות גדולות את הקמפיין היומיומי. הם ראו בטלוויזיה ובעיתונים אינספור כתבות ודיווחים וזה נכנס למוח שלהם ועשה בו שמות. ספק אם יש לזה תרופה. רעלת-הדתה.
ובדיוק לכן כשראיתי את הסרטון הזה, לא הייתי עצוב. האמת? אפילו קצת שמחתי. לא שמחתי שהגענו למצב הזה. זה באמת עצוב. נורא ואיום. שמחתי כי חיכיתי לזה. אחרי שנה כל כך מקוממת סביב ה"הדתה", סופסוף הגיע תיעוד אותנטי מהשטח. כמו בעל עסק שסובל מגל התנכלויות במשך תקופה ארוכה, והנה שוב פגעו לו בחנות, אבל הפעם יש תיעוד ממצלמות האבטחה. איזה יופי. עכשיו כולם יראו את המנוול. אולי כעת יבינו מה כוחו של קמפיין מקושקש. איך לשקר יש רגליים.
בשלב הראשון, המציאו מילה. פשוט המציאו. אחר כך, בעזרת התקשורת, הכניסו אותה במהירות-שיא לשפה שלנו. ואז, אנשים קנו אותה והתחילו להשתמש בה ולחשוב אותה. אני לא מבין, למה המילה "נמנמת" לא חדרה ככה לעברית?
הדברים הגיעו לידי כך, שאפילו הצד שנגדו מכוון הקמפיין המסית, אימץ את השפה של אויביו, ובכך קיבל למעשה את הנחות היסוד של הספין שלהם. "לא נכון, זו לא הייתה הדתה, שרנו 'אני מאמין' אחרי שהחלק הרשמי של ההשבעה כבר הסתיים", או "זו לא הדתה, זו בסך הכול הצגה עם תכנים יהודיים של יובל המבולבל", או "רק הכנתי אותו לבר מצווה" או אפילו "זה היה בהסכמה של שני הצדדים".
סליחה, חברים, התגובה צריכה להיות: "כן, זו הדתה. ודת זה טוב. יהדות זה טוב. ולא, זה לא מסיונריות, כי אני לא מנסה לגרום לאף אחד להמיר את דתו לדת אחרת, אלא להפך, להכיר את הדת שלו". אז כמובן שאנחנו נגד כפייה-דתית, וגם נגד סתם ניג'וס-דתי, אבל אסור להתבלבל: הדתה זה נפלא. כמה שיותר.
2.
בצהריים התחילו להגיע המסרונים. אלה כבר לא היו סתם אנשים מתלהמים ברשת, אלא חברים, כאלה החושבים כמוני בדרך כלל, שאמרו: "מה קרה לך?", "למה אתה נותן במה כזאת למקרה קיצוני נקודתי?", "לפחות תטשטש את הפנים שלה", והתגובה שחזרה הכי הרבה פעמים: "אתה לא רואה שהיא חולת נפש?".
אז לא. אני לא רואה. אני לא מתיימר להיות פסיכיאטר מחוזי או מומחה לשפת גוף, אבל אני כן מתיימר להיות אנתרופולוג חובב, וככזה, הגברת נראתה לי נורמלית. מלאת שנאה ופחד מכל מי שהוא לא היא - אבל נורמלית. יהירה שבטוחה שהמדינה ושדה התעופה של אבא שלה - אבל נורמלית.
יותר מזה, בעיניי היא גם הייתה ייצוגית. ותאמינו לי: כבן מיעוטים יש לי רגישות רבה לתקשורת שלוקחת כל הלברטל ומציגה אותו כאילו הוא הוא הנציג האותנטי של המגזר. חלילה לנו מלנהוג כך. ובכלל, אני נגד להיתפס לסרטון נקודתי של אדם אחד שיוצא משליטה ולעסוק בו שבוע שלם. אז מישהי התעצבנה, קורה. אבל זהו, שכאן זה לא הסיפור: מהרגע הראשון שראיתי את הגברת הזאת חשבתי שהיא ממש נולדה להיות הפרזנטורית של קמפיין ה"הדתה". כן כן, ככה נראים הטיפוסים שאחראים בשנה האחרונה ל"סערות" המקומיות בכפר סבא, בהרצליה, ברמת השרון, בגבעתיים, ברמת אביב ועוד.
3.
אני לא טוען שכולם היו מתנפלים ככה על מניח תפילין. מה פתאום. אבל אני כן טוען שחב"דניק שמניח תפילין היה מעורר בהם את אותה תחושה, אלא שבכל זאת, הואיל ויש להם קצת נימוסי שולחן, הם היו פשוט שולחים מכתב לקצין הביטחון של נתב"ג בטענה שהנחת תפילין לנוסעים מזדמנים בשער העלייה למטוס מהווה עבירה על חוק התעופה האזרחית סעיף 389/ג. עותקים ממכתב התלונה היו משוגרים לשר התחבורה, למנכ"ל המשרד ולממונה על הגבלים העסקיים באוצר. אה, וכמובן גם לחברים שלהם בתקשורת.
למחרת בערב, מגישת החדשות הייתה מספרת בפנים חמורות (יותר חמורות מאשר בסתם ערב אפילו) על ה"הדתה שהגיעה עכשיו גם לנמלי התעופה". היינו מקבלים צילומים במצלמה נסתרת של חב"דניק בלי פנים, עם קריינות מלווה המסבירה כי מדובר ב"הדתה חמורה שנעשית בשטח הטרמינל דקות לפני הטיסה, ועלולה לסכן חיי טייסים וגם ציפורים במרחב הציבורי, והכול בגלל פרצה בתקנון נתב"ג". למחרת היה דיון ארוך אצל יעל דן בנושא, בהשתתפות טייס, מנהל מגדל פיקוח וסופר-סת"ם עילג. זה אולי נשמע לכם מצחיק, אבל חודש אחר כך, פקחים כבר היו מעכבים חב"דניקים שמניחים תפילין בשדה התעופה, ושולחים אותם לעשות זאת בעמדת ההחתלה בשירותי הגברים.
אתם חייבים להבין - עניתי לכל החברים שלי בהודעות קוליות ארוכות - ברור שהמקרה הזה לא מייצג את עם ישראל. עם ישראל לא נגד הנחת תפילין בנתב"ג. הוא גם לא נגד הנחת תפילין בשדה דב ובעטרות. יש לנו עם נפלא שמחובר למסורת שלו. יהודי לא מגרש יהודי שמניח תפילין ליהודי. אבל הקומץ הקטן הזה, הקטנטן הזה, שיש לו רוב עצום בתקשורת ובמערכת המשפט, קובע לכולנו איך להתנהג. והגברת הזאת היא נציג נאמן למיעוט הזה. מטופחת, טסה לחו"ל (נדמה לי שאני אפילו יודע באיזו מחלקה), מכובדת - עד שהיא רואה חב"דניק ב"מרחב הציבורי" שלה (עוד מושג נלוז שחדר מהר מדי לחיינו וראוי לדיון נפרד).
אז אם פעם אחת זכינו לתיעוד נדיר של היריב שלנו, שהכריז מלחמה על הנשמה של מדינת ישראל, ואף הצליח לפגוע ולהזיק – להפסיק שיעורי יהדות בבתי הספר, להדיר רבנים מצה"ל, להוציא דוכני תפילין מקניונים, לפגוע בפעילות הנפלאה של הגרעינים התורניים, לרדוף את מכינת עלי – איך נשב בחיבוק ידיים ונספר סיפורים מ"איש צדיק היה"? חובה לחשוף את הפנים האמיתיות. אתם אומרים שהייתי צריך לטשטש? לו יכולתי הייתי עושה את הפרצוף שלה עוד יותר ברור. שכולם יראו איך נראים ונשמעים אותם קיצוניים משפיעים.
אפרופו נשמעים, מרוב שהוויזואליה עבדה כאן חזק, התוכן קצת הלך לאיבוד. אז הנה, כשירות לציבור, הלכתי לתמלל. שימו לב לטקסט שיצא מפיה ותגידו לי אם היא לא נציגה נאמנה לכל משנת ה"הדתה": "יש כאן בני אדם, ציבור, לא רוצים להיות חלק ממך, תלך לשם. תלך לשם. אתה מפריע לי, לא אני מפריעה לך. לך אתה לשם. למה אתה בא לפה? למה שלא תלך לשם? למה, למה אתה מתעקש? למה אתה לא הולך לשם? למה שלא תלך לשם? כאן זה מקום ציבורי. במקום ציבורי, אתה צריך ללכת לצד. לא להיות כאן לידי במקום שאני יושבת". סוף ציטוט.
אם הבנתי נכון, היא מעוניינת שהחב"דניק הזה, ושכמותו, ילכו לשם. או לשם. רק שלא יהיו פה.
4.
טוב, איך זה נגמר בסוף כולם יודעים. למחרת, ביום רביעי בבוקר, הטלפון שלי התפוצץ מאינספור הודעות ובכולן לינק לידיעה בערוץ 20. "קטעים, כנראה שצדקת, ידידיה. תראה מי זאת הגברת, לא פחות מפרופסור לחינוך", כתבו לי, וציינו שהכי מדהים זה שם הספר שהיא ערכה, "חינוך בחברה רבת תרבויות: פלורליזם ונקודות מפגש בין שסעים תרבותיים".
הודיתי לכולם בחום ואמרתי שכבר אתמול היה ברור לי, על פי חוכמת הפרצוף, שהאישה הלא-חולת-נפש הזאת כתבה איזה ספר על פלורליזם וריבוי זהויות בלה בלה, אבל באמת לא ידעתי מה שם הספר, אז אני שמח להשלים הבוקר את המידע החסר.
בשבוע שעבר נכתב פה על חשיבות ההומור בחיינו הדתיים, כולל דוגמאות של גדולי תלמידי החכמים, החל מזמן הגמרא ועד דורנו, שהשתמשו בהומור ככלי בעבודת השם. השבוע עלינו שלב. זכינו לראות עין בעין מה זה הומור אלוקי. אף יוצר סאטירי לא יכול היה לחשוב על מציאות הזויה יותר: מצד אחד, אשת התרבות והאקדמיה, המרצה בפקולטות לחינוך, נציגת העולם הנאור. מצד שני, יהודי פרימיטיבי וחשוך שרוצה רק להחזיר את האנושות אחורה עם כל ההדתה שלו. ואז, רק נשלפות התפילין מנרתיקן, וכמו בסיפור הנפלא של רבי יונתן אייבשיץ, החתול המאולף מתחרפן ומתחרע. איזה מופע מרהיב. אין צייר כאלוקינו!
כששמעתי שבעלה שימש בעבר נשיא הקרן החדשה, זה כבר היה יותר מדי טוב. זאת אומרת, כמובן שכבר ביום הקודם היה ברור לי שבעלה הוא נשיא של איזו קרן, אבל לא חלמתי בחלומותיי הפרועים ביותר שזו הקרן החדשה. אני מודה.
5.
טוב, אז לאן הולכים מכאן? ברור שהקב"ה מדבר אלינו. תחשבו על זה: כמה תפילין היו לנו בפריים טיים רק בשבועיים האחרונים. קודם המערכון בארץ נהדרת עם בנט והתפילין, ועכשיו המערכון הקורע עם הגברת. המצווה החשובה הזאת מעולם לא זכתה בכזה פרסום, מעולם לא הצהירו כל כך הרבה יהודים בגאווה שיתחילו להניח תפילין.
ומה יעשה מי שהסיפור הזה נגע בליבו אבל הוא כבר מניח תפילין? איזה מוסר השכל, קבלה טובה, ייקח לחייו? הרי אם "הדתה" זה כזה טוב, למה להסתפק רק בהדתת חילוניים? מה עם קצת אוטו-הדתה, התחזקות עצמית בתורה ובמצוות?
נדמה לי שיש בסיפור הזה הזדמנות לחיזוק בעניין דתי שהוא אומנם קשה הרבה יותר מהנחת תפילין, אבל אפשר לנסות. כולם דיברו על פרופסור פנינה פרי (אח, איזה כיף להקדים את התואר הזה לשם שלה שוב ושוב) אבל פחות דיברו על המידות הנאצלות של ר' מאיר הרצל, החסיד המותקף. כשהתקשרתי אליו השבוע להגיד לו יישר כוח, הוא סיפר לי, ככה על הדרך, שאומנם אורכו של הסרטון דקה, אבל במציאות זה היה משהו כמו שבע דקות. תחשבו על זה: שבע דקות תחת אש, מסביב המון אנשים שרואים, טרמינל הומה אדם, הוא יודע שהוא צודק, יש לו המון מה לומר, בטוח, אבל הוא שומע חרפתו ואינו משיב (רק מחייך במבוכה – מה שגרם לה, כך הסביר לי, לפתוח במופע הצחוק הזה, בתגובה לחיוך האדיש שלו). וואו. מאיפה הכוחות האלה? מאין המידות האלה? האם אפשר לאמץ משהו מההתנהגות המאופקת של אותו שליח חב"ד לחיים שלנו? והכוונה היא לחיים האמיתיים: מול הילדים שמעצבנים לפעמים, מול הבעל/האישה, הבוסים בעבודה, או שאר הגורמים שממש לא ממומנים על ידי הקרן החדשה, ובכל זאת מאתגרים לעיתים את חיינו. השבוע ראינו במו עינינו שאפשר להתגבר. לא צריך להיות צדיק מופלא כר' אריה לוין, מספיק להיות ר' מאיר הרצל.
לתגובות: [email protected]
