העמידה בקדמת הבמה קשה לרב יצחק שילת. אם הוזכר עד היום השם שילת באמצעי התקשורת, היה זה רק אם מדובר ברעייתו, יהודית שילת, העומדת בראש פורום תקנה, או בבנו משה שילת, ראש ארגון תורת חב"ד לבני הישיבות. הוא עצמו התרחק מהזירה הזאת כמו מאש.
גם עתה, כשאני משוחח עמו על תחנות חייו, הוא נבוך מלתאר כל אחד מהישגיו, ומצרף התנצלות לכל סיפור על מפעל החיים שמאחוריו. בכלל, צירוף המילים "מפעל חיים" עורר בו צמרמורת קלה, והוא ביקש להשאיר אותו לגיל תשעים.
ההחלטה להעמיד את עצמו באור הזרקורים ולהקריב את הפינה השקטה והנסתרת שלו לטובת חשיפה תקשורתית, באה בשירות מטרה בעלת חשיבות עליונה בעיניו. בתקופה האחרונה ישב הרב שילת על מדוכת מסורבות הגט והעגונות, בעיה שנוגעת לליבו באופן מיוחד, ואת מסקנותיו הוציא בספר חדש ובו הצעותיו לפתרון. עותקים כבר נשלחו לכל חברי בית הדין הגדול ולרבנים ודיינים נוספים, ועתה הוא מבקש להעלות את ההצעות שגיבש לדיון ציבורי, בתקווה שזה יגרום לרבנות הראשית לאמץ את הפתרון המערכתי שהציע. אבל עוד לפני שישטח באוזניי את הצעתו החדשה, אנו צוללים לשיחה בעקבות סיפור חייו הלא שגרתי.
בחדרו הקטן, לשכת ראש ישיבת 'ברכת משה' במעלה אדומים, מעט מאוד פריטים. לצד שולחן קטן, מיטת נוער ושני מחשבים ניידים, בולטים שני פריטים שכומסים בתוכם את סיפור חייו. על הקיר מאחוריו תלויה תמונתו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, מורו ורבו בישיבת מרכז הרב. בקיר הסמוך, על מדף תלוי, שני סטים של הי"ד החזקה לרמב"ם. אלו הן שתי הדמויות הראשונות שנמזגו לתוך אישיותו של הרב שילת, שתי דמויות שהדיבור עליהן מעורר בו התרגשות לא מוסתרת.
לספור את הדקות עם הרב הנזיר
"ההשפעה של הרב צבי יהודה עליי הייתה עצומה", הוא מספר על מורו ורבו. "היה בינינו קשר טוב שהלך והתחזק בשנים שלמדתי בישיבה. אפילו הייתה לנו חברותא קבועה במשך כמה שנים פעם בשבוע, למדנו את כתבי אביו האמוניים וההלכתיים. למדנו גם כתבים אחרים, והייתי בכל השיעורים שהעביר. ההשפעה שלו עליי כמחנך וכמורה הייתה אדירה. למדנו מהשיעורים שלו, מההנהגות, מהסיפורים שסיפר. הייתה לו השפעה מכרעת על תלמידי הישיבה".
אך עם כל האהבה וההערצה לרב צבי יהודה, כבר מגיל צעיר היה הבחור יצחק שילת בעל חשיבה עצמאית, ובמהלך התקופה בישיבה התגלעה בינו ובין רבו אי הסכמה לגבי רצונו לשלב לימודים אקדמיים במקביל לחבישת ספסלי מרכז הרב. "כשהחלטתי שאני רוצה ללמוד באוניברסיטה, זה היה בעיקר ממקום של רצון למצוא מקור פרנסה. לא רציתי ללמד תורה בשכר, בהשפעת שיטת הרמב"ם. בנוסף לכך, חשבתי על היתרון בכך שאלמד מדעים לעולם הרוחני שלי. למדתי מתמטיקה והיסטוריה ופילוסופיה של המדע. חשבתי שזה יכול להרחיב את דעתי ולתת לי כלים חדשים בחשיבה. הרב צבי יהודה לא הסכים שישלבו אקדמיה וישיבה, זו הייתה החלטה עקרונית שלו, ולכן הוא דרש ממני שאעזוב את הישיבה בזמן לימודי התואר. קיבלתי את הדין ועזבתי לישיבת הכותל. אחרי שסיימתי את התואר וביקשתי לחזור לישיבה, הרב צבי יהודה קיבל אותי בשמחה. הוא אפילו הורה לתת לי ללמד קבוצה של אברכים בכולל, כך שהדברים חזרו למסלולם. גם בתקופה שהייתי באוניברסיטה, לא היה נתק או כעס. זה היה עניין של מדיניות ולא משהו אישי".
אהבתו הבלתי מסויגת לרמב"ם, כפי שממחישה גם האנקדוטה האחרונה, ניצתה בו בגיל צעיר מאוד. עוד כנער התחיל לשתות בצמא את ספריו של הרמב"ם, שהוא חש הזדהות אדירה עם דמותו. הרציונליות והמדעיות שמאפיינות את הרמב"ם קסמו לו, כנער שנמשך בעצמו ללימודי מדעים והשכלה כללית. גם הערכים המוסריים שהובילו את הרמב"ם שילהבו את נפשו הצעירה, למשל בעניין של הימנעות מנטילת שכר בעבור לימוד תורה, הדרכה של הרמב"ם שהרב שילת מאמץ בקנאות עד היום הזה.
החיבור העמוק למדע והשכלה השתרש בו עוד כילד בבית הוריו. הרב שילת נולד בירושלים בשנת 1946 להורים מזרם הפועל המזרחי. אמו הייתה ממשפחת רבנים מצאצאי גדולי החסידות ואביו היה מורה בבית הספר 'מעלה', המשתייך לשכבה היקית המשכילה של ירושלים. אביו למד בבית המדרש לרבנים של הרב הילדסהיימר בגרמניה. כמורה גאה בבית הספר, הוא שלח גם את בנו יצחק לאותו בית ספר. קרוב לגיל בר מצווה, מעט למורת רוחו של אביו, הרגיש הרב שילת שהלימוד בבית הספר לא מספק אותו בתחום התורני והוא החליט שעליו לעזוב. לבסוף הושגה הסכמה שיעזוב לשנה אחת את בית הספר וישקיע בלימוד תורה, ומיד אחר כך ישוב. בפועל, כמובן, השנה הזאת נמשכה עד היום הזה. הוא העתיק את לימודיו לכולל של ישיבת חברון במשך שנה אחת, ומיד אחריה עבר לישיבת מרכז הרב. את הבגרויות השלים באופן אקסטרני.
בישיבת מרכז הרב נחרתה בתודעתו גם דמותו של הרב דוד כהן, הרב הנזיר. פרט לשיעורים המפורסמים באורות הקודש, הוא נזכר בחיוך בשיחות האישיות שהיו לו עם הרב הנזיר. "הייתי נכנס אליו, והוא היה מצביע על השעון ואומר 'נדבר עד שהמחוג של הדקות יגיע לכאן'. היה לו קשה לדבר הרבה, וגם היה חבל לו מאוד על הזמן. אבל אל דאגה, אם הגענו לסוף הזמן ולא סיימנו, הוא היה נותן הארכה – מצביע שוב על השעון וקובע זמן חדש שאליו יגיע המחוג".
אחרי תקופה ארוכה כתלמיד ומלמד בישיבת מרכז הרב, נקרא הרב שילת אל הדגל כמו רבים מתלמידי הישיבה באותה תקופה. תנופת ההתיישבות והרוח של גוש אמונים הוציאה את אברכי הישיבה בזה אחר זה להקים ישיבות בכל המרחבים החדשים של ארץ ישראל. הרב שילת, אז אברך בן שלושים, קיבל פנייה משני אנשים ממחנה העובדים 'מעלה אדומים' מזרחית לירושלים – יצחק ספיר, שלמד עם הרב שילת בישיבת הכותל, ומוני בן ארי. ספיר העלה בפני חברו להיאחזות מוני בן ארי את רעיון הקמת הישיבה במחנה. בן ארי, קצין שריון חילוני, הבין את הפוטנציאל הטמון בעשרות בחורים שיאיישו את המקום, ומיד הצטרף למאמצים הלוגיסטיים של הקמת הישיבה. יחד עם חבר נוסף לספסל הלימודים בישיבת הכותל, הרב חיים סבתו, שהיה אז בן 25 בלבד, נקרא הרב שילת להקים את הישיבה החדשה במעלה אדומים.
בימיה הראשונים הייתה ישיבת מעלה אדומים חלק מההיאחזות החדשה מעלה אדומים, שהייתה למעשה מחנה אוהלים בלב המדבר והזכירה יותר מאהל בדואי מאשר יישוב עם ישיבה במרכזו. מחנה העובדים הזה שכן באזור שנקרא היום מישור אדומים, מרחק של כמה קילומטרים ממעלה אדומים של היום. התנאים לא הרתיעו את הרבנים שילת וסבתו, והם התחילו לגייס בחורים ולהכשיר את חדר האוכל של המחנה להיות בית מדרש שלא בשעת הארוחות. אל המאמצים התגייס ארגון המזרחי העולמי, שהיה שותף משמעותי בהקמה הפיזית של הישיבה.
הישיבה יצאה לדרך, כשבראשה שני ראשי הישיבה הצעירים במיוחד, אך לא לאורך זמן. "אחרי כמה שנים, הרגשנו שהעול הזה של ראש ישיבה עוד לא מתאים לבחורים בגילנו", מספר הרב שילת. "התחלנו לחפש ראש ישיבה מבוגר יותר. הגיעו אלינו כמה מועמדים לריאיון, רובם מחו"ל. בסוף הגיע הרב נחום רבינוביץ', והכתרנו אותו לראש הישיבה. מאז ועד היום הוא ראש הישיבה". המעגל נסגר לפני שנתיים, כשהרב רבינוביץ' ביקש מהשניים לשוב ולכהן כראשי הישיבה תחתיו מפאת גילו המתקדם והקושי להמשיך ולתפקד כראש ישיבה באופן מלא.
בין הקו, ניו אייג' ולייטיות
הישיבה שהקים הרב שילת התעצבה עם השנים בדמותו ובצלמו. היא נחשבת לישיבה פתוחה וקשובה רעיונית לעולם שבחוץ ולחוכמה הכללית, ויחד עם זאת מצטיינת בלימוד תורה מעמיק ורציני ובחינוך למחויבות הלכתית. "אנחנו שמים דגש על מינוף החינוך התורני לעיצוב של בוגרים שיתרמו למדינת ישראל. לצד ההשקעה בלימוד התורה והעמדת תלמידי חכמים רציניים, רבנים ומחנכים, אנחנו מבינים שרוב התלמידים יסיימו את הישיבה וייצאו לעסוק במקצועות כאלה ואחרים. יש לנו מטרה להוציא בוגרים ששקועים בעולמה של תורה, והולכים לתרום את כישרונם למדינת ישראל בכל התחומים שיכולים להיות. המוטו שלי בישיבה הוא 'קו השכל ונועם המידות'. יש היום ישיבות 'קו' שמצטמצמות בכיוון של להוציא גדולי תורה ומחנכים או אנשי צבא. מצד שני יש תופעות של ישיבות שנוטות לכיוונים של ניו אייג' והתעסקות ברוחניות מסוג חדש, פחות בדברים מעשיים. וכמובן, ישנה בציבור הדתי התופעה של 'לייטיות', של נסיגה מבחינה תורנית מהקו הישיבתי.
"אנחנו רואים את עצמנו כנמצאים במיינסטרים התורני. אנחנו מחנכים לחיות חיים של תורה, אבל כאלה שמספקים את צורכי העם בכל התחומים. זה קו חינוכי שהוא לא קיצוני ולא מסתגר, אבל גם לא מוותר על רמה גבוהה ומחויבות לתורה. זו משימה לא פשוטה בדור שלנו, אבל אנחנו מאמינים בזה ומשקיעים בזה. 'נועם המידות' - הכוונה לחינוך למידות של צניעות וענווה. יש היום הרבה קיטוב וחוסר הקשבה. אם לא יהיה חינוך למידות, נמצא את עצמנו נעשים פה עדרים עדרים ולא נוכל לקיים ציבור אחד, ובוודאי שלא נוכל להשפיע על ציבורים אחרים".
במשך כל השנים שבהן מלמד הרב שילת בישיבה, הוא נמנע מלקבל שכר על התורה שהוא מלמד, על פי דעת הרמב"ם שקבלת שכר פוגעת בכבוד התורה ומלמדיה. העיקרון הזה דרש ממנו להתנהל בצורה לא שגרתית, לא כאברך ובוודאי שלא כמקים הישיבה ומורה בה. שנים ארוכות התעקש הרב שילת לשמש כספרן של הישיבה, ולקבל משכורת רק בעד העבודה הזאת. למי שמפקפק, לא מדובר בפיקציה שנועדה להכשיר את העברת המשכורת הרגילה של רב בישיבה. הרב שילת ישב יום יום כמה שעות בספרייה ושירת את ציבור המעיינים, והמשכורת שקיבל הייתה בהתאם למשרת הספרן שלו. הדבר אילץ אותו להסתמך יותר על ההכנסות של אשתו ועל עזרת ההורים, וכן גם לצמצם ככל האפשר בהוצאות המחיה.
רק לפני כשנתיים, כשהרב רבינוביץ' ביקש ממנו לעמוד בראשות הישיבה, נאלץ לעזוב את משרת הספרן שלו. בלית ברירה ובדוחק רב מבחינתו, הוא נאלץ לקבל משכורת כשל ראש ישיבה. "במצב שנוצר המשכורת שלי היא שכר בטלה מובהק", הוא אומר לי בסוג של התנצלות, וממהר לסייג את הנהגתו: "זו לא הדרכה מחויבת לרבים, זו התנדבות. אני החלטתי שאני רוצה להיות מאלה שמתנדבים ללמד תורה שלא בשכר, אבל בוודאי שיש לאלו שמקבלים שכר על מה לסמוך. כבר ר' יוסף קארו כתב על הרמב"ם שהדברים היו נכונים לדורו בלבד, ובטח שבדורנו אין חובה בכך".
במהלך שנותיו הארוכות בישיבה, הפכה אהבתו לרמב"ם ולספריו לפרויקט אדיר ועטור פרסים, שפרסם את שמו בעולם התורה. בעבודה מדוקדקת ועקבית ההדיר הרב שילת את כתביו של הרמב"ם על פי כתבי יד מקוריים. את ההקדמות שכתב הרמב"ם לפירושו למשנה ההדיר על פי כתב ידו של הרמב"ם עצמו, שהתגלה רק בשנים האחרונות. לדברי הרב שילת מדובר בפרויקט ראשון מסוגו, מפני שעד אליו נכתבו התרגומים על פי כתבי יד מועתקים שרבו בהם השיבושים. את הערבית הבסיסית שבה נעזר בקריאת הכתבים בשפת המקור ובתרגומם לעברית, רכש הרב שילת עוד כתלמיד בבית הספר 'מעלה', ועליה הוסיף וקרא חיבורים בערבית של ימי הביניים.
התרגום החדש והמוגה התרחב גם לפירוש, וההקדמות לפירוש המשנה התרחבו גם לאיגרותיו של הרמב"ם ולמשנה תורה. על כל אלו זכה הרב שילת בפרס הרב קוק ליצירה תורנית ובפרסים נוספים. אין ישיבה ובית מדרש שהתרגומים של הרב שילת לרמב"ם נעדרים מהם, והם נחשבים היום למדויקים ביותר. עם זאת, הרב שילת לא רואה במפעל הזה את פסגת היצירה שלו. זו הגיעה לדבריו רק לאחר המהפך המאוחר שחווה בחייו.
"מילותיו של ר' גדליה היו כמכת ברק"
"הימים היו ימים של קיץ תשל"ג", מתאר הרב שילת בהקדמתו לספר 'בתורתו של ר' גדליה' את הפגישה ששינתה את חייו. "עסקתי אז בלימוד בעיון של סוגיות תקיעת שופר במסכת ראש השנה. באחת הסוגיות, נתקשיתי מאוד בדברי החזון אי"ש, והחלטתי לנסוע לבני ברק לחפש תלמיד שלו שיפרש לי את דבריו. הגעתי לבני ברק לשבת, אמרו לי לך לבית כנסת לדרמן, שם מתפלל ר' גדליה, מהאריות שבחבורת תלמידי החזון אי"ש.
"כשהגעתי לבית הכנסת לדרמן ושאלתי מי זה ר' גדליה, ענו לי שהוא מטייל בחוץ. יצאתי החוצה לרחוב רשב"ם, וראיתיו מתהלך אנה ואנה, תפוש במחשבות, אך ער ורגיש לכל המתרחש סביבו. אלמלא אמרו לי שזה הוא הגאון ר' גדליה, הייתי חושב שאיזה בעל הבית הוא, המתהלך ברחוב ומהרהר בעסקיו. 'אפשר לשאול שאלה', ניגשתי בהיסוס. 'כן', ענה. הייתי נרגש והתחלתי להרצות את הרקע לשאלה, 'הבית יוסף בסימן כך וכך הביא את דברי המגיד משנה שהבין בשיטת רבנו תם'... 'אל תדבר על שמות, תדבר על עניינים', הפסיק אותי. מילותיו היו כמכת ברק, הרגשתי שיש לפניי אדם מיוחד, אמיתי".
אותו ר' גדליה, שעליו מספר הרב שילת, הוא הרב גדליה נדל זצ"ל, תלמיד החזון אי"ש וגאון מיוחד שלא זכה להכרה בעולם החרדי. ר' גדליה היה עצמאי מאוד בחשיבתו, וברח מן הכבוד והעסקנות. על אף ההערכה הגדולה שרחשו כלפיו גדולי הדור החרדים, הם היו מנועים מלהעלותו לגדולה מפני שהחזיק בדעות שאינן מקובלות בציבור החרדי. הוא היה בקיא מאוד במדעים ובפילוסופיה וטען בשיעוריו על ספר בראשית כי תורת האבולוציה עולה בקנה אחד עם הכתובים. כמו הרב שילת, גם ר' גדליה הקפיד שלא להתפרנס מלימוד התורה וחי חיי דלות מפליגים. תלמידיו המועטים היו מתכנסים בביתו מדי יום לשמוע את שיעוריו בגמרא ותורה. בעל ה'קהילות יעקב' תיאר את דמותו וקבע: "בכל דור יש דמות אחת כזאת, כמו ר' מנשה מאיליא תלמיד הגר"א, אולי כמו האבן עזרא".
על אף המפגש הראשון והמרשים בין הרב שילת לר' גדליה, הקשר התממש רק שנים מאוחר יותר. חבר הציע לרב שילת להצטרף לשיעוריו של ר' גדליה, והרב שילת שזכר את אותו מפגש - קפץ על המציאה. הוא החל לנסוע לבני ברק פעם בשבוע, כדי להשתתף בשיעורים שמסר בביתו. "נפתח בפניי עולם חדש של לימוד, צורה חדשה לגמרי. הרגשתי שאני מתחבר לזה בצורה מדהימה", מתאר הרב שילת, ומסביר את שני עקרונות הזהב של תורת ר' גדליה: "עיקרון אחד הוא ההתחקות אחר הרעיון של המצווה. ר' גדליה טען שמעבר לטעם של המצווה, כלומר הסיבה מדוע נצטווינו בה, שהוא נושא שנוי במחלוקת, ישנו גם הרעיון של המצווה, שהכול מודים בו. הרעיון של המצווה הוא הכוונה הכללית בציווי, שממנה נגזרים הפרטים. אתן דוגמה: המצווה 'לא תעמוד על דם רעך' יכולה להתפרש כחובה להאריך חיים של יהודי אחר בכל מחיר, או כחובה לא להיות אדיש לזעקתו ולסייע לו להישאר בחיים. ההבדל בין הרעיונות ברור, והוא יבוא לידי ביטוי במקרה שבו החולה במצב סופני וסובל מאוד, ואינו רוצה שיאריכו את חייו באופן מלאכותי. לפי ההבנה השנייה אנחנו לא מצווים להשאיר אותו בחיים בכל מחיר, ויש לאפשר לו למות באופן טבעי ובלי התערבות חיצונית".
העיקרון השני שאימץ הרב שילת הוא שבמדרשי ההלכה שדרשו חכמים יש למצוא היגיון. בניגוד לתפיסה המקובלת, מדרשי ההלכה אינם אסמכתאות ורמזים, אלא מקורות של פרטי ההלכה, הנלמדים מהרעיון של המצווה ומהלשון המדויקת שבה התורה נכתבה, שהרמב"ם קורא לה "המקרא המחוכם".
את שיעוריו של ר' גדליה הקפיד הרב שילת לרשום לעצמו במחברת ולתעד אותם באופן מסודר. לאחר תקופה מסוימת אזר אומץ והעביר סיכום שיעור אחד להתרשמותו של ר' גדליה. התגובה שקיבל הייתה מפתיעה. "הסבירו לי שרבים כבר ניסו לסכם את שיעוריו של ר' גדליה והוא דחה אותם בשתי ידיים, טען שהם לא מבינים אותו. אחרי שהעברתי לו את הסיכום, אמרו לי שהוא מאוד נהנה וביקש שאמשיך לכתוב". הסיכומים הלכו והצטברו, והרב שילת ראה חשיבות גדולה בהפצת תורתו של ר' גדליה בצורת ספר. הרעיון יצא לפועל אחרי פטירתו של ר' גדליה, ומאות עותקים של הספר 'בתורתו של ר' גדליה' הודפסו.
אך מששמעה המשפחה על הוצאת הספר, תקף אותה פחד. תורתו של ר' גדליה, כאמור, לא הייתה מקובלת בציבור החרדי, ובמשפחתו חששו שפרסום הדברים יפגע בשמה הטוב. הם התחילו במסע החתמת רבנים נגד הפצתו של הספר, רמזו כי הוא מכיל סילופים, ולבסוף הצליחו להחתים את הרב שילת על התחייבות שלא למכור את הספר במשך שבע שנים, ואף קנו בעצמם את רוב העותקים ובכך העלימו את הספר החשוב מעיני הציבור. רק כעבור שמונה שנים הופיעה מהדורה חדשה של הספר.
לחזור לעידן התקנות
השינוי הגדול שחווה בצורת הלימוד שלו, בא לידי ביטוי גם בעיסוקו של הרב שילת בנושאים הלכתיים שעומדים על סדר היום הציבורי. תחילה כתב ספר על רפואה והלכה, פרי מחקר מאומץ שלו, שדן בסוגיות ההלכתיות גם בהשראת תורתו של ר' גדליה. לאחרונה, כאמור, הוציא לאור את ספרו 'אישות, הלכה וכוונות התורה' העוסק בעגונות ומסורבות גט – נושא בוער במיוחד בתקופה האחרונה.
"כשמדברים על מסורבות גט ועגונות, אלו מצבים של עוול או מצוקה. בתי הדין מחפשים פתרונות הלכתיים מקומיים, אך לפי מה שבדקתי וחקרתי קיימים פתרונות הלכתיים מערכתיים בתחומים האלה, מבלי להיכנס לפרצות דחוקות ולא מקובלות", פורש הרב שילת בפנינו את היריעה. "אין צריך לומר שאני מתנגד בהחלט לפעולות של בתי דין פרטיים מחתרתיים. נושא הנישואין והגירושין חייב להיות מסור אך ורק לסמכות הרבנות הראשית לישראל".
"בעניין סרבנות גט, עיקר הבעיה היא הקושי שיש בכפיית גט על אדם מבחינה הלכתית. בנוסף לכך, אמצעי הכפייה מאוד מוגבלים על פי החוק, ולא יעילים בהרבה מקרים. גם הסכמי קדם נישואין שמנסים לפתור את הבעיות על ידי קנסות, לא עוברים בצורה חלקה. דיינים רבים מתנגדים לדרך הזאת וטעמיהם עמם.
"ידועה לכל רב ודיין תקנת גאונים דינא דמתיבתא שניתקנה עוד בתקופת הסבוראים. זו תקנה שנהגה מאות בשנים בכל תפוצות הגולה, ויש עדויות מפורשות על כך בספרי הראשונים. התקנה הייתה כפיית גט במקרה של 'מאיס עליי', כלומר מקרה שבו האישה טוענת שאינה יכולה להמשיך לחיות עם בעלה מבחינה נפשית, והנישואין מתו בפועל. התקנה הזאת הייתה בעלת תוקף מוסכם על כל הראשונים, חוץ מרבנו תם שהוא דעת יחיד. זה נהג מאות שנים, עד שבשלב מסוים התקנה התרופפה והפסיקו לנהוג על פיה, ובשולחן ערוך מוזכר שהתקנה לא בשימוש יותר מפני שניצלו אותה לרעה. היו מצבים שבהם מחמת פריצות הדורות נשים נתנו עיניהן בגברים אחרים, וטענו 'מאיס עליי' כדי להשתחרר מהבעל".
"אני מציע לתקן תקנה חדשה", מגיע הרב שילת לעיקר החידוש שבהצעתו, "וזה בהתבסס על כך שיש לנו כאן בית דין של מדינה. כאשר יש בית דין שהוא הסמכות במדינה מסוימת, הוא יכול לתקן בה תקנה כזאת שתתפוס על פי דין. כפיית הגט מכוח התקנה תהיה כשרה לגמרי, והוא ייחשב לגט המעושה כדין. בספר הוכחתי שבית הדין הגדול של הרבנות נחשב כבית דין של מדינה לעניין זה, וזה בלי להיכנס לשאלה הכללית של היחס לרבנות הראשית. בנושא הספציפי של גירושין וקידושין כולם כפופים לרבנות הראשית, כי זה על פי חוק. אפילו העדה החרדית שולחת את כל התיקים שלה לרבנות הראשית כדי שיאושרו. צריך להבין שבדורנו דווקא ההימנעות מכפיית גט עלולה להוציא אנשים ונשים לתרבות רעה. כך כתב כבר הרב עובדיה יוסף בתשובה שלו בעניין זה, ש'הכול לפי העת והזמן'".
את התקנה החדשה מציע הרב שילת לגבות באמצעי כפייה אפקטיבי, הדומה לרעיון הסכם קדם נישואין. "בית הדין הגדול בירושלים צריך לתקן שבעבור זמן מסוים של סכסוך בין בני הזוג, ניתן לכפות גט על הבעל לפי דין. הכפייה צריכה להיעשות בצורה הכי כואבת שקיימת בידינו, כלומר הטלת קנסות דרקוניים שיגרמו לו להפסיד את כל ממונו. כאן אפשר להשתמש בהסכם קדם נישואין שיתפוס לכל הדעות, ועל הרבנות לחייב את כל מי שרוצה להתחתן שיחתום על הסכם כזה".
הרב שילת מצדד גם בכפייה באמצעות לחץ פיזי, דבר שאינו מתאפשר כיום על פי החוק הישראלי. "אני אישית חושב שצריך להשאיר גם אפשרות של שימוש באמצעים מיוחדים שהשב"כ משתמש בהם נגד עצורים מסוימים. ישנם סרבנים חריגים שמוכנים להפסיד את כספם וחירותם ולשבת בכלא שנים, ונגדם צריך להשתמש בלחץ פיזי. זה כמו אדם שכולא את חברו, שאז על המשטרה לבוא ולכופף לו את היד עד שישחרר את הכלוא. בכל אופן, במצב כיום צריך להשתמש בסנקציות ממוניות יעילות".
גם בנושא עגונות כתוצאה מהיעדרות של הבעל אחרי אסון או מלחמה, וכן מצב שבו הבעל נכנס למצב של צמח מבחינה רפואית, יש לרב שילת פתרון מערכתי בספר. "נוצר רושם שאין פתרון, אבל חז"ל הציגו פתרון מערכתי – בחילותיו של בית דוד היו נותנים גט לפני יציאה למלחמה. הרעיון הוא שכל מי שמתגייס לצבא נותן גט לאשתו שבו יש תנאי שרק במקרה שחלילה יקרה לו משהו היא מגורשת. מיד אחרי נתינת הגט מפקידים אותו בכספת ברבנות. היו הצעות כאלה של גדולי ישראל בעבר, אך ההצעה שלי משוכללת ומותאמת יותר למצבנו פה בארץ. כדי למנוע מצבים של חוסר נעימות או פגיעה במורל של חיילים לפני הקרב, צריך להפוך את זה לנורמה שנותנים את הגט הזה מיד לאחר הנישואין".
העיסוק בדינים חמורים אלו לא היה לו קל, הוא מודה. "תדע שעסקתי בנושאים האלה ביראה". את התחושה שליוותה אותו גם במהלך כתיבת הספר הוא שואב מתפילת הימים הנוראים ומסכם: "כחלק מתפקידי בישיבה אני עומד פעם בשנה לפני העמוד ואומר: 'הנני העני ממעש', ואני מתכוון לזה".
