עמעולם
ברוך הבא אל הפורום!
השאלה שלך מעניינת ויש לה השלכות הרבה מעבר לחודש התשובה והרחמים שאנו כבר בסופו, כוונתי לאלול.
אלול הפך להכנה לתשרי ולימים הנוראים, ימי הדין וחשבון הנפש.
השאלה היא: מתי זה התחיל ומה זה מלמד על האופן שבו מתפתחים מנהגים ומוצעות פרשנויות.
לצערי אין בידי לסקור את הנושא לפי כל המקורות שיש בידינו. אבל אנסה להפיק מה שאפשר ממקור אחד חשוב, והוא הטור. ספרו של ר' יעקב בעל הטורים, בנו של הרא"ש, מלקט שיטות ומנהגים לפי הסדר.
והנה בסימן תקפ"א, שאליו ציינת, אנו עשויים לגלות את התגליות הבאות:
הטור מתחיל בציטוט מפרקי דרבי אליעזר. סופו של הספר הזה לאחר הופעת האיסלם, כיון שהוא מתייחס אליו בפרקיו האחרונים. אבל מתי נכתבו הפרקים הראשונים? (יש לציין כי הספר מכיל דעות שהיה מקום לפסול בשם גישתו של הרמב"ם, אם כי הרמב"ם עצמו דווקא מתייחס אליו כמקור ידע איזוטרי פילוסופי בדרך הדרש במורה נבוכים).
אז הנה ציטוט הפתיחה:
תניא בפרקי ר"א:
בר"ח אלול אמר הקדוש ברוך הוא למשה עלה אלי ההרה שאז עלה לקבל לוחות אחרונות והעבירו שופר במחנה משה עלה להר שלא יטעו עוד אחר ע"ג והקב"ה נתעלה באותו שופר שנאמר (תהלים מ"ז) עלה אלהים בתרועה וגו'
לכן התקינו חז"ל שיהו תוקעין בר"ח אלול בכל שנה ושנה וכל החדש כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר (עמוס ג') אם יתקע שופר בעיר וגו' וכדי לערבב השטן
יש כאן טענה היסטורית לגבי האירועים בחומש שמות ויש כאן טענה לגבי תקנות חז"ל.
הטענה ההיסטורית היא שהאירועים שמתוארים בחומש, כיצד משה הצליח לפייס את הקב"ה לאחר חטא העגל, והזמן שבו התקבלה תשובתם של ישראל, היה בחודש אלול. מה שהופך אותו, לפי תפיסה מעגלית של הזמן ושל המצוות, ל"מוכן לתשובה".
הטענה היא שזה לא רק מנהג לתקוע בשופר באלול, כלומר זה לא משהו שצמח מן העם. הרי הייתי יכול לחשוב שכיון שבראש השנה תוקעים בשופר, ומייחסים לשופר סגולות מיסטיות כמו בלבול השטן (הקטע הזה כבר הוא תוספת של הטור ואינו מופיע במהדורתנו של הפדר"א) - לכן התפתח המנהג הזה. אבל לא לפי הפדר"א. לפיו זו תקנה של חכמים!
והנה התפתחות המנהג בזמנו של בעל הטורים:
וכן נוהגין באשכנז לתקוע בכל בוקר וערב אחר התפלה
התופעה מוכרת כמנהג ההולך ומתרחב בימי הגאונים, לאחר התלמוד כמובן.
לרב כהן צדק: מנהג ב' ישיבות לומר סליחות ותחנונים בעשרת ימי תשובה
וכן אמר רב עמרם בעשרת ימי תשובה משכימין לב"ה בכל יום ומתחיל ש"צ אשרי וקדיש ומתחיל תחנונים ומסיים ואנחנו לא נדע וקדיש
ואמר רב האי מנהג לומר תחנונים בהנך עשרה ימים לחוד
ושמענא דבמקצת אתרוותא קיימי מר"ח אלול ואמרי דביה סליק משה להר בפעם ג' ונחית בלוחות שניות בי"ה וכל המוסיף לבקש רחמים זכות הוא לו ואנו מנהגינו כהנך דקיימי מר"ח אלול
ראשוני הגאונים מכירים רק מנהג של אמירת סליחות (תחנונים, ולא ברור אם יש נוסח אחיד לזה, אבל ברור שיכול להתפתח ובמיוחד בתקופות בהם התפתחו הפיוטים). אבל מי שכותב "ושמענא דבמקצת אתרוותא קיימי מר"ח אלול" כלומר "ושמענו שבמקצת מקומות קמים (בבוקר) מראש חודש אלול" כבר מתייחס למנהג שלנו, אלא שאיני יודע אם זה ציטוט המשך דברי רב האי או תוספת מאוחרת יותר, אולי של בעל הטור עצמו. בכל אופן זה מתחיל לכל המוקדם, לפי העדות של הטקסט שאסף הטור, רק בשלהי תקופת הגאונים.
ויש עוד מנהגים מזמן קרוב יותר לזמנו של בעל הטור ובמקומו.
ומנהג אשכנז כשחל ר"ה ביום ה' או בשבת אז מתחיל ביום ראשון שלפניו לעמוד באשמורת הבקר ואומרי' סליחות ותחנונים ורוב צבור מתענין ומתפללין תפלת תענית וכשחל ר"ה בב"ג אז מתחילין ביום ראשון בשבוע שלפני השבוע שחל ר"ה להיות בתוכה
הנה הגענו למנהג המקובל בין המגדירים את עצמם "אשכנזים" של היום.
הטור מביא גם מנהגים של צום בערב ראש השנה, ויש כאן מקום להרחיב בענין צומות בימים הנוראים ובראש השנה, אבל זה נושא אחר.
והנה מקור ממדרש תנחומא, אבל מתי נתחבר או נאסף הספר הזה? סגנון המשל נראה קדום, אבל אולי איני מכיר מספיק את התפתחות סגנונות המדרש.
ממדרש ר' תנחומא:
משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו לו
בא אליה בחיל לגבותו
כשנתקרב אליה בעשרה פרסאות יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו אין לנו מה ליתן לך - הניח להם שליש
כיון שנתקרב יותר, יצאו בינוני העיר לקראתו - הניח להם שליש השני
כשנתקרב יותר, יצאו כל בני העיר לקראתו - והניח להם הכל
כך המלך זה הקדוש ברוך הוא בני המדינה אלו ישראל שמסגלים עונות כל השנה ער"ה הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם בי' ימים בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים בי"ה הכל מתענין ומוותר להם הכל
בגלל השעה בה נכתבים דברים אלו אני משתמש במקור הזמין ביותר, כלומר ויקי.
שם מצויין שהחוקר חננאל מאק מזהה במדרש הזה גם חומרים בבליים.
אז ניתן לשאול אם המשל היפה מתאר הנהגות כבר מימי ר' חנינא ור' יהושע, הנזכרים בהמשך ומשבחים את עם ישראל שמגיע לימי הדין לא בפחד ואימה אלא מתוך בטחון באלקיו.
עד כאן ניתוח של מה שאפשר למצוא בטור, וכמדומה שקשה לחלוק על כך שמדובר במנהגים ולא בתקנות חז"ל (למרות לשון הפדר"א) - אבל צריך כמובן לברר את השימוש במונח "מנהג". ומנהגים אלו מתחילים לפי הנראה רק בשלהי ימי הגאונים. בימי רב האי גאון בישיבתו אין אומרים סליחות באלול אלא רק בעשרת ימי תשובה.
ומכאן לשאלה מעניינת: מה אנו עשויים ללמוד מכאן על המנהגים שעם ישראל דבק בהם? ועל הטעמים שנאמרים בהם? מנהגי חודש אלול, כפי שהם מועתקים בספרים מכאן ולהבא, מציעים גם טענה פרשנית והיסטורית לגבי מה שקרה בחודש הזה בשעה שהיו עם ישראל בסיני. וגם טענה לגבי התוקף של מנהגי הסליחות שמיוחסים לתקנת חז"ל, התנאים והאמוראים כנראה. שתי הטענות האלו אפשריות אבל הן מסופקות ובוודאי אינן נתמכות בלשונו של הטור.
ובכל זאת, צא וראה מה העם עושה.
אלול הופך לחודש שבו אפילו הדגים רועדים במים.
וגם אני, שאיני מחבב מנהגים כלל, יכול להסכים שהקדמת העיסוק בתשובה להתחלת אלול היא צעד ראוי. אף פעם לא מוקדם מדי להתחיל לחשוב על תשובה: תיקון המעשים, תיקון ההנהגות, תיקון המידות והאופי, תיקון האמונות והמחשבות. יש כאלו שזה בא אצלם לידי ביטוי חיצוני. אבל דומה שבמאה העשרים ואחת (ובכוונה אני נוקט את הספירה הלועזית שמדגישה את התחושה של עולם חדש) יש יותר התעסקות ומודעות להשפעה הרגשית של מנהגי אלול, כמו אמירת סליחות פומבית, בנעימה, בהשתתפות קהל רב, אפילו בשידור בפייסבוק. אני צפיתי והתרגשתי.
יש מנהגים שזוכים, ומזכים אותנו. רק שלא לומר שהם חובה. הם הזדמנות, הם יכולים להיות קריאת התעוררות. אבל הם רק מעידים שההלכה מתפתחת, וכל התפתחות צריכה ביקורת ובדיקה בידי תלמידי חכמים שאינם רק טכנאי הלכה.
שנה טובה ותשובה טובה
