זה שנים רבות שהציבור שלנו מופקר לפושעים למיניהם. הדבר נובע מכמה סיבות. הראשונה שבהם היא צדיקותם של הדואגים לשלמותם המוסרית והדתית של הציבור וחושבים (אם אפשר לכנות כך את קוצר הדעת הזה) שעדיף שהציבור בכלל לא ישמע אודות פגעים כאלה. לקוצר דעתם, ככל שהציבור ישמע פחות את המילים 'אונס' 'פושע מין' וכדו', כן ימעטו המקרים. שיקול נוסף המצוי בבתי דינים אלו היא עניין 'חילול השם'. הסיבה השלישית היא עניין הרחמנות (שהרבה פעמים מתכסית בגלימת 'פיקוח נפש') על הוריו הזקנים של הפוגע, 'שעלולים למות מצער אם יתפרסם קלון בנם' (גגלו 'שייע בריזל'). הסיבה הרביעית היא הבנתם הלקויה את הַמִּפְגָּע עצמו. כשאדמו"ר 'פותר' את בעיית הפדופיליה בקהילתו, בצוותו על הפוגע לגרוב מעתה גרביים לבנות (סהדי במרומים, שלא אני המצאתי את ההזיה הזו), הוא מגלה את עומק הבנתו בעניין. להבנתו, הבעיה היא דתית-רוחנית. איני בטוח אם הוא ממקם אותה מעל הבעיה הנפשית פסיכולוגית, או שהוא פשוט מכחש קיומה של 'חכמת הפסיכולוגיה הארורה'. מ"מ להבנתו הקדושה, תוספת קדושה (= גרביים לבנות), הינה מרפא לחיסרון ביר"ש. אמנם, אדמו"ר נדיר כזה - שחכמתו מתבדרת (תרתי משמע) בעולם, בכל עת שפותח את פיו - הינו יקר המציאות, אבל הוא מייצג היטב את התפיסה השטחית, כאילו בעית יר"ש לפנינו.
הסיבה החמישית היא שהנושא כל כך חשוב שלא עולה על דעתו של אדם נורמלי שהנושא פשוט לא מטופל. בהיות שכולנו גודלנו, (על ברכי 'המודיע' ודומיו) באמונה שחכמי הדור רואים את הדברים למרחוק ולכן - בשל הטעות האופטית שהנושא מטופל - אף אחד לא עושה כלום. גמ"ח לחולצות משומשות אנשים פנויים להמציא, אבל את הארגון מציל החיים הזה, טרם הקימו.
העבודה שיש לעשות כאן היא רבה. צריך להעמיק את ההבנה של הרבנים, המורים, המורות וכל מי שבא במגע עם הנושא, צריך ללמד הורים ומורים לזהות את הסימנים המצביעים על פגיעה אפשרית (6 מתוך 20 סימנים מובחנים) וצריך לגייס רבנים שיעמדו בראש הדברים הללו. כשביקש הגאון רצ"פ פרנק לגייס כספים עבור רשת בתי"ד שרצה להקים, תמה הגביר 'נניח שאכן תשיג דת"ח גדולים, אבל מהיכן תשיג 'שונאי בצע?' ענה לו הגאון 'אתה תביא את הכסף. עם כסף אמצא הכל - גם שונאי בצע'. ודפח"ח.
צריך להוביל מהלך חברתי, שלא יהיה בעל עט או מיקרופון, שלא יעסוק בנושא. להעצים את המודעות על היכולת שלנו לפעול נגד התופעה. צריך לתת תמיכה וליווי למשפחות הנפגעים. ביטוח לאומי לא רואה בהם 'נפגעי פעילות איבה', אבל אלו ילדים שנפגעו עמוקות ואין מי שיעמוד לימינם ויממן, לפחות, את הטיפולים הנפשיים וההדרכה ההורית המתבקשים.
הגם שבמבט ראשון זה נשמע כמו משהו שבלתי אפשרי לעזור בו, במציאות, דווקא לחברה שלנו, החברה החרדית, יש יכולת מניעה ברמה שאין לאף קהל או ציבור בעולם! המחשבה שהמערכת השלטונית יכולה לטיפול בעניין, מעידה על חוסר הכרת הנגע. אמנם, בהעדר טיפול קהילתי נכון להפנות כל מקרה למשטרע (שלא כדעת המחמירים להתרחק מחילול השם - ומקילים בנפשות), אבל מחקרים מגלים שרק 5% מהמקרים באים לכדי תלונה. ומתוכם, רק 5% מורשעים בדין. העונשים שבתי המשפט הישראליים מטילים על פושעים מסוג זה, אינם בפרופורציה כלל וכלל לחומרת העבירה והמסוכנות. כך יוצא שגם פושע מורשע, יוצא מבית הסוהר כעבור שנים מועטות וחוזר לסורו במהרה. יש דרך פעולה אפשרית ייחודית לציבור החרדי. מה שחסר זה רק הביצוע.
הצורך הראשי והעיקרי הוא במניעת מקסימום מקרים. אין יכולת לנבא מי יהיה פוגע - כי כל אחד יכול להיות פוגע. הדבר היחיד שאפשר לצמצם בו את הפגיעה הוא בזיהוי מוקדם של הדברים ובעיקר במניעת הישנותם. ברוב המקרים, כאשר מתפרסם פושע כזה בקהלנו הקודש, זה אחרי שובל ארוך של נפגעים. את זה אפשר וצריך למנוע.
צריך רק להחליט שעושים.
חרדי בעולמו
https://bshch.blogspot.com/2021/12/blog-post_4246.html
