| נשלח ב-21/2/2003 13:04 |
 |
| |
שבת
בפרשת השבוע בנושא בצלאל ושבת לפני נושא עגל הזהב [לפני שני] נצטוו בני ישראל [בוני המשכן] על שמירת השבת.
המקראות המופיעים בפרשתנו בענין, מאד קשים ממבט ראשון [יותר מהנזכרים בענין בנושא מן ומתן השבת בפרשת בשלח ובנושא עשרת הדברות בפרשת יתרו].
נאמר:
אך את שבתותיי תשמורו
כי
אות היא ביני וביניכם לדורותיכם לדעת
כי
אני השם מקדישכם.
ושמרתם את השבת
כי
קודש היא לכם
|
מחלליה מות יומת
כי
כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמיה.
ששת ימים וכו'.
ושמרו בני ישראל וכו'
ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם
כי
ששת ימים עשה השם את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש.
[לא נאמר "כי בו שבת" ולא נאמר "וינח ביום השביעי", כנאמר במקראות אחרים.]
רבותיי, מה הפשטטטט? 
מי שיציע סינתיזה בין הפסוקים האלה, יעשה דבר חשוב!
תוקן על ידי - ווטו1 - 2/21/2003 4:19:27 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-21/2/2003 16:07 |
|
| |
ראיתי בספר צבי תפארה שיצא זה עכשיו
לאדמ"ור מרודניק צבי הלברשטאם כמדומני אביו של הרבי מצנאז קלויזנבורג זי"ע
שכתב בשם הדברי חיים
מהפסוקים כאן לומדים עניני שבות כגון אמירה לנוכרי בי"ג מידות אך את שבתותי
ולכן נאמר שבת וינפש שבת של הקב"ה שהוא אמירה בילבד
ואולי בזה אפשר שיעלה ארוכה לשאלתך
ערב שבת שלום
|
|
|
|
| נשלח ב-21/2/2003 16:30 |
|
| |
וטו
אשמח אם וכאשר יתברר הנושא, אם תוכל לשבר את אזני גם בהסבר המושג של 'נשמה יתירה' בצורה רציונלית!
|
|
|
|
| נשלח ב-22/2/2003 21:48 |
|
| |
נראה שיש כאן חלוקה לארבעה חלקים.
פסוק ראשון על מהות השבת - "אות כי אני מקדישכם"
פסוק שני - חומרת השבת לעם - "קודש לכם" "מות יומת" "ונכרתה מעמיה"
פסוק שלישי - איך לשמור וחשיבות השמירה "כל העושה מות יומת"
פסוקים רביעי וחמישי - הודעת סיכום כללית על תיאור השבת
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2003 07:36 |
|
| |
יהוסף,
יישר כוח. פירושך מניח את הדעת [ואולי אף של מבקרי מקרא בלתי נגחניים].
אך עדיין דרושה סינתיזה בין הנימוקים "לדעת כי אני מקדישכם" "כי ששת ימים" "כי יצאת ממצרים".
עצם ההסבר שהשבת היא אות לבריאת האלוקים [אדנות השם] וזה שנבחרנו לקיים את השבת זה היה ביציאת מצרים ובכך קידשנו השם, מסתדר. אבל למה בהקשר מסוים נזכר נימוק מסוים ובהקשר אחר נימוק אחר, עדיין אני צריך למודעי!
בוגי,
להסבר "נשמה יתירה" כתב המאירי בהקדמתו דבר אובייקטיבי ביותר שיסביר גם את הנראה מיסטי.
הוא מסביר ששכל האדם פועל בשני מישורים העיוני והמעשי. כאשר מתפנה החלק המעשי, הרי יש לו "נשמה יתירה". מכאן גם "רוחב הלב לאכילה ושתיה" שאומר רש"י במס' תענית על מאפיין הנשמה יתירה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2003 12:35 |
|
| |
ווטו.
אתן לך אפשרות לפתח תשובה.
האם יש לך פשט ב"לדעת כי אני ה' מקדשכם"?
כמדומה שבהבנת מקרא זה, יתבאר היטב "כי ששת ימים כו'"
ועיין.
***
אינני יודע כוונתך בקשר ליציאת מצרים, מאחר ועדיין איני מבין הקשר.
אבל בכללות, ה"שבת" היא בכדי "לדעת" כי אני וכו, היינו זה הזמן להחדיר את ידיעת הווה, ויום שביתת הווה הוא יום שביעי, וגם זה יחדיר את ה"לדעת".
יש הסכמה?
איחוד הודעות
תוקן על ידי - ווטו1 - 2/23/2003 2:14:33 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2003 12:41 |
|
| |
יחידי,
אם כי פירושך נהדר ואולי עיקר השביתה מבחינת התועלת שבה, היא להתבונן ולהתמוגג בדעת הווה כיום שכולו שבת, מלשון הכתוב נראה יותר שהכוונה שאלוקי ישראל מקדש את עמו להיותו "עם קדוש - שובת השבת".
כמובן, שלפי הרמה שלך משתקף הפירוש שלך, אבל... לאו כולי עלמא יחידאה נינהו!
תוקן על ידי - ווטו1 - 2/23/2003 2:21:01 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2003 15:35 |
|
| |
וטו
גם אם הפירוש כדבריך, הרי השבת היא יום התעלות מירבית וממילא נכללת הארת יחידי. נכון שזו דרגת יחידים, אבל היא מעיקר הכתוב ולא כאסמכתא בעלמא.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2003 16:33 |
|
| |
ווטו.
אינני רואה היכן מבואר בפסוק שאלוקי ישראל מקדש ע"י השבת.
אני רואה בפסוק, שזה הזמן "לדעת" כי וכו', ופירושו שהמזהה את הווה ממילא התקדש בקדושתו..
ואיני יודע מה המסר למאן דלאו יחידאה...
והיא גופא קשיא, מאי עבדינן לרבים, וכמשנ"ת לעיל, דצריך להרוס הישן מפני החדש, ועיין.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/2/2003 16:48 |
|
| |
ועוד הסבר פשוט מהרשב"א (ואולאי הוא אותו הסבר) (שו"ת ח"ג סר"צ): "ויש מפרשים נשמה יתירה דהיינו המנוחה והעונג שהנפש מוצאה בשבת כאילו היא נשמה יתירה"
|
|
|
|
| נשלח ב-24/2/2003 15:36 |
|
| |
אני נכשלתי להבין את הקושי. הרי וינפש=וינח?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/2/2003 15:46 |
|
| |
שואל, ראיתי באשכול מילון שכתב הרב המנהל הדגשה נאה להבדיל בין 'וינח' ו'וינפש' (ועל כורחך זה לא היינו הך, מאחר והן שתי מילים).
'וינח'=תנוחה המפסיקה את המאמץ שהיה ו'וינפש'=אגירת כוח. שני הביטים של אותו מצב.
|
|
|
|
| נשלח ב-24/2/2003 15:53 |
|
| |
אם אני זוכר נכון, בספר של שרה קליין-ברסלבי על פרשנות הרמב"ם לסיפור הבריאה היא מראה איך הבנת הרמב"ם את המושג "נפש" יוצרת הקבלה בין ו"ינפש" ל"וינח".
אי"ה אני אביא את הדברים בערב או מחר בבוקר (אלא אם כמובן למישהו יש את הספר והוא יביא את הדברים לפני).
|
|
|
|
| נשלח ב-24/2/2003 16:39 |
|
| |
ווטו.
יצא לי לדבר אתמול עם אדם חשוב, שטען כטענתך, אך עדיין יש ליישב ולומר שהאיחוד עם הווה הוא בתואר קידוש ע"י אלוקים.
והבן כל מה שיש להבין כאן 
|
|
|
|
| נשלח ב-25/2/2003 11:16 |
|
| |
מסתברא,
בהתמקדות על העיקרון היסודי של שיחרור הנפש למען תהיה פנויה לתענוג, אכן הרשב"א הוא אותו ההסבר הנובע מאותו העיקרון למרות שאינו משתמש ממש באותן מילים.
יחידי,
הבנתי שדעתך לכלול את התכלית בהבנת הכתוב גם אם לשונו מורה יותר על האמצעי. העיקר שאנו למידים את העיקרון הנכון מהכתוב, לאיזו צורת פירוש המילים שתהיה.
תוקן על ידי - ווטו1 - 2/25/2003 7:10:30 PM
|
|
|
|
|
