רגישויות אישיות - די להכתבה בלבד!

יהוסף,

אני מקוה לערוך לך בקרוב רשימה ארוכה ויתר על כן להראות איך שיסוד כל התנהגות טובה, ניתן למצוא את עקרונה בתורה!

הנה כמה דוגמאות

* בראותך קבוצת יונים או יונה בודדה על המדרכה אל תמשיך כרגיל אלא עקוף באופן שאינו מטריד אותם בפרט אם הולכים

* מפני עיקרון כבוד הסעודה אשר גם מפניו נוטלים ידיים לפני סעודת לחם יש מקום לפתח רגישות גם כלפי כל סעודה אף ללא לחם

* הנמלים גם הם חיים, אל נא תתעלם מקיומם ותמשיך בדרכך על נחיל נמלים


ווטו

לצורך ההוכחה שיש לכל רגישות עוגן בתורה, יש לפתוח אשכול חדש
למה לא לתת לגיטימיות למחשבת האדם בטהרתה?
אני מבין שאתה רוצה להראות את ערך גודל התורה, אכן זה שווה אשכול [נפרד]

התורה עצמה, או לפחות חז"ל, לא מסכימים איתך, חז"ל אומרים: "האומר עד קן ציפור יגיעו רחמיך, משתקין אותו"
ופירושו, שאין ליחס אפילו למצווה זו של שילוח הקן, טעמים מתחום הרחמים והחסד!

יהוסף

הרגישות שעליה אתה מדבר, אם הבינותיך, היא דבר נעלה.
אבל צריך לדעת לתת לה מקום.
הדוגמאות שלך לקוחות ממה שנראה בעיני כקצה האחרון של פיתוח רגישות.
ואצלי מתעורר במקרים כאלו החשד שאלו הם אוהבי נמלים, אך לקויים בתחומים אחרים.
יש מעשה מפורסם, שמקורו נעלם ממני. אולי אחד החברים הנכבדים כאן ימצא את מקומו.
וזהו בקיצור:

מעשה באדם שלימד את בנו להיזהר מפני אלו ששיחתם נאה יותר מדי. (יש שם אפילו פסוק או פתגם עממי, להבדיל, ושכחתיו). בקיצור, לאחר שנים רבות, וגילגולים שונים שאתאר רק את האחרון שבהם, נחשד אותו אדם בגניבה מאוצר המלך. עמדו להוציאו להורג, כאשר יועץ המלך מלווה אותו לדרכו האחרונה.
בדרך, חייב היועץ את השומרים לקחת אותו בדרך עוקפת, כדי שלא ידרוך על נמלים...
הבן ראה זאת, ונזכר בעצת אבא. הוא ביקש לחזור למלך כדי להודות ולהצביע היכן האוצר הגנוב. בארמון, טען שהיועץ היה שותף שלו. הלה החוויר, נחקר, וגילה היכן האוצר.
והבן שוחרר וזכה למתנה נאה.
מדוע? בגלל שמי שמרחם יותר מדי במקום שמיותר נחשד, לפחות לפי הסיפור, שרגשות נאים כל כך מחפים על משהו אחר לגמרי...

ניתן, כמובן, לערער על הפסיכולוגיה שבאה כאן לידי ביטוי. אבל לא הייתי דוחה את המסקנה הנובעת מן המשל הזה על הסף. יש אנשים שאכן נחנו ברגישות מופלאה כזו. כמדומה לי שרגישות כזו מייחסים לאחד מאבות הכנסיה הנוצרית, פרנציסקוס, וכנראה גם לנזירים בודהיסטים. לא שמעתי עליה אצלנו, בעם ישראל, וכמדומה לי שהיא לא הוצגה אצלנו כשבח עד היום הזה. אולי החיים בעולם אינם מקנים אפשרות לפיתוח רגישות כזו, בשעה שיש כה דברים רבים אחרים לעבוד עליהם, גם במסגרת עבודת המידות והנפש.

אבל יתכן גם שדברי יהוסף מבשרים לנו שהגיעה תקופה חדשה, שבה הוקל נטל השיעבוד של החיים, בשל הטכנולוגיה המודרנית, עד שאדם מסוגל להקדיש את עצמו גם לרגישויות דקות ומעולות אלו.

האם אלו ימות המשיח, או חלום באספמיא?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני

גם בלי הטכנולוגיה המודרנית אנו אמורים להתקדם ברגישויותנו לקראת ומלאה הארץ דעה.

הייתי אומר שאפילו אצל כאלה שזה בא לחפות על חסרונות בתחומים אחרים, זה יכול לקדם מתוך שלא לשמה.

אפילו את הנצרות שיבח הרמ"ם בהלכות מלכים (שצונזר מאוחר יותר) על הפצת האמונה בקל אחד למרות שעשו את זה באכזריות דתית אופיינית. כמובן שיש גבול עד כמה ששלא לשמה יכול להשפיע. גם קנאות גסה המהולה בלשון הרע ושנאה הבאה לחפות על רמה רדודה (כפי שאנו עדים לאחרונה) יכולה לקדם עד כמה שאינה חסרת תוכן.

אזוי

ברוך הבא

ראה את הרמב"ן פרשת כי תצא שלומד ממאמר חז"ל את ההיפך בדיוק ממה שהסקת אתה.

הרמבן שם מבאר שהסיבה שמשתקין את האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך, הוא משום שבמקום שיבין שציווה ה' על כך לצורך האדם הוא חושב שלצורך אלוקים הוא.

ועי"ש שכתב הרמב"ן שכל הראשונים הסכימו שהמצוות לתקן הדעות והמעשים ולטובת האדם נתנו.

מיימוני היקר

איני מבין אותך

אם אתה רואה נחיל נמלים לא תעקוף במודע????

מעולם לא עלה בדעתי שיש אדם שיעשה זאת במודע אלא מתוך אי שימת לב

ובאתי לקבוע את העניין כדי שישים לב

אם כן איני מבין את כל הדיון אודות כך כאילו המצאתי את הגלגל

לפי מיטב הבנתי מי שבמודע דורך על נמלה הוא אכזר מוג לב "עמלקי" בלע"ז.

וכיוון שבאנו למדוכה זו אוסיף עוד רגישות יפה של החזון איש

החזון איש הלך פעם במקביל לנכה. הוא האט את הליכתו כדי לא לעורר רגשות צער אצל הנכה. נפלא!!!

עכשיו שאלה אליך מיימוני, מה יותר פשוט הרגישות בעניין הנמלים או רגישותו של החזון איש? נקודה למחשבה

לילה טוב