אפתח בציטוט מפילוסוף גרמני.
שלינג כינה את הנס "ילד שעשועיה של האמונה".
אני משער כי המשפט הזה נועד לבטא את הרעיון שהנס מהווה למאמין הוכחה למציאותו של האלוקים. הנס כמובן גם מעניק לנו תקוה בעולם של חוסר ידיעה, פחדים וצרות, גם צרות קשות, שהכל יכול להסתיים בכי טוב. ועינינו הרואות שכך זה לפעמים (כדאי לעיין באשכולו של מיכי על ההשגחה הפרטית).
האמונה בנס נשענת על הנחות יסוד שלא כולן תהיינה מקובלות על הפילוסוף הרמבמיסטי. הן מצריכות להניח שאלוקים מתערב בבריאה. למי שסבור שניתן להסיק מסקנות פילוסופיות ופסיכולוגיות על מהות האלוקים מתוך הנס, אמונה בנס מחייבת להניח שינוי באלוקים. תחילה האלוקים ברא עולם שבו יש סדר אירועים מחוייב באופן דטרמיניסטי (=סיבה מוליכה לתוצאה שהופכת לסיבה לתוצאות חדשות). כל דבר קורה בהכרח פיזיקלי ממערכת הנתונים שקדמה לו. הנס הוא דחיה של המערכת על ידי גורם חיצוני. זה מאפשר לנו להסיק שהגורם הזה, שלפי אמונת המאמין הוא אלוקים, מתערב כל פעם מחדש (תואר פעולה לפי הרמב"ם) ועושה זאת מחמת שיקולים שהתחדשו (אולי אצלו - תואר מהות שהוא בלתי אפשרי לדעת הרמב"ם ולדעתי כאן צדק רבנו הרמב"ם).
איך פותרים את הדילמה? איך נשארים עם אמונה בנס ועם אלוקים טרנסצנדנטי (=בלתי ניתן להכרה וללא תכונות פסיכולוגיות וללא שינוי)?
(איני דן כלל בשאלה איך מזהים נס ואם האמונה בנס אינה טעות. נא לא להסב את האשכול).
הפתרון שמייחסים לרמב"ם הוא שכל הניסים הושתלו מראש לתוך המערכת הדטרמיניסטית של הבריאה. רובם ככולם הם חלק ממערכת חוקי הטבע. אם אני זקוק לכסף בדחיפות ופגשתי בתחנת האוטובוס את בעל הגמח או את מי שחייב לי, או אם אני זקוק לרופא מומחה ובדיוק הגעתי אליו בקופת חולים, או כל אירוע חיובי אחר מבחינתי, זה לא צירוף מקרים אלא תיכנון מוקדם.
זה פוטר אותנו מן האשמה הכבדה של ייחוס שינוי לאלוקים.
אם כך סבר הרמב"ם, יש אף מקום לשער שזו גם היתה הנחת התנא שצוטט ב"פרקי אבות" כי הנסים "הגדולים" הוכנו במעשה בראשית. חידושם במציאות לא היה שינוי כי הם הוכנו מראש. יתכן שהם כן מהוים הדחיה של המערכת הפיזיקלית. האתון אינה אמורה לדבר גם אם נניח שהאלוקים הבורא רקם מערכת דטרמיניסטית שבה יקבל כל אדם את מה שמגיע לו על פי ההשגחה. אבל הנס הזה לפחות לא התחדש בתוך הזמן. ועבור הפילוסוף הדטרמיניסטי, זה אמור להיות סיבה לתחושה טובה, לסיפוק שפתר קושי אחד (כפי שתיאר בעל בעמיו, לא ברור אם הרמב"ם הצליח לפתור את הבעיה או רק ניסח את דבריו כאילו יש בכך פתרון).
שאלה נוספת היא אם התנא בעל "עשרה דברים נבראו בין השמשות" אכן התקשה בקושי של הרמב"ם ופתר את הדברים בנוסח של הרמב"ם או זה שכתבתי כאן.
***
שותף סוד מציע שיש שתי רמות של נס. האחת של עולמנו מאז הבריאה ועד היום וכך זה יהיה עד לשינוי המערכות הכללי בימות המשיח. אז תהיה רמה אחרת של השגחה.
תיאור מוצלח מאד לדעתי של ההבדל המהותי הזה מופיע בספרו של הלברטל על הרמב"ן, שבו הוא מתאר את תפיסת הרמב"ן על המציאות, על היחס בין אלוקים למציאות, ותפיסת הנס שמציע כאן שותף משתלבת יפה.
הרמב"ן לא ראה קושי בהנחה שיש נס. הוא כן סבר שיש רמות שונות של הידבקות של התחתונים (העולם, אנחנו בני האדם, אנחנו היהודים) באלוקים וכנגדם רמות שונות של השגחה וגילוי.
יש לדעת הרמב"ן, אליבא דהלברטל, רצף שמחבר בין האדם לא-ל. רצף שהרמב"ם היה שולל מכל וכל. המרחק בין האדם לאלוקים הוא גדול ומהותי בדורות שלנו. אבל הוא אינו בלתי ניתן לגישור עקרונית. התקופה שמכנים "ימות המשיח" תהיה כזו שבה המרחק יגושר, ואז אפשר לצפות לשינויים במציאות שבעינינו היום יוגדרו כנס ולמעשה הם יותר מכך.
זו נראית לי כוונת שותף סוד בדבריו הקצרים. וכמובן, יש בדבריו בשורה טובה ותקוה אך הם עלולים להיות מוקשים מאד מבחינה פילוסופית.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
