במשנה בסוף מסכת הוריות, נמנה סדר כאשר יש אפשרות להציל אחד מתוך כמה בני אדם, את מי לבחור. כהן קודם ללוי, לוי לישראל וכו'.
גם בצדקה מוצאים רעיון של עניי עירך קודמים, מבשרך אל תתעלם וכד'. הרעיון הוא בעצם בכל הטבה, את מי להקדים.
כמובן (ואני חושב שדיברו על זה) שאם יש את אשתו אז היא קודמת ואין צורך למשנה לומר זאת. ואם ימנע מלהציל את אשתו ויציל אחר, הרי הוא מושחת.
השאלה היא על התחושה הפשוטה שאם מדובר בעצמו, אז למרות שחייו קודמים, אנו מבינים שיכול לוותר עליהם למען זולתו!
אבל לכאורה זה מחוסר הסבר, הרי כ"ש מאשתו הקרובה גם הוא קרוב לעצמו ולמה יהיה מותר ל'וותר'?
נשלח ב-26/3/2003 00:30
בבקשה קוני, אם אתה מוכן להביא כאן את מה שכותב החפץ חיים באהבת חסד ח"א פרק ו' סימן קטן יו"ד.
אפשר להביא את דבריו?
נשלח ב-27/3/2003 12:52
קוני,
באובדן חיים, שני הבטים:
א. השחתת חיים,
ב. גזל חיים.
זה לא סתם פיצול בריסקאי המשסע שתי דרגות לשתי עולמות, אלא באמת שני דינים משרשים נפרדים, שהראשון דומה לכל בל תשחית והשני לכל סידור במציאות כמו כלאיים וכד'.
לגבי התאבדות עצמו אין היבט של גזל חיים, כי אין את מושג הבעלות כלפי עצמו. יש רק את ההיבט הראשון של השחתה וזה לא נכלל במושג הנקרא רצח.
[גם לגבי השחתה, משפיעה עצם העובדה שרצונו להשחית את עצמו, לקולא. מאחר ומאיזו סיבה שהיא הוא בוחר להכאיב לעצמו הרי זה מספק את רצונו ולדידו שוה לו יותר מההשחתה. זה כמו השובר כלים או קורע כסותו בחמתו שנחשב לתיקון נפש לעניין שבת למרות הפסד הממון. כמובן שהשחתת גוף בלתי הפיכה היא חמורה יותר, אבל מבואר בשו"ע יו"ד סי' ק"פ שכאשר אין הפגיעה בגוף עצמו על המת או לשם ע"ז, אין בעיה מעיקר הדין לפגוע בגוף עצמו.]
בחזרה לשאלתך, לכן אינו יכול לוותר על קדימת אשתו מצד שיש לה זכויות כלפיו וכמו שיכול להרביץ לעצמו ולא לה, כך אין לו זכות וויתור על חייה. לכן מאחר ובקדימת הזכויות היא קודמת כפי שציינת, הרי עוול הוא להקדים מי שרחוק ממנו יותר מאשתו. אבל לגבי עצמו אין בכלל את הבעיה של גזל חיים אלא מפני ההשחתה ואם הוא מחליט שתהיה יותר השחתת חיים בעולם אם ימות אדמורו או איזה ערך אחר [כמו החלטת ראש היודנראט בוורשא -אדם קרצ'ניקוב?- ששיבחו ר"מ זעבמא ז"ל על התאבדותו], אז אכן אין בעיה של השחתה וכמבואר בפיסקה הקודמת.
נשלח ב-27/3/2003 14:50
וטו, תודה רבה. קיצרת אבל נתת לי חומר למחשבה והצוויי דינים שלך באמת נראים יסודיים. אני מקוה לשוב כשיתבהר לי יותר.
ערך, ראיתי את דברי החפץ חיים (כנראה התכוונת לס"ק ה"א ווא"ו) הנכנס בפרטי ההלכות לגבי מתן הלוואה, שגם שם הוא מקדים כהן ללוי וכו' וכן מקדים קרוב משפחה קודם וכן חכם והוא מציין שאשת חבר כחבר.
(מצאתי שם דבר מעניין שהוא נושא לאשכול אחר שאני מקוה לפתוח לאחר שיתמצה הדיון על הנושא הנוכחי.)
נשלח ב-27/3/2003 15:08
ווטו, נפלא
אני מקווה שלא "יאכלו" אותי ה"פרומרים"... אבל שקראתי את האבחנה המאלפת שלך נזכרתי במדרש על משה רבנו שהגיע לבית מדרשו של רבי עקיבא. וחשבתי לעצמי מה היה קורה לו רבי עקיבא היה קורא את ההודעה שלך.
יישר כח.
נשלח ב-27/3/2003 17:01
קוני,
מצפה להערותיך!
רוני, הסמקתני
יותר קל לי לשער את מה שיקרה כאשר הייניק יקרא את ההודעה שלך מאשר מה היה קורה לו רבי עקיבא היה קורא את ההודעה שלי!
אבל התבהרויות כאלו באות מתוך דיונים עם אנשים כמוך. רבותינו ענקים ואנו ננסים, אבל המעלים אותנו על כתפי הענקים, אלו החברים והתלמידים. [והמנסים להורידנו מכתפיהם, אלו המתעקשים להיתקע בבינוניות המחקים את רבי עקיבא כאשר עדיין שנא ת"ח, בקנאתם שאינה מרבה חכמה].
נשלח ב-27/3/2003 17:50
[כל התאריכים כאן הם ע"פ ספירתם.]
בהודעתו האחרונה השתמש "ווטו" במטפורה "ננסים העומדים על כתפי ענקים". מנין באה מטפורה זו?
בד"כ מייחסים מימרה זו לאייזק ניוטון. במכתב לרוברט הוק (5 בפברואר 1676) כתב ניוטון: "אם ראיתי מעבר לאשר ראו אחרים, הרי זאת מפני שעמדתי על כתפי ענקים".
"If I have seen further than others it is by standing on the shoulders of giants"
ניוטון עיבד כאן הערה שקרא כנראה בספרו של רוברט ברטון "אנטומיה של מלנכוליה" (1621)
לאמר: "ננסים המוצבים על כתפי ענקים רואים רחוק יותר מן הענקים עצמם."
"Pygmies placed on the shoulders of giants see more than the
giants themselves."
המקור הקדום ביותר למימרה זו הוא ציטוט של ברנרד משארט Bernard of Chartes
ע"פ ג'ון מסולסברי, תלמידו העיקרי של ברנרד, אמר ברנרד כך בערך ב1130: "כולנו ננסים היושבים על כתפי ענקים כדי שנוכל לראות רחוק מהם."
במקור:
"Dicebat Bernardus Carnotensis nos esse quasi nanos
gigantium humeris insidentes, ut possimus plura eis et remotiora videre..."
יש המשערים שברנרד עצמו קיבל רעיון זה מקריאה בכתביו של פריסציאן, חוקר הלטינית מן המאה השישית.
ולהשומע ינעם.
נשלח ב-27/3/2003 18:24
רעואל,
אכן נעמת לנו Mucio Grazias
אך הביטוי ייובא גם אצל קדמונינו כבהקדמות שבלי הלקט ומגילת אסתר לספר המצוות!
נשלח ב-1/4/2003 23:40
ווטו
אם הבנתי נכון אז במקרה שאין השחתה נשארת רק הנקודה של גזל. א"כ כאשר אדם יאמר לזולתו להרוג אותו שעל ידי כך יינצל אחר (שחייו לא פחותים משלו, כמו זקן חולה לעומת צעיר בריא), אז אין עוול שהזולת יהרגנו?!
נשלח ב-2/4/2003 10:26
קוני,
במושג גזל שונה הבעלות על חיים מאשר הבעלות על רכוש. כי הרכוש הוא חיצוני ושייך לבעליו על ידי החזקתו את הרכוש. לכן כאשר מגלה את דעתו שמוכן לוותר על הרכוש, הרי הרפה מהחזקתו ופקעה לו תורת בעלות [כמו בקנין אודיתא].
אבל לגבי חיים שהם בעצמות האדם, צריך הוויתור לבוא מאותם חיים עצמם ורצונם [ראה חו"מ תכ"א י"ב].
ולכאורה כאשר המוותר על חייו למען חיי זולתו, שוכר אדם בתור רופא שיוציא את לבו למען השתילו באחר [צעיר, בריא, צדיק וחכם ממנו - כך שאין השחתת חיים], ייתכן שמאחר שפועל עבורו, זה שונה. ועדיין צ"ע.
נשלח ב-2/4/2003 10:45
ווטו, מה הם כל דיני יאוש?
יאוש זה הרפיה מהחפץ, ועדין לא נעשה הפקר.
נשלח ב-2/4/2003 21:14
ייש"כ
אם נפשך לחלק בין בעלות ממון לבעלות חיים, יש לחלק לאידך גיסא. שהרי בממון מנתק הגזלן בין הגזילה והנגזל, אבל בחיים בשלמא אם מכהו וכו' כדוגמא מחו"מ תכ"א, הרי יש גזל, אבל אם ממיתו לגמרי, אז אין נגזל?
מה תאמר? שהגזל הוא החסרון עד לרגע האחרון שהוא חסרון הממית, מלבד שזה חידוש, אז מה אם הוא הורגו 'אינסטנט'?
נשלח ב-3/4/2003 01:03
קוני,
יש את האישיות שמתייחסים אליה גם לאחר המוות [לדוגמא, מת קונה את מקומו - אם כי זה משום כבוד המת ולא קניין משפטי, הא גופא ראיה שיש התייחסות לאישיות] ולו משום הזכרון [וכ"ש משום השארת הנפש]. לכן בכל אופן בעלות גם אם מחסל את הבעלים המוחשיים.
ערך,
יישר כוח! אכן ביאוש [לפי שיטות מסוימות וכן בהפקר לר' יוסי] יש אך הרפייה המשחררת וזה כאמור שייך דווקא לעומת חפצים הניתקים מהאדם ולא על חייו.
נשלח ב-3/4/2003 21:15
ווטו, מגילת אסתר גם מביאו בשם 'פילוסופים קדמונים'.
תוקן על ידי - נענעע - 4/3/2003 9:23:40 PM
נשלח ב-3/4/2003 22:33
ווטו מה שכתבת בענין היזק עצמו אינו ברור.ראה דברי הרדב"ז על הרמב"ם הל' סנהדרין ספי"ח "שאין נפשו של אדם קניינו אלא קנין הקב,ה שנאמר (יחזקאל יח) הנפשות לי הנה הילכך לא תועיל הודאתו בדבר שאינו שלו ומלקות פלגו דמיתה הוא".
דבריו הובאו על העל התניא בהל' נזקי גוף ונפש ס,ד: אסור להכות את חבירו אפילו הוא נותן לו רשות להכותו כי אין לאדם רשות על גופו כלל להכותו ולא ולביישו ולא לצערו בשום צער אפי' במניעת איזה מאכל או משתה אלא אם כן עושה בדרך תשובה שצער זה הוא טובה לו.
ובים של שלמה ב"ק צ"א אוסר גם ביוש עבור ממון.
ועיין בריטב"א בבא מציעא נא, א ,שצער הגוף היתן למחול כדאיתא בפרק החובל ב"ק צ"ג א וחולק על הרמב"ם בזה שהאשה אינה למחול עונה שזה צער גופה.
(ודברי הרדב"ז הם לשיטת הרמב"ם שם, ויתכן שהריטב"א חולק על כל היסוד)
ועיין כדבריו המנ"ח מצוה מח ובטורי אבן מגילה כז, א שאדם יכול למחול על הכאתו.
ויש מאמר מעניין להרב זוין בספרו לאור ההלכה על מחזה השקספירי משפט שייליק האם זה מותר על פי ההלכה.
לכל הנ"ל יש לציין להמחלוקת הידועה אם מותר לאדם למסור את נפשו על קידוש ה' מעבר לג' מצות שעליהן נהרגים. לפי הרמב"ם אסור ולפי חכמי אשכנז -שהורגלו במסירת נפש - מותר.
ואם כן אין זה פשוט אם אכן לעצמו מותר. אך עדיין יש לדון להפוסקים המתירים מה ההבדל.
נשלח ב-4/4/2003 02:07
ברור שיש מקרים שזה יצדק לכו"ע, כדי להציל אדם גדול או כל האנושות וכד' מעשי גבורה!
