| נשלח ב-4/4/2003 16:51 |
 |
| |
שיעורים במשנת הרב הירש - סדרה א'
"פייסחים..."
זו הזדמנות להודות ולברך את ההנהלה על מאמציה להצלחת בית המדרש הגדול הזה, אשר תודה להווה נושאים פרי!
מלבד רבותי שליט"א ולהבד"ל אלה שנבג"מ מהם למדתי ישירות, למדתי גם יחסית הרבה מחכמי דורות עברו
הנחשבים לי כרבותי.
אחד מהם הוא ר' שמשון ב"ר רפאל הירש ז"ל שיושרו האינטלקטואלי ויראתו הקודמת ניכרת מרב הברכה אשר השאיר אחריו.
לפי הצעת מנהלנו, אשתדל להציג סדרות שיעורים ממשנת רב הירש העשירה. בדעתי להתחיל בנושאים כלליים יותר ומהם לפרטיים.
כסדרה ראשונה בחרתי דווקא בעניין שקשה מאד להסכים עם מסקנתו של הרש"ר, אבל ניתן להבין שהגיע אליה מחמת יושרו ויראתו הבלתי מתפשרים וניתן להניח שכיום היה מגיע למסקנא שונה.
הסדרה הראשונה היא בנושא היחס שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה והיא אמורה להתחלק לשני שיעורים.
הנושא נידון כבר בפורום במישרין ובעקיפין, אבל כאן סביב משנתו של הרש"ר, התקווה היא שהוא ימוצה בצורה חדה ובהירה.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2003 16:54 |
|
| |
סדרה א'
התורה שבכתב - ספר תקצירים עבור התורה שבעל פה!
שיעור א'
בפרשת נח בשישי על הכתוב "ויהיו בני נח היוצאים מן התיבה וכו' וחם הוא אבי כנען", כותב הרש"ר בפירושו:
"יש צד שוה בין שני חלקי התורה - בין החלק ההלכתי לבין החלק הסיפורי.
"הלומד את ההלכות שבתורה, חייב לזכור תמיד, שתורה שבעל פה קדמה לתורה שבכתב : כל דיני התורה כבר נמסרו לישראל בעל פה; ורק אחר כך נמסרה תורה שבכתב - כרשימות קצרות לצורך הזיכרון. רשימות אלו מבוססות תמיד על התורה המלאה שנמסרה בעל פה.
"וכן היחס גם ביחס לחלק הסיפורי."
בתחילת פרשת משפטים בפסוק השני הוא מאריך ומסביר יותר את שיטתו זו.
"אכן, לא 'הספר' הוא מקור המשפט העברי, אלא דברי התורה החיים במסורת שעל פה, ו'הספר' הזה אינו אלא סיוע לזכרון ואסמכתא במקרה שיתעורר ספק וכו'. לא עקרונות החוק וכלליו נרשמו ב'ספר' אלא על פי רוב מקרים ממשיים בודדים, והם נרשמו בצורה כה מאלפת, שבקלות ניתן להסיק מהם את הכללים שנמסרו לתודעה החיה של המסורת שבעל פה. לשונות המקראות שב'ספר' עשויות גם הן מעשה אומן במידה כזאת, עד שלרוב מרומזים בהן מושגי יסוד של החוק, כגון על ידי ביטוי בלתי מקובל, שינוי במיבנה הפסוק, מקומה של מלה בפסוק, אות יתירה או חסירה וכיוצא באלה.
"הן לא מתוך הספר עלינו לשאוב את החוק. הן לא ניתן הספר הזה בידינו אלא על מנת לשמש תזכורת ליודעי התורה, כדי שישמרו וירעננו בזכרונם, חדשים לבקרים את ידיעת המצוות; וכן ניתן הספר בידי מורי התורה כמכשיר הוראה, על מנת לכרוך במקראותיו את מסורת התורה שבעל פה, וייקל להם לתלמידי בית המדרש לשנן בליבם תמיד מחדש את פרטי התורה שבעל פה על יסוד הרמזים שבתורה שבכתב המונחת לפניהם.
"יחס התורה שבכתב אל התורה שבעל פה כיחס התקצירים של הרצאה מדעית, שנאמרה בעל פה בשלמותה - אל ההרצאה שבעל פה. לגבי צוערי המדע, ששמעו את ההרצאות שבעל פה, מספיק ודי בתקצירים שבכתב, בשביל שיזכירו וירעננו לעצמם, תמיד מחדש, בכל עת ובכל שעה, את כל אותו מדע כולו.
"לרוב די להם במלה אחת, בתוספת סימן שאלה, סימן קריאה, קו, נקודה, מלה מודגשת וכיוצא באלה - לרענן בזכרונם סידרה שלמה של רעיונות, הערות, הסתייגויות וכו'.
"לגבי אלה אשר לא שמעו את ההרצאות מפיו של המורה, יהיו התקצירים כאבן שאין לו הופכין. אם ישחזרו את המדע מתוך התקצירים בלבד, ישקעו בהכרח בטעויות. מלים וסימנים וכיוצא באלה, אשר משמשים לתלמידים ששמעו את ההרצאות שבעל פ]הה כציונים מאלפים לשם שינון תכני המדע ששמעו באוזניהם - אינם אומרים כלום לאלה אשר לא ישבו לרגלי המורה, והרי הם מסתכלים 'כתרנגולת בבני אדם'. התלמידים אשר שמעו את דברי המדע מפי המורה, ישחזרו מתוך התקצירים את התכנים לאמיתם, אך לא ייצרו אותם מתוכם; ואילו ההדיוטות - אך גיחוך יעלה על פניהם נוכח הדברים הנראים בעיניהם כשעשועי היתולים שאין להם יסוד, וכחלומות שאין בהם ממש.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2003 16:57 |
|
| |
הבה נדון בחמש נקודות הנוגעות לשיטת הרש"ר על היחס שבין חלקי התורה; בכתב ובעל פה:
א. מה הן ההוכחות שהביאו את הרש"ר למסקנתו?
ב. האם ישנן ומה הן ההוכחות ממסורתנו נגד מסקנת הרב הירש?
ג. האם ישנן ומה הן ההוכחות ממשנת הרש"ר עצמו נגד מסקנתו?
ד. מה הן האלטרנטיבות האחרות ומה ערכן מול מסקנת הרש"ר?
ה. ניסיון לעריכת סינתזה המתחשבת בכל הנתונים ופותרת את הקשיים.
בכן, א. מה הן ההוכחות שהביאו את הרש"ר למסקנתו?
מתוך דברי הרש"ר מוכח מה הוכיח לו את מסקנתו.
א. העובדה שעם ישראל מחזיק בתורה השונה בהרבה מהתורה הכתובה.
ב. הצורה בה "כרכו" החכמים את התורה שבעל פה במקראות התורה שבכתב, בצורה שאינה מובנת.
ג. הסירוב לקבל שעם ישראל מחזיק בתורה אחרת מזאת שהוא קיבל.
מכך הסיק הרש"ר שעל כרחנו תורה זו שישראל מחזיק בה היא זאת שניתנה למשה מסיני והתורה שבכתב ניתנה רק לשרת את מה שאנו עדים שהיא משרתת:
1. תקצירי זיכרון להזכיר את התורה שבעל פה,
2. מכשיר הוראה לכרוך בה את התורה שבעל פה.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2003 16:59 |
|
| |
ועתה, ב. האם ישנן ומה הן ההוכחות ממסורתנו נגד מסקנת הרב הירש?
א. בתורה הכתובה אין זכר מפורש לקיום תורה שבעל פה [אלא ברמזים כמו; "המצוה", "על פי" וכד' שהם אכן כתקצירי הרצאה].
ב. פשטות דרשות חז"ל מורה שראו את התורה שבעל פה כלימוד משני המפרש את התורה שבכתב [כדברים הברורים שבתחילת הקדמת הרמב"ם ל"יד החזקה"] ולא שהתורה שבעל פה היא ראשונית ושזו שבכתב אך התזכיר שלה. כך גם מסור לנו מאבותינו ורבותינו.
ג. איך יאמין עם שלם לדורותיו בתורה שאינה מוגדרת בספר כתוב אלא נתונה בעל פה שבכך היא גמישה לשינויים ולפירושים שונים ומשתנים.
ד. לדברי הרש"ר, וכי היה חסר דיו לכתוב את ההרצאה עצמה שלכן רק כתבו את תקציריה?
בשיעור הבא, נדון בעזרת הווה על הנקודות הבאות;
ג. האם ישנן ומה הן ההוכחות ממשנת הרש"ר עצמו נגד מסקנתו?
ד. מה הן האלטרנטיבות האחרות ומה ערכן מול מסקנת הרש"ר?
ה. ניסיון לעריכת סינתזה המתחשבת בכל הנתונים ופותרת את הקשיים.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/4/2003 18:17 |
|
| |
ווטו, ישר כוח
הדברים נכוחים .
כמה רסיסים :
* הכרח עיקרי לרש"ר שלא הזכרת הוא שישנם ענינים מסויימים שלא ניתנים להבנה ללא הסבר או מסורת נוספת .
* יודעים אנו כולם את שנכתב כי אבותינו קיימו את התורה כולה, אף לפני מתן תורה (ויש המחמירים וטוענים שאברהם אבינו הגיש למלאכים סולת של "שארית ישראל" ומל את עצמו באופן הכולל ה"עמידה למציצה" .
* ברור הוא שהיתה לעולם משנה מוסרית כלשהי אף קודם מתן תורה, שהרי אחרת מה היתה הטענה על קין ועל בני העיר סדום .
* את העובדה שה"מסר", עוברת באמצעות "מסירה" רואים עוד מהתורה לפי השתשלות הדורות ולפי מסירת השרביט ממשה ליהושע .
שמסרה לזקנים וגו' .
* כאשר אומרים שהתורה עברה במסורה הכוונה לכאורה לקודים פרשניים ומוסריים ולא לכל המסכתות של הש"ס שהיו מוחבאים באהלו של אברהם אבינו .
|
|
|
|
| נשלח ב-5/4/2003 20:50 |
|
| |
בע"ע,
מש"כ שישנם דברים הזקוקים הסבר או מסורת כדי להבינם, זה נכלל בכך שהתורה שבעל פה שלפנינו שונה מזו שבכתב.
הערותיך הנוספות אודות המסורת, יש להניח ש"בגדול" הועברו עקרונות ומנהגים ולא פרטים מנוסחים בצורה מדוייקת, כדרכה של מסורת!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/4/2003 22:37 |
|
| |
ווטו בע"ע
יישר כח
א. אין בהכרח לנקוט ע"פ הרש"ר שהייתה תושבע"פ מלאה לפני מ"ת כפי שהבין בע"ע. ייתכן שכוונתו לומר שבמ"ת ניתנה התושע"פ ועימה התושב"כ שהרי הוא משווה את הדברים לתקציר של הרצאה מדעית. בכך נופל דיונו של בע"ע וכמדומני שגם (אך לא לגמרי) שאלתו הראשונה של ווטו.
כדי להקל עוד יותר על בעיתיות הטיעון של הרש"ר ניתן לנקוט שאין דעתו, כך כפשוטו שהתושבע"פ ניתנה כולה בסיני כולל הדרשות על קוצו של יו"ד של רבי עקיבא. לא איש כרש"ר ינקוט בדעה זו כפשטנותו ההמונית. ייתכן ודעתו של הרש"ר היא שאכן התושבע"פ הולכת ומשתנה ומראה פנים אחרות בכל דור ולפי דעת חכמי התורה. אך התושב"כ ניתנה א. כדי להנחיל את העיקרים. ב.כעוגן לשוב אליו ולחזור ולמצוא בו את הבסיס למסורת המתפתחת של תושב"כ.
תוקן על ידי - מוישהגרויס - 4/5/2003 10:41:29 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2003 01:04 |
|
| |
מוישה,
בנוגע למה שכתבת בפיסקה הראשונה, גם אני התכוונתי שניתן יחד ולא הקשיתי על חוסר האיזכור מפני קיום היסטורי קדום של תושבע"פ, אלא מפני שלהרש"ר השבע"פ היא אדונה של הבכתב הבאה אך לשרת אותה, מן הראוי שיוזכר בשבכתב את מהותה זאת. [אכן כתבת "קצת".]
בנוגע למ"ש בפסקה השניה, כיוונך מתוכנן להמשך הדיון בשיעור הבא!
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2003 08:30 |
|
| |
תיזה מעניינת ומקורית.
בכלל יש להקדים שבעולם העתיק ובתחילת ימי הביניים חיו לפי הכלל "מפי סופרים ולא מפי ספרים". כלל זה המופיע הרבה בספרות ימי הביניים (הכוזרי, רבי משה אבן עזרא, ועוד הרבה וצריך בדיקה למקורו של הביטוי במקורות) משקף את העדפה לתורה שבעל פה על פני תורה שבכתב.
ואכן לפי זה מוסבר מדוע מיעטו כל כך בספרים בתקופה העתיקה, כי הבינו שכל ספר זקוק לפענוח, בלי מורה הטקסט ניתן לעיוות ולסילוף, כמו גילופים על אבנים עתיקות שנמצאה בעת חפירה ארכאולוגית, ומגילות פפורסים למיניהם שבלי שאנחנו יודעים על התרבות במלואה כל הניסיונות לניחוש - אינם אלא ניחושים בלבד. ויתכן שהכוונה רחוקה כרחוק מזרח ממערב מההבנה האמיתית והמקורית של הכותב.
רעיון זה מופיע במאירי שמגדיר (סדר הקבלה מהדורת הבלין אופק עמ' 127) את המעבר בין תקופת הגאונים שמיעטו בכתיבת ספרים לתקופת הראשונים, החל מהרי"ף בספרד, רש"י בצרפת, הראב"ד בפרובנס - כך: ודרך כלל אני אומר בכל מה שלמעלה מהם מפיהם לא מפי כתבם , מפי סופרים ולא מפי ספרים".
[המאירי שם, גם מסביר הסיבה למעבר דרסטי זה, שנעוץ בעובדת המשבר שפקד את המרכז הבבלי, שהיו במשך מאות שנים המשכו של ישיבת רבינא ורב אשי. בזמן שהמרכז היו קיים, לא נזקקו לחיבורים, כי יכלו לשלוח כל השאלות למרכז (שהי' מעין הבית הדין הגדול) ולקבל פתרונן. אולם משהתמוטט המרכז הבבלי והתפלגה והתפצלה התורה למרכזים רבים - הוכרחו לעבור לכתיבת ספרים].
רק במרוצת הזמן עברה היהדות מיהדות שבעל פה ליהדות של הספר. ואם אינני טועה, מאז נולד הפתגם החדש "מפי ספרים וסופרים" (המקור הראשון שידוע לי בינתיים הוא ספר הגלוי של ר' יוסף קמחי אבי הרד"ק), כלומר, כבר אין הלימוד רק במסורה שבעל פה אלא גם דרך ה"ספרים" שכן הספר תפס מקום נכבד יותר כמעביר המסורה. ואנו מדברים על תקופה ביניים שבה הספר הי' מלווה ב"סופר"!
אך עם הזמן, מרכזיותו של הספר גדלה עד כדי כך - וכנראה שחלק גדול בזה יש לזקוף להמצאת הדפוס שגרמה להתפשטותו של הספר ביתר שאת - שבשלב מסויים כתבו הפוסקים (שבות יעקב לרבי יעקב רישא בעל חק יעקב ח"ב סימן ס"ד) "כי רבותינו הן הן הספרים אשר נתפשטו בקרב ישראל". וממילא הספר עצמו הוא הסופר.
[ומכאן יובן ההבדל שהראשונים כתבו הכל בקיצור, כי אצלם העיקר הי' ה"סופרים" ואילו במשך הדורות, שהספר החליף את הסופר, הרבו אחרונים להסביר דבריהם באריכות, כי הספר עצמו הפך המורה -ה"סופר" (עד לימינו בעידן מקרא -דעת מקרא, משניות קהתי, ש"ס שטיינזלץ וש"ס ארטסקרול). כמובן שיש הסבר אחר שהראשונים כמלאכים והספיק להם הקיצור, ואלו אנחנו דלי שכל זקוקים לאריכות ועיין באשכול הסמוך דברי אקדמאי].
מכיון מובנת גישת הר' הירש על עדיפות תורה שבעל פה, למרות הבעי' הגדולה של שכחת התורה שבגלל בעי' זו הרי במרוצת הזמן נהפכה תורה שבעל פה לתורה שבכתב.
ובכלל כבר נחלקו חכמים שונים, אם הכתיבה וההדפסה מעוררת הזכרון או דוקא גורמת שכחה. וכשאני מתבונן על הידע בדורותינו אלו, שהספרים מצויים בשפע ובזול ובכל זאת הבקיאות התורנית, למרות מפעלי הש"ס למיניהם, אינה אלא צל חיוור מבדורות הראשונים, אין מנוס מלהגיע למסקנה, שדוקא הנגישות לידע מודפס ותקליטורים היא בעוכרינו. נחשוב לרגע לעצמינו תקופת הכתבי יד שכל סט ש"ס הי' מורכב מסופרים וצורות אותיות שונות (כמה אנשים מסוגלים ללמוד מטקסט כתב יד? או אפילו ספר דפוס ראשון מלפני מאתיים שנה?) , ובכל זאת חיבר הרמב"ם את ספרו המומנטלי ובעלי התוספות את תוספותיהם! ואילו אנחנו? רדודים ודלי ידע. יש לשער שדוקא המאמץ, הקושי, העדר ספרים - מפרה את הדעת ומדרבן את הזכרון.
לגופו של ענין מה קדם למה? תושבע"פ או תושב"כ? כמובן שיש להביא את הברייתא המפורסמת על סדר מסירת התורה בעירובין נד, ב כיצד סדר משנה משה למד מפי הגבורה נכנס אהרן ושנה לו ...נכנסו בניו ושנה להן ...נכנסו זקנים ושנה להן... נכנסו כל העם ושנה להן. ומשמע שמיד מסר להם דיני התורה בעל פה. ואולי אז התורה שבכתב הי' אז בעל פה. מאידך רש"י מפרש כיצד סדר משנה על תורה שבעל פה.
אולם לכאורה הדבר תלוי בסוגיית הגמרא בגיטין ס' אם התורה חתומה ניתנה או מגילות ניתנה, אם חתומה ניתנה, אז כדברי רש"י: לא נכתבה עד סוף מ' לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן והנאמרות לו בשנה ראשונה ושניה היו סדורות לו על פה עד שכתבן". כלומר התורה שבכתב היתה ארבעים שנה באופן שבעל פה! ועיי"ש כל הסוגיא שם ומחלוקות על תורה רוב בכתב ומיעוט על פה.
אם נאמר שמגילות ניתנה, הרי בעת "סדר משנה" ישב משה במגילה ודרש ממנה, ואם חתומה ניתנה הכל היתה בעל פה בלבד בלי טקסט.
עוד נקודה, לפי דבריו יש להבין האיסור שדברים שבכתב אסור לאומרם בעל פה המבואר שם בסוגיא.
ועוד נקודה, שדבריו הם על פי דברי הרמב"ם בהקדמתו בפירושו למשנה שתורה שבעל פה לא נלמדו דרך הדרשות אלא מצאו רמז לקשרם למקרא.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2003 12:17 |
|
| |
בוגי,
אי אפשר לספק את כולם כל הזמן! ואם כי אני דוגל בבירור אידיאולוגי, כדי לתקשר עליו עם כלל ההוגים [כמו בפורום העכשוי] דרוש שיהיה בירור אך בדלת האחורית.
ככך אני רואה את השיעורים על משנת הרש"ר.
מסתברא,
אני מסכים אתך לגמרי שהספרים בעוכרנו, כי הם מונעים מלרדת לעקרונות, מאחר ודרכם נתפסים בנוסחאות וכטענתך באשכול של אקדמאי שהזכרת.
שמחתי שכך דעתך!
מה שתלית בסוגיית הגמרא בגיטין היינו רק על התורה שבכתב עצמה אם היתה בע"פ, אבל זו שלאחר מכן מעולם לא היית בכתב ועליה נסוב הדיון על דברי הרש"ר.
אכן היה עלי להוסיף על שאלתי "אם לא היה מספיק דיו", שגם אם מאיזו סיבה לא יכלו לכתוב את התושבע"פ עצמה, למה שיהיה האיסור שדברים שבכתב אסור לאומרם בעל פה. אלא שכרגע חושבני שאולי חששו מבלבול בין ההרצאה והתקציר וזה היה מתרף גם את שאלתי, אבל זה דוחק.
לכן אכן ראוי להוסיף ל-
ב. האם ישנן ומה הן ההוכחות ממסורתנו נגד מסקנת הרב הירש?,
ה. למה שיהיה האיסור שדברים שבכתב אסור לאומרם בעל פה וההפך. [ייש"כ למסתברא.]
[דברי הרמב"ם בהקדמתו בפירושו למשנה שתורה שבעל פה לא נלמדו דרך הדרשות אלא מצאו רמז לקשרם למקרא, הרי הם רק חלק ולרש"ר, נמצא כן לכל התורה שבע"פ].
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2003 16:38 |
|
| |
אנסה לבאר יותר.
מה שהבאתי זה מגיטין זוהי אסמכתא לדברי הר' הירש (ולאו דוקא הסכמה סופית). טענתי שלפי הדעה שחתומה ניתנה הרי א)למעשה הוקדמה תורה שבעל פה לתורה שבכתב ב)ניתן לפי דעה זו להשתמש ברעיון הר' הירש, שאם למעשה במדבר במשך ארבעים שנה היו בלי תורה שבכתב, אז למה הי' ההכרח לכתוב אותה? אלא כי זה רישם ותקציר להיזכר.
זה נסיון להבין שיטתו לאור המקורות. כמובן יתכן להסביר הדבר בצורות אחרות (גם מיסטיות). אלא זזה דרך אחת.
האם לא הי' מספיק דיו? הרי כבר כתבתי שהעדיפו בעל פה מבחינה עיקרונית? ומה השאלה?
כמובן שציינתי לדין של האסור להחליף תושב"כ לתושבע"פ (שדא"ג אין הרמב"ם מביאו בספרו הגדול ורק מזכירו במורה הנבוכים), כי זה סותר גישת הר' הירש. ובינתיים אין בידי מענה.
והקושי העיקרי, שכן בעל הדעה שהתורה חתומה ניתנה (ר"ש לקיש) הוא גם בעל הדעה על האיסור לכתוב דברים שבעל פה בכתב!
מאידך, כידוע הדיון (בהקדמת הרמב"ם אגרות רבי שרירא, ביאור רבי אייזיק שטיין לסמ"ג) שאף בשעת איסור כתיבת תורשבע"פ - הי' להם מגילות סתרים שכתבו לזכרון תקציר דיונים שלא במסגרת כתיבה רשמית.
תוקן על ידי - מסתברא - 4/6/2003 4:39:06 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2003 16:39 |
|
| |
סתם שאלה: לפי דברי הירש הללו קשה שבעתיים להבין מדוע "ספר תקצירים" זה מאריך בדברים חסרי משמעות ומקצר בדברים חשובים. למשל פרטי הקרבנות וסיפורי ימי המילואים ראויים היו שייכתבו בקיצור יותר, לעומת פרטי דינים הנוגעים למעשה. הנה בענין תפילין יש מחלוקת בין רש"י לר"ת, אז למה כותב התקציר לא הי' יכול לכתוב יותר בבירור דבר זה?
לענין שאלת מסתברא, הסיבה לקדושת תורה שבכתב יותר משבע"פ היא זה עצמו כדי שידייקו יותר בפרטי הקיצור.
תוקן על ידי - דוד12 - 4/6/2003 5:17:12 PM
תוקן על ידי - דוד12 - 4/6/2003 5:30:24 PM
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2003 16:44 |
|
| |
לבוגי,
מותר לפעמים לחרוג ולסטות מהדוגמטיות של אנטי דוגמטיות, ולנסות הבין מה חשבו אנשי דוגמה אחרים. למרות שכבר השתחררת מעול ה"עיקרים" הישנים וקבלת על עמך עולם של עיקרים חדשים.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2003 16:57 |
|
| |
מסתברא
אתה צודק!
באמת, אני מתעמת עם הדוגמות. אני גם מעריך את העובדה שאנשי הדוגמות גם מתעמתים עם ה'אנטי-דוגמה' שלי. אני רק מתלונן על המנסים להתחמק מדיון כזה!
|
|
|
|
| נשלח ב-6/4/2003 18:59 |
|
| |
מסתברא
ממעה שהבאת ממגילות הסתרים, הרי זה מוסיף קושי על הרש"ר, שהרי משמע שבמגילת הסתרים עדיין לא היה בכך "דברים שבע"פ א"א רשאי לכותבם" ואם כל התורה שבכתב היא תקצירים כד' הרש"ר, הרי כבר בתקצירים היה צריך להיות איסור?
דוד12,
אכן גם זה מוסיף קושי. אם כי היה אפשר להתחמק בתירוץ שהוצרך לדרשות [רב תקצירים לתזכורת], אבל הרי זה דוחק.
הרי [בהוכחות נגד מסקנת הרש"ר]:
ו. שיהי' גם במגילות סתרים משום דברים שא"א רשאי לכותבם. [ייש"כ למסתברא.]
ז. למה האריכות בעניינים מסויימים והעלם כמעט גמור בעניינים אחרים? [ייש"כ לדוד12.]
|
|
|
|
|
