אשתף אתכם בהרהורים מן התקופה האחרונה, אודות פערי הרמנויטיקה ושפה, בין עולם הישיבה לאקדמיה.
החשיבה והאנליטיקה שלנו מחוברת לשפה, השפה בה אנו משתמשים להסברה, ובה אנו טובעים מונחים ומושגים, היא גם שפת החשיבה שלנו. מוכרת התופעה של אדם החושב באנגלית ומנסה להתבטא בעברית, התוצאה מורגשת מיד.
שיטת הניתוח וההמשגה של ר' חיים מבריסק, בפרט כפי שהיא מופיעה אצל תלמידו ר' ברוך בר ליבוביץ, אשר דרש כידוע דיוק מקסימלי במילים, בבירור המילים הנכונות – היא לדעתי תוצאה של דלות השפה בה השתמשו למדני ליטא. היידיש שבפיהם לא מילאה את הציפיות הגבוהות שהציבה הלמדנות החדשה מבית מדרשו של ר' חיים מבריסק. אילו היתה בפיהם – ובעיקר בחשיבתם - שפה עשירה יותר, המכילה מונחים ומושגים מגדירים הקולעים יותר לניואנסים דקים, היו החילוק והחקירה נעשים ביתר קלות, ומתעכלים היטב בקרב דוברי ומביני השפה.
קחו משל מעולם הצבעים: קחו נייר ועט ורשמו לפניכם שמות של צבעים המוכרים לכם. רוב האנשים משתמשים בכעשרה עד חמשה עשר צבעים. כאשר הם נדרשים לתת תיאור לצבע מורכב, הם נאלצים להשתמש במילים נוספות ובדוגמאות. אולם בעלי המקצוע והציירים, מכירים את כל קטלוג הצבעים על שמותיו המשונים, ויודעים לעשות שימוש מקוצר במלה אחת, המגדירה צבע מורכב. והנמשל: מי שעולמו מורכב מסבעים בודדים, ושפתו דלה, נאלץ לאקרובטיקה לשונית מסורבלת בשביל להבהיר רעיון.
בחיי האקדמיים, לא פעם יוצא לי לשמוע מפי אינטלקטואלים שונים הבחנה קולעת המובעת במלים ספורות, הבחנה שאצל ר' חיים מבריסק היא 'חילוק' למדני ו'יסוד' שלם, שהוא או ר' ברוך בר תלמידו מקדישים להסברתו מאות מילים, ועדיין לא נחה דעתם.
גם בתחום ה'מוסר' הישיבתי זה כך: אנו שומעים שיחות מוסר רבות, קוראים 'יסודות' ורעיונות מוסריים המוסברים בהרחבה רבה בכתביהם של גדולי תנועת המוסר. והנה, בעולם האקדמי גיליתי פעמים רבות שהפילוסוף או ההוגה, ולפעמים אפילו משפט עממי חכם, מגדירים וממצים את אותו הרעיון במילים ספורות אך קולעות. אין זאת פרי הרגל בלבד של שימוש בשפה עשירה, כי אם גם הרגל בחשיבה מורכבת בשפה זו. גם עולם ההומור והשנינה פועל תחת אותה מתכונת: בהתבסס על הנחות מוקדמות ועל ידע המשותף למספר ולמאזיניו, מלה אחת קולעת המטיבה לתאר מצב אבסורדי – מפיקה מן השומעים תגובת צחוק.
מסתבר שגם המסבירים המסורתיים, מתחום הלמדנות או המוסר, מכירים באופן עקרוני במגבלותיה של שפתם. בדרך כלל הם מציגים את דבריהם ו'יסודותיהם' כהרחבה פרשנית למשפט אחד של חז"ל. ההנחה הפרשנית הסמויה שלהם היא שכל אריכות דבריהם קיימת ו'ארוזה' כקובץ דחוס בתוך סברא אחת מתוך סוגיית הגמרא, או בדבר אגדה של חז"ל. עמדתם הבסיסית היא – גם אם לא מוצהרת – שפרשנותם אינה אלא פעולת 'חישוף' הרובד הנוסף, המורחב, שחז"ל בפירוש התכוונו אליו, וביקשו שנגיע אליו ונוציא אותו לאור. לדבריהם קיימת בעולם המסורת פירמידה של רבדים, חז"ל דיברו בקיצור כיון שהם היו נתונים ברובד גבוה, בו הם שוחחו חשבו והגו. אנו נתונים לדאבוננו ברבדים נמוכים יותר, הבנתנו דלה ושפתינו שונה, ולכן עלינו להשתמש ביותר מילים בשביל להגיע לאותו הגיון.
אני רואה כאן הסכמה עקרונית של בעלי התפיסה המסורתית, המודים כי מן הראוי להעלות את רמת החשיבה, השפה והמושגים שלנו, ככל שניתן אל עבר קצה הפירמידה. לדעתי את זה בדיוק עושה החשיבה המערבית המודרנית, בעיקר בצורתה האינטלקטואלית-אקדמית, השוקדת לשכלל את שפתה כל הזמן בכדי להגיע לדיוק מושגי בהסברה. לפי עמדה זו, ליטוש מילולי של ההגיון הבסיסי אינו גורר בהכרח אריכות לשונית, ויש ביכלתו לקלוע להגיון של חז"ל. לעומת זאת, העולם המסורתי - מתוך חוסר כלים לביטוי מורכב, ומתוך ההרגל בחשיבה דו-ממדית – מציג את מגבלותיו כעקרון אידיאולוגי. החסך בתחום השפה מביאו לקביעה כי איננו מסוגלים להעפיל לקצה הפירמידה ולהשיג את רמת ההגיון של קדמונינו, בעיקר בשל תפיסת 'ירידת הדורות'. בשלב הבא הוא גם יטען כי שום שפה - מורכבת ומלוטשת ככל שתהיה – אין בכוחה לקצר דרכים למעלה, ומבחינתו החשיבה הממושכת וההרחבה הלשונית נתפסת כהכרחית. כל זאת מפאת חוסר היכרותו עם האלטרנטיבה המתוחכמת יותר.
נשלח ב-6/4/2003 02:19
בכל הנוגע לדרך הלימוד בישיבות, יש לציין עובדה חשובה: רוב רובו של החומר המוצלח ביותר, המסכם מתודולוגית ועורך סיסטמציה לדרכי הלימוד ומנסה להבין את הלוגיקה שמאחוריהן, מגיע מכיוונם של למדנים ישיבתיים אשר הושפעו מן המודרנה בדרך זו או אחרת, או שנגעו בהשכלה בצורה כלשהי. בין אם נשארו בעולם הישיבה, כגון רבני המזרחי, ובין אם שנו ופרשו. מן הנשארים בעולמה של תורה, הראשון והחשוב מביניהם הוא הגאון הרב י"י וינברג, שטעם מהשכלת ברלין והרבה לכתוב היסטוריוגרפיה ישיבתית והערכת דרכי הלימוד ותנועת המוסר. (קדם לו הרב א"א קפלן, שאף הוא היגר מליטא לברלין ועמד בראש בית המדרש לרבנים, אלא שלא האריך ימים). הרב ריינס חיבר את 'חותם תוכנית', והרב עמיאל את 'המדות לחקר ההלכה' – שני ספרים מונומנטליים העורכים סיסטמציה להגיון התלמודי. מאוחר יותר היה הרב סולובייציק מבוסטון שהגדיל לעשות, ותיאר את שיטת בריסק בצורה מושכלת ושיטתית. תלמידים רבים שלו הלכו בדרכו, והפרו את השיח המתודולוגי אודות דרכי הלימוד והחשיבה הבריסקאית והישיבתית בכלל על ידי חיבורים ומאמרים שונים. (מישיבת הר-עציון יצאו כמה מאמרים טובים בתחום). מסתבר שהמפגש עם תובנות ודרכי חשיבה מודרניות הפרה את השפה, ויחד עמה את ההבנה, ופיתח תודעה עצמית גבוהה ביחס לדרכי הלימוד הישיבתיות ומקומן ההיסטורי והחברתי.
לסיכום: שלושה מאפיינים מרכזיים ללמדן המודרני: 1. מודעות עצמית גבוהה ורפלקטיבית, 2. הרגל בחשיבה מורכבת 3. שימוש מושכל בשפה.
למדני הישיבות ה'שחורות' שלא נחשפו לחשיבה מודרנית או אקדמית, חסרים את נקודת הכובד שתיתן אחיזה ואיזון ללמדנותם. לדעתי, נקודת-איזון זו, דוקא בשל היותה נגדית, היא הכרחית בכדי להגיע לכלל הבנה אמיתית בתורה עצמה. רכישת דרכי חשיבה מתחום דיסציפלנרי אחר, יהא אשר יהא, מעשירה את הלמדן ומעניקה לו כלים לשיפוט עצמי ביחס למסקנותיו בעת לימוד סוגיה תלמודית, ומגבירה את מודעותו העצמית לתהליך שהוא עובר ולדרכי הניתוח בהם הוא משתמש.
אולם כל זה עדיין אינו שלם ללא שיפתח הלמדן יכולת להתבטא בשפה מורכבת, בעלת עושר לשוני, שפה בה ישנם ביטויים ומושגים מגדירים לאינספור סוגי מצבי חשיבה ואפשרות לחלק בין טיעונים שונים, כדוגמת השפה האקדמית. ההתרגלות בשמיעה ושימוש בשפה שכזו תניע תהליך של חשיבה עצמאית בשפה זו, או אז מתפתחת יכולת החשיבה המורכבת, יכולת הדמיית מצבים ודעות שונות ואף סותרות בו-זמנית, תוך הבנת האינטרקציה ביניהם. אין לי ספק כי אילו היה ר' חיים מבריסק חושב באנגלית אקדמית, לא היה מתעורר אצלו אותו דיסוננס ידוע שנלווה כל ימיו להסברתו והקשה עליו את כתיבת חידושיו. במשפט אחד או שניים קולעים היה מנסח את יסודו, מורכב ככל שיהיה, ואף שומעיו, אילו הורגלו בשפה זו היו מבינים את כוונתו במדויק.
כיון שהמתודה הבריסקאית היא פונקציה של שימושי שפה, מי שנחשף לעולם חיצוני משכלל את שפתו מטבע הדברים, ויחד עמה נעשית החשיבה האנליטית הבריסקאית מתוחכמת יותר. המעניין הוא שגם בעולם הישיבות ה'שחורות' שלא נחשף לדרכי חשיבה אחרות, מתרחש תהליך דומה אך איטי. עם השנים חלה שחיקה ו'אינפלציה' ברעיונותיו הראשוניים של ר"ח מבריסק. אלה נחשבים כיום לפשטניים בעיני הלמדן הצעיר בימינו, המאתגר את עצמו בחילוקים משוכללים ומחודדים יותר. חדירה איטית וסלקטיבית של חשיבה מודרנית אל הישיבות המסורתיות היא שגרמה לכך. בניגוד לר"ח מבריסק ועולם הישיבות הישן שהשתמש ביומיום שלו בשפת היידיש, הלמדן החרדי בן ימינו שפתו היא עברית. עקב חשיפה לעיתונות ולקריאה בכלל משכלל גם הציבור החרדי את העברית שבפיו בהדרגה, והדבר נותן את אותותיו בדרכי החשיבה והניתוח של הלמדן הצעיר בישיבה החרדית בת-זמננו. למרות המסורתיות החזקה המכתיבה צמידות למונחים ולמושגים התלמודיים, נפתח אט אט פתח לגמישות, לפיתוח שפה עצמאית בצורת למדנות בעברית, שכלול החשיבה ושכלול השפה. תהליך זה מותיר את חילוקיו ורעיונותיו של ר"ח מבריסק הרבה מאחור, אלה נתפסים אמנם כיסודיים, אך גם כ'קמאיים' שהיו טובים למקומם ולשעתם, לעומת האנליטיקה המפותחת המתוחכמת הכובשת לה מקום בישיבות ימינו.
ככל שהעולם שסביבנו משתכלל ונעשה יותר טכנולוגי ומורכב, גם עולם הדימויים והמטאפורות שלנו מתעשר. ניתן לשמוע לאחרונה שאנשים כבר משתמשים במטאפורות מעולם המחשבים עבור האנליטיקה, האבחנות וההמשגות של סוגיית הגמרא. ניתן לשמוע כיום חילוקים ההולמים בהחלט קטגוריות שונות של פעולה מול 'חפצא'. למשל: ההבדל שבין 'תוכנה' ל'חומרה', בין קובץ לתיקיה, בין קובץ דחוס למופשט, בין הגדלת תצוגת הטקסט לבין הגדלת ה'פונט', ועוד כהנה דוגמאות. (אח… אילו היו דימויים אלה בשימושו של ר"ח מבריסק היה לו הרבה יותר קל…)
נשלח ב-6/4/2003 02:27
העלית נקודה מעניינת, ואוסיף דוגמא שנתקלתי בה.
במבוא לתלמוד עשר הספירות מציג המחבר תיזה לפיה אנו נולדים עם תכונות שליליות שאינן נמצאות במכלול התכונות שאנו מייחסים לבורא, והמטרה שלנו היא לרכוש כמה שיותר תכונות משותפות עם הבורא, ולדחות את האחרות. הוא טורח ארוכות להבהיר את הנושא ומסיים "ולא אאריך כי עניין עמוק מאוד הוא" או משהו בסגנון.
גם אם זה נשמע פשוט להפליא, המחבר נזקק לכמעט חצי עמוד על מנת לתאר את הרעיון, שבתורת הקבוצות היינו יכולים להביע במשפט קצר.
עוד דוגמא היא חיבוט הקולמוס של האבן עזרא בבואו לתאר את הספירה העשרונית..
עשו חכמי הודו כל מספרם על תשעה ועשו צורות לט' מספרים, והם
.'ואני כתבתי במקומם א' ב' ג' ד' ה' ו' ז' ח' ט
והנה לעולם אם יש בידך מספר האחדים לפני הכללים שהם העשרות
.יכתוב בתחילה מספר האחדים ואחר כך מספר הכללים
ואם אין לו מספר באחדים ויש לו מספר במעלה השנית שהם העשרות
ישים כדמות גלגל 0 בראשונה להורות כי אין במעלה הראשונה מספר
ויכתוב המספר שיש בעשרות אחריו. ואם הכלל שלו במאות ובעשרות
.יכתוב גלגל בראשונה ואחר כך מספר העשרות בשנית ומספר המאות בשלישית
נשלח ב-6/4/2003 02:59
אקדמאי
אילו לא באתי לכאן הלילה אלא בשביל דבר זה, דייני!
ומאד אהבתי את הרעיון של "קובץ דחוס". היה חסר לי מושג כזה - והנה הגשת לי אותו על מגש.
אם תרשה לי לסכם את דבריך במשפט אחד קצר (שיכול להכילם רק כקובץ דחוס...), הנה הוא:
המושגים הם כלי העבודה של השכל
(ר') יחזקאל כהן.
מי זה, דרך אגב?
בעל עגלה, נסה את כוחך!
גם לאחרים מותר להצטרף.
נשלח ב-6/4/2003 05:31
במח"כ (בסגנון הרבני הישן)
מוזר לי כל ההגדרה הזאת בין גישת ר' חיים מבריסק שזהו ניתוח לוגית של חוק, שזה שימוש בשפה?
נכדו הגרי"ד שהי' לו שפה עשירה מאין כמותו, הן כוח הבעה שלא מעלמא דין והן שפה אקדמית משוכללת ומודרנית, ובכל זאת הלך בדרך סבו בניתוחים בריסקאיים אופיינים.
[לדעתי העמיק והרחיב בכך, לא בגלל השפה, אלא בגלל כישוריו המופלאים. להיפוך, באיש ההלכה ובHALACHIC MIND ובספרים החדשים המופלאים באנגלית על אבילות נישואין ותפלה, השתמש בסגנון בריסקאי לבאר מושגים פילוספיים]
אם נגדיר בקיצור גישת ר' חיים להלכה, נקרא לשיטה זו -כפי שהגדירו הגרי"ד עצמו- שיטת הטרנספרמציה, שבה הופכים אובייקיטים טכניים לאידאות הלכתיות. כמו שכתב הגרי"ד שבדיני יור"ד אין סירים וקדירות רק "דינים". חידושו של ר' חיים אינו (כטעות העולם הלמדני והגדירו לראשונה כך הר' זוין במסתו על ר' חיים ב'אישים ושיטות') ב"שני דינים", אלא ב"דין", נקודה! כלומר שכל אובייקט הוא מושג הלכתי.
באופן בולט שיכלל הגרי"ד עצמו גישה זו -ובכך פיתוח את השיטה לשיאה - בספרו הקלאסי "שיעורים לזכר אבא מארי". לדוגמא דיונו אודות תבנית הבית הכנסת וה"תיבה" באמצע. רמב"ם טכני ויבש שנהפך ל"גדר" ו"דין" (בלי "שני דינים"), או במאמרו על קריאת המועדים על המשנה בסוף מגילה. דברים טכניים ביותר בעניין לוח הקריאה בימים טובים שנהפכו לתמונה חיה של הלכה.
אני חושב שדרך בריסק שונה מהרב עמיאל (מעניין שבהקדמת ספרו הוא תוקף את הגישה האקדמאית של וויס). הרב עמיאל מדבר בשפה השאולה מהפילסופיה "חומר וצורה" "בכח ובפועל", (וקדמו בכך בעל ה"צפנת פענח רבי יוסף רוזין מרוגוצוב) שפה שזרה לבריסק, שכן הוא "הגיון" מבחוץ להלכה. לא ר' חיים, לא הגרי"ז ולא הגרי"ד השתמשו בטרמנוגוליה זו, לא בגלל שהי' להם שפה עני' ולא אקדמית, אלא מבחינה עיקרונית, כי סברו שזוהי הפיכת הלכה לפילוספיה יוונית, ואילו לדעתם, ההלכה עצמה יש לה הגיון מתוך עצמה.
נשלח ב-6/4/2003 07:26
נקלעתי במקרה לאשכול זה.
אקדמאי.
העלת נקודה בעיתית.אבל להבדיל ממך,אני חושב שהבעיה נקראת אוריינות.
אני לא יודע ממש מכיר אותך,או את השכלתך האקדמאית.והאם למדת פעם כשירות אוריינות.
במדה ולא למדת.אני ממליץ לך לקרוא פרק,מתוך הספר של 'נורית פלד' "על מהות המעבר מדיבור לכתיבה" (בדיקת טקסטים שמייצרים ילדים בסוגות שונות בדיבור ובכתיבה).
עיקר הבעיה היא מחסור בלדעת להתבטאות נכונה על הדף.לייצר את ההבדלים בין כתיבה לדיבור.
ואכמ"ל
אם תרצה יותר פרטים.אני אשמח לעזור
נשלח ב-6/4/2003 07:55
אני לא יודע אם זה שייך כאן, אבל שי עגנון עשה את ההיפך, הוא ניסה להביע רעיונות מודרניים בשפה תלמודית. ללמדנו, שאפילו שפה תלמודית ורבנית, אם משמתשים בה נכון, יכולה היא להביע רעינות מסובכים.
נשלח ב-6/4/2003 09:11
מסתברא,
אתה מדבר על 'האידיאה' הבריסקאית, ואני מדבר על מתודולוגיה.
בסופו של דבר הניתוח הבריסקאי ממוקד במידה רבה סביב המוקד המילולי-לשוני. התמקדות זו בלשון איננה נושאת אופי פילולוגי-מדעי (אין לו כל עניין בניתוח היסטורי של מקורות הביטוי הלשוני, למשל), אלא אופי פרשני-פוזיטיבי. ר''ח מבריסק וממשיכי דרכו עוסקים כל העת בניתוח ובהגדרה מדוייקים של מושגים, מתוך ההנחה הסמויה שהשפה המדוברת גורמת לנו לטשטוש באבחנות ויש לדייק את 'השפה ההלכתית' שלנו, כדי שנדע על מה בעצם אנחנו מדברים. ואמנם, ר''ח הדגיש את חשיבות הדיוק הלשוני, כחלק מן הניתוח הבריסקאי: "מי שחסר לו בהסברה - חסר לו בהבנה", התבטא, על פי המיוחס לו . תיקון פגמיה של הלשון נעשה, אפוא, גם הוא בעזרת הלשון. הבריסקאים רואים את מושגי ההלכה כמושגים מופשטים, 'חתוכים', בעלי תחום מוגדר היטב, שביניהם עומד גבול ברור ומובחן המפריד בין מותר לאסור. הלשון, ובפרט הטרמינולוגיה הבריסקאית היחודית, מסייעת ללמדן ליצור לעצמו אבחנות 'חתוכות' אלה, ולקבוע בדיוק היכן עוברים קווי הגבול.
גם הגרי"ד מבוסטון השתמש בכלים אלה בדרך לימודו. אלא שב'איש ההלכה' הוא בא לתת ציור תיאולוגי-פילוסופי לדמות הבריסקאית ולתאר את גישתה העקרונית להלכה ולמעמדה, ואת זאת הוא עושה באמצעות ה'טרנספורמציה' של ההלכה לאידאות א-פריוריות. (אם כי אני חושב כי ראיית ההלכה כ'אידיאה' וכ'דין' - קדמה לבריסק, זוהי גישה ליטאית עתיקה יותר, ובבריסק היא עברה שכלול, בעיקר עקב שימוש מופרז ואובססיבי)
דרכו של הרב עמיאל:
בודאי שהיא שונה תכלית שינוי מדרך מבריסק, (למרות שבהקדמתו הוא מעלה על נס את 'דרך ההבנה החדשה' מבית מדרשה של בריסק, ורואה בה 'החזרת עטרה ליושנה' של אמיתות התורה, ועיסוק יצירתי מופלא) בדברי איחדתי אותם רק לצורך הדגמת הרעיון כי השכלה היא ערך מוסף והכרחי להבנת המתודה הלמדנית, ולהפעלתה באופן מושלם.
אקונה מטטה,
'אוריינות' זהו מונח מודרני המתאר כשירות אינטגרטיבית באופן כללי, והוא הומצא עבור מדעי החינוך לגיל הרך. להעתיק אותו לדיונינו נראה לי בעייתי.
דוד12,
שפה רבנית - כז'אנר ספרותי אכן יש בה חן רב, זה מה שעשה עגנון. אני מדבר על שפת ההלכה, שהמקבילה שלה בעולם המודרני היא השפה המשפטית-אקדמית.
נשלח ב-6/4/2003 09:27
זה שאוריינות הומצא עבור מדעי החינוך לגיל הרך,לפי דעתי,עדיין לא סותר שימוש גם לקבוצה אחרת.רק בפורפורציות שונות.אך עם אותו בסיס.והוא,מחסור בהתבטאות נכונה.כמו ש'ספודיק' הביא דוגמא מחיבוט הקולמוס של האבן עזרא בבואו לתאר את הספירה העשרונית.
אבל חופשי.רק ניסתי לעזור.
נשלח ב-6/4/2003 10:13
מעניין מאד.
אגב, לפעמים דווקא ישנן דקויות לשון מקובלות בעולם הישיבות שאין להם מקבילה בעולם האקדמי.
נוכחתי פעם בקורס בהיסטוריה של הרפובליקה הרומית והמרצה ניסה להסביר שאי אפשר לסמוך על אחד ההסטוריונים העתיקים (פוליביוס) ב 100% בגלל שהוא משוחד.
השומעים שאלו מי שיחד אותו, והמרצה התקשה להסביר שהוא לא מתכוון שמישהו שיחד אותו ממש בכסף, אלא שהסיטואציה שבה הוא היה, מסונוור מגדולתה של רומא, הטתה את כתיבתו. הוא לא הצליח למצוא מילה מתאימה לסוג שוחד כזה.
המילה שהיתה מתאימה היתה כמובן "נגיעה". המילה הזאת מוכרת לכל בן תורה הן מצד דיני עדות והן במסגרת תנועת המוסר.
מיימוני,
יחזקאל כהן??? מנאמני תורה ועבודה??? טפו עליך!!!
הוא כתב ספר טוב על תקופת התנאים.
נשלח ב-6/4/2003 10:43
אם ניתן לתמצת את דברי אקדמאי, (שהרי חכמים אוהבים קיצור בדבריהם ולא להאריך), חוסר ידע בשפה העברית כמכלול, והאשמת נושאי דגל התורה בחוסר ידע בסיסי בשפת חז"ל.
כל מי שלמד את כל הש"ס כולו כמקשה אחת, יכול להבין את תולדות השפה. ולמה נקרא שמו בבלי, שהרי הוא בלול ממקרא משנה וגמרא. ויש בו הרבה לשונות אחרים. מי שמעיין בערוך ואת שיטתו הפילולוגית, יכול להתפעל מהידע שהיה לחז"ל במכמני השפה העברית. לדוגמא אתה יכול לקחת את "מפתח למאה כרכים" של סיני בערך "דקדוק ולשון" וללמוד עד כמה כל חוקרי הלשון למדים מחז"ל.
אם כך, כיצד אתה יכול להאשים את נושאי דגל התורה בעיוות השפה ובצימצומה?
גם הראיה שלך מהרב א"א קפלן, אינה ראיה. שהרי הוא שימש כרב 4 שנים בלבד, וכל מי שלמד את "בעקבות היראה" או שני הכרכים שלו "דברי תלמוד"-יכול להבחין ביסודות מחשבתו שהופיעו עוד בבית היוצר של סלבודקה. כל מי שעיין בספרי ר' ירוחם ממיר יכול להבחין כיצד יש לו עושר לשוני גדול מאד.
מי שלמד ירושלמי ובבלי, מבין את ההבדלים בין שני התלמודים. ובכל אופן לא האריכות של הבבלי נובעת מסרוס המחשבה אלא מחוסר הבהירות של לומדי התורה בבבל. ועל זה נאמר במחשכים הושיבני(סנהדרין דף כ"ד ע"א) וראה שם בהערות של מרגליות הים. אתה ודאי יודע היטב את שנמר בעירובין דף נ"ג ע"א על לשונם של בני יהודה שהתקיימה מול לשון הגליל שלא התקיימה.
ואשר על כן, אם ר' חיים השתמש בלשון כמו שאנו מבינים היום, וכך גם בניו ונכדיו, מה לך להלין? וכי אתה מבין את לשון ר' חיים יותר טוב מבניו ותלמידיו?
לגבי השימוש בצבעים. אני יכול להביא לך דוגמא הפוכה. ראה כמה הגדרות לשלג יש בשפה האנגלית וכמה הגדרות לשלג יש בשפה האסקמואית. האם ריבוי ההגדרות לשלג מציב את השפה האסקמואית בדרגה יותר מרוממת מאשר השפה האנגלית? וכי מי שיודע עושר הגדרות של צבע מציב אותו מעל מי שחסר לו הגדרות אלו?
מי שמשתמש בניואנסים הדקים של הנפש הרבה הרבה יותר מאשר אותם אנשי האקדמיה מבין באותם הגדרות פי כמה מאשר אותם אנשים שאינם אלא יושבים בהיכל השן ולא מגיעים לשימוש בקפלי הנפש שעליהם מדברים.
דרך אגב, האם השפה היא רק לכמה אנשי מנהל היושבים בהכלי השן או לרובד הממוצע המשתמש בשפה ובחלקיה?
דרך אגב, קח את הספר "אמונה ובטחון" של החזון איש כדוגמא, האם אתה יכול להאשים אותו כצמצום לשוני? האם הרב הוטנר זצ"ל "סבל" מאותו צמצום בלשון חז"ל?
תוקן על ידי - ערך - 4/6/2003 10:50:32 AM
נשלח ב-6/4/2003 10:46
ובוודאי אתה גם מודע שדוקא השפה האקדמית יכולה לערפל במקום להבהיר. בארצות הברית יש תלונות רבות נגד הז'רגון האקדמי המסתיר רדידות שבלוניות נביבות.
לפני שנתיים היתה בארצות הברית שערוריה אקדמית ממדריגה ראשונה, כאשר התברר שאחד מגדולי ההוגים כתב מאמר גדוש וצפוף בז'רגון אקדמאי באחד הביטאונים היוקרתיים של המדע ועורכי העיתון אף בדקו החומר. ואחרי הדפסתו גילה הכותב שבעצם לא כתב שום תוכן, רק רצה לתעתע ולהתל כדי להוכיח שתחת מעטה הז'רגון האקדמי ניתן לכתוב שום דבר ולהדפיסו בבטאון יוקרתי.
כשלון מהדהד. לא השפה חשובה אלא התכנים. אינני חושב שהסברה שמיוחסת לר' חיים זהה עם שפה עשירה או מדוייקת.
מאידך, אני מודה שברור שאידיש הינה שפה עני' ביותר לבטאות הגיון כלשהו, ושפת האנגלית מדוייקת ונכונה יותר לאין ערוך. אך דא עקא שבעולם הישיבות בארצות הברית מייצרים "ישיבשה ענגליש" היינו שהביטויים המבטאים עיקר ה"לומדישע" "חאפף" של ה"וורט" ו"החפצא" וה"גברא" - עדיין מבוטאים בשפת אידיש דוקא.
נשלח ב-6/4/2003 11:02
קרוע
רק אתה התייחסת לחידה שלי...
אבל לא לאיש הזה התכוונתי. האמת היא שאיני יודע מיהו...
אז אפתור את חידתי בעצמי:
יחזקאל הוא שמו העברי של הרמן כהן, פילוסוף בן המאה ה-19, מראשי האסכולה הנאו-קאנטינית בגרמניה. הוא היה משכיל, אך התקרב עד כמה שאני זוכר ליהדות. הוא ביצע את הנסיון המעניין ביותר למזג בין קאנטיניזם לבין היהדות שלנו.
המשפט הזה שהבאתי לקוח מתוך כתביו. מתוך כתביו הקאנטיאניים, כמובן.
נשלח ב-6/4/2003 11:25
דרך אגב, אם מזכירים את אנשי גרמניה מהמאה ה-19. כמה אנשים כדוגמת אהרון מרקוס שחיבר את הספר "ברזילי-מסה בתולדות הלשון העברית" הוצאת מוסד הרב קוק והיה להם עושר כמוהו בכל מכמני השפה?
ערך,
לא 'האשמתי' את חכמי התורה.
איפה דיברתי על חוסר ידע בלשון חז"ל?
הצבעתי רק על אריכות בהסברים עקב דלות לשון, שלהערכתי נבעה מן השימוש ביידיש, וכן מהיצמדות-יתר למונחים התלמודיים-סוגייתיים, במקום לפתוח רווחים על ידי המרה לשפה עשירה יותר.
בקשר למשל הצבעים:
ריבוי מגדירים לשם עצם או חפץ אכן אינו מעשיר. אולם בכל הנוגע למונחים או תובנות נראה לי כי ריבוי של מגדירים וערכים נרדפים - מעשיר ומשכלל את המחשבה, לא רק את השפה. והסיבה: ערכים נרדפים אינם זהים לגמרי, וכל אחד מהם מקבל משמעות מעט שונה המוגדרת במלה. זה הרבה יותר מ'צווי דינים', לפעמים יוצאים 'פינף דינים' לערך יחיד. (הגר"א עסק רבות בביאורי המילים הנרדפות, ובכך העשיר את המחשבה היהודית).
בקשר לבקיאות בניואנסים בקרב יושבי היכלי השן - נראה לי כי שליטי המחשבה וההשקפה מדברים מגרונך, אתה מוזמן לטעום בכוחות עצמך.
בקשר לעושר הלשוני של החזו"א והרב הוטנר: דוקא משם ראיה. הם השיגו יכולת לשונית זו רק בעקבות קריאה בספרות אחרת. (לגבי הרב הוטנר הדברים ידועים, הוא קרא באנגלית ה-כ-ל, לגבי החזו"א - ישנם רמזים עבים לכך שבסביבות גיל בר מצוה הוא נתפס זמן מה להשכלה, אין כאן המקום לפתוח ויכוח היסטורי בנושא. בכל מקרה השפה שלו היא 'משכילית' קלאסית).
מסתברא,
העובדה שהבאת רק תומכת בדעתי.
האפשרויות הבלתי מוגבלות שמעניקה השפה האקדמית, איפשרו לחולל תעלול וירטואוזי שכזה, שנעשה באופן מכוון, כמו דיפלומטים שמדברים שעה ולא אומרים כלום.
השפה היא רק כלי, נדרשת תמיד תבונתו של הקורא ושיפוטו אם יש בדברים תוכן אם לאו.
ה'ישיבישע אנגליש' היא תוצר של דבקות במסורת בריסקאית הנתפסת כמקודשת.
נשלח ב-6/4/2003 12:01
אקדמאי:
דווקא כאחד המעריך והמצוי בטרמינולוגיה האקדמית איני יכול לקבל את עמדתך באופן חד- צדדי.
אין ספק שבכל ענף מדעי, בו הצליחו ליצוק את עולם המושגים והמונחים של הענף לתוך תבנית מתמטית הועילה גישה זו ליצור מדע בעל יכולת להקנות רעיונות מושגים ותיאוריות באופן חד ומדוייק וכמובן גם בקיצור. הצלחה אכן קצר המדע בתחום המדעים המדוייקים הטבע והחיים. וראה את תורת היחסות עליו דנים כאן באחד האשכולות המיותרים כאן בפורום, כשגם אלף מילים לא יועילו להסביר את מה שקבעה התורה במספר משוואות מתמטיות.
דומה ודוגמא בולטת לפער שנוצר בין שימוש בשפה אינטואיטיבית לשפה מתמטית ניתן לראות בדף הגמרא בב"ב שבו באופן מביך, מנסים המפרשים המשתרעים על אלפי מילים להסביר את משפט פיתגורס, ללא הצלחה יתירה.
כידוע לך בוודאי, במדעי הרוח היו ניסיונות שונים להקנות תכונות מתמטיות לתחום הפילוסופיה (כפי שהצליחו לעשות בענף הלוגיקה) הניסיונות הללו כשלו בקול רעש גדול, קנט והגל הם דוגמאות לכשלונות מפוארים.
כך גם בתחום מדעי החברה (?) בו הנך מתמקד. הניסיונות ליצוק את תכניה לשפה מתמטית אינו עולה יפה ובסופו של דבר רב השימוש בשפה אינטואיטיבית ושרירותית העשוייה להשתנות מכותב לכותב ומחוקר לחוקר. כך שהתופעה עליה הנך מצביע אינה כך בהכרח. ישנם חוקרים היכולים להבהיר את רעיונותיהם בשפה הדוקה וקצרה. אחרים לעומת זאת, ולצערי ייתכן ודווקא הם הרוב, אינן מצליחים להבהיר את דבריהם ללא הקדמות רבות ומעיקות, הליכה סחור וסחור וריבוי דברים.
לי אישית נראה שהכתיבה הבהירה הינה כשרון אינדיוידואלי שאינו קשור דווקא ל"אקדמיה" אלה שציינת הינן כשרונות בולטים אך לא מייצגים של מאות חוקרים אחרים אקדמאיים למהדרין אך עילגים, מבולבלים וחסרי מיקוד.
