הדף היומי (ע"ז): זכויות יוצרים ברפואה

במסכת עבודה זרה, כח/א, למדנו (מתורגם לעברית):

רבי יוחנן חלה בצפדינא. הלך אצל מטרוניתא אחת. עשתה [טיפול] ביום חמישי ובערב שבת.
אמר לה: ומה עם מחר? (כלומר, מחר לא אוכל לבוא, ומה הטיפול שצריך לעשות למחלה?).
אמרה לו: אינך צריך.
[אמר לה]: ואם אצטרך, מה יהיה?
אמרה: הישבע לי שלא תגלה.
נשבע לה: לאלקי ישראל לא אגלה!
גילתה לו.
למחר, יצא ודרש לפני הציבור [את עשיית התרופה].

קשה לומר שהסיפור הזה מציג את ר' יוחנן באור חיובי לפני הקורא המודרני. המטרוניתא ריפאה אותו, והוא גמל לה בכך שרימה אותה, שדד ממנה את הידע המקצועי שלה, וגם סידר אותה במה שנראה לה כשבועה.
אם ננתח את מעשהו של ר' יוחנן, נראה שיש לנו, הקוראים המודרניים, שלוש שאלות עליו.
א. כיצד נשבע לשקר?
ב. כיצד לא חשש לחילול ה'?
ג. כיצד רימה אותה וגילה את סודה?

שתי השאלות הראשונות נשאלות בידי הגמרא.
א. ר' יוחנן הטעה אותה בלשון השבועה. אם היה אומר: באלקי ישראל, לא אגלה, הרי המלים "באלקי ישראל" מהווים לשון שבועה (וגם אז הדבר תלוי בכוונת האומר, וזה נושא לא פשוט בפני עצמו). כפי שאמר, הוא פשוט לא נשבע לא לגלות...
ב. מה בדיוק גורם כאן לחילול ה'? לפי קושיית הגמרא, חילול ה' ייגרם בשעה שהאשה תאמין שהוא הפר את שבועתו. ולכן, הגמרא מסיקה שחייבים לומר שר' יוחנן, לאחר ששמע ממנה את סוד הטיפול, מייד הסביר לה שהשבועה לא חלה, והוא עומד לפרסם את סודה, ברבים, בחינם.
לעומת זאת, חילול ה' שעלול להיגרם למי ששומע את הסיפור מבחוץ, ולומד כי ר' יוחנן סידר את האשה – לא נחשב כאן לשאלה. יתכן שזה תלוי בשאלה אם רמאותו של ר' יוחנן היתה מוצדקת. וזו השאלה השלישית.

למרבה הצער, השאלה השלישית לא טופלה בגמרא. אין לנו ברירה אלא להתמודד איתה בפני עצמנו.
שימו לב כי השאלה מתעוררת לפי הנחות היסוד שלנו. אם נצייר לעצמנו את הרופאה כמי שנשדדה בידי ר' יוחנן, זו שאלה אחת. ואם נצייר אותה לעצמנו כמי שמונעת טיפול הכרחי רפואי ממי שזקוק לו, ואינה מוכנה אלא להעניקו תמורת תשלום גבוה, זה כבר משהו אחר. אבל איני מבקש להציג כאן את ר' יוחנן כרובין הוד יהודי, שגוזל את הרופאים בעלי הסוד לטובת העניים החולים.

נראה לי שהגילוי של ר' יוחנן מתבסס על כמה הנחות יסוד, שנוגעות לשאלות מודרניות מאד, המתעוררות סביב הנושא הסבוך שנקרא "זכויות יוצרים".
ואלו הן השאלות שניתן לנסות להסיק לגביהן מן הסוגיה:

א. האם יש זכויות יוצרים, או בעלות, על טיפול רפואי, שמציל חיי אדם?
ב. האם זה משנה אם האשה המציאה את הטיפול, או גילתה אותו? כלומר: אם היא פיתחה משהו חדש, או יישמה חומרים קיימים? או אם היא קיבלה את סוד הטיפול ממוריה?
ג. האם זה משנה אם היא היתה יהודיה או גויה?

יתכן לומר – ואיני בא להכריע – שר' יוחנן סבר שאין זכויות יוצרים על טיפול רפואי, גם אם נניח שיש זכות יוצרים על המצאה כלשהי. מדוע? לפי שיש מצוה להציל חיי אדם. לפיכך, הגזילה של הסוד הרפואי היא, לאידך גיסא, דרך להציל נפשות רבות. אסור היה לה לאותה מטרוניתא לשמור לעצמה את הסוד, והוא, שחשף אותו ברבים, תיקן את העוולה שעשתה היא. והרי לפעמים אין עצה להתגבר על עוולה אלא בחוסר יושר מסויים, כפי שהוציא ממנה את הסוד במרמה (ואונקלוס תירגם במעשה הברכות של יעקב, מרמה=חכמה).

מן הסוגיא לא ברור מה היה טיבו של הטיפול. בהמשך, הגמרא מנסה לשער מה היה טיבו של טיפול זה. המשותף לכל התרופות הוא שהן היו מיזוג של חומרים קיימים, לא המצאה חדשה לגמרי. האם בשעה שמדובר בהמצאה חדשה לגמרי, זה אחרת? אין הכרע מן הסוגיא.

לגבי הנושא של רמאות, לא נוח בעיני לחלק שר' יוחנן התיר לעצמו לפרסם את סוד הטיפול כיון שהיא היתה גויה. גזל של גוי נתון במחלוקת תנאים שהיא גם מחלוקת ראשונים. יש אוסרים בשל חילול ה', אם הדבר מתפרסם (תוס') ויש אוסרים לגמרי, (הרמב"ם). ושיטה אחרונה היא בעיני עיקר.

בזמננו, יש חברות רפואיות שמפתחות פטנטים של תרופות. יש כאלו שמשקיעות בבחינת תרופות סבתא נדירות ועתיקות, מגלות את המנגנון שעומד מאחוריהן, והופכות אותו לתרופה חדשה. ויש כאלו שמפתחות תרופות חדשות לגמרי, כמו אנטיביוטיקות חדשות, תרופות לסרטן ועוד.
המקובל הוא שחברה כזו מקבלת פטנט על ההמצאה שלה, והיא מוכרת את התרופה שלה באופן בלעדי בסכום הנראה בעיניה.
רק במקרה אחד שידוע לי היה איום על חברה שישתמשו בפטנט שלה בלי רשות. וזה קרה כאשר לחברה שוויצרית היתה תרופה לאנתרקס. בארה"ב היתה בהלת אנתרקס, אם מישהו זוכר, והיו זקוקים לחיסונים בכמויות שלא היו בידי החברה המפיקה. באמריקה דנו אם להפר את הפטנט (ובסוף לא עשו כלום).
האם יש בסיס הלכתי לפטנט כזה, לפי הגמרא שלנו? האם מי שיחשוף את סוד התרופה ויפיץ אותו ברבים יעשה עוולה לפי ההלכה?

יש לזכור כי יש כאן גם תקנת שוק (שצריך לבדוק אם היא על דעת חכמים). פיתוח של תרופה עולה ביוקר, איני יודע כמה. אם החברה לא תקבל פטנט, לא ישקיעו בפיתוח. זה נימוק נוסף לכל מה שכתוב בסוגיא, שיכול להצדיק שמירת בעלות על תרופה. יתכן שר' יוחנן, אילו היה נתקל במצב כמו שלנו היום, לא היה מגלה את הסוד, אפילו לו הסוד היה בידו.

לפיכך, מן הסוגיא ניתן להוציא, לא באופן הכרחי, אלא באופן משוער, את המסקנות הבאות:

1. אין זכויות יוצרים על טיפול רפואי. אם תרצו, מפני שרפואה היא מצוה, ואם תרצו, מפני שהמצאה רפואית אין עליה בעלות.
2. אבל כל זה אינו אמור אלא ביישום של חומרים קיימים. פיתוח של חומר חדש עשוי להיות נתון לדינים אחרים.
3. אין הבדל בין יהודי לגוי לגבי זכויות יוצרים.
4. יש מקום לדון שראויה להיות תקנת שוק שמבטיחה פטנט לחברה שמפתחת טיפול או תרופה חדשים לגמרי, כי זה בסך הכל טובת הציבור.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לאור האמור יש לעיין בעובדה שהרמב"ם עסק לפרנסתו ברפואה, מכיון שלא רצה ליהנות מתלמוד תורה על פי שיטתו הידועה ודבריו החריפים בענין זה.

לאמיתו של דבר, יש הבדל גדול ופשוט בין הנאה מתלמוד תורה להנאה מעסק הרפואה. בת"ת הרי מלבד הדין של מה הוא בחנם אף אתה בחנם, יש גם איסור הנאה מ"תגא דמלכא" כמבואר במשנה אבות. ואילו ברפואה דין זה מבוסס (כפי שציינו נו"כ השו"ע) על הדין (ב"ק פא ב ועוד) "והשבותו לו - זה אבידת גופו".

לפי זה ברור שאצל גוי אין דין השבת אבידה מותר לקחת שכר, וממילא הרמב"ם הי' רופאו של מלך.

מאידך יש כמובן לעיין אם בכלל מותר לרפאות גוי, שהרי אסור לרפאותם כמבואר בע"ז שם וביו"ד סי' קנד. ולפי המבואר בשו"ע שם, דוקא בשכר מותר ליילד וכו'.

וא"כ מיהודי לא לקח הרמב"ם כסף רק דמי בטלה. ובענין זה יש לעיין אם לישמעילים מותר בלי שכר, שכן אין הם עובדי אלילים. וגם יש לציין לשיטת המאירי הידועה, שלבני הדתות הגדורות מותר בכל אופן. (ועל זו עצמה יש לפתוח אשכול)

וכאן המקום לכתוב התיזה ההיסטורית שעלתה ברעיוני זה עכשיו. בדרך כלל ידוע, שגדולי ספרד כמו הרמב"ם הרמב"ן הרשב"ץ ועוד עסקו ברפואה למחייתם. ואילו בני צרפת ואשכנז עסקו למחייתם בהלוואה בריבית לעכו"ם. והדברים ידועים למדי והרבה מחקרים נכתבו על כך.

בדרך כלל מוסבר תופעת הרפואה כעדות לפתיחותם של בני ספרד למדעים, לעומת סגירותם של בני אשכנז צרפת (דבר שבהחלט נכון, אך יש לשאול מה גרם לכך: האם הפתיחות גרמה ללימוד רפואה, או הרפואה הביאה לפתיחות). אולם כעת עלה ברעיוני שהסיבה שנדחפו בני ספרדש לעסוק ברפואה, שהרי תחום הרבית לא הי' פתוח כלל לחכמי ישראל שגרו בסביבה מוסלמית ולא הלוו ברבית כלל, לכן הוכרחו לעסוק בפרנסה נקי' ומרוויחה שיש לעסוק בתורה בצדה.

מאידך אלו שגרו בסביבה נוצרית יכלו להרויח לחמם בקלות ע"י שימוש כבנק לסביבתם הנוצרית.

הצד השווה שביניהם? שניהם עסקו בתחום שליהודים בינם לבין עצמם אסור, ורק לגוויים מותר.