דוד: החטא והתשובה (עיונים בתנ"ך)

הפרק נפתח במסע מלחמה של בני ישראל כנגד אחד האויבים השכנים שלהם, ממלכת עמון. הצבא, בראשותו של השר הנאמן יואב, שליווה את דוד בכל דרכו, נמצא מעבר לגבול. דוד, שהיה אמור להיות בשדה הקרב יחד איתם, נשאר מאחור, בארמון המלוכה. חשוב להסביר כי דוד לא היה מן המלכים שנותרים בבית ומניחים לאחרים לנהל את מלחמותיהם. אבל בפרק קודם מסופר כיצד העם דאג לשלום המלך וכמעט אילץ אותו לוותר על יציאתו לקרב בראש העם, כפי שנהג בגיל צעיר יותר.
קורא זהיר יחוש בתגובה הסמויה למחצה של המחבר על הנהגה זו. הנביא, כדרכו, רומז עליה בעדינות רבה. כיצד? הוא מזכיר את שתי העובדות, שלכאורה אין ביניהן קשר, בפסוק אחד: העם בשדה הקרב - ודוד בארמונו.
קשה יותר לעמוד על כוונת המחבר גם לאחר שמזהים את הרמז. האם יש כאן ביקורת על דוד, שאינה מוצדקת לפי הנאמר בפרק קודם, או שהרמז בא ללמד על התחושה הקשה שוודאי הציקה למלך גיבור הקרב שנאלץ להישאר בבית ולהניח לאחרים להילחם עבורו? ואולי הכוונה היא לרמז על שני הדברים גם יחד?
אם נרשה לעצמנו לגלות מעט מן ההמשך, עובדה זו תהיה חשובה מאד בהמשך הסיפור.
עד כאן הרקע. עכשו מתחיל הסיפור.

לעת ערב, קם דוד מעל משכבו. חז"ל חשו ברמז עדין נוסף שמצוי כאן. לעת ערב קמים מהשינה? דוד, לפי המדרש, נהג לקום מוקדם מאד בבוקר ולהתפלל. איני מכיר לכך אישוש מן הכתובים, אבל הדברים הולמים את אישיותו. אז מה קרה הפעם? מדוע קם דוד כה מאוחר? האם לעובדה שהעיר התרוקנה מחלק מאנשיה, ודוד נותר מאחור, היה קשר לכך?
דוד מתהלך על גג ארמונו. מדוע? כאן נבדלים ביניהם הפרשנים הנאמנים למסורת והפרשנים שמחפשים להכפיש. אנו מדגישים: לדוד לא היו מניעים קלוקלים. מסתבר שלמרות השעה, היום היה חם, וקריר היה ונעים על הגג. אבל מנקודה זו ניתן היה להשקיף אל כל העיר. ולא לחינם אמרו חז"ל שלא טוב שאדם יגור במקום גבוה מדי, שמשקיף מלמעלה אל בתי כל השכנים האחרים...
דוד עומד על הגג, ועיניו נופלות על אחד הבתים, שם אשה רוחצת, והיא "טובת מראה מאד".
שוב, יש לדעת כי אותה אשה, שנכיר בהמשך בתור בת שבע אשת אוריה, לא היתה מחוסרת צניעות. היא לא ישבה להתרחץ במקום פתוח לעיני הבריות. היא עשתה זאת בחביון ביתה, אבל ניתן היה בכל זאת לראותה – מזוית מסויימת, אחת ויחידה, מן הגג הגבוה של ארמון המלך.
ודווקא באותה שעה, ודווקא בנסיבות אלו, עמד דוד על הגג בדיוק במקום הלא נכון...
חז"ל, שביקשו להבהיר נקודה זו, עשו זאת כדרכם במשל ציורי. דוד, לפי סיפורם, ירה חץ כלפי עוף פורח, והחץ פגע בוילון שהיה משוך על חלון ביתה של בת שבע והסיט אותו הצידה...
דוד אינו עומד בנסיון. למחרת, לאחר התלבטויות קשות, שהנביא עובר עליהן בשתיקה כהרגלו, אין הוא מצליח להתגבר על עצמו. הוא מבקש לדעת מיהי אותה יפת תואר. ואחד מעבדיו מגלה לו: זו בת שבע בת אליעם, אשת אוריה החתי" (פסוק ג').
נסיון חדש בא על דוד. עתה הוא יודע מיהי האשה שראה אתמול. כפי שאמרו חז"ל, אין יצר הרע שולט אלא במה שהעינים רואות, והעינים והלב סרסורי עבירה הם. דוד שולח מלאכים (=שליחים), ומביא אותה אליו. היה זה בדיוק בליל טבילה. בת שבע היתה "מתקדשת מטומאתה". אז היה המעשה, ולאחריו מחזיר אותה המלך כלעומת שבאה. "ותשב אל ביתה".

מה חשב דוד? מה חשב "נעים זמירות ישראל" שנכשל זה עתה בחטא כה חמור?
מה חשבה בת שבע? אשת איש, שנאנסה בידי המלך בעצמו? הנביא אינו דן בשאלות אלו כלל. הוא מתיר לנו, כרגיל, לחשוב בעצמנו ולנסות להגיע למסקנות.
ננסה לחשוב, אם כן, בעצמנו, כפי שהנביא מזמין אותנו לעשות.
לאחר הכשלון, שוררת בין השנים שתיקה. בת שבע יוצאת אל ביתה, לחיות את חייה מחדש. דוד ישתדל לחזור לשגרת חייו, לשכוח את הכשלון כאילו לא היה.
אך מה יקרה מעתה בין בת שבע לבין בעלה? לפי שתיקת המחבר, נראה שדוד הניח שניתן להשאיר את המצב כפי שהוא. לפי ההלכה של חז"ל, בת שבע היתה אנוסה, ולכן היתה מותרת לבעלה. אבל כיצד יכולים להיראות החיים בבית שבו האשה נאנסה בידי המלך, ועתה עליה לחיות מתוך העלמת הדברים מפני בעלה?
שלושה פסוקים חלפו מאז תחילת הסיפור, כה הרבה התרחש בינתיים, אך הדרמה שלנו רק בתחילת דרכה.

הגענו אל הפסוק הרביעי.
הימים חלפו והפכו לחודשים. הצבא, עם אוריה, נמצא עדיין בשדה הקרב, תחת פיקודו של יואב. אך עתה מתבררת האמת העגומה – הנוראה – לבת שבע. המעשה נושא את תוצאותיו. הריהי מעוברת. לאחר שלושה חודשים, אפשר כבר להכיר בסימנים החיצוניים. והעולם שמסביב אינו טיפש. כיצד ייתכן שאשה, שבעלה בצבא, תהיה בהריון?
בימינו, הפתרון הראשון שהיה עולה בדעתה של האשה הוא לבצע הפלה. פתרון זה לא עלה בדעתה של בת שבע, או שחשבה עליו ודחתה אותו מייד. במקום זאת, היא פונה אל השותף הראשי לעבירה, אל דוד המלך.
אין היא יכולה ליצור איתו קשר ישיר. ארמון המלך סגור בפני זרים, בפני נשים, ובמיוחד בפניה. אבל היא מצליחה למצוא שליח ולהעביר את המידע למלך. "הרה אנכי".
גם דוד אינו חושב עוד על הפלה. ואולי זה כבר מאוחר מדי. יש רק פתרון אחד, מכוער אבל אפשרי. צריך להחזיר את הבעל משדה הקרב, לשלוח אותו להיות עם אשתו, כדי שיחשוב שהילד – שלו.
וכך נוהג דוד. הוא שולח שליח ליואב, ומבקש לקבל אליו את אוריה.

מה חשב יואב? מה חשב אוריה? אין לדעת. מותר למלך להזמין לוחם בכיר כמו אוריה – אנו למדים עליו מן ההמשך שהיה מחשובי הלוחמים, ואולי מסיבה זו ניתן לחיתי להגיע למעמד נכבד בעם ישראל. מסתבר שהיה גר או גר תושב. האפשרות האחרונה נראית יותר, לפי שעדיין כינוהו "החיתי", או שמא רצה שיכנוהו כך – אפשרות שעולה בקנה אחד עם התנהגותו בהמשך.
אוריה מגיע אל ארמונו של דוד. דוד מזמין אותו לשיחה ושואל אותו על המצב בשטח. "לשלום יואב ולשלום העם ולשלום המלחמה". גם ברגעים אלו, שדוד מחכה לרגע שיוכל לשלוח אותו לביתו כדי להשלים את המלכודת ולטהר את שם בת שבע הנאנסת, הוא אינו שוכח את הפרופורציות. ראשית, שלום המצביא, ידידו הנאמן. שנית, שלומם של החיילים. ורק לבסוף, תוצאותיו הזמניות של המאבק הנמשך.
השיחה הסתיימה. דוד אינו מוצא עוד דברים לומר לאוריה. הוא פוטר אותו מעל פניו: "רד לביתך ורחוץ רגליך" (פסוק ח').
יתכן שכאן טעה דוד. יתכן שעד כאן לא חשד אוריה במאומה, למרות שיתכן גם ששמועות חלפו בעיר על מה שהיה בין אשתו לבין המלך. אבל המשפט האחרון הזה גילה טפחיים ויותר. "רד לביתך". וכי צריך לומר לחייל שחזר משדה הקרב שילך אל ביתו, אל אשתו היפהפיה והאהובה? וכאילו אין די בכך, מוסיף דוד ומרמז לו: "רחוץ רגליך". ביטוי עדין שעשוי לרמז על דברים שהצנעה יפה להם. מדוע צריך המלך להזכיר לו את הדברים האלו? האם הדאגה לשלומו של החייל הגיבור באה כאן לידי ביטוי – או שיש כאן משהו נוסף?
ואולי – וזה רעיון נועז, פרוע – דוד רצה לרמוז לאוריה שלא הכל בסדר. למרות שהתכנית שלו, להניח לאוריה לבוא אל ביתו, היתה הטובה ביותר בנסיבות הקיימות, דוד איש האמת לא היה מסוגל להניח לעצמו לבצע אותה עד הסוף? לא בלי לאפשר לאוריה לעמוד על האמת ולהתנגד? אולי קיווה דוד שאוריה יגלה את האמת ויצא נגדו, כפי שבאמת היה מגיע לו לפי תחושת ליבו הפנימית?
שני גברים מתלבטים במצב בלתי נסבל. אוריה ער לניואנסים הדקים בשיחתו של המלך. עתה, לאחר השלמת השיחה התמוהה, הוא מתבונן לאחריו, ורואה שיירה של מתנות ששולח דוד לביתו. "ותצא אחריו משאת המלך". האם יש כאן הערכה מצידו של המלך לחייל הנאמן שלו, או שיש כאן שוחד, אתנן, לבעל שיעלים עין מן הכשלון וישתף פעולה? או שמא רגשות האשמה של דוד, שהיה אדם אצילי לאין שיעור, הם שבאו כאן לידי ביטוי?
שוב, שתיקתו של המחבר מונעת ממנו לדעת אם ראה כלל אוריה את בת שבע. מסתבר שלא. אוריה מבין יפה מה נעשה לו. הוא יודע כי אם יהיה בביתו, אפילו אם לא יהיה עם אשתו, יתלו הכל את הילד – בו. הוא ייחשב לאביו. הוא אינו רוצה בכך. האם הוא רוצה לבייש את המלך, את אשתו, להוקיע את הממזר שעומד להיוולד? אין לדעת. הוא נשאר לישון בארמון, כאחד העבדים. וכפי שנראה בהמשך, הנהגה זו הולמת מאד את אישיותו. יש שהקרובים לליבו, שעליהם הסתמך כל ימיו, פוגעים בו - והוא כועס ונוקם. ויש שהללו פוגעים בו - והוא משפיל ראש וכאילו אומר: עכשו אראה לכולם כיצד פגעתם בי על לא עוול בכפי. היא היא מידתו של אוריה.
דוד לא שאל מה עשה אוריה. אולי לא העז. אולי לא הספיק. השליח מספר לו כי אוריה נותר לישון בארמון. לדוד אין ברירה. הוא חייב להמשיך בתוכנית שכפויה עליו. הוא מזמן אליו את אוריה, ושואל אותו מדוע לא ירד אל ביתו.
"הלוא מדרך אתה בא. מדוע לא ירדת אל ביתך?"
יש דו שיח שמסתיר מאחוריו כה הרבה. גם דוד וגם אוריה יודעים מה עומד על הפרק. אוריה יודע מה רוצה דוד. דוד יודע שאוריה יודע. אבל הוא מתחנן לפניו, בלי מלים, שיסכים למשחק, שיגונן על אשתו, על כבוד המלך.
ראוי להדגיש כאן את ההבדל בין מלכי אומות העולם ונשיאיהם לבין דוד. כשלון חד פעמי היה לדוד, מכל מלכי ישראל, וראו את ההבדל בין הנהגתו לבין הנהגת שאר אומות העולם. אחשוורוש היה לוקח לעצמו את בת שבע, ויתכן שאפילו לא היה טורח להרוג את אוריה. מוחמד היה מצווה להרוג את אוריה בתואנה של גילוי מלאך, ולוקח לעצמו את האלמנה. קלינטון היה שומר איתה על קשר חשאי גם אחר כך. ודוד – דוד משפיל את עצמו בפני אוריה כדי שיצילו יחד את כבודה של האשה האנוסה.
ואוריה מסרב. והוא מנצל את היתרון שמעניק לו מעמדו על פני המלך, ומעליב את דוד בפניו באשמת פחדנות.
"הארון וישראל ויהודה ישבים בסכות", מכריז אוריה, ואנשי המלך שומעים. "ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חנים - ואני אבוא אל ביתי לאכל ולשתות ולשכב עם אשתי? חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה!"
לא רק דוד מכיר את אמנות הרמיזה. אוריה מאשים את דוד בפחדנות – למרות שהכל יודעים שהוא נאלץ להישאר בירושלים על כורחו. הרי זו ביקורת לפחדנות של דוד במישור אחר לגמרי, זה שהשניים נאלצים לדון בו בשפה של רמזים בלבד.
ולא רק הצבא בסוכות. גם הארון. ארון ה' אינו נמצא בירושלים, מזכיר אוריה. ודוד ממהר לשכוח את דיני התורה, את עשרת הדיברות, את "לא תנאף".
"אדוני יואב ועבדי אדוני (יואב)" בשטח, ממשיך אוריה. אנו, שאיננו בקיאים בכללי הטכס והדיפלומטיה של התקופה, איננו רואים בכך שום עוון. אבל חז"ל, שהכירו יותר את כללי השיחה לפני מלכים, ידעו שעל מלים כאלו משלמים בעונש מוות. אין מכנים את עבדו של המלך "אדוני", גם אם הוא המצביא החביב ונאמן ביתו. אוריה מרשה לעצמו הרבה, כי זו ההזדמנות היחידה שלו לנקום בדוד, לפחות במלים.
והוא מסיים בהבהרה: הוא לא יתן יד להציל את אשתו מביזיון. בניגוד לדוד, שרק רמז לו "לרחוץ את רגליו", הוא אומר זאת במלים מפורשות, שכמותן לא היו מקובלות לא בעם ישראל ובאותה תקופה גם לא בעמים אחרים. "לשכב עם אשתי? חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה!".
דוד מבין.
הוא לא יוכל להגן על האשה שחטא לה כה הרבה. ואולי – ומסתבר, כפי שנראה מן ההמשך – שהוא עדיין אוהב אותה בליבו, למרות כל מאמציו לשכוח אותה. למרות המאבק היומיומי לא להיכשל שוב.
מה יעשה עכשו? יש לו רק אופציה אחת כדי להציל את בת שבע.
האם אוריה מבין מה שעשה? האם הוא מבין שחרץ גזר דין מוות על עצמו?

דוד נותן לאוריה עוד הזדמנות. אולי בכל זאת ירצה לרדת אל ביתו. אבל אוריה בשלו.
המלך עושה מאמץ. הוא מזמין את אוריה אליו, את האיש שאינו יכול להסתכל בפניו מרוב בושה, מאכיל אותו ממיטב שולחנו ונותן לו לשתות לשוכרה. האם אוריה השתוי ישכח את החלטתו ויחזור הביתה?
לא, הוא נשאר לישון בין העבדים.
שליטתו העצמית של אוריה אינה נשברת. הוא לא ילך אל ביתו. תצא האמת לאור! תתגלה העוולה שעשו לו המלך – ואשתו.
הפור נפל. העלילה תמשיך הלאה, כמו טרגדיה יוונית – בינתיים.
דוד מכין את המזימה הבאה. הוא כותב מכתב אל יואב.
" הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו ונכה - ומת".
דוד מפקיד את המכתב בידי אוריה ושולח אותו אל יואב. (יד-טו).
דורות על גבי דורות קראו את שני הפסוקים האלו, ולא ראיתי באחד מן המפרשים שעמד עליהם.
מה באמת תיכנן דוד?
דוד רצה להרוג את אוריה, רצה להרוג אותו בלי שידעו שהיה זה רצח מתוכנן. הוא יישלח לשדה הקרב, למרכז הלוחמה, ואז ינטשו אותו חבריו ויניחו לו למצוא את מותו לבדו.
זו היתה תוכניתו של דוד, אבל זה היה רק הרובד הגלוי שבה.
הסתכלו שוב בפסוק יד:
" ויהי בבקר ויכתב דוד ספר אל יואב וישלח ביד אוריה".
מדוע ספר? בהמשך נראה כי מסרים הועברו בעל פה.
ומדוע ביד אוריה? מדוע לא בידי אחרים?
כיצד ניתן להפקיד מסמך כה מרשיע בידי האדם שנידון למוות בבגידה שפלה?
מדוע לא חשש דוד שמא אוריה יפתח את המכתב ויקרא מה שכתוב בו?
האם לא יחשוד אוריה – האיש שעמד על מזימתו של המלך לשכרו ולגרום לו לבוא אל ביתו כדי להציל את שם אשתו – כי למלך מזימה חדשה נגדו?
האם לא יחשוד אוריה כי המלך ירצה להתפטר ממנו?

התשובה המתבקשת בעיני היא כפולה.
אוריה באמת פתח את המכתב וקרא בו.
וזה בדיוק מה שרצה דוד.
דוד לא רצה במות אוריה. הוא השלים, בלית ברירה, עם העובדה שהולד עלול להחשב לממזר. הוא לא הצליח להגן על בת שבע.
אבל הוא רצה להציל את אוריה. התנהגותו של אוריה בבית המלך, החוצפה שלו, העידו כי סופו להתנגש עם המלך. הסוף היה יכול להיות אחד ויחיד: דוד יהיה חייב להרוג את אוריה.
אבל יש גם פתרון אפשרי אחר.
אוריה, הגיבור החיתי, יכול לקרוא על מה שדוד מכין עבורו. ואז – הוא יימלט. במקום לעשות את דרכו אל מחנה הצבא של יואב, הוא יערוק. הוא ימצא מקלט בחצרו של מלך אחר, שישמח לקבל את הגיבור היהודי, ויבנה לו חיים חדשים. כך עשה דוד עצמו, שמצא מקלט אצל פלשתים, בהימלטו מפני שאול. כך עשה ירבעם, אויבו של נכדו רחבעם, שנמלט מפני שלמה בחייו. וכך עשו גם בני אומות אחרות, כפי שמסופר בנביא במקומות אחרים. וכך מתועד גם בספרי ההיסטוריה של התקופה על מנהגים בחצרות מלכים אחרים.
זה מה שתיכנן דוד באמת עבור אוריה, האיש שהיה חייב להרוג – אך ביקש להציל את חייו, למרות המחיר האישי שישלם.
אבל אוריה קילקל לדוד את התוכניות שלו.
מבין כל הדמויות שמופיעות בספרי הנביא, בעיני אוריה הוא הטרגי והמודרני ביותר (במובן של המלט). הוא האדם הקרוב ביותר אלינו מבחינת אורח החשיבה שלו. הפסיכולוגיה שלו דומה לשלנו. הוא אדם גיבור ורב כוח, אך בשעה שעליו להתמודד עם עוול שנעשה לו, הוא מוכן למות ובלבד שלא ישתף פעולה עם המלך. הוא ימות, וישלים את המעשה המכוער של דוד.
וכך הוא עושה.
אוריה מוסר את המכתב לידי יואב. וחותם בכך, בשתיקה, כדרכו, על גזר המוות שלו.

שר הצבא הנאמן קורא את המכתב, ומבצע את הנאמר ללא שאלות נוספות.
האם ידע יואב מה קרה בירושלים? לא ידוע לנו אם היו שליחים נוספים שיצאו בין הצבא לבין הארמון באותה תקופה, אך אל לנו לשכוח שחלפו חודשים רבים בינתים. מלבד זאת, יואב יכול היה לחבר את העובדות. אוריה מוזמן במפתיע לארמון המלך. אוריה נשלח עם מכתב לההרג בקרב. אם היה משהו שהפליא את יואב, הרי זו העובדה שנעלמה מעיני רבים: מדוע דוד הפקיד מסמך מרשיע בידי אוריה.
אבל יואב היה אדם שמסירותו עלתה על כל מידה אחרת. כך אנו לומדים כאן, וכך אנו רואים בכל מקום שהוא נזכר בנביא. דוד ציווה – והוא עשה.
והוא גם הפליא במעשהו יותר מדוד. דוד ביקש להניח לו לבדו במערכה, כיון שאוריה הגיבור לא היה מת בנקל. יואב הציב אותו בעמדה מסוכנת, בה נהרגו גם אחרים, וגם אוריה. איש לא יחשוד שהיתה כאן מזימה, כפי שהיה קורה לפי התוכנית שהציע דוד. (האם דוד, שוב, רצה להכשיל את עצמו, להוקיע את עצמו? או שדוד איש האמת והחסד לא רצה לסכן עוד יהודים. די לו ברצח של אדם אחד. ויואב רצה לבצע עבודה מושלמת עבור המלך, והצדיק את עצמו, כמו בדורות מאוחרים יותר, בשם מניעת חילול ה'...).
אולי הפעם, אוריה לא היטיב להילחם כמו תמיד...
אוריה לא רצה לחזור הביתה בשלום. לא היה לו עוד בית. לא היה לו כלום, פרט לרצון למצוא את מותו, להוכיח שהוא טוב מן המלך דוד.
ואולי כל זה אינו אלא פירוש פסיכולוגי משלי, שלא היה ולא נברא?

אילו היינו רוצים להרשות לדמיון לפעול, היינו יכולים לצייר את אוריה משוחח עם יואב לאחר שזה קורא את מכתבו של המלך. את המבט המהיר שמשלח יואב באיש הנידון למוות, ואת מה שהוא קורא בעיניו. כי אוריה יודע – ומקבל את גורלו. בהתרסה, לא באהבה.
אבל, כאמור, זה מעשה דמיון שאין לו שום בסיס בכתובים, והוא מתאים יותר לעלילה מודרנית מאשר לסיפור המקוצר והעניני של התנ"ך.
כיון שהארכנו, לא נעסוק הרבה במסר ששלח יואב לדוד. נסתפק בהערות קלות:
מסר בעל פה – ולא בכתב. וכבר עמדנו על מה שמסתתר מאחורי המלים הקצרות.
יואב מוסר על התבוסה – הזמנית – ואינו מגלה מייד על מות אוריה. המלך ישאל מה קרה, ואז, תוך כדי שיחה, יגלה השליח כי גם אוריה מת.
כך יגן יואב על דוד מפני חשיפת המזימה המשותפת שלהם.
אבל השליח מגלה זאת מייד לדוד. צאו וחשבו מה עומד מאחורי השינוי. יש לזכור כי כל שינוי קל בין ההוראות לבין הביצוע מעיד על דברים שיש לעיין בהם.
האם הזכיר השליח את מותו של אוריה בגלל שמותו של חייל מפורסם וגיבור עושה רושם גדול? או, להפך, האם ידע כבר כל העם על מה שהיה בין דוד לאוריה? ואולי, אם הדברים היו מפורסמים, ידע עליהם אוריה עוד לפני שחזר אל ביתו? ואולי העובדה שיואב טרח לשלוח אותו מייד לאחר מות אוריה גרמה לו להירהורים וחשדות?
איני יודע. הבוחר יבחר.

דוד שומע על מות אוריה, ואומר: " כזה וכזה תאכל החרב" (כה).
אבל מה חשב בליבו? האם שמח, כי הבעיה חלפה לה בשלום? או שהצטער, שהסיפור של כשלונו לא יכול היה להסתיים ללא מותו של הבעל הנבגד?
בת שבע יושבת שבעה, ואז, לאחר האבל, דוד לוקח אותה אל ביתו. בעדינות מירבית, מספר הנביא על יחסו אל האלמנה. " ויאספה אל ביתו ותהי לו לאשה ותלד לו בן".
אפשר שריחם עליה, אפשר שריחם על הילד, בנו - ואפשר שסוף סוף הניח לאהבתו הגדולה אליה להתגבר עליו.
הטרגדיה נוסח יוון הופכת לסיפור עלילה מודרני.
אבל הסיפור לא נגמר.
יש דין ויש דיין בישראל.
"וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה'".

הפרק הבא מספר על התוכחה ועל התשובה.
וישלח ה' את נתן אל דוד.
נתן הנביא יוכיח את המלך. כיצד? באמצעות משל. ניתן להעתיק אותו מילה במילה. שום מספר מודרני לא ייטיב לתאר זאת יותר מאשר הנביא – והנביא בא לומר את דבר ה', וחיבור ספרותי לא העסיק אותו כלל...

שני אנשים היו בעיר אחת אחד עשיר ואחד רש.
לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאד, ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה.
ויחיה (=החיה אותה), ותגדל עמו ועם בניו יחדו. מפתו תאכל, ומכוסו תשתה, ובחיקו תשכב, ותהי לו כבת.
ויבא הלך לאיש העשיר.
ויחמל לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו
ויקח את כבשת האיש הרש, ויעשה לאיש הבא אליו".
דוד שומע את הסיפור, ונופל במלכודת.

"ויחר אף דוד באיש מאד ויאמר אל נתן:
חי ה' כי בן מות האיש העשה זאת!"...

ואז מגלה הנביא את הנמשל.
ויאמר נתן אל דוד:
"אתה האיש!"

ראו כיצד מוכיחים. ללא פחד מן המלך (להבדיל מהפעמים שבהן בא מעצמו, מתוך שיקוליו, כמו בפעם שביקש על שלמה להכתירו), מונה נתן את חטאיו של דוד. אך לפני כן הוא מזכיר לו את החסדים שעשה עימו ה'.
כה אמר ה' אלקי ישראל!
אנכי משחתיך למלך.
אנכי הצלתיך מיד שאול.
אתנה לך את בית אדוניך,
את נשי אדוניך
ואת בית ישראל ויהודה.
ואם מעט לך – אוסיפה לך כהנה וכהנה.

כה הרבה קיבל דוד, וכה הרבה הוא יוכל לקבל עוד.
אז – "מדוע בזית את דבר ה'"?
"את אוריה החיתי הכית בחרב, ואת אשתו לקחת לך לאשה, ואותו הרגת בחרב בני עמון".
ונתן מבטיח עונשים לדוד. ומעל כולם:
"אתה עשית בסתר, ואני אעשה את הדבר הזה נגד כל ישראל ונגד השמש".

ודוד עונה. מייד.
"חטאתי לה'"

ונתן עונה לו:
"גם ה' העביר חטאתך, לא תמות".
לא בעולם הזה, ולא בעולם הבא. עשית תשובה, ותשובתך התקבלה.

כמה מיהר דוד להודות על האמת. ואולי, כל ימיו המתין לרגע הזה, לכפרה.
והודאה מיידית זו עלתה לו כדי שיתכפר לו (ונעסוק בכך בפעם אחרת).

אבל פטור בלא כלום אי אפשר. ודוד נענש במות בנו הראשון מבת שבע.
שבעה ימים היה הילד הקטן חולה, ודוד התפלל עליו וצם עליו.אבל תפילתו לא נענתה, שהרי יצא הדבר מפי נתן. ואף על פי שה' מוחל וסולח, לא תמיד הוא מבטל את הגזירה.
כה הרבה השתדל דוד בעינוי נפש, עד שזקני ביתו פחדו לגלות לו כי הילד מת. מי יודע מה יעשה. רק מתוך לחשושיהם הבין דוד מה קרה. ואז, דווקא אז, הפסיק את הצום.
"בעוד הילד חי, צמתי ואבכה, כי אמרתי מי יודע. וחנני ה' וחי הילד. ועתה – מת. למה זה אני צם? האוכל להשיבו עוד?
אני הולך אליו, והוא לא ישוב אלי!".

כה אמר המלך, ואין לכם אבל גדול מזה.

ואז, לאחר מעשה, התפלל דוד מקירות ליבו:
"חנני א-להים כחסדך
כרוב רחמיך, מחה פשעי...

רציתי לכתוב פירוש על מזמור התשובה של דוד, אבל גיליתי שאין באפשרותי לעשות זאת.
אעיר רק על כמה נקודות.

דוד אומר:
לך לבדך חטאתי.

נכון, הרגתי את אוריה, וגזלתי את אשתו. עשיתי את יואב שליח לדבר עבירה, וחיללתי את ה' לכל הדורות.
אבל, ריבונו של עולם, למי חטאתי? לך, רק לך.

ואם תרצה, למרות שלא מגיע לי,
"תחטאני באזוב" – כטמא מת או כמצורע, החמור שבטמאים – "ואטהר".

"אל תשליכני מלפניך", שהרי זה בדיוק מה שמגיע לי. להפך. "השיבה לי ששון ישעך" כי ברוח נדיבותך אתה סומכני.

קראו, קראו בעצמכם. מהלב. כי כאן פתח לנו דוד מסלול לתשובה.

והוא מבטיח:

אלמדה פושעים דרכיך, וחוטאים אליך ישובו.
ובכך, אתקן את המעוות. מידה כנגד מידה. כנגד חילול ה' שבעברה, ילמדו ממני דרכי תשובה, וילמדו ממך, ה', כי חנון אתה ומרבה לסלוח. וגם אם הגדלנו לחטוא, סליחתך גדולה מכל עבירותינו.

לא לחינם אמרו חז"ל שלא היה החטא נאה לדוד, אלא שרצה הקב"ה ללמד על ידו כיצד עושים תשובה.

עוד לפני שאני קורא אני מוכרח להודות לרבינו המיימוני, ואני בהתפעלות מגודל ההשקעה והליבון אשר השקיע בעניין.
וכדי שלא אהא נמהר להשיב, אני רוצה לעיין בדברים כראוי, ואם לא היום אז בל"נ במוצ"ש, כי אכן ראוי לתת טעם וסדר והגיון נכון במאורעות דוד המלך איש הכינור וגבורת הרוח.