| נשלח ב-5/5/2003 10:04 |
 |
| |
אפשרות הכישלון אצל דמויות ההוד של העבר
אחת מהנחות היסוד שלנו בפרשנות לנביא ובלימוד התורה לדורות פרשנויותיה היא שהאבות היו אנשים גדולים.
זה דבר כה פשוט עד שכמעט אין צורך לכתבו. אך כיון שיש מחלוקת כיצד יש להבין את הכלל הזה, אני מציע לעסוק בו בנפרד.
לי עצמי יצא להיתקל באי הבנות כאלו. בשכבר הימים, פגשתי בנסיבות שאינן מעלות ומורידות לעניינו בחור חילוני צעיר. הלה דיבר איתי על הפרשה של דוד ואוריה ובת שבע, שנידונה פה בהתלהבות רבה. לפי סגנון ההתבטאות שלו, אפשר היה לחשוב שמדובר בעלילה הוליוודית, כפי שהגדיר כאן מישהו על דרך ההומור את הטעות האפשרית אצל מי שאינו זהיר בהתייחסות לנושא.
כדי לענות לו, עמלתי להבהיר לו את האנכרוניזם שנכשל בו. כיצד דימה את דוד למלך גוי, וכבר הזכרתי דוגמאות להנהגת אומות העולם בזה: אחשוורוש, מוחמד, קלינטון.
לאידך גיסא, הכבוד שאנו רוחשים לדוד המלך או לאבות עלול גם להטעות אותנו.
אני רוצה להציע סקירה היסטורית ומתודולוגית קצרה של פרשיה אחרת ופרשנותה לדורות. סקירה זו עשויה להראות כיצד ההרמנויטיקה שלנו פועלת למען המטרה של טיהור דמות האבות, וכיצד היא משתנה מדור לדור.
א. על ראובן מסופר שהלך ועשה מה שעשה לפילגש אביו יעקב.
הדברים נאמרים בקצרה מאד בפסוק, ומייד לאחריהם נאמר "ויהיו בני יעקב שנים עשר". יעקב, המחנך הדגול, הצליח במה שלא הצליחו אברהם ויצחק, כלומר לשמור על כל בניו במסגרת עם ישראל. לדעתי, היה זה גם מפני שידע להתעלם מחולשותיהם ומכשלונותיהם. וזה דגם לזמננו זה. אבל לא זה העיקר (וכתבתי זאת בגלל יקרת הנושא החינוכי בעיני).
אבל פשטות הפסוק היא שראובן נכשל בחטא חמור ביותר. למעשה, חמור אף מחטאו של דוד.
ב. כפי שמצאנו אמורא שטען שדוד לא חטא, מצאנו שאותו אמורא כמדומה לי טען אותה טענה כלפי ראובן.
גם כאן יפה ההנחה שלנו: כיצד יכול היה ראובן להיכשל בחטא זה, שכל אחד מישראל מרגיש שאט נפש ממנו?
אחד מגדולי סופרי אומות העולם, תומס מאן, ניסה לכתוב ספר עב כרס על יוסף. (הספר מתבסס גם על תירגום מדרשים לגרמנית בידי משכיל בן התקופה). באחד הפרקים הוא מנסה להסביר את יצר הרע שאחז בראובן. פרט לכך שכל פרשנות מעידה על טיב המפרש לא פחות מאשר על הנושא, ניתן לראות בדבריו את האילוץ הקשה להסביר כיצד שייך במעשה ראובן יצר הרע שהיה לדוד לפי הפרשנות הפשטנית ביותר (אני מקווה שדברי מובנים. לא הארכתי מסיבה מובנת).
ואכן, ניתן למצוא אצל הפרשנים שלנו את המוטיב שראובן לא הונע על ידי יצר הרע של עריות, אלא ביקש לבטא את מרירותו על היחס לאמו, לאה.
אבל זה עדיין לא מסביר את המעשה החמור ביותר שעשה.
ג. הפתרון שהתקבל במשך הדורות הוא להניח שמה שכתוב בפסוק אינו נכון לפי פשוטו. רש"י, הפרשן המקובל ביותר, כותב זאת מפורשות. מה שעשה ראובן הוא "לבלבל יצועי אביו". כלומר הפך את המיטה או משהו כזה.
קביעה כזו מנוגדת לקריאה פשוטה בחומש. אבל, לאחר דורות של פרשנות, אין בה משהו חדש ויוצא דופן. לא רק בעינינו, שהתרגלנו לראות ברש"י בסיס להבנה ראשונית של החומש, יותר מאשר תוכן המלים של הפסוקים, אלא גם לכל מי שלמד גמרא. האם אין אנו מפרשים את "עין תחת עין" בתור ממון? האם אין אנו רואים בכך את הפשט הפשוט של הפסוק? ואם ישאל השואל: מדוע אם כן נקטה התורה לשון מטעה? התשובה (שאיני זוכר אצל מי מצאתיה, אך היא נפלאה), היא: נותן התורה רצה שנדע שלפי חומרת המעשה, היה ראוי לדון אותו בעין תחת עין ממש, אך כמובן זה לא בא בחשבון, ולא נאמר ניסוח זה אלא כדי להראות לנו עד כמה הדבר נורא.
כך גם בראובן. הדבר לא היה ולא נברא, אך התורה באה להראות לנו עד כמה נורא היה מעשהו, פגיעה בחיים הפרטיים של אביו, עד שהוא נחשב לו כמעשה חמור עוד יותר.
ד. אם נעקוב אחרי התפתחות גישה זו במשך הדורות, נגלה שהיא הולכת ומתפתחת. אצביע על שני כיוונים.
1. באחד מספרי העלילות של מאות השנים האחרונות, כדוגמת ילקוט מעם לועז (אך איני זוכר אם זה הוא או אחר) מובא סיפור על יהודי פשוט שרצה להבין את מעשה ראובן. כלומר, מדוע בלבל את יצועי אביו. לאחר צער רב ואולי גם סיגופים, אותו יהודי זכה שבא אליו ראובן, בלבוש לבן מבהיק שקשה להביט בו, עם צבא מלאכים, להסביר לו את הכוונות הנסתרות והנעלות שהיו במעשה שלו.
איני מתייחס לשאלה אם המעשה היה ונברא, אלא למסר שטמון בו. גם המעשה של ראובן, שהצטייר לפי הניסוח שלי קודם כביטוי של תיסכול, הופך לפעולה שיש לה השלכות "רוחניות" נעלות. אולי היא טעות, אך היא טעות של אדם גדול.
2. באחד מספרי המוסר של אחד המשגיחים הידועים, הוא מזכיר במקום כלשהו את מעשה ראובן. ועל כך הוא אומר: ברור שראובן לא הפך את המיטה. מה פתאום. לא יעלה על הדעת. לכל היותר, ראובן הזיז קצת את הכר או את השמיכה. ותזוזה קטנה זו, אצל אדם גדול כיעקב, שהסדר היה חשוב אצלו ואולי גם מכוון כלפי דברים עליונים, נחשבה לו לראובן כ"בילבול היצועים".
צאו וראו, שאפילו עוון קטן כמו בילבול סדר המיטה נראה יותר מדי חמור בעיני אותו משגיח, עד שהוא, במלוא הכנות לדעתי, ממעיט בתכולה הגשמית של המעשה, תוך שהוא מבליט את הפגיעה המוסרית.
כמדומה לי ששתי דוגמאות אלו מראות היטב כיצד ההנחה המוקדמת שלנו לגבי מה שניתן לצפות מהאבות מכתיבה לנו את היחס לעקירת הפשט הפשוט של סיפורי התורה.
היכן נמצאת האמת ההיסטורית. עלי להודות שבניגוד למעשה דוד, קשה לי הרבה יותר לקבל את סיפור ראובן כפשוטו. גם איני רוצה לעסוק יותר מדי בצד הזה של הסיפור. לא לחינם הורו חז"ל שלא לתרגם את הסיפור באזני עם הארץ שאינו מבין עברית אלא ארמית. מצד שני, איני סבור ששתי הגירסאות שהובאו בפסקה ד' לעיל קרובות לאמת ההיסטורית של החומש.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2003 10:16 |
|
| |
מיימוני היקר יישר כוח על העלאת הנושא.
ההערה אחת - כמבואר באשכול שקרים קדושים, וממוסד לנו ברמב"ם פרק חלק, שענייני שכר ועונש והעסק בהם אינו לצורך האמת ובירורו, אלא להמריץ דלי השכל והקטנים.
כמו כן מובן הדבר שאם ילד קטן ישמע על אבי האומה או אחד מבניו שחטא חטא המתואר בתורה, עלול לבוא מכך נזק, לכך יש לטשטש את הדברים וכמבואר באשכול הנ"ל גם עד כדי שקר מפורש.
לכן ברור שנשארה הלגיטימיות והחובה לפרשן לחכמים את הדברים כאמור בתורה וכאשר רצתה התורה שיובן הדבר מאליו.
אגב, גם מה שרש"י אומר בלבל יצועי אביו, עדיין אינו שולל מלרמוז את הרמז הדרוש.
ולגבי עצם חטא ראובן, סתם שאלה, מה הם ההוכחות שראובן היה אדם גדול? ומה ההוכחה שאין לפרש את מכירת יוסף כקנאה מאפייתית? שבטי י-ה אומר שמהם התמסדו שנים עשר פלגים המשוייכים לד', כל אחד מאתנו משוייך.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2003 10:25 |
|
| |
נקודה נוספת
כיום מרוב קידוש מדומיין של דמויות ההוד פי שתיאר היטב מיימוני, בר חושבים שאין אנו יכולים להבין מעשיהם כלל וכלל.
כאיזון לכך, בל נשכח שהרמב"ן מחליט מדעתו על כמה פעמים בהם לדעתו חטאו האבות, ובעקבותיו הולך גם הרב הירש.
התפיסה שלהם שכל האנשים ההם, היו כאחד האדם המוכרים, אך אם אנו מניחים שהיו צדיקים גדולים, הרי שזה מתבטא שמשאם ומתנם היה ביושר ובצדק באופן טבעי תחושתם את בריאת אלוקים היתה גדולה ואיתנה בנאמנותה וכו'. קשה לי להאמין שהאבות הסתגפו או צמו משבוע לשבוע או גלגלו עיניהם לאחור בעת התפילה. בדרך כלל הדברים הנ"ל הם אלה שמאפשרים לומר ולהרגיש "לאו מעלמא הדין הוא", וכיוון שלא ידוע בשום מקום על הנהגות כאלה אצל האבות אין לחדש שהיה כך [וגם מטעמים אחרים] ושוב עלינו להניח ולהבין שהאבות היו יכולים להיות חברינו.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2003 13:04 |
|
| |
בעייה עמוקה הרבה יותר מצויה בסתירות הערכיות החמורות העולות מכל מקום בכתובים .
אנו רואים התנהגויות נאצלות, ומנגד, התנהגויות שפלות ביותר.
אנו רואים זאת גם בנורמות כפולות אצל אותם אנשים וגם בנורמות שהתורה מקנה לנו .
לגבי דוד המלך למשל, מדובר בסתירות קיצוניות עד כדי תימהון וסכיזופרניה .
אני מעדיף לא לפרט, מסיבות מובנות (שכמובן, יהיו שיחלקו עליהם) .
עתה, תישאל השאלה :
איך ניתן להסביר התנהגויות כפולות כאלו ?
ניתן להסביר, שהדמויות היו אותנטיות ופעלו באמצעות אינסטיקנטים עד כדי כך שלא היה להם שום בעיה לעשות דבר והיפוכו .יש בזה משהו יפה, אולי אפילו אמיתי יותר, יהיו שיוסיפו .
העולם התפתח מאז, כך יאמרו חלק מבאי הפורום, היום אנחנו מפותחים יותר, מאופקים יותר . אם הם כחמורים אנחנו כבני אדם .
זוהי פרשנות שובת לב (ערל), אבל היא מעוותת, מאחר ורואים מפורשות שמעשיהם של הדמויות התנ"כיות היו לא פעם מחושבים להפליא .
אז מה נשאר ? נשאר חוסר הבנה .
לא נעים לא להבין, זה כרוך ב"ביטול היש", בענווה אינטלקטואלית שאיננה אמורה להיות כעיקרון באשפתם של חכמים .
אבל לפעמים בענווה הזו טמונה האמת הגדולה.
ישאל ר' מיימוני וישאלו אחרים, אם כן, לא נוכל ללמוד מאומה מסיפורי התנ"ך ? לא יתכן שספר הספרים לא יהיה רלוונטי ?
התשובה תהיה שיכולים אנו להבין קטעים מהטקסט, יכולים אנו להבין חלק מהמכלול . יכולים אנו ללמוד ממסקנות הכתובים . להפנים את מוסר הנביאים (צמד מילים ששנוא עלי עקב קונוטציות מובנות) אבל לדעת תמיד שהמכלול יהיה נעלם מאתנו .
לזכור גם שבגשתנו אל חומרים קדושים ("רוחניות" אסור, "קדושים" מותר ?) עלינו לעשות זאת בחרדה, בענווה ותוך פרשנות מצמצמת .
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2003 13:12 |
|
| |
אני לא מכיר התנהגויות עם סתירות חמורות שאין הדעת סובלתם, לכל אדם רגעי חולשה, ואני יודע על גדולים וענקים שבתחומים מסויימים והקשרים מסוימים יש להם חולשה. אז מה?
אנחנו קצת ואולי הרבה מושפעים מהשלמות וההילה שאנו מחונכים לייחס לכל אשר מרן או גאון יקרא, ואז אנו עושים ק"ו בן בנו על דורות קודמים ומתחבטים. ידוע על אחד מתלמידי החזו"א שבאו ללקט אצלו סיפור4ים על החזו"א, אמר שמסכים בתנאי אחד, והוא שיובאו גם מקצת חסרונותיו של החזו"א, ואותו אחד היה אומר "אני הכרתי את החזו"א ואל תבלבלו לי את המוח" משהוא כזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2003 16:22 |
|
| |
בעלגולה
היכן "רואים מפורשות שמעשיהם של הדמויות התנ"כיות היו לא פעם מחושבים להפליא" יותר מבני זמננו?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2003 17:47 |
|
| |
בוגי,
אני חייב לציין שאני קצת מופתע מהשאלה, נראה מדבריך כאילו הנחת היסוד שלך שפעולותיהם לא היו רציונליות . זוהי הנחה שחייבת להוליך למקומות מאד מסויימים (ולאו דווקא שלילים).
לדעתי, אין ספור מקומות .
נקח כמה דוגמאות דווקא מדוד המלך, בדרך הפשט, כמובן.
עורמתו של דוד בסיפור אחימלך .
הצלת אנשי קעילא מתוך הנחה שיזכה לעזרתם בעתיד.
הצגת "המשוגע" מול מלך גת .
אלו דוגמאות .
אבל למעשה, ממש בכל עמוד .
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2003 17:56 |
|
| |
בעלגולה
לא הבנת אותי, כי כנראה לא חשת בהדגשת סוף המשפט 'יותר מבני זמננו'
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2003 18:12 |
|
| |
סליחה, אם כן . פשוט לא הבנתי .
קשה לי לעשות השוואות כאלה, אבל אין בהם צורך לתזה שבקשתי להציג .
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2003 18:22 |
|
| |
בעלגולה
אפרש את שיחתי ואת צורכה לתיזה שלך.
כמו שבזמננו אנו מכירים את המושג (השמולביצי) של 'אור וחושך' משמשים בערבוביא שהאדם עשוי רובדים, כך אז. אותו אדם האציל בהתנהגות מסוימת יכול להיות מושחת בהתנהגות אחרת כי אינו בהיר מספיק בהשקפותיו היסודיות (חוזר לויכוח על חכם ותם) לדעת שהיושר (או התאמה כסגנון וטו) אחד הוא, כך אצל גדולי האומה מאז ומתמיד.
|
|
|
|
|
