מעשה דויד ובת שבע - מבוא כללי

מבוא לניתוח משפטי

לנקודת ראות משפטית ישנן יתרונות וחסרונות שניתן להתווכח עליהן. אולם בעיקר יש לה ייחודיות משלה באשר לצורה בה מנותחת הסוגיא. האמת המשפטית איננה זהה לאמת העובדתית ובוודאי שלא לאמת הספרותית. לענייננו נדגיש כעת שלוש נקודות ייחודיות למשפטן והן, חוסר משוא פנים, קבילות הראיות, והשאלות הלא רלוונטיות.

בכל מערכת משפט סבירה קיים הכלל הידוע כי אסור לו לשופט שתהיה לו דיעה מוקדמת על תוצאותיו הראויות של המשפט לפני שישמע את הצדדים וטענותיהם. חוסר משוא פנים נחשב בדרך כלל לאחד מכללי הצדק הטבעי וברור מאליו. במקרה של דויד ואוריה קיימים כיום והיו קיימים בעבר חוגים רבים שבקשו לטהר את שמו של דויד למרות האמור במקרא. זאת בעיקר משום שמסיבות דתיות או אחרות מסמל דויד עבורם דמות אידיאלית שאיננה מתאימה למתואר עליו. בקצה השני של הספקטרום היו וישנם אלו בעלי דיעות אישיות הפוכות או כאלו שהנאתם מבוססת על ניפוץ מיתוסים. הללו בקשו מסיבות נוגדות להשחיר את פניו של דויד בכל דרך אפשרית. בכל מקרה, ברור כי גישה משפטית נכונה חייבת בראש ובראשונה להתעלם מהשלכות התוצאה ולעיין בחומר לגופו.

נקודה שנייה היא עניין הראיות שניתן להשתמש בהן. מקובל כמעט בכל מערכות המשפט הידועות להציב מחסומים בפני הראיות שזכאי השופט לשקול. אם לא עברה הראיה את מחסום הקבילות, לא רשאי השופט לדון בה ולקחתה בחשבון. אפילו אם הראיה חדה ומוחצת, ואפילו נראה הדבר מוזר לאלו שאינם משפטנים, הראייה מתאיינת כאילו לא הייתה. הסיבות לחוסר קבילות זה יכולות להיות שונות. טענה אחת היא כי ראיה פלונית איננה אמינה מספיק כגון הפוליגרף או ראיות מדעיות אחרות. טענה אחרת היא כי יתכן והראיה עובדה וזוייפה בדרך לשולחן השופט כגון כלל הראיה הטובה ביותר או דרישת המסמך המקורי. לעיתים הראיה אסורה כדי להגן על ערכים אחרים. כגון העיקרון שאין מחייבים בן-זוג להעיד כנגד בן זוגו או עורך דין להעיד כנגד לקוחו. לפעמים אין פסול בראיה לגופה והבעיה היא בדרך בה הושגה ראיה זו. כך למשל קובע חוק הגנת הפרטיות הישראלי כי חומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות יהיה בדרך כלל פסול לשמש ראיה בבית משפט, ללא הסכמת הנפגע. שאלה חשובה ואולי עיקרית לעניינו היא אלו ראיות תתקבלנה. האם ניתן להתייחס לפרשנויות עתיקות וחדשות כאחד? האם ניתן להסיק ממשפט משווה המתייחס לשיטות משפט המתייחסות למזרח הקדמון? האם נוכל לתת ליד הדימיון המודרני לפרשן את שאירע לפני שלושת אלפים שנה במערכת חברתית שונה לחלוטין? וכן הלאה.

נקודה שלישית ייחודית לתפיסה המשפטית היא סילוק והתעלמות מכל אותן שאלות "לא רלוונטיות". בדרך כלל, דווקא אותן שאלות לא מהותיות הן הן המעניינות את הציבור. מנקודת ראות משפטית מניעיו של הרוצח שביצע את עוולתו אינם משנים. מנקודות ראות אחרות, אלו בדיוק ובעיקר אלו הן השאלות המעניינות.

ניתן דוגמא לשאלה לא רלוונטית אחת והיא היחס בין אוריה החיתי לאשתו בת-שבע קודם להתערבות דויד. ניתן לטעון ויש המרמזים כי מערכת היחסים ביניהם הייתה כבר הרוסה ממילא. הנישואים לא היו אלא על הנייר בלבד. אפשר להקצין ולטעון כי אוריה מסיבותיו הוא סירב לתת לבת שבע גט אלא העדיף למרר את חייה כמידת האפשר. אחרי ככלות הכל, הבעיה של סרבני גט ידועה לא מהיום. ייתכן וזוהי הסיבה האמיתית שכשהגיע מהמלחמה אל דויד לא ירד בלילה אל ביתו. נקודת ראות זאת תראה את בת שבע כאשה סובלת ואולי אפילו אשה מוכה המדוכאת קשות על ידי בעלה. הרומן עם המלך הוא קרן אור ותקוותה היחידה לצאת מחיים אומללים אלו. אם יוצג אוריה באור כזה, יתכן ותהיינה כאלה שלא תצטערנה במיוחד על מותו בשדה הקרב עם מואב.

ניתן כמובן לטעון את ההפוך בדיוק. בת שבע ואוריה חיו חיים מאושרים ושלווים יחדיו. רק התערבותו של המלך וניצול סמכותו ומעמדו גרמו להרס נישואיהם והריגת אוריה. אין אומנם בכתובים כל תיאור או אפילו רמז של התנגדותה של בת שבע למלך, אולם יחסי הכוחות אינם שווים. דויד הוא גבר מנוסה בהוויות העולם, בעל כוח ומעמד מסנוורי כל עין בעוד שבת שבע היא נערה צעירה ותמימה שבעלה איננו נוכח לידה. מדובר פה בניצול מחפיר של תמימות ואמון על ידי בעל הכח והמשרה. ועדיין לא התייחסנו לאוריה המסכן כעת את חייו בשדה הקרב בשל אותו מלך ממש.

וזוהי כמובן רק אחת משלל השאלות "הלא רלוונטיות" לצורך ניתוח משפטי. למשל, האם רק במקרה התרחצה בת שבע באותה עת בה דויד מטייל על ארמונו לעת ערב? או שמה היה כאן מעבר לכך? בספרות המסורתית ישנן דעות חלוקות בעניין זה. אחת רואה בכך אירוע שאירע שלא באשמתה ובלשון הכתוב:

"אמר רב יהודה אמר רב: לעולם אל יביא אדם עצמו לידי ניסיון, שהרי דוד מלך ישראל הביא עצמו לידי ניסיון ונכשל…… בת שבע הייתה חופפת ראשה מאחורי מסך, בא השטן ונדמה (לו לדויד) כציפור, שלח בו חץ, פגע במסך (והתהפך) ונתגלתה (בת-שבע) וראה אותה"

מאידך גיסא, קיימת דיעה שונה לחלוטין. על פי מדרש אחר:

"בכל יום הייתה (בת-שבע) לובשת בגדי שיראים, אלף בשחרית ואלף בצהריים ואלף בין הערביים, והיתה מתקשטת במאה וחמישה בשמים והייתה מתעטפת באלף ומשונים אצטליות של זהב, והיה עומדת כנגד דויד כדי שיראה אותי ויצביר לה פנים. וכיוון שראתה שלא היצביר פנים, עלתה לגג וישבה לה ערומה והייתה רוחצת על הגג כשהיא ערומה"

אין זה חשוב לענייננו איזה מדרש קרוב יותר לאמת העובדתית. הניתוח המשפטי כלל לא מתייחס לשאלות מעין אלו. אין ספק שמנקודת שיפוט מוסרית, ספרותית, פמיניסטית, דתית, חשוב לנו מאוד לדעת את טיב היחסים בין אוריה לבת-שבע, את מעורבותה בעניין, ועוד שאלות רבות אחרות. אולם כל אלו כמעט ואינן רלוונטיות לדיון המשפטי.

מאמרנו כמובן איננו הראשון שעסק בכך. נציג כעת שני פרשנויות מעין-משפטיות שניסו לעשות זאת. האחת עתיקת יומין בת לפחות 1500 שנה, והשניה חדשנית מתקופתנו אנו. שתיהן כפי שנראה לא נותנות פתרונות משביעי רצון וזה המצב לגבי רוב הנסיונות הללו.

ברוב המקורות המסורתיים מוזכר חטאו של דויד כעובדה קיימת. ניתוח ליגאלי אחד אבל המופיע כבר בתלמוד נקט גישה שונה והוציא את דויד חף מפשע. נזכור שהיה צורך להתייחס לשתי עבירות חמורות לכאורה אותן ביצע דויד ניאוף, ורצח. עבירות שהדין עליהן היה עונש מוות, לכל הפחות, העונש הרשמי.

הפתרון מתחלק לשניים. ראשית נאמר כי בת שבע באותה עת הייתה פנוייה. סברה זו התבססה על הקביעה שכל לוחמי בית דויד שיצאו למלחמותיו כתבו גט על תנאי לנשותיהן. כדי להבין את מהותו של גט זה צריך לזכור שההלכה היהודית מקפידה מאוד על דיני האישות. אשה שנעלם בעלה מכונה "עגונה" ואינה מותרת להינשא עד אשר יוברר אם אכן נפטר הבעל. כל עוד הבעל בחיים אין האשה מותרת להנשא ואפילו ברח בכוונה תחילה למנוע ממנה את הגט.

גט זה של לוחמי בית דויד נכתב כפתרון לבעיית העגונות. דהיינו, נשים שבעליהן יצאו למלחמה ונעלמו. מכיוון שכך הרי לא ברור אם נהרגו, אם נפלו בשבי, או לעיתים פשוט ברחו מרצונם. על פי הגט הנ"ל, במידה ונהרג לוחם או נעדר ללא ידיעה עליו, הרי אשתו הייתה מגורשת. אלא שלפי תנאי הגט היו גירושים אלו תופסים למפרע מיום החתימה עליו, אולי כדי למנוע התלבטויות לגבי הזמן המדוייק של כניסתו לתוקף.

ממילא עולה כי במידה ונהרג חייל כלשהו בעת המלחמה הייתה אשתו גרושה למפרע וזאת בלי קשר לסיבה ממנה נהרג. אם לכן נהרג אוריה, הפכה בת שבע לגרושה מרגע שיצא למלחמה. ממילא יחסיו של דויד עימה היו במסגרת המותר ולא נעברה העבירה של אשת איש.

השאלה השניה היא הריגתו של אוריה. לצורך כך נקבע כי אוריה היה מורד במלכות, ובתור מורד במלכות חייב היה מיתה. קביעה זו התבססה בראש ובראשונה על דבריו של אוריה לדויד "ואדוני יואב" בדברו על הסיבה מדוע לא ירד אוריה לישון בביתו. מי שקורה את תשובתו רואה כי אכן היא מחוצפת יחסית. אין תקדים במקרא לכך שחייל או סתם אזרח קורא לשר הצבא "אדוני" ולא למלך. ולא זאת אלא שהוא מעז פניו בפני המלך עצמו. מכך בקשה הגמרא ללמוד כי היה מורד במלכות. אחרים מוסיפים לכך את העובדה שאוריה לא מילא אחרי הוראתו/פקודתו של דויד לרדת לישון בביתו. ממילא מהווה סירוב פקודה זה מרידה במלכות.

מהיות תשובה זו משפטית גרידא, אין היא עוסקת כלל בשאלת מוסריות התנהגותו של דויד עם בת שבע. ממילא גם אין להיכנס לדקדוקי עניות כיצד הוצא להורג אוריה, ומדוע בוצע הכל במסתרים ובחשיכה. אין ספק שהסבר זה משרת את מטרתו, זיכוי דויד מעבירות פליליות קשות שלכאורה עבר. כמו בכל משפט פלילי, התוצאה הסופית של הזיכוי היא החשובה, גם אם בדרך הושחרה מעט דמותו של הנאשם.

הבעיה בפתרון זה היא היותו מאולץ קימעה. אחרי ככלות הכל אין כל ראיה למנהג זה של לוחמי בית דויד לכתוב גט לנשותיהם. לא ברור כלל עד כמה ואילו סוג גיטין היו נוהגים אם בכלל לכתוב באותה תקופה. גם ההסתמכות על דבריו של אוריה כדי לקבוע את מעמדו כמורד במלכות החייב מיתה רחוקה מלהיות הגיונית.

אם נחזור לנקודות שציינו קודם הרי נדמה שפיתרון מעין משפטי זה סובל מכל הבעיות שהצבענו עליהן. יש לבעליו כוונה ברורה להוציא את דויד צדיק בדינו, הראיות שהוצגו רחוקות מלהיות חד משמעיות, וישנו עיסוק בשאלות שזכרן לא בא בכתובים כגון מנהגי הגיטין של לוחמי בית דויד רק כדי למצוא סימוכין לתיאוריה. מבחינה משפטית גרידא לוקה ביאור זה בחסר.

הטייה זו מופיעה גם במקרים אחרים בהם נראה שהכותבים מנסים להציג את דויד באור שחור יותר מהעולה מהמקורות. כך למשל מציג ניתוח מעין משפטי מימינו אנו את דויד כרודף נשים אשר סיפור בת-שבע איננו לגביו אלא אחד מני רבים, כרודף שלטון וכוח, ועוד כמה וכמה תכונות בלתי חיוביות. המחבר מפטיר כמובן מאליו את אשמתו של דויד לאירוע ומחליט מסיבות שלא נומקו כראוי כי "אחריותו המשפטית של דויד, כרוצחו של אוריה, ברורה".

המחבר בנקודה זו הולך בעקבות שיטתו המגמתית בספר שמטרתה הינה להשמיץ ולהשחיר את התנהגותו של דויד. הן באשר ליחס בין דויד לבית שאול, הן באשר ליחס בין דויד למיכל בת-שאול, הן באשר לדרכי עלייתו של דויד לשלטון, וכאמור אף בעניין דויד ובת שבע. המחבר אף מגדיל לעשות ומשווה את מעשי דויד למעשי אחאב המלך בעניין כרם נבות היזרעאלי. אלא שבעוד שאחריותו הפלילית של דויד ברורה לו משום מה, בעניין אחריות אחאב דווקא הוא מתלבט לא מעט.

שוב, גם פרשנות זו לוקה בכך שאיננה מקיימת תפיסות בסיסיות של הגישה המשפטית. המחבר הוא בעל דיעה קדומה כלפי התוצאה, הראיות שהוא משתמש בהן הן בעייתיות ורחוקות מלהיות משכנעות, והמסקנות מסתמכות ומבטאות הכרעות לא מבוססות בשאלות לא רלוונטיות לחלוטין.

כדי להימנע מהתקלות שדוגמתן הבאנו למעלה, ננסה במחקר זה להקפיד בדקדקנות על כל הנדרש מניתוח משפטי ענייני. כמו בכל מקרה משפטי, ניתוחנו יחולק לשני חלקים, העובדתי והמשפטי. בחלק הראשון ננסה לעמוד על העובדות הצריכות לענייננו במידת האפשר שניתן לעשות זאת. כמובן, יש להקפיד הקפדה יתירה על סוג הראיות הקבילות בהן נשתמש ועליהן נסתמך. בחלק השני ננסה להסיק את ההשלכות המשפטיות של העובדות אליהן הגענו.



"אין כמו עפולה בלילות"

העובדות כפי שהן נקבעות מהמקורות שבידינו


סיפור דויד ובת שבע מופיע בתנ"ך שלוש פעמים בלבד. שניים מהפעמים הם קצרים יחסית ואינם מוסיפים רבות. אולם בכל מקרה מן הראוי להתייחס אליהם. הראשון הוא מזמור בתהילים המיוחד למקרה (תהילים פרק נא' הכולל 21 פסוקים). כותרת המזמור היא "למנצח מזמור לדוד: בבוא אליו נתן הנביא כאשר בא אל בת שבע". המסורת מייחסת את כתיבת מזמורי התהילים לדויד עצמו אולם יש בכך פקפוקים רבים. זהו אחד מאותם פרקים הקשורים למאורע בחיי דויד שכמותם יש לא מעט. בכל מקרה, הפרק עצמו עוסק רק בבקשת מחברו סליחה וחנינה מאלוקים. דהיינו, אין חולק כי דויד ביצע חטא הידוע לכולם, והמזמור עוסק בנסיון כפרה. ממילא אין הדבר עוזר לנו בנקודת המבט אותה אנו מבקשים.

איזכור שני מופיע בספר מלכים (מלכים א' פר' טו' פס' ה'). פסוק זה דן בהתנהגותו של אחד ממלכי יהודה, אביה בן רחבעם נכדו של שלמה ונינו של דויד. הפסוק מבקר את התנהגותו של אביה שלא הלך בדרכי ישרים ובלשונו:

ויֵּלֶךְ בְּכָל חַטֹּאות אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה לְפָנָיו וְלֹא הָיָה לְבָבוֹ שָׁלֵם עִם יְהֹוָה אֱלֹהָיו כִּלְבַב דָּוִד אָבִיו: (ד) כִּי לְמַעַן דָּוִד נָתַן יְהֹוָה אֱלֹהָיו לוֹ נִיר בִּירוּשָׁלָם לְהָקִים אֶת בְּנוֹ אַחֲרָיו וּלְהַעֲמִיד אֶת יְרוּשָׁלָם: (ה) אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהֹוָה וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי.

איזכור זה המופיע בדרך אגב לחלוטין מראה כפי הנראה שחטא אוריה היה ידוע כפי הנראה למחבר. אולם מעבר לציון העובדה, גם מקור זה איננו יכול לעזור לנו.

אוריה החיתי עצמו מופיע פעמיים ברשימת הגבורים אשר לדויד אך לא מעבר לכך, כך שגם מכך איננו יכולים ללמוד דבר.

המקור העיקרי שלנו לסיפור דויד ובת שבע נשאר לכן פרקים יא' ו-יב' בספר שמואל א'. מדובר בחמישים ושניים פסוקים קצרים יחסית המכילים פחות משמונה מאות שמונים מילים. פסוקים העוסקים בסיפור אנושי המכיל אהבה, קנאה, בגידה, מתח, מלחמה, נאמנות, ועוד. חומרים אשר מיטב הסופרים בעולם יצרו מהם ספרי ענק וכאן תומצתו וזוקקו למועט המכיל את המרובה.

היות ומדובר בסיפור, ממילא רוב הניתוחים שעסקו בכך השתמשו בכלי הניתוח הספרותיים. אנשי הספרות עסקו במבנה העלילה, בטכניקות הספרותיות השונות, בהשוואתם ליצירות ספרותיות אחרות, בניסיון להבין את כוונת המחבר, וכן הלאה. חובה היא לציין כי החרות שנטלו להם חוקרי המקרא בפרשנות העובדות, היא כאין וכאפס לעומת החירות שנטלו להם חוקרי הספרות בניתוח סיפור קצר זה.

האמת הנה שישנן סיבות לפרשנויות רבות. סיפור דויד ובת שבע מובא לנו במקרא בקצרה ובדרך נייטראלית לחלוטין. בניגודו לשיפוט המוסרי שישנו בקטעים רבים במקרא, אין כאן כל חריצת דין או קביעה ערכית כלשהי על מעשיהם של דויד ובת-שבע. יתירה מכל, ישנם פערים רבים ושאלות מטרידות בסיפור שאין לנו עליהן כל תשובה ונמנה כמה מהן בלבד.

- האם נמתחה ביקורת על דויד על כך שלא יצא עם יואב וצבאו למלחמה? אלא נשאר בירושלים?
- מה הייתה עמדתה של בת-שבע בפרשה?
- מדוע קרא דויד לאוריה? האם כבר בזמן הקריאה תכנן להיפטר ממנו?
- האם ידע אוריה את אשר נעשה? או נשאר בתמימותו? ומה ידע דויד על ידיעת
אוריה?
- מה הייתה פקודתו המלאה של דויד לאוריה? ומדוע?
- האם ביצע יואב את הפקודה אם לאוו?
- מה הסיבה לשוני בסיפורים בין דברי יואב לשליח, לבין דברי השליח לדויד?


התמיהה לגבי חוסר עובדתי זו גוברת אם נזכור כי המספר המקראי הוא בדרך כלל מה שנקרא בספרות "המספר הכל יודע". קרי, דבר לא נעלם מעיניו כולל מחשבותיהם של אנשים, פרטי פרטים שאינם ידועים אלא לצנועים, וכן הלאה. יש אף שטענו כי תכונה זו של המספר המקראי, היותו יודע כל ובעל סמכות החלטית, היא היא התכונה המרכזית של הספרות העברית. כדבריו של שטרנברג (Sternberg) בעניין זה בדברו על המספר המקראי:

''He thus establishes himself in the strongest position conceivable, one unrivaled in the annals of literature since, again, it uniquely combines the sources of authority attaching to otherwise incompatible models of narration. For he wields the authority of supernatural knowledge and of empirical evidence, of inspiration (or convention) an tradition, of the divine performer and of the human observer, of the mentor and of the ''son'' meeting other sons on their common ground.''


המסקנה הברורה היא כי אותו מספר ביקש מסיבות עלומות עמו שלא להרחיב יתר על המידה. נקודות מסוימות ביקש דווקא לעמעם ולא לתת להם תשובה חד משמעית. דווקא בשל כך יהיה כל ניסיון השלמה של העובדות בעייתי, וייתכן גם ואיננו שלם.

למרות זאת, אין אנו פטורים מלנסות תחילה לברר את כל העובדות ולמצות מהן את ההכרחיות לשם הניתוח המשפטי. לצורך כך, ולאור קוצרו של הסיפור, ננקוט בדרך המקובלת ונצטט מספר פסוקים כל פעם ואחריהם נביא את מסקנתנו העובדתיות.

(א) וַיְהִי לִתְשׁוּבַת הַשָּׁנָה לְעֵת צֵאת הַמְּלָאכִים וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יוֹאָב וְאֶת עֲבָדָיו עִמּוֹ וְאֶת כָּל יִשְׂרָאֵל וַיַּשְׁחִתוּ אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַיָּצֻרוּ עַל רַבָּה וְדָוִד יוֹשֵׁב בִּירוּשָׁלָם:
(ב) וַיְהִי לְעֵת הָעֶרֶב וַיָּקָם דָּוִד מֵעַל מִשְׁכָּבוֹ וַיִּתְהַלֵּךְ עַל גַּג בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיַּרְא אִשָּׁה רֹחֶצֶת מֵעַל הַגָּג וְהָאִשָּׁה טוֹבַת מַרְאֶה מְאֹד:
(ג) וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי:
(ד) וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ:
(ה) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתִּשְׁלַח וַתַּגֵּד לְדָוִד וַתֹּאמֶר הָרָה אָנֹכִי:

השאלה הראשונה שיש לשאול היא האם משתמעת נזיפה סמויה לדויד על כך שאין דויד צר יחד עם יואב וכל אנשי ישראל על בני-עמון. במקום זאת שוכב דויד למנוחה בצהרי היום ומסתובב על גגו באפס מעשה.

אכן, מספר פרשנים ראו בכך גנאי לדויד, כדברי המלבי"ם "שעל ידי זה שישב המלך בביתו ולא הלך בעצמו ללחום מלחמת ה' בא מעשה לידו". אחרים בקשו לטעון כי הפסוק מראה על דאגתו עקב המלחמה. ברור שאין בידינו ראיות לא לכאן ולא לכאן.

אולם גם אנו מבקשים להציע הצעה. כידוע, לא ניתן לאמר על דויד כי התחמק ממלחמות. בפרק הקודם מסופר על הקרב הגדול שערך דויד כנגד הדדעזר וכל חיל ארם. קרב שבו אסף דויד את הצבא ויצא בראשו לקראתו. אלא שבמקרה שלפנינו מדובר על מלחמת מצור כנגד בני עמון. מלחמת מצור התייחדה בכך שדרשה פרק זמן ארוך ולעיתים שנים ארוכות עד שהעלתה פירות. על פי המקרה שלפנינו, בנו הראשון של דוד מבת-שבע (שמת אחרי לידתו) ואף בנו שלמה נולדו לפני שנכבשה רבת. אם כן מדובר במצור של לפחות שמונה עשרה חודש אם לא יותר. אין להתפלא על כך שכן שומרון עמדה שלוש שנים במצור לפני שנפלה, וישנן דיווחים על זמני מצור ארוכים יותר. אשר לכן, ברור מדוע אין צורך ואין אפשרות כי דווקא המלך ישב כל פרק זמן זה יחד עם צבאו. רק כשמסתבר שהמצור קרוב לסיומו, מן הראוי שיגיע המלך לקרב המכריע. כך היה גם במקרה שלפנינו, כאשר יואב לכד את מעבר המים לעיר, קרה לדויד לבוא לסיים את המערכה. דויד גייס את כל שארית ישראל ועלה יחד עימם על רבת בירת בני-עמון וכבשה. ישנה חשיבות רבה להגדרת מלחמה זו כקרב מצור כפי שנפרט בהמשך.

השאלה השניה קשורה לתפקידה של בת שבע בפרשה. כפי שהראינו כבר מקודם XXX הרי ישנה מחלוקת אם כל האירוע אירע כדרך אגב, או שמא עודדה זאת בת שבע בהתנהגותה. באותה צורה אין זה ברור מה הייתה בדיוק מערכת היחסים בין בת-שבע לבין בעלה אוריה קודם להיכרותה עם דויד. אין זה ברור גם אם הכיר דויד את בת-שבע קודם לרחצה על הגג. הפסוק עצמו איננו חד משמעי בנקודה זו. מה שעוד פחות ברור הוא האם מדובר במקרה חד-פעמי, או במערכת יחסים מתמשכת. גם פה הסיפור מגלה טפח ומכסה טפחיים. ישנן הרבה סיבות שבעטיין אנשים מטיילים על הגגות או בגנים ולא כולן לא לגיטימיות. אולם פשט הכתובים הוא שההיכרות ביניהם קרתה באופן מקרי לחלוטין.

שתי נקודות עובדתיות נראות כברורות. ראשית, אין שום רמז כלשהו לכפיית היחסים על בת שבע. מערכת היחסים בינה לבין דויד הייתה בהסכמתה המלאה. שנית, אין חילוקי דעות כי בת שבע הרתה לדויד. תגובתה של בת שבע הייתה להודיע לדויד את הבעיה ולהניח לו למצוא לה פתרון. הפסוק מדגיש כי בת שבע "מתקדשת מטמאתה" (דהיינו, טובלת אחרי המחזור), כך שאין אפילו ספק שהאב הוא דויד בלבד ולא אוריה.

תגובתו של דויד היא הזמנת אוריה אליו לירושלים, והפסוקים הבאים מספרים על כך.

(ו) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶל יוֹאָב שְׁלַח אֵלַי אֶת אוּרִיָּה הַחִתִּי וַיִּשְׁלַח יוֹאָב אֶת אוּרִיָּה אֶל דָּוִד:
(ז) וַיָּבֹא אוּרִיָּה אֵלָיו וַיִּשְׁאַל דָּוִד לִשְׁלוֹם יוֹאָב וְלִשְׁלוֹם הָעָם וְלִשְׁלוֹם הַמִּלְחָמָה:
(ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְאוּרִיָּה רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ וַיֵּצֵא אוּרִיָּה מִבֵּית הַמֶּלֶךְ וַתֵּצֵא אַחֲרָיו מַשְׂאַת הַמֶּלֶךְ:
(ט) וַיִּשְׁכַּב אוּרִיָּה פֶּתַח בֵּית הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְלֹא יָרַד אֶל בֵּיתוֹ:
(י) וַיַּגִּדוּ לְדָוִד לֵאמֹר לֹא יָרַד אוּרִיָּה אֶל בֵּיתוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה הֲלוֹא מִדֶּרֶךְ אַתָּה בָא מַדּוּעַ לֹא יָרַדְתָּ אֶל בֵּיתֶךָ:
(יא) וַיֹּאמֶר אוּרִיָּה אֶל דָּוִד הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:
(יב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אוּרִיָּה שֵׁב בָּזֶה גַּם הַיּוֹם וּמָחָר אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיֵּשֶׁב אוּרִיָּה בִירוּשָׁלַם בַּיּוֹם הַהוּא וּמִמָּחֳרָת:
(יג) וַיִּקְרָא לוֹ דָוִד וַיֹּאכַל לְפָנָיו וַיֵּשְׁתְּ וַיְשַׁכְּרֵהוּ וַיֵּצֵא בָעֶרֶב לִשְׁכַּב בְּמִשְׁכָּבוֹ עִם עַבְדֵי אֲדֹנָיו וְאֶל בֵּיתוֹ לֹא יָרָד:

השאלה הראשונה העולה מייד על הפרק היא מדוע הזמין דויד את אוריה לירושלים. ברור שהמטרה הייתה לכסות על הריונה של בת שבע. אם ירד אוריה לביתו ניתן יהיה לטעון מאוחר יותר כי הוא אבי הנילוד. בזאת ימצא פתרון לבעיה הראשונית. אלא שאין תשובה לשאלה האם בכך ראה דויד את סיום הפרשה. דהיינו, האם כבר בשלב זה ביקש את בת שבע לעצמו, או שרק רצה לכסות על ההריון. יושם לב שאם נפתרת הייתה בעיית ההריון, יכלה עקרונית בת שבע להתגרש מאוחר יותר מאוריה ולעבור לדויד.

שתי פרשנויות אפשריות כאן, ולשתיהן אין תשובה חותכת. אלא שבכל מקרה התעוררה בעיה שכן אוריה סירב לרדת לביתו. בעניין זה ישנן תיאוריות רבות שהמשותף להן הוא חוסר הסימוכין בעובדות. יש הטוענים כי אוריה ידע על מעשי אשתו ולכן סירב לשתף פעולה עם תוכניתו של דויד. זו אולי הסיבה לכך שסירב לדויד ואף ענה לו בחוצפה יחסית. יתכן אף ובלילו הראשון בארמון לא ידע על כך עד שאנשי ארמון שונים גילו את אוזנו. אולם ברגע שנודע לו העניין, בקש לגרום לגילויו על חשבון המלך ואשתו גם יחד.

לעומת זאת יש הטוענים כי מדובר בהתנהגותו של חייל הרוצה להפגין את נאמנותו למלך ולשר הצבא. במיוחד אם אכן מערכת היחסים בינו לבין בת שבע הייתה מעורערת ממילא. היו שלמדו מהכתובים שדויד יידע שאוריה לא ירד אל ביתו היות וכבר חי בנפרד מאשתו.

לא ברור גם אם דויד הבין או ידע כי אוריה יודע את האמת. האם נודע לדויד שאוריה חושד במלך? חשד שלא ניתן להעלותו במילים משום שעצם החשד מהווה בגידה. לנו נראה שאוריה לא חשד בדויד משום שהדבר ההגיוני במקרה כזה היה להתעמת עם אשתו בת שבע, דבר שלא עשה כלל. ברור שאם אכן היה מסוכסכך עימה, לא ראה כל טעם לרדת לביתו.

יש לנו פה אם כן מספר סימני שאלה כפולים. לא ידוע לנו מה ידע אוריה והאם חשד בדויד ובת שבע, ולא ברור לנו גם אם דויד חשד שאוריה חושד בו במעשה הניאוף. למותר לציין שהמספר יכל בקלות ובמספר מילים לענות לנו על שתי שאלות אלו אך התחמק מכך. שתי האפשרויות תיתכנה, וספרותית שתיהן סבירות. בכל זאת, אין לנו כל דרך לדעת אי מהם נכונה ואי לא.

כשנוכח דויד שאוריה לא ירד על ביתו כפי שלא עשה שלוש לילות, החליט לשולחו חזרה יחד עם ספר שנתן בידו אוריה ליואב. וכאן מגיעה ההוראה הברורה והחד משמעית של דויד. דוד אומר ליואב להציב את אוריה במקום מסוכן, ואז להשאירו שם בודד כך שייהרג על ידי אנשי בני עמון.

לא ברור מהכתובים האם תכנן דוד מראש את ההוראה הזו או רק נגרר אליה בבחינת "עבירה גוררת עבירה". יש שטענו שמהלכיו פשוט הסתבכו מרגע לרגע. מלכתחילה ביקש לכסות על ההריון שלא היה מתוכנן, שבא אחרי פרשיה לא מתוכננת, ובסופו של דבר מצא עצמו נותן הוראה להרוג את אחד מגיבוריו החף מפשע.

(יד) וַיְהִי בַבֹּקֶר וַיִּכְתֹּב דָּוִד סֵפֶר אֶל יוֹאָב וַיִּשְׁלַח בְּיַד אוּרִיָּה:
(טו) וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר לֵאמֹר הָבוּ אֶת אוּרִיָּה אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה וְשַׁבְתֶּם מֵאַחֲרָיו וְנִכָּה וָמֵת:

אולם בכל מקרה, ההוראה של דויד ברורה וחד משמעית. דויד הורה לשר צבאו ונאמנו יואב לגרום למותו של יואב. זאת עשה בספר שבצורה אירונית ניתן דווקא בידי אוריה החיתי. אוריה מעביר במו ידיו את גזר דין המוות שלו עצמו למי שאחראי לביצועו.

גם פה היה מי שטען שכוונתו של דויד הייתה שונה. מטרתו הייתה כי אוריה יפתח את הספר, ולאחר שיגלה את הפקודה לחסלו יברח וייעלם. על פי גישה זו לעולם לא התכוון באמת כי אוריה ייהרג על ידי יואב. בין השאר משום שגם דויד הבין את חוסר ההיגיון בפקודה זו, והיה ברור לו ששום מפקד לא יציית לה בלשונה, ובוודאי לא יואב.

הרעיון מעניין אך אין לו כל סימוכין בכתובים. מעבר לכך, הוא מתעלם משתי עובדות חשובות. ראשית, לא ברור שידיעת הקריאה והכתיבה הייתה כה נפוצה עד אשר כל אחד יכל לקרוא באופן חופשי. במיוחד אם מדובר באוריה שהוא חיתי במקורו. שנית, הספרים היו כתובים על לוחות חרס שהיו לעיתים חתומים בצורה שאיננה מאפשרת פתיחתם בקלות.

אולם לענייננו אין עובדה זו משנה דבר. נראה שמבחינה משפטית הרי כוונתו של דויד בדבר מעשיו של אוריה איננה מעלה ואיננה מורידה. עובדה היא שפקודה כזו ניתנה ואין על כך חולק.

השאלה היא כעת כיצד יגיב שר הצבא יואב בן-צרויה על הפקודה. תשובת המספר ברורה וחד משמעית. יואב לא מילא את הפקודה כלשונה מסיבות שננסה לעמוד עליהן מייד. ובלשון הכתוב:

(טז) וַיְהִי בִּשְׁמוֹר יוֹאָב אֶל הָעִיר וַיִּתֵּן אֶת אוּרִיָּה אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם:
(יז) וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי:

פשט הכתובים ברור. יואב התעלם מפקודת דויד להפקיר את אוריה. אך במקום זאת הטיל יואב על אוריה החיתי משימות מסוכנות יחסית. ברור שלא ניתן היה לבוא אליו בטרוניא על כך שכן מאן דהוא היה חייב לעשות זאת. מעבר לכך, על פי תיאורו של אוריה החיתי קודם לכן, סביר להניח שלא הביע טרוניא אלא יתכן ואף התנדב לכך.

אנשי העיר יצאו להלחם עם יואב ובמהלך מלחמה רגילה מתו כמה מאנשי דויד כפי שקורה בקרבות בדרך כלל. אחד מאותם אנשים היה אוריה החיתי.

אין הסבר ברור בכתובים מדוע התעלם יואב מהפקודה המפורשת. ההיגיון הפשוט אומר שפקודה כזו נראתה לו מוזרה ולא הגיונית. סביר להניח שיואב לא היה בקיא בנבכי המתרחש בארמון המלך. הפקרת קצין מצטיין לא נראתה לו הגיונית. מה גם שלא ברור כלל כיצד היו מגיבים לכך הלוחמים האחרים כשהיו שומעים את הפקודה. אחוות לוחמים איננה מליצה גרידא כפי שלצערנו יודעים ישראלים רבים. לא ברור כיצד היו מגיבים האחרים שהיו שומעים לפתע מיואב פקודה מוזרה שכזו. סביר להניח שכל אחד מהם היה מתחיל לחשוש גם לגורלו האישי, והיה מסרב לביצוע רצח שכזה.

כבר המדרש תהה בסוגיא זו ושאל מי אלו שיסכימו להפקיר לפתע את קצינם. על פי אחת ההצעות, אכן שמע יואב בקול דויד וביצע את הפקודה ככתבה וכלשונה, וכמעט נהרג על ידי חיילי יואב. אלא שאז הראה להם את פקודתו המפורשת של דויד. כך ניצל יואב אולם פגע בדויד שכן פקודתו נודעה בציבור.

"את מוצא בשעה שכתב דוד ליואב (שמואל ב יא) הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו ונקה ומת עשה כך ונהרג נתקבצו כל ראשי החילים על יואב להרגו שהיה ראש הגבורים שכך כתיב בו (שם /שמואל ב'/ כג) אוריה החתי על שלשים ושבעה הראה להם את הכתב".

עלינו לזכור שיואב הראה מספר פעמים בהתנהגותו כי איננו חושש מדויד. הוא ואחיו אבישי הרגו את אבנר בן נר בניגוד לדעתו של דויד, הוא עצמו הרג את אבשלום למרות פקודה מפורשת שקיבל מדויד שלא להרוג את בנו, הוא זה שהתעמת עם דויד בצערו על אבשלום, הוא זה שהרג את עמשא בן יתר שנדמה היה כי דויד ממנה אותו על הצבא במקום יואב, הוא זה שקרא תגר על דויד כשביקש דויד לפקוד את כל ישראל, וכן הלאה.

ברור לכן כי פקודה זו לא נשאה חן בעיניו. פתרונו כפי שמוצג בטקסט הוא להציב את אוריה במקום מסוכן יחסית, הא ותו לא. אם יקרה דבר לאוריה, יצא ידי חובתו. ואם לא ייהרג אוריה, גם אז לתפיסת יואב יצא לידי חובתו. ואכן, אנשי העיר יצאו לפתע ותקפו את חיל דויד. יתכן ומאותו מקום מסוכן. בסופו של דבר כדרך שקורה במלחמה, נהרג גם אוריה החתי. אולם לעניינו המשפטי חשוב לציין כי אוריה נהרג כחייל בקרב ולא בדרך בה ייעד לו דויד.

אלא שעיקרה של מלחמה זו איננה פשוטה. פשט הדברים מדבר על תקרית שאירעה שבה נהרג כמה אנשים מצבא ישראל יחד עם אוריה. אלא שכאן אנו רואים אירוניה מסוימת מצד המספר המקראי. הוא מתאר לנו את המלחמה, ואחר כך שלושה אנשים הקשורים אליה. הללו הם דויד, יואב, והמלאך (השליח) ששולח יואב לדויד לספר על המלחמה. המיוחד הוא שאיש מבין השלושה איננו יודע את כל הסיפור. היחיד שמכיר את כל שלבי העלילה הוא המספר יודע כל המעביר אותה אלינו הקוראים בדייקנות. ונעבור על הדברים בלשונם.

(יח) וַיִּשְׁלַח יוֹאָב וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה:
(יט) וַיְצַו אֶת הַמַּלְאָךְ לֵאמֹר כְּכַלּוֹתְךָ אֵת כָּל דִּבְרֵי הַמִּלְחָמָה לְדַבֵּר אֶל הַמֶּלֶךְ:
(כ) וְהָיָה אִם תַּעֲלֶה חֲמַת הַמֶּלֶךְ וְאָמַר לְךָ מַדוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה:
(כא) מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה וְאָמַרְתָּ גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת:
(כב) וַיֵּלֶךְ הַמַּלְאָךְ וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לְדָוִד אֵת כָּל אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ יוֹאָב:
(כג) וַיֹּאמֶר הַמַּלְאָךְ אֶל דָּוִד כִּי גָבְרוּ עָלֵינוּ הָאֲנָשִׁים וַיֵּצְאוּ אֵלֵינוּ הַשָּׂדֶה וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם עַד פֶּתַח הַשָׁעַר:
(כד) וַיֹּראוּ הַמּוֹרִאים אֶל עֲבָדֶךָ מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמוּתוּ מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ וְגַם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת:
(כה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַמַּלְאָךְ כֹּה תֹאמַר אֶל יוֹאָב אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהָרְסָהּ וְחַזְּקֵהוּ:

יואב מספר לדויד את קורות אותה תקרית בה נהרגו כמה אנשים. על פי המקרא כפשוטו, אנשי העיר יצאו לפתע ותקפו את חיילי דויד. בקרב שהתפתח נהרגו מספר חיילים וביניהם הקצין אוריה החיתי. אלא שיואב יודע כי במסגרת המצור אותו הם מטילים, אין הם צריכים להיכנס לתקריות עם אנשי העיר ובוודאי לא להתקרב לחומה. בדרך כלל למגינים יש את יתרון הגובה של החומה שקשה מאוד לחלוף עליה. האיסטרטגיה כפי שהצגנו אותה אמורה להיות לא ברורה לגמרי התקרית, אך ייתכן שמספר מחיילי דויד (אולי בהסכמתו השקטה של יואב) נטלו שם סיכונים שהפיקוד העליון לא היה מאשר. יואב מסביר לשליח כי במידה ויכעס המלך ורק בסופה של השליחות יש צורך להזכיר את מותו של אוריה.

השליח שאיננו יודע כמובן דבר מהוראת דויד לאוריה, תמה על צורת המסר. צריכים אנו לזכור כי המסר המקובל בתקופת המקרא הוא מהקל אל הכבד. דהיינו, המבשר רעות מבשר קודם כל את החדשות הטובות ורק אחר כך את הרעות על פי דרגת חומרתן. הדוגמא הקלאסית היא דברי המבשר לעלי במפלה עם פלישתים ובלשונו:
שמואל א פרק ד (פס' יב' ו – יז').

יב) וירץ איש בנימן מהמערכה ויבא שלה ביום ההוא ומדיו קרועים ואדמה על ראשו:
…….
(יז) ויען המבשר ויאמר נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו חפני ופינחס וארון האלהים נלקחה.

איש בנימין מדרג את הבשורות הרעות, ראשית, ישראל הובס במערכה, שנית, התבוסה הייתה קשה והרבה נהרגו, שלישית הוא אומר לעלי, שני בניך נהרגו, ורביעית וחמור מכל, ארון האלוקים נלקח.

היות והשליח איננו מרוצה מהדרך בה הורה לו אוריה לספר על התקרית. הוא מחליט על דעת עצמו לשנות את הסיפור. על פי תיאורו מדובר על התקפה פתאומית של הנצורים שלא היה ניתן לחזותה מראש. אין כל מקום לטרוניה על מעשי יואב. הנצורים הסתערו על אנשי דויד שהיו בשדה ולא כמובן קרובים מדי. חיילי דויד הדפו את מתקיפיהם עד לשער ממש והבריחו אותם חזרה לתוך העיר הנצורה. כמובן שניצחון זה לווה בקורבנות שביניהם היה גם אוריה החיתי.

דויד שמבין את שאירע איננו כועס כי אם מגבה את אוריה ואנשיו. השליח כמובן מייחס את תגובת דויד לחכמתו בשינוי המסר, ויואב מייחס זאת למסר המיוחד ששלח. היחיד שמבין את כל מהלך העניינים בין שלושת האנשים הוא המספר המקראי המוסר לנו זאת בתמצות ובדיוק.

בעניין זה יש לציין כי רבים קראו את הסיפור בצורה שונה מעט. יש שטענו שפקודת דויד הייתה קשה לביצוע. קשה היה להפקיר את אוריה בקרב משום שחייליו לא היו מסכימים. במיוחד כשמדובר בקרב מצור שבו מלכתחילה אין הצרים על העיר מעונינים להיכנס לקרב מגע עם הנצורים. לשיטתם לכן ארגן יואב קרב יזום וניסיון פריצה מסוכן לתוך העיר. זאת מתוך ידיעה כי מדובר במבצע מסוכן יחסית וייתכן וייהרגו בו חיילי דויד לחינם. אחרים הציגו גרסה רכה יותר על פיה השתמש יואב בהוראתו של דויד ככיסוי לשם ניסיון מהיר לכיבוש העיר. אחרים אף פרשו כי יתכן ויואב מילא את פקודת דויד כלשונה והותיר את אוריה לבדו, אלא שהעמונים רדפו אחרי האנשים שהותירו אותו בדד והרגו אף אותם.

אולם פשוטו של מקרא הוא כפי שהראינו למעלה ואף מסתדר עם ההיגיון. העולה הוא כי פקודתו של דויד לא מולאה כלשונה. במקום זאת הציב יואב את אוריה באחד המקומות הקשים יחסית ללוחמה. המצור נמשך ובאחד הקרבות שהתפתחו ממנו נהרג אוריה החיתי יחד עם אחרים. חשוב להדגיש כי מלשון הפסוקים לא ברור כלל היכן נהרג אוריה החיתי והאם יש קשר בין המקום שבו הוצב לבין מותו, אם כי סביר להניח שישנו קשר שכזה.

המשך הסיפור הוא פשוט יחסית. דויד לוקח את אשת אוריה לו לאישה אחרי מותו. מבחינת אנשי הצבא שאינם בקיאים בפרטי הסיפור, נראית התנהגות זו של המלך מכובדת ונאותה. נישואין של אלמנת המלחמה למלך מבטיחים לה ולילדיה (אם יש כאלו) ביטחון כלכלי עד אחרית ימיה. נישואין אלה גם מרמזים ללוחמים האחרים כי המלך הוא אבי היתומים ואחראי על משפחותיהם במקרה של מוות במלחמה. הסיפור המקראי מתאר זאת בקצרה.

(כו) וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ:
(כז) וַיַּעֲבֹר הָאֵבֶל וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי יְהֹוָה:

עד כאן עסקנו במעשי דויד ובת שבע. המשך הסיפור עוסק בקריאת התוכחה של נתן הנביא לדויד עקב מעשיו. קריאה אותה אין נתן מפנה ישירות לדויד. במקום זאת מצייר לו נתן תיאור היפותטי של התנהגות, הידוע בשמו משל "כבשת הרש". רק אחרי שדויד כועס ומכריז ברבים על החוטא ועונשו בפרשה זו, פונה אליו נתן בקביעה המשתקת והמקפיאה "אתה האיש" (שמואל ב' פרק יב' פס' ז').

משל כבשת הרש ראוי כמובן לתשומת לב מעמיקה. אולם לענייננו בשלב זה עלינו לתמצת את החלק העובדתי הרלוונטי לאנליזה המשפטית. לאור כל מה שאמרנו והזכרנו למעלה, נראה לנו שניתן להגיע למספר מסקנות.


"אין כמו עפולה בלילות"

סיכום הפרק העובדתי


נסכם בתחילה קצרה את העובדות שהגענו אליהן:

- דויד קיים יחסים עם בת שבע בזמן היותה נשואה לאוריה. בת שבע הרתה לדויד
בעקבות רומן זה.
- דויד ניסה לכסות על הריון זה על ידי הזמנת אוריה החיתי לירושלים. אולם
אוריה לא ירד אל ביתו למרות לחצי דויד.
- דויד שלח ליואב שר הצבא (בידי אוריה) פקודה כתובה על פיה הצטווה יואב להרוג
את אוריה. ההוצאה להורג צריכה הייתה להיעשות על ידי הפקרת אוריה במהלך הקרב כך שייהרג על ידי העמונים.
- יואב לא ביצע את ההוראה. במקום זאת הציב את אוריה החיתי במקום מסוכן
יחסית.
- באחד הקרבות שאירעו אחר כך במצור נהרג אוריה החיתי.
- לאחר אבלה הרשמי של בת שבע על בעלה, אסף דויד את אלמנת המלחמה בת שבע לביתו ונשא אותה לאישה.

יושם לב שישנן שאלות רבות שלא התייחסנו אליהן כלל במסקנותינו. ישנם עניינים לא מעטים שלא קבענו לגביהם כל עמדה ראייתית מוצקת ונזכיר כמה מהם. לא ידוע לנו האם הכיר דויד את בת שבע קודם לפגישה "מעל הגג"? האם הייתה יוזמה של אחד מהם להיכרות זו או מקרה בלבד? מה הייתה מערכת היחסים בין אוריה ובת שבע לפני התערבותו של דויד? האם אכן חיו אוריה ובת-שבע בנפרד או שאין זה אלא ניסיון פרשני להצדקת דויד? האם אכן מדובר היה בפגישה קצרה שהסתבכה, או שלדויד היו תוכניות ארוכות טווח לגבי בת-שבע? האם ידע אוריה מפגישת דויד ובת שבע, או חשד במשהו? האם חשד דויד כי אוריה יודע? האם אכן ציפה דויד כי אוריה יפתח את הספר ויברח? מדוע לא מילא יואב את הוראתו של דויד? האם אכן ניצל יואב הוראה זו לשם מבצע צבאי שברגיל לא היה מקבל עליו אישור? ועוד כהנה וכהנה.

לכל השאלות הללו תהיינה מרתקות אשר תהיינה, רצינו להעיר שלוש הערות. ראשית, התנ"ך ידוע בצמצומו הלשוני ובמועט המחזיק את המרובה. אם היינו רוצים לענות עליהן בפרוטרוט, מפקפקים אנו אם ספר במידתו של "מלחמה ושלום" היה מספיק לכך. כל החלק העובדתי בפרשת אוריה (לפני הופעת נתן בתמונה) הוא בן כ – ארבע מאות ארבעים וארבע (444) מילים המתומצתות בעשרים ושבעה פסוקים. עצם ההצלחה של הסופר המקראי להעביר לנו את מה שעליו אין מחלוקת בהיקף קצרצר זה, היא הישג עצום לכשעצמו.

שנית, בכמה נקודות יתכן והסופר בוחר בכוונה תחילה להישאר עמום ושיקוליו עמו. אם היה רוצה לבקר את דויד מחד גיסא, או להגן עליו מאידך גיסא, יכל לעשות זאת טוב יותר מכל מבקריו הספרותיים למיניהם. אנו צריכים להשלים עם העובדה שהמחבר לא רצה למסור לנו פרטים מסוימים ולכבד את רצונו שלא לדעת.

שלישית וחשוב מכל, רוב השאלות הללו אינן רלוונטיות להליך השיפוטי שהוא עיקר עניינו כאן. מנקודת ראות משפטית אין זה חשוב כלל אם אוריה ובת שבע חיו כזוג יונים, או אם אוריה היה בעל מכה ואכזר. אין זה רלוונטי במיוחד אם דויד התכוון כי אוריה יקרא את האיגרת ויברח לו לדרכו או התכוון שיואב יוציא את פקודתו לפועל ככתבה וכלשונה. אין זה משנה אם אוריה סירב לשוב לביתו משום שרצה להפליל את דויד ובת שבע, או בגלל נאמנותו לחייליו ולמפקדיו. החוק איננו בודק (ברוב המקרים) את המניע לפעולה הפלילית ואיננו מנסה לחקור אודותיו. מן הצד החוקי הטהור, העובדות שקבענו כרגע הן המשמעותיות ביותר משפטית.

אפילוג (אחרית דבר)


השמש שקעה, המסך ירד, תם המשפט. ההחלטה ניתנה ואחריה אין ולא כלום. אולם היינו רוצים להזכיר לקוראים את דבריו המאלפים של XXX ועל פיהם המשפט עוסק בנושאים רציניים מדי מכדי שיינתן למשפטנים בלבד להחליט בהם. גם בענייננו דומה שלא נהיה שלמים אם נסתפק בתפיסה המשפטית הפורמלית לבדה. היינו רוצים להתייחס לכן לארבעה נושאים לא רק מהצד המשפטי לבדו. הללו שקשורים במידה מסויימת זה לזה הם השופט בדין שלפנינו, תגובת הנאשם דויד, מבט השוואתי היסטורי, ושבחיו של דויד.

השופט בדינו של דויד: בדיחה ישראלית ידועה מספרת על שני שופטים היוצאים לריצת בוקר יחדיו. עוד הם מקפצים יוצאת לפתע אשה באה בימים מאחת החצרות ומתנפלת מילולית על אחד מהם. בניסיון לברר את העובדות מסתבר כי היא טוענת שכלבו של אותו רץ תקף והרג את חתולתה האהובה. "אני אתבע אותך למשפט על מה שהכלב שלך עשה למיצי שלי" זועקת הנפגעת בקול רם. לאחר שהוא מנסה להרגיע אותה ולא מצליח, מתייאש אותו שופט ושואל כמה היו נזקיה. הישישה נוקבת בסכום, הוא מוציא את הסכום מכיסו ומשלם לה מייד ללא דין ודברים.

השופט השני מתבונן בו מזועזע. "מילא, אתה משלם לה" הוא פונה אליו. "אבל שניננו יודעים שאין לך בכלל כלב!".

"אתה צודק במאת האחוזים" משיב לו חברו, "אבל לך תדע לאיזה שופט אפול במשפט אם היא תתבע אותי"…..

הלצה זו משקפת לטוב ולרע את השפעתו של השופט על מהלך המשפט ותוצאתו. נרצה בכך או לא נרצה, אישיותו של השופט קובעת עד מאוד לכל המעורבים.

ומכאן לענייננו. דויד לא נשפט אצל שופט רגיל. השופט היה אדון כל הארץ בכבודו ובעצמו, פוקד עוון אבות על שילשים ועל ריבעים. ניתן לומר הרבה דברים על אלוקים, אך כדברי ג'ק מילס (Jack Miles) "הוא לא מה שהאמריקאים מכנים בחור נחמד". במילים פשוטות יותר, לא היה זה השופט המתאים לטעון טענות משפטיות מחוכמות, תהיינה נכונות כאשר תהיינה.

השופט בעניינו היה מודע היטב היטב לכל מה שהצבענו עליו כעת, ולשונו מצביעה על כך. בדברו על אוריה אומר נתן הנביא לדויד "ואותו הרגת בחרב בני עמון". יושם לב כי בעברית יש ניגוד ברור בין "להרוג" לבין "לרצוח". הדברה השישית היא "לא תרצח" ולא "לא תהרוג". זאת בניגוד לתרגומים רבים באנגלית בהם תורגמה דברה זו ל – Don't kill ולא ל – Don't murder XXX. דויד לא מואשם ברצח. קריאתו המהדהדת של אליהו לאחאב "הרצחת וגם ירשת" לא הופנתה לדויד. לא משום שהוא קיבל יחס מועדף, אלא משום שהיא לא הגיעה לו.

אלא שאף התנהגותו זו של דויד רעה בעיני השופט ואף מקוממת אותו. אכזבתו של השופט מהתנהגות דויד בולטת, וכדברי נתן הנביא "כֹּה אָמַר יְהֹוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל … וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה… מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר יְהֹוָה לַעֲשֹוֹת הָרַע בְּעֵינַי … אֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן: (שמואל ב' פס' ז' עד י').

גם העונש שמטיל עליו השופט רחוק מלהיות קל ובניגוד לכל פרופורציה המקובלת כיום. נתן מודיע לדויד מה יהיה העונש "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי ……כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ…גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת (שמואל ב' פרק יב' פס' י'-טו').

במדרש נקבע כי העונש על דויד נקבע פי ארבע מאשר עשה הוא. ילד, תמר, אמנון, אבשלום. דהיינו, בגלל עבירתו של דויד נידון במותו של הילד הנולד לו, מעשה אמנון ותמר בו נאנסה אחת מבנותיו ובנו הבכור נהרג, ומרד אבשלום בו נהרג בנו האהוב. בן שעליו בכה דויד את הבכייה הידועה "אבשלום בני מי יתן מותי תחתיך היום" XXX. בהתאם לניתוח המשפטי שהצגנו, העונש הוא קשה על פי כל אמת מידה. קשה להשתחרר מההרגשה שהעונש מותאם לדויד ולציפיות ממנו ולא בהכרח לגודל העבירה.

חיזוק זה ניתן לראות מחמתו של אלוקים על דויד. בניגוד לסטריאוטיפ המצוי של שופט, אלוקים איננו מתנהג בשוויון נפש בשלווה ובקור רוח. הוא כועס, רותח, ומטיח בפני הנאשם את אשמתו. אתה עשית את מעשיך בסתר ובסודיות, לבל ייודע לאיש, אך אני אכריז על מעשיך בקול רם, אצרח אותם עד שכל העולם ישמע. ומה באשר לניתוחים המראים על אשמתך הקלה? אותם תשמור למשפטנים ולא לי....


התנהגותו של דויד: כדאי שנשים לב להתנהגותו של דויד ברגע שנתן הנביא מטיח את אשמתו בפניו. תגובתו של דויד מתמצית בשני מלים "חטאתי לה'". הוא איננו מבקש להתייעץ עם עורך דין, הוא איננו מאשים את ילדותו העשוקה, מחלה מסתורית כלשהי, התקף נפשי חמור, או סתם את שנותיו הקשות כבורח מפני שאול. הוא איננו מאשים את בת שבע כפי שהאשים אדם את חווה, איננו מודיע קהל עם ועדה כי הוא זקוק ל"טיפול" או מצהיר על תוכנית גמילה כלשהי. הוא מודה בפשטות בחטאו, באשמתו, ובאחריות המוטלת עליו עקב כך. בניגוד גמור לגיבורי מקרא אחרים לא מועטים כאדם, חווה, קין, שאול, איוב, שלא לדבר על בני ישראל עצמם. היינו מעיזים לומר שדווקא התנהגותו זו של דויד, מלמדת על גובה הציפיות ועומק האכזבה ממנו.

התנהגות דויד במשפט משווה: איננו נוטים להגן על התנהגותו של דויד. גם אם משפטית העבירות הם קלות יחסית, הרי התנהגותו המוסרית בעייתית. לפחות בימינו, מעשיו כלפי אוריה יחשבו כלא הוגנים. אולם צריך לזכור שהשקפות מוסריות משתנות עם הזמן. כפי שהראינו, ניאוף שבעבר נחשב לעבירה חמורה איננו מופיע כלל בספר החוקים של כל מדינות המערב. עובדה היא שעיקר הביקורת על מעשהו של דויד קשורה דווקא להתנהגותו כלפי אוריה, ולאוו דווקא להתנהגותו כלפי בת שבע.

דויד היה מלך וכמאמר הפתגם הלטיני: ''princeps Legibus Solutus Est'' הנסיך משוחרר מהחוקים. אם נראה היה לנו שמעשיו של דויד היו עוול ושערוריה, עלינו לזכור את המציאות של אותה תקופה בה השליט היה הריבון. אין זה ברור כלל שניתן לשפוט דמויות היסטוריות בתקן מוסרי של תקופה אחרת לחלוטין. כמה דוגמאות יעזרו לנו בכך. הקיסר אוגוסטוס לקח את אשתו דרוסילה מבעלה טיבריוס נירו בעוד ליוויה בהריונה. אותו קיסר לקח את אשתו של ידידו מאיקנאס ואיש לא טרח לפצות פה ולצייץ על מנהגיו של אוגוסטוס האלוקי. נירון נטל לו לאשה את פופיאה סבינה שהייתה נשואה ל - XXX, האפיפיור אלכסנדר ה - 6 הידוע גם בשמו בורג'ה, לקח לו פילגש ונוצה דה קטנאיס שילדה לו שני בנים מפורסמים. פילגש שהוא אישית דאג להבטיח כי תהיה אישה נשואה.

מנהגים אלו נמשכו לאורך כל ההיסטוריה. במאה התשע-עשרה כשרצה מלך סיאם דאז (כיום תאילנד) בנערה פלונית, לא שינתה כלל העובדה כי היא הייתה מאורסת לאחר. התנהגות זו נמשכת כנראה גם לגבי בעל שלטון יחיד גם בימינו ממש. אין זה המקום לדון בהתנהגותם המוסרית של שליטי מדינות כיום, אפילו מנהיגי מדינות הנחשבות דמוקרטיות ומתקדמות. אך לא נמנע מלהעיר שמעשי דויד שאין להם כל הצדקה כמובן, מקבלים לאורם פרופורציות אחרות.

ולסיכום נרצה להוסיף רק נקודה אחת למחשבה. למרות אכזבתו של אלוקים מבנו דויד, ולמרות העונש החמור שהטיל עליו, עוונו נסלח. בכך הוכח לנו כי המקרא מכיר בעובדה שגיבורו הראשי גם הוא יצור אנושי, בשר ודם, החשוף לפיתויים, תאוות, גירויים, ולחצים ככל בן תמותה. דויד לא נבחר ונאהב משום היותו נשגב מכל אדם, אלא משום היותו כאחד האדם. לא בשל היותו על-אנושי, אלא בשל היותו אנושי. עליו אומר הכתוב "XXX".. דויד נבחר היות וניסה כמיטב יכולתו, גם אם נכשל לעיתים. המהות האנושית איננה כנראה להצליח דווקא, אלא לנסות ולהשתדל, ומכך אין גם אנו פטורים.




"אין כמו עפולה בלילות"

הצד השווה בדברי רוב הכותבים - ההתייחסות במין סלחנות מבינה לעמדתם של חז"ל "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה": חז"ל, כביכול, רצו "להסיר את הכתם" מעל דוד, אבל אין להתייחס אליהם ברצינות יתר על המידה.

לדידי, ההתייחסות למעשה בת-שבע כחטא של ניאוף ורצח כפשוטו אינה הולמת גם את פשוטם של דברים.

אין להתעלם מהעובדה שדמותו של דוד מוצגת לכל אורך התנ"ך כעבד ה', כמשיח ה', כאדם שהגיע לפסגת השלמות. האומנם מתיישבת הסתכלות זו עם ההנחה שמדובר באדם שחטא בניאוף ורצח, שני חטאים שדינם מוות, ולא חזר בתשובה אלא לאחר תוכחה אישית של נתן הנביא?
וכיצד זה עובר נתן הנביא בשתיקה מוחלטת על שני חטאים חמורים אלו? הלא ממשל "כבשת הרש" ניתן להבין שאין כאן אלא התנהגות בלתי-מוסרית של נטילת רכושו הדל של הרש, שהיא לכל היותר בגדר גזל. היכן הניאוף והיכן הרצח? האם ניתן להשוות את הטון המינורי כמעט של נתן הנביא, לתוכחתו הקשה של אליהו הנביא כנגד אחאב - בפרשה שהיא, לכאורה, הרבה פחות חמורה - "הרצחת וגם ירשת?!"
ולא מדובר בשינוי טון בלבד; בדיעבד אכן הותר לדוד "לרשת" את הנרצח, ולהמשיך לקיים את בת-שבע גם לאחר ששב בתשובה - לכאורה בניגוד להלכה המקובלת שאשה נואפת "אסורה לבעל ולבועל".
ואם לא די בכך - הרי שדוקא שלמה, בנה של בת-שבע (שאם היתה אמו אסורה על דוד - הרי היה פגם בייחוסו!) הועדף ע"י הקב"ה כיורשו של דוד!

האם לא די בכל אלה ועוד כדי להעלות, לפחות, ספק בהנחה שדוד אכן נכשל בחטאים חמורים אלה?

לצערי, אין לי זמן לעבור ביסודיות, אבל זה נראה עבודה בהחלט מרשימה .
עם זאת כידוע, גם דעתי הק' אינה נוחה מספקולציות על פשוטם של דברים .

הנחתת כמות כזו של חומר גם קצת מעליבה ... זה באיזשהו מקום אומר : "ביננו יש לכם עודף זמן" ...
הרצאה כזו מנחיתים לאחר התראה מראש עם רב סיינפלד ..
ואז נוטלים פריסת (ופרישת) שלום מהאשה והילדים ומודיעים על נסיעה לעפולה ללא הגבלת זמן ..

אפרים

תלמוד ערוך במסכת כתובות ט. (הוזכר באשכול של ניקלאס או של מיימון) שואל איך הותרה לבועל ועונה בתירוץ שני שהוא אנס אותה!

בוגי,

ומה בכך? וכי אמרתי שאין תירוצים אחרים? לא העליתי אלא נקודות בפשוטם של דברים הדורשות הבהרה, ושמשמעותן היא שאכן דוד לא חטא. אבל לא אמרתי שלא ניתן לפרש אחרת, ובוודאי היו שפירשו אחרת.

ולמעשה, הגמרא שם אכן לא הסתפקה בתירוץ זה, והביאה למסקנה את דבריו של רבי שמואל בר נחמני "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה".