עניין תנאי כפול

הכלל הוא, שאדם יכול לעשות מעשה קנין קידושין גירושין וכיוצא בזה ולהתנות את משמעותם על ידי תנאי. ולמשל לומר "הרי את מקודשת ע"מ שתתני לי מאתיים זוז.

דעת ר' מאיר וכן נקוט להלכה, שכדי שתנאי יועל לבטל את משמעות המעשה עליו להיות תנאי כפול. כלומר במקרה של מקדש אשה ע"מ שתתן לו ר' זוז, עליו לומר: הרי את מקודשת לי ע"מ שתתני לי מאתיים זוז ואם לא תתני לי אינך מקודשת. אך אם יאמר רק את החלק האחד הקידושין תקפים ותנאו מי שאינו.

השאלה היא, מה ההגיון לדרוש תנאי כפול? הן ברור שהמתנה ע"מ שתתני לי מאתיים זוז, מתכוון לאותה המשמעות של המתנה בתנאי כפול.

מקורות: משנה בפ"ג ממסכת קידושין, בבלי ס"א ע"א.

יש בזה פירושים ידועים. אם יש למישהוא הסבר משכנע או מנוסח באופן כזה.....

יהוסף

הלא נגעת במה שבעצמך ציינת למעלה "תנאי מלתא אחריתא" וכפי שמבאר באורך ובטו"ט בשע"י ז' ח' ע"פ תוס' כתובות נ"ו.

אך כמובן שה"מלתא אחריתא" תלוי בהיות הנושא גבולי שלא פשוט שההתנאה היא בהכרח כפי שהערתי למעלה!

למה לא לומר שתנאי הוא חידוש התורה. מי אמר שניתן לעשות חלות על תנאי? וכי ניתן לשחוט פרה על תנאי שלא תימצא טריפה? ואם תימצא טריפה הרי זו לא שחיטה והפרה תקום לתחיה?
ע"כ שתנאי שייך רק בחלות (גיטין, קידושין. בממון - זו סוגיא נפרדת, שם יש הרבה פחות מגבלות) ומכאן בסוגריים קושיה רבתי על תנאי בהלכה לגבי קריאת שמע וכו' (במ"ב מובא הרבה פעמים תנאי שלצאת יד"ח בתנאי כלשהו), עורר קושיה זו העונג יום טוב.
אבל גם בחלות, ניתן להבין שזהו חידוש. מי אמר שניתן לקדש אשה בתנאי? או שתקדש או שלא תקדש. (האם בערכאות מצוי דין כזה של תנאי שלא בממון?)
ולכן, כיוון שזהו חידוש, אין לך בו אלא חידושו שרק לפי תנאי בני גד וראובן התנאי חל, בין השאר זה צריך להיות שלא יתנה ע"מ שכתוב בתורה. כשמתנה ע"מ שכתוב בתורה, אין חידוש משפטי התנאים ולכן תנאי בטל ומעשה קיים. כנלענ"ד בהבנת תוס' כתובות הנ"ל. ועיין עוד ברעק"א משניות פאה בדין המתנה על השכחה. (אולי בפרק ה'?)

מא"ד,

אבל גם ניתן להבין שאי"ז חידוש אלא צורת רצונו את "קביעת ההתייחסות" ["חלות" בלשונך] כמו כאשר הוא קובע בלשון "לאחר" או "חוץ" דכו"ע מודו דמעשה בטל!

מאן דהו יחי'

אתה טוען כך: תנאי הרי הוא חידוש, ואם כן אין לך בו אלא חידושו, ושם הרי היה תנאי כפול.

אשאלה נא, האם לכן כשם ששם היה זה משה רבינו, כן יחויב שכל תנאי אינו תנאי אלא אם משה רבינו התנה אותו?

כל תנאי שאינו נעשה במדבר כתנאי בני גד וראובן אינו תנאי?

כל תנאי שאינו נעשה עם מי שהוא משבט גד וראובן, אינו תנאי?

על כורחנו, וכן ההגיון מוכיח מצד עצמו, שאין הכלל של אין לך בו אלא חידושו, רק כאשר אכן צמצום החידוש שייך לצמצום תוכן הנלמד. ולמשל אם ראינו ת"ח שזכה לכבוד וידוע שהוא "יודע ש"ס", הרי אנו אומרים, אין לך בו אלא חידושו שמקבלים כבוד, אלא בידיעת הש"ס כולו. כאן הכלל של אין לך בו אל"ח שולל לימוד סברתי נוסף -על כל שלמד תורה הרבה-, ומשאירים את שהתחדש, על הדרגה הגבוהה ביותר.

כן בעניינינו, גם אם נסכים שהתנאי הוא חידוש -ואף זאת דחה ווטו-, מ"מ עלינו למצוא למה תנאי של תנאי כפול, הוא תנאי מעולה יותר, כדי שנוכל להגביל את התנאי הפשוט, ע"י הכלל של אין לך בו אלא חידושו ולהצריך תנאי כפול דווקא.

משום מה נראה לי ההגיון של תנאי כפול פשוט ומובן.
ראובן אומר לשמעון: כיון שאני חושב להגר לארץ אני רוצה למכור את המכונית שלי.
אומר לו שמעון: טוב, היי לך את המחיר ותן לי את המכונית.
העסק נגמר, ואח"כ לא התבצעה הנסיעה, וראובן רוצה את המכונית בחזרה, כיון שהוא אמר כדי.
משיב לו שמעון, נכון שאמרת "כדי" (שזהו פירושו של תנאי), אבל לא התנית בפירוש שאם לא תתבצע הנסיעה תחזור המכירה (שזהו פירושו של תניא כפול).

המקרה השני שהביא יהוסף הוא של מתנה על מה שכתוב בתורה שהוא ענין של סתירה בין דיבור למעשה,שהרי הוא מראה במעשה שרוצה לקדש ואומר שלא רוצה ( כי אין מושג של קידושין בלי התנאים הללו)ולכן העיקר כהמעשה.

אל תצל מפי דבר אמת

דומני שההבחנה כאן היא בין מה שנקרא "מציאות הלכתית" שנוצרת ע"י דעת ורצון האדם בצירוף מעשה .
לעומת תנאי שמהווה גילוי דעת בעלמא , ולכן לא מחייב (אליבא דר"מ) אלא אם נאמר מפושרות שבלי קיום התנאי , אין המעשה מתקיים כלל . (כלומר אין בדעת/רצון המקדש/מגרש לקדש/לגרש.)

הדבר היותר מענין לטעמי , הוא "תנאי בני ראובן ובני גד" (שמשום מה , שואל השאלה העלים מאיתנו ... ) על מה ולמה ראה משה רבינו ליתן תנאי כפול , אצלם ?

לא הבנתי על מה המהומה.
לו הייתם מעיינים במקור (כשהכוונה היא, מקרא, משנה ורק אחר כך גמרא) הייתם מבינים על מה הויכוח.

עניין התנאי הכפול הוא לא למקרה שהתנאי יתקיים, אלא דוקא מה קורה כאשר התנאי מתבטל.

במקרה דנן, לא ברור מה קורה אם בנ"י לא עוברים את הירדן, האם בני גד ובני ראובן נוחלים בכנען, או לא נוחלים בכלל?
גישה אחת היא לומר, אם התנאי אינו מתקיים הרי שלא דיברנו כלל. אפשרות אחרת היא, שחלק מהפרטים נאמרו בכל מקרה, ורק על הפרטים האחרים חל התנאי.
לפי רבי מאיר לולא התנאי הכפול היו נוחלים כיון שפרשה זו כאילו לא נאמרה. ואילו לרחב"ג לא היו נוחלים כלל, כיון שסוף הפסוק "ונתתם להם ... לאחוזה" הוא רק במקרה שעוברים את הירדן. עיין בגמ' שם.


בקנין יש חשיבות מיוחדת לתנאי כפול מכיון שקנין לעתים קרובות מתבטא בחליפין של יותר מדבר אחד, שלא כמו בדוגמא על קידושין ומאתיים זוז. חשוב לדעת מה קורה לכל אחד מפרטי העיסקה במקרה והתנאים אינם מתקיימים.