משמעות ההתעסקות באלוקות - ביהדות

ההערה היא שדעת האלוקים בתורה אינה מובאת כאמת פילוסופית או כדוגמה תיאולוגית שהתורה רוצה שנחזיק בה לעומת דעות אחרות על האלוקים.

התורה סה"כ חפצה שנגיע למעלת הענווה ולמשמעת שלימה לדבר האלוקים [כמובא בהערת איפכאמסתברא מלפני עשרים דקות באשכול "גדול המצווה"].

גם הכתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך כי השם הוא האלוקים וכו' אין עוד", הוא בהקשר שתשיב ללבך שאין עוד מקור אחר הראוי למשמעתך השלימה.

הענווה והמשמעת "לשמה" היא הדבקות באלוקים ומטרת שמירת התורה כמבואר במדרש המוזכר למעלה.

מעתה שההתעסקות באלוקות ביהדות אינה אלא למען השמיעה בקולו ולא לשם התפתחות פילוסופית, דרוש לדון אם ומה הקשר להתעסקות הפילוסופית באלוקות ליהדות. היא מועילה? מזיקה? אם לא יועיל לא יזיק? אם לא יזיק לא יועיל?

לאחרונה שמעתי בשם מרצה אחד שדיבר על [כביכול] הביוגרפיה של אלוקים. היינו איך התפתח מושג האלוקות בדעת בני אדם.

לאחרונה גם נכתב שזו התפתחות כללית ואינדיבידואלית ושקשה לשפוט שהגר"א סבר כך ואדה"ז כך, כי כל אחד דיבר לגבי איך שראה את שלב ההשקפה על האלוקות בדורו [ע"פ עד כמה שנוגע לגלות לאחרים].
http://hydepark.co.il/hydepark/Topic.asp?whichpage=4&topic_id=331519
הודעה מה 19/5/2003 15:17.

בפשטות ניתן היה לומר שזו התפתחות מדעית ככל ההתפתחויות המדעיות שאינן נוגעות ישירות ליהדות, מאחר וביהדות העיקר שאתה שומע בקול האלוקים המצוה על התורה ולא משנה איך אתה מבין אותו. [כמובן שלטוען "אין" כביכול, יש בעיה מבחינת היהדות והוא צריך להתעדכן למען יהיה לו למי לשמוע. אבל זה כמו מי שאומר שאין לולב שצריך להתעדכן כדי לקיים את מצות לולב.]

אכן זו התפתחות מדעית במדעי בני האדם, אבל להתפתחות זו השפעה ישירה על מהות היהדות והבנת התורה. איך שמבינים את האלוקים כך מבינים את תורתו. על התפתחות זו ניבא הנביא "ומלאה הארץ דעה את השם" ו"תורתי אתן בקרבם ולא ילמדו כי כולם ידעו אותי".

על כך בעזר הווה באשכול השיעור במשנת הרש"ר בסוף השבוע!

תוקן על ידי - ווטו1 - 20/08/2003 10:57:30

ווטו, תודה על הדברים.

ההוכחה לכך שלידיעת ד' ערך נעלה, צלחה. אבל, עיקר הקושי עוד נשאר, שכן -

שומר תורה מפחד עונש - לא משנה מי אלוקים
שומר תורה כערך מוסרי - מה זה משנה מי אלוקיו?

רק אם נניח שאלוקים משנה איזה יחס בחיים שאנו חיים, נוכל לכא' לתת לו ערך עליון.

א"כ באר נא מה תועלת ומה ענין בהכרת אלוקים? אולי זאת גופא תבאר בשיעור??

מבחן,

אין הכי נמי שלוש דרכים בעבודת השם;

א. טבעית שרצונו בטל לרצון הווה,
ב. "לשמה" שעושה מתוך אימון שכך נכון,
ג. שלא לשמה אך עם תקוה [לפי הרב מבריסק גם x4 דהיינו לקוות לקוות לקוות לקוות] להגיע לשמה.

[ד. שלא לשמה גמור ללא תקוה מספקת, אינו נחשב כי אינו עובד השם אלא עצמו.]

לכל אחת משלושת הדרגות זקוקים להבנה יותר מדויקת בהבנת האלוקות.
נתחיל מלמטה;
ג. לשלא לשמה מספיק ישות מתגמלת ומענישה,
ב. ללשמה מספיק ישות אמינה להוביל לתכלית,
א. לביטול הרצון לרצון הווה דרושה ידיעת הווה.

לגבי עצם ה"ביוגרפיה" אקוה בשיעור [אם כי גם שם בקיצור שהרי זה מיועד למי שדי לו בכך].

הבנתי. אבל לא הבנתי.

הבנתי שאתה רואה בהבנת אלוקות תרומה לתכלית התורה, אך לא הבנתי את השילוב.

כלומר, אם העניין הוא מוסריות, בלי אלוקים, או בלשונך הווה, אין קנה מידה למוסריות?

ואם לשלא לשמה, הרי די בידיעה כי יש ישות מענישה, למה צריך התעסקות אינטנסיבית {כמבואר ברמב"ם ואף מדבריך יש להבין כך}, למה יש צורך בהכירות מעמיקה ורחבה?

בקיצור, הקשר וההשפעה בין דיוק אלוקים, לענישה או מוסר, מהו?

מבחן,

אכן אמורים להגיע למצב שקנה המידה למוסריות הוא הוא האלוקים. ההתעסקות האינטנסיבית היא רק להסיר את התפיסות השגויות בדרגות הנמוכות הרואות כביכול בהשם "ישות". אבל לדעת השלימה כי הווה הווה, הרי זה פשוט לולא פוטמנו בתפיסות שגויות. ברגע שיוסרו כל ה"קליפות" לא תידרש יותר התעסקות אינטנסיבית כי "כולם ידעו" כהבטחת הנביא ויאמרו "הנה אלוקינו זה".

ווטו,

כתבת: "טבעית שרצונו בטל לרצון הווה".

כיצד ניתן לדבר על "רצון הווה"?
אדם בוחן את ההוויה שמסביבו, והוא מגיע ממנה למסקנות מסויימות. אבל המסקנות האלה משקפות אך את רצונותיו ומאוויו שלו ולא ניתן לדבר כלל על רצון ההוויה!

רו"ד,

כל מה שנעשה בעולם הלא הוא רצון הווה פשוט ללא מסקנותנו האישיות.

הבעיה מתחילה לגבי מה שראוי להיעשות ועל ידי מי. בדרגת התאמה בולטת ומוכחת, משכיל כל אדם את רצון הווה. למשל אם הווה יצר צימאון בקיבת החי ומים המשקיטים אותו ואין בנטילת המים שום פגיעה בהווה, אז ברור רצון הווה להשקות את החי.

לגבי המקרים המסובכים יותר, אכן לכך ניתנו לנו שכל ותורה!

ווטו, תודה על ההסבר!

בקשר לרישא של האשכול,
ההכרעה לקבל ולשמור את התורה היא בלתי תלויה באמונה בה'.
ישנם המוני אנשים שמאמינים שיש "שם" אל, ועפ"י כן הם לא חושבים שזה מחייב אותם לשמור את התורה.
מנגד, בקרב אלו שכן שומרים את התורה, ישנן קבוצות בעלות תפיסת אלוהות שונות ואף מנוגדות.

מכך יוצא, שעבור האדם הדתי המקבל את התורה, האל איננו צריך להוות כלל מושא לעיסוק בו. המושא הדתי עבור האדם הדתי הוא מעמדו בפני האל, מבלי שהוא יודע מהו האל (אהיה אשר אהיה). אצל האדם שהכריע לשמור את התורה, המעמד הזה בא לידי ביטוי בקיום המצוות.
לכן לדעתי את "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו", יש להבין כפשוטו, היינו העיסוק באל רק מרחיק את האדם ממנו יתברך, כאשר מה שאמור להיות לנגד האדם הוא מעמדו בפני האל (קרי התורה), והיא כשלעצמה בוודאי איננה תלויה כלל בקיומו/אי קיומו של האל (יהיה אשר יהיה) משום שהיא אנושית לחלוטין.

רו"ד,

דבריך דברי הפרופ' לייבוביץ הנובעים מכך שלא היתה לו תפיסת א-ל [דבר הבולט בדו-שיח שלו עם ירמיהו יובל] ולכן הוזקק לעשותו "פנימי" בלתי מושג [כלום בלע"ז] ואת המצוות כבלתי משמעותיות אלא כעבודת ה"פנימי" [ומכאן התעקשות איקה לערטל את המצוות מכל משמעות בעלת משמעות].

אך בידיעת "הווה הוא הא-ל", כל משמעותה של התורה היא התאמת האדם את עצמו אליו ית'. ללא כך אין ערך לא למוסר ולא לתורה המובילה אליו כמאמר הנביא "מה השם דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד..." וכמדובר באשכול של טוה"א,
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=602438.

ווטו,

אני מניח שאתה מסכים שקבלת התורה כיחידה אחת היא הכרעה שאיננה תלוייה כלל בהכרת הווה.
אם דבר הווה לפני 3000 שנה היה "עין תחת עין, נפש תחת נפש" הרי שלאחר כ 1000 שנים דבר הווה נהפך להיות שהמזיק משלם פיצויים לניזוק (בהתאם למציאות המפותחת יותר). בימינו תהליך ההתפחות נפסק כמעט לחלוטין ולכן גם אם נזהה את דרישות התורה הנוכחיות כדבר הווה, הרי שדבר הווה "המעודכן" אינו מוצג לנו בה כיום (אם כי מוצג בו הבסיס).


אינני מסכים עם שיטתו של ליבוביץ שמרוקן את המצוות ממשמעותן הברורה, אבל לדעתי הריקון הזה אינו מתחייב מתפישת הא-ל של ליבוביץ (או יותר נכון, מחוסר תפישת הא-ל של ליבוביץ). זאת משום שאדם שמכריע שהתורה היא מעמדו בפני הא-ל (גם מבלי שהוא מזהה אותו עם הווה), לא בהכרח שולל שלמצוות יש תכלית מועילה לתיקון העולם והאדם (קרי הווה).


אני אינני רואה הבדל בין הכרעתו של אדם שהוא דיאסט לקבל עול תורה ומצוות לבין הכרעתו של פנאתיאסט לקבל על עצמו עול זה.

רו"ד,

איני יודע מה בדיוק הנך מזהה בדיאיסט ובפאנטאיסט [שייתכן ולשניהם הא-ל אינה הווה מראשית ההויה לכל פרטיה, אלא ביטויו וכד' כפי שנידון באשכולות הנוגעים בנושא], לכן אתייחס להבדל בין הפרדתיסט לבין הוויתיסט [בין מפריד א-ל בדמיונו לבין משכיל "הווה הוא הווה" [ראה ה"הוכחה האתאיסטית"].

לגוף הנחתך, איה"נ ששניהם מקבלים עול תורת הא-ל משום שהוא ציווה עליו, אלא שלראשון זה נפרד מעצמותו ולא מתחבר למה שהא-ל מלמד אותו באמצעות השכלת המציאות ואילו לאחרון זה נהפך לחלק מעצמיותו ומתחבר במהותו לדבר הווה-אלוקים והתורה והשכל חד הם עבורו.