רבי עקיבא - הרפתקאה ספרותית אינטלקטואלית

שלום לכולם...
ראיתי שמימוני דבר על אליעזר בן הורקנוס ואף אני הוספתי דבר מה ממה שכתבתי לפני שנים רבות עליו... ומכיוון שכך, כתבתי כמה מילים על רבי עקיבא. יושם לב שאין לי מסקנות ברורות, ואינני סבור שיש כאלו...וכמובן, קטונתי איכר כמוני להתמודד עם מימוני... וכל מה שכתבתי זה רק הקדמה לפתיחה.....

על חכמתו וחזונו של רבי עקיבא אין כמובן עוררין. נדמה לי שיכולתו הגדולה הייתה לראות ולהבין התרחשויות בפרספקטיבה של זמן. לא להתרכז בעכשווי ובמיידי אלא במהלכים ארוכי טווח ובעלי השפעה לדורות. נצטט ציטוט חופשי כמה מהאגדות עליו.

פעם אחת היו עולים לירושלים רבי עקיבא, רבן גמליאל, ר' אליעזר בן עזריה, ורבי יהושע. כיוון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודשי הקודשים. התחילו הם בוכים ורבי עקיבא החל משחק. אמרו לו, עקיבא, מפני מה אתה משחק? אמר להם, ומפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו בתורה "והזר הקרב יומת" ועכשיו מהלכים בו שועלים ולא נבכה? אמר להם, אוריה הנביא אמר "לכן בגללכם ציון שדה תחרש, וירושלים עיין תהייה, והר הבית לבמות יער", וזכריה הנביא אמר "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים, איש משענתו על ידו מרוב ימים". עד שלא התקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת.

שימו לב להבדל בינו לבין האחרים. הוא לא מסתכל על המציאות שנראית בבירור כעת, אלא כחלק ממי שהיה ומה שיהיה. נתן לך דוגמא גשמית הרבה יותר. פעם ראה רבי עקיבא את אשתו של טורנוסרופוס הרשע שהייתה יפת תואר ביותר. לא ברור לגמרי מי זה אותו רשע, אבל על פי האגדה רבי עקיבא הצטער ובכה על יופי זה שיבלה באדמה. קודם כל מוזרה העובדה שהוא שם לב ליופייה, מה שלא מצופה ממנהיג דתי. לכל הפחות הוא לא אמור לציין ששם לב לכך. אבל כשהוא כבר רואה אותה, זה חלק מפרספקטיבה כללית שלו על מה שיתרחש בעתיד.


אבל אלו רק אנקדוטות שמסבירות את אישיותו. חשיבותו היא במעמדו ההילכתי. הוא ולא אחר נחשב לאבי ההלכה היהודית בצורתה דהיום. הוא חי בדור שאחרי חורבן בית המקדש. דור ששינה לחלוטין את פני הדת היהודית. דור שהפך את הדת היהודית ממרוכזת סביב בית המקדש והקורבנות למרוכזת סביב תפילות ומעשים טובים. הוא בין אלו שעמדו אחרי הפיכתה מצרור הלכות המועברות מדור לדור לחוקה גמישה ומעשית. מערכת המסוגלת להתאים את עצמה לאיזורים גיאוגרפיים שונים, נסיבות חברתיות אחרות, וטכנולוגיות משתנות. גם אז וגם היום טענו הרבנים כי ההלכה היא נצחית ועל זמנית העוברת מדור לדור ללא שינוי. אבל רבי עקיבא הוסיף לחוק היבש מסגרת פרשנית עליונה שנתנה לו חיוניות הכרחית ויכולת שינוי מובנית. בעקבותיו ניתן היה לכל רב מקומי להפעיל כללי פרשנות משלו ולהגיע למסקנה הלכתית בלתי תלויה. העובדה היא שעד היום קיימת ההלכה היהודית ורבים מצייתים לה. בפועל, סדר חייו היומיומי של חרדי במאה שערים שונה לחלוטין מחקלאי או בעל מלאכה יהודי ביהודה של רבי עקיבא. אבל שניהם טוענים ומאמינים שהם מצייתים להלכה שניתנה למשה מסיני. קשה כמובן לקבוע מה היה קורה אילו, אבל לי נדמה שלולא המהפכה החוקתית והפרשנית שהוא עמד בראשה, לא היה כל סיכוי ליהודים לשרוד בגלות.

הוא לא היה מצביא או איש מלחמה, פוליטיקאי או בעל נכסים עצום. כל השינויים נעשו בהשפעתו האינטלקטואלית והתרבותית על תלמידיו ועל הציבור בכללותו. בלי ארנק ובלי חרב הוא שינה את פני העולם היהודי, וממילא את פני העולם. זה יכול לתת לנו הפסוודו-אינטלקטואלים את ההרגשה שמה שאנו עושים בישיבה או באקדמיה יכול ויש לו תכלית. למרות שכמובן אני לא מתיימר להיות רבי עקיבא או אפילו קטון תלמידיו.

הוא למשל נתן לבנו מספר עצות מעשיות שונות לגמרי מדברי הרבנים האחרים. למשל, אל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים. זאת משום שהללו יהיו עסוקים בלימוד תורה במקום לדאוג לצורכי הציבור. או עצה מפורסמת אחרת, הווי משתדל עם אדם שהשעה משחקת לו, מה שנקרא בעברית פשוטה לשמור על קשרים טובים עם השלטון. לכאורה היינו מצפים ממנו לעצות כיצד לעלות בתורה וביראת שמיים. במקום זאת הוא נתן לבנו המלצות פרקטיות אולי, אבל מאוד לא רוחניות.

אולי צדק רבי עקיבא. בכל הדוגמאות ההיסטוריות המוכרות, היה השילוב בין המימסד הדתי והפוליטי הרה אסון. החל מהאפיפיורים ברומא, האינקויזוטורים בספרד, האיטולות באיראן, והמפלגות הדתיות בישראל. אינטואיטיבית נראה שלכולם יהיה בריא יותר אם בענייני דיומא לא יתעסקו אלו המתיימרים לגעת בנצח.

ניתן דוגמא מפורסמת אחרת. בתקופת הורדוס לערך היו שתי אסכולות מפורסמות בישראל, בית שמאי ובית הלל. בית שמאי היו מחמירים יותר בתביעותיהם מהיחיד ובית הלל הקלו יותר. ממילא חלקו ביניהם בסוגיות רבות. אחת המחלוקות המפורסמות יותר מתייחסת לשאלה מתי מותר לבני זוג להתגרש, כשאז הכוונה הייתה בעיקר לבעל המגרש את אשתו. בית שמאי קבעו כי הנימוק המותר היחידי הוא אם ימצא בה ערוות דבר. במלים פשוטות, התנהגה בצורה לא מוסרית. בית הלל היו מקילים יותר, אפילו הקדיחה תבשילו. במילים מודרניות, במידה ומתברר שהאשה או הגבר אינם מוצלחים בתפקוד זה או אחר. שנים רבות אחר כך הופיע רבי עקיבא עם חידוש מהפכני. אפילו אם מצא אחרת נאה הימנה מותר לו להתגרש. כולם כמובן מצאו לעצמם פסוק כלשהו שיתמוך בדעתם, אבל ברור שהדיעה בסוגייה זו היא אידיאולוגית בעיקרה.

כדי להבין את משמעותו של החידוש, כדאי לעקוב אחרי דיני הגירושין בעולם המערבי המודרני. עד לפני שנים לא רבות, בכל מקרה של גירושין היה המשפט מכוון לבדוק מי מבין בני הזוג אשם בגירושין. התפיסה הייתה שחייב להיות אחד משני הצדדים שהתנהג שלא כשורה והוא האחראי למשבר. ממילא בכל הליך משפטי כגון מזונות או החזקת ילדים הייתה הכף נוטה כנגד בן-הזוג שחטא. רק לפני מספר שנים עברו רוב שיטות המשפט מהפך והגיעו למסקנה כי לפעמים אין אשמים. לפעמים הנישואים התרוקנו מתוכן ועדיף לצדדים לפרק את החבילה.

אבל דעתו של רבי עקיבא הושמעה אלפיים שנה קודם לכן. באותה סביבה בה נשמעה לא היה לה כל צידוק. ושים לב, הוא לא אומר מצא אחרת טובה ממנה, צדיקה ממנה, הוא אומר יפה ממנה! ככה מדבר מנהיג דתי? שלא נדבר על השאלה איפה בדיוק ניתן למצוא נשים יפות. אחרי ככלות הכל, בשביל למצוא מציאות כאלו, צריך גם לחפש אותן. ודעה זו נשמעת לא פחות ולא יותר מגאון הדור ואין פוצה פה ומצפצף. אצלי זה לא מסתדר.

ניתן עוד דוגמא הקשורה לרעות בין חברים. נשאלה שאלה תיאורטית. שניים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שותין, שניהם מתים, ואם שותה אחד מהן מגיע ליישוב. דרש בן-פטורא, מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד וחי אחיך עמך, חייך קודמים לחיי חברך. בנקודה זו עד היום אינני יכול להסכים עימו. משפטית יתכן וצודק בעל המים, אך איפה ערך הרעות והחברות? אם שניהם יחדיו בבוץ, הם יכולים יחדיו לחפש מים, לחפור באר, להזעיק עזרה. אם לאוו, אז בעל המים עסוק כל הזמן בשמירה על מימיו מחברו שמא יגזל. הוא לא יכול להפוך את גבו שמא יותקף, וממילא בוודאי לא לעזור לצמא. גם דוגמא זו איננה מתאימה לאישיות דגולה. אבל העובדה היא שהוא אמר זאת...

עוד יש את הקשר הקיים לא קיים בינו לבין תורת הנסתר. בין שאר מילות ההערצה אליו מושמעות גם אגדות על יכולתו בקבלה. ישנה אגדה מפורסמת על ארבעה שנכנסו לפרדס הקבלה. הללו הן רבי עקיבא, בן-עזאי, בן זומא, ואלישע בן-אבויה. רבי עקיבא הזהיר אותם אזהרה משונה "כשאתם מגיעים אצל אבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים", אבל האזהרה לא עבדה. בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ, נפגע והשתגע. אלישע בן-אבויה השתנה והפך להיות כופר בתורה כולה ומאז נקרא אחר. רבי עקיבא הוא היחיד שעלה בשלום וירד בשלום.

האגדה אולי יפה אבל חוץ ממנה אין עוד שום זכר ליכולתו של רבי עקיבא בקבלה. הדבר מוזר בהתייחס לעובדה שישנן אמירות רבות על יכולתם המיסטית של רבותיו יוחנן בן זכאי ואליעזר בן הורקנוס. על תלמידו של רבי עקיבא רבי שמעון בר-יוחאי ישנן אגדות רבות עוד יותר. מעשים רבים מעל לטבע מיוחסים לו. כלכך היה גדול שמו עד שכשמשה דה-ליאון כתב את הזוהר הוא ייחס אותו לבר-יוחאי. על שמו של רבי עקיבא אין ולו גם אגדה אחת, אפילו לא מופת קטנטן, שום כלום. קשה להאמין שאותו רבי עקיבא נחשב גם כגדול המקובלים שחיו בזמנו.



"אין כמו עפולה בלילות"

בניגוד לר' אליעזר, החומר על ר' עקיבא בתלמוד הוא מסועף מאד. וכפי שציין זקן העמק, קשה לדעת מה אותנטי ומה מאוחר, מה שלו ומה רק מיוחס לו.

אך כיון שנפתח אשכול, אעיר הערה (ולבטח מסתברא ואחרים יכולים להוסיף עליה).

אחד המדרשים על התפתחותו הלמדנית של רבי עקיבא מספר שהיה חוזר בבית על לימודו בבית הספר. כידוע, הוא התחיל ללמוד בגיל 40, ועד אז לא ידע קרוא וכתוב, ולכן ישב בחברת זאטוטים קטנים ולמד כמותם את צורת האותיות.
והנה, לפי הסיפור, הוא חזר לביתו, ושם הגה בצורות האותיות, שהיו דומות לשלנו. הוא בחן את הא', מדוע היא נראית כפי שהיא נראית, ואת הב' והג' וכו'.
ואפשר שמכאן יצא מדרש אותיות דרבי עקיבא - אם הוא חיבור אותנטי של רבי עקיבא ובכלל אם הוא מספרות התנאים (ממדבש? מסתברא?).

האם אתם רואים מה עשה רבי עקיבא?

הכל למדו קרוא וכתוב. הכל ידעו את צורת האותיות. אך רבי עקיבא, מעצמו, ללא שום השכלה, יושב בבית ותוהה על צורת האותיות - ומניח שיש משמעות לא רק לאות בבחינת הצליל שלה, אלא גם לצורתה הגראפית!

האם זה היה חידוש של רבי עקיבא? לפי המדרש הזה, סבורני שכן.

אנו רואים את יכולתו של רבי עקיבא לחשוב ולהקיש עוד לפני שהחל ללמוד.
הוא עצמו מספר על עצמו, לפי אחת המסורות, שלא רצה ללמוד - עד שראה אבן ששחקוה מים. ואז אמר לעצמו: אם המים הרכים שחקו את האבן שהיא רכה, התורה שהיא קשה, האם לא תשחק את הלב הרך?

הנה, רבי עקיבא, קודם שלמד אפילו אות אחת, כבר עשה לעצמו קל וחומר.
קל וחומר היא מידה שכלית, אך קשה להניח שהיינו מוצאים אותה אצל עמי הארצות בני הדורות ההם (שכידוע היו גרועים מעמי הארצות של ימינו).

מצאנו, אם כן, שרבי עקיבא היה ברוך כשרונות, ברוך שכל, וגם ידע להשתמש בו.
אבל, ואני כותב זאת בזהירות רבה, האם לא נכשל, בשלב מוקדם מאד בלימודו, בהפעלת מידות עיוניות גם במקום שהן אינן שייכות כלל? בחיפוש אחרי משמעויות ברמה הגראפית, בעוד האות אינה אלא צורה הסכמית - לפי חלק משיטות המחשבה, כמובן.

אם תרצו, תוכלו לראות כאן מקופלת את הביקורת שלי על התפתחות החשיבה הקבלית המאוחרת - ואת הביקורת החוזרת על ספקותי.

האם אין כאן נסיון לכפות פרשנות יתר (המונח הנפלא של אומברטו אקו) על סמלים שלא נועדו לכך?
או שיש כאן נסיון מצידי לגמד את יכולתו המופלאה של רבי עקיבא לחוש, עוד לפני שלמד, את הסודות המרחפים בגנזי האותיות?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

המדרש על רבי עקיבא והאותיות ידוע גם ידוע... אלא שצריך לזכור שלעניות דעתי (הלא קובעת..) זהו המצב בכל מקרה שאדם מבוגר לומד דברים שאחרים לומדים אותם בגיל צעיר...

הוא מתחיל לשאול שאלות, מתלבט, מערער על הדברים שכולם מזמן שכחו, וכן הלאה...

מספרים על גב' רוזנמן שיצאה לשליחות עם בעלה לאנגליה ובאותה עת הייתה צריכה ללמד תנ"ך את בניה... חזרה לעמק וספרה לכולם שבניגוד למה שידוע.. התנ"ך הוא לא ספר לילדים.....

במילים פשוטות, כל לימוד למבוגרים שונה מהותית.. ואולי זו הביקורת של אחר על רבי עקיבא כי אחר מדבר תמיד על דיו על נייר חדש לגבי ילדים...



"אין כמו עפולה בלילות"

מזקני העמק

אני מסכים איתך. כתבת דבר גדול, ומן הראוי היה להדגישו עוד יותר.

והוא:
מי שלומד בגיל מבוגר, לומד עם היקף - מה שאינו מצוי בגיל צעיר.
אולי אתקן: מי שלומד בגיל מבוגר, אדם מוכשר ומתבונן, עשוי לחפש שיטתיות שצעירים יותר לא יחושו בחסרונה.

זה מוביל לכיוון מחשבה על טיב הלימוד אצל אותם למדנים שהגיעו ללימוד בגיל מבוגר בזמננו, כוונתי לבעלי תשובה. הטובים שבהם ניגשים ללימוד אחרת לגמרי, מפני שהם מתחילים בו בגיל של חשיבה בוגרת.
אבל לא זה הנושא שהעליתי בדברי האחרונים.

בתגובה הקודמת שלי הצעתי לומר, כי אותו רבי עקיבא ברוך הכשרונות והלמדן המסור וירא השמים, שאכן בנה מערכת שיטתית מן ההלכות שלמד (השווה: למה היה רבי עקיבא דומה, לרוכל שקונה פה ושם וחוזר לביתו ומסדר כל דבר בקופסא שלו. אולי יש להבין את הדברים כפשוטם, שאחרים לא עשו סדר והוא כן? ואולי זה מוריד בערך תלמודם של ראשונים?) -
אותו רבי עקיבא גם השתמש ביכולתו כדי לחפור ולחפש משמעות במקום שלא היתה קיימת. וכך נולדו מדרשי האותיות שבאמת לא היתה להם שום הצדקה.
כי יצר קטן יש לאדם לחפש משמעות, במיוחד משמעות נסתרת, ולחפש להשיג דברים נסתרים ועמוקים בהם שהם אינם קיימים כלל!

מי שהגיע לכאן יכול לראות כי אני מציג את האפשרות הזו כמה פעמים באשכולות שונים. אני מציע לבחון אם החשיבה שלנו אינה רצה קדימה למחוזות שהיא יוצרת, בהאמינה שכך היא מגיעה לסודות התורה והא-להות.
איני אומר שרבי עקיבא נכשל בכך, אך אני שואל, בהנחה שהסיפור על מדרש האותיות בתחילת לימודו של רבי עקיבא אמיתי, אם אין כאן דוגמא ומופת לנטיית מחשבה זו, שמסבכת את האדם בהרפתקאות מיתיות.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו