והנה מה שאומר מסילת ישרים:
יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא - שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו.
והנה, מה שהורונו חכמינו זכרונם לברכה הוא: שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמתי והעדון הגדול בכל העדונים שיכולים להמצא. ומקום העדון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה, אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד, ו): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא".
והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשית המצוות הוא רק העולם הזה.
על כן הושם האדם בזה העולם בתחלה, כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי האמצעים האלה. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (ערובין כב, א): "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". וכשתסתכל עוד בדבר תראה, כי השלמות האמתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג, כח ): "ואני קרבת אלהים לי טוב" ואומר (שם כז, ד): "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי", כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמל ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והינו: שישתדל לדבק בו יתברך בכח מעשים שתולדותם זה הענין, והם הם המצוות.
והנה שמו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות, אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמתי. ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה. כי כל עניני העולם, בין לטוב בין לרע, הנה הם נסיונות לאדם. העני מצד אחד והעשר מצד אחד, כענין שאמר שלמה (משלי ל,ט ): "פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה' ופן אורש וגנבתי וגו'" השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד. עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לדבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים, וכפי השעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו - כן ישיגהו וישמח בו.
ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשמוש האדם, אמנם הנה הוא עומד בשקול גדול, כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו, ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבד בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עלוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך, והוא כעין מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (חגיגה דף יב, א) בענין האור שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים זה לשונם וכיון שראה אור שגנזו הקדוש ברוך הוא לצדיקים שמח שנאמר (משלי יג, ט): אור צדיקים ישמח". ובענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צא, ב): "אמר רבי יצחק: מלמד שנתקבצו כולן למקום והיתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו. והנה על העקר הזה העירונו זכרונם לברכה במדרש קהלת, שאמרו זכרונם לברכה (קהלת רבה פ"ז): "ראה את מעשי האלהים וגו'" - -בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי".
כללו של דבר: האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה, אלא בעבור מצבו בעולם הבא. אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא, שהוא תכליתו. על כן תמצא מאמרי חכמינו זכרונם לברכה רבים כולם בסגנון אחד: מדמים העולם הזה למקום וזמן ההכנה והעולם הבא למקום המנוחה ואכילת המוכן כבר. והוא מה שאמרו (אבות ב, טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור", וכמו שכתבתי לעיל (ערובין כב, א): "היום לעשותם ולא מחר לעשותם, היום לעשותם ומחר לקבל שכרם", "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת (עבודה זרה ב,א), "העולם הזה דומה ליבשה והעולם הבא לים וכו'" (קהלת רבה א, טו). וכאלה רבים על זה הדרך.
ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה? או מי הוא ששמח ושלו ממש בעולם הזה? "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורת שמונים שנה ורהבם עמל ואון" (תהלים צ, י)בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת - המות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנאות ושלוה אמתית, וגם הוא אלו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם.
ולא עוד, אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצרך העולם הזה לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל כך חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם, כל שכן שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל ענוגי זה העולם, והוא מה שלמדונו זכרונם לברכה במדרש קהלת (פרק ו) וזו לשונם: "וגם הנפש לא תמלא" - "משל למה הדבר דומה לעירוני שנשא בת מלך, כך הנפש, אלו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה. למה? שהיא מן העליונים", וכן אמרו זכרונם לברכה (אבות ב, כב): "על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד", כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל, אלא אדרבה מואסת בו, אם כן ודאי לא היה בורא יתברך בריאה לתכלית שהוא נגד חוקה ונמאס ממנה.
אלא בריאתו של האדם למצבו בעולם הבא היא, ועל כן נתנה בו נשמה זאת, כי לה ראוי לעבד ובה יוכל האדם לקבל השכר במקומו וזמנו, שלא יהיה דבר נמאס אל נשמתו כעולם הזה, אלא אדרבה נאהב ונחמד ממנה. וזה פשוט.
 |
|
|
