| נשלח ב-22/6/2003 23:57 |
|
| |
והיו מלכים אומנייך?
בשבוע שעבר השתתפתי בשמחת בר-מצוה, כוונתי לאירוע הזה בו לוחצים ידיים, יושבים, אוכלים, מדברים, מפריעים לחתן לדרוש, קמים ויוצאים. מן 'שולם זוכר' קצת יותר ארוך, עם ספר-מתנה, שלבטח לא יקרא ולא יפתח בשנים הקרובות.
המלצרים, היו שני סרוגי כיפה מישיבה ציונית, שחונכו שבשביל כסף צריכים לעבוד. פניהם הפיקו רצינות מסויימת, והנה קלטה אוזני שחיי המעשה אינם מבטלים אותם מתורתם, תוך כדי עבודה הם בוחנים זה את זה בתנ"ך, וברגע של מנוחה, שמעתים מנסים להבין מה בין רס"ג לחובות הלבבות בנושא מדת הביטחון השלמה.
יחד עמי הסבו לשולחן קבוצת בחורי 'ישיבה גדולה', מתלמידיו של בעל השמחה, שוחחו על דא והא, על חדשות מהעולם החרדי הרחב, ועל ישנות מעולמם הצר, כיצד הצליח פלוני להערים על המשגיח ואיחר לתפילה מבלי שנתפס. עננה של שממון רבצה על שולחנם וכיסתה אותי כלימה, שולחן 'מאן מלכי רבנן', הסועדים בנחת מן המוכן, וצעירי 'מזרחי' עומדים על גביהם לשרתם. התמונה היתה טבעית וברורה ללא ספיקות, מי כאן השפחה ומי הגבירה. כך נאה וכך יאה, יבואו פשוטי-עם וינסכו יין לגרונם של תלמידי חכמים.
מעניין מתי בפעם האחרונה רחצו בני שולחני צלחת, או לפחות פינו כליהם מן השולחן – חשבתי לעצמי. לפתע נזכרתי בארוחות השבת בישיבה הציונית בה ביקרתי לאחרונה. ברגע שהסתיימה ברכת המזון, לתדהמתי, קמו הכל והחלו בזריזות לפנות את כלי האוכל ומפות הניילון, תוך דקה המתינו כל הכלים לשטיפה בתוך מיכלים גדולים שניצבו בפאתי אולם האוכל.
מי ישטוף אותם? התורנים, אלה שגם הגישו את האוכל, זה היה ברור. שום זקנה ושום רומני לא נראו בשטח. הם יכולים להיות מבחירי הישיבה, 'מתמידים', 'אלטערערס', 'חשובים', 'צדיקים', - אין מי שנמלט מן החובה לשרת את הציבור.
באותו הרגע נזכרתי במשגיח שלי מן הישיבה, מן המחנכים המפורסמים שבדור. כל כך רציתי שהוא יהיה נוכח ברגע שכזה. ואם אפשר, שזה יקרה בסמיכות לסיומה של שיחתו השבועית אודות מדת 'האחריות', וכנגד ה'קטנות' האופפת אותנו... אוזנינו שלנו, תלמידיו הקרובים, לא קלטה, מעניין כיצד הגיעו הדברים לאוזני ה'ציויינים' הרחוקים ההם.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2003 09:56 |
|
| |
אקדמאי
עד כמה ניתן לסמוך על מידגם אקראי?
אולי כדאי שתבקר בבר-מצוות (בר-מצוואות?) שבהן הייתי אני. איני יודע אם המלצרים היו בכלל יהודים...
אבל אני משער שכוונתך להתרשמות כללית, ואתה מצביע על שני יתרונות שיש לחינוך "הסרוג" על זה שלנו, כפי שהוא בא לידי ביטוי בשטח:
א. בחורי הישיבות חובשי הכיפות הסרוגות מקיימים "בלכתך בדרך" והוגים בתורה בכל זמן.
ב. יש להם דרך ארץ, כמו פינוי שולחן בישיבה.
מה שאין כן אצל חלק מבחורי הישיבות "שלנו".
ובכן, הצבעת על מקום תורפתנו. אבל אני סבור שיש מקום לשתי הערות.
א. כמדומה לי שאתה צודק. החינוך שלנו מאדיר כל כך את התורה, עד ששוכחים שיש גם דברים אחרים. (והמשפט האחרון נראה לי תמוה. איך יכולתי לכתוב שיש עוד משהו מלבד התורה...). הסטנדרט הוא שאין צריך לאסוף אפילו את הספרים לאחר הלימוד, אלא משאירים אותם מפוזרים (סגורים, כמובן, לא פתוחים, אבל זה מסיבה אחרת...) ברחבי בית המדרש. מישהו כבר יאסוף...
כלומר, החיסרון הוא בגישה, וזה דבר שצריך תיקון.
אני רוצה לתקן את התיקון. כלומר, לדעתי, זו שאלה של הדגשה, של דוגמא אישית, ולא של דרך התורה והישיבות בכללותה. וזה דבר חשוב שאין להתעלם ממנו!
ב. לעומת זאת, ההשוואה בין שני בחורי ישיבה "סרוגה" לאוסף בחורי ישיבה ליטאית שנותרו לשבת - אינו נראה לי מוצדק. אבאר מדוע.
עד כמה שידוע לי, בציבור חובש הכיפות הסרוגות ההליכה לישיבה גדולה אינה הכרחית. לא הכל מגיעים לשם, רק הטובים, כלומר אלו שחפצים בכך ויודעים להעריך מה הם רוצים ועל מה הם "מוותרים". זה דומה למצב שקיים בארה"ב, שם האפשרות לצאת לעבוד מבטיחה שרק מי שרוצה בכך יישאר בעולם הישיבות.
ובציבור שלנו, אין אפשרות ללכת לעבוד. אין גם, כמעט, אפשרות ללמוד במסגרת שמקנה תלמוד תורה עם מקצוע. (שידוכים, שידוכים - ועוד סיבות, כמובן). ממילא, כ-ו-ל-ם מגיעים לישיבות. לא רק הטובים והמתמידים, אלא גם אחרים.
אולי כדאי שתתלווה אלי לבר-מצוות (בר-מצוואות) שאני הולך אליהן, ותראה אברכים ובחורים מדברים בלימוד... תלוי על מי מסתכלים. אולי זה תלוי במשפחות שעורכות את השמחה...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2003 10:58 |
|
| |
ברשות הרב המיימוני, אפרש את סתימתו:
כל מה שדרוש הוא למצוא כתב יד נושן מאחד הקדמונים ובו מפורש כי החזרת ספר לארון הספרים לאחר השימוש סגולה שלא ישכח תלמודו. ודי בזה.
(צ"ע האם זה יועיל גם לשטיפת כלים)
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2003 12:03 |
|
| |
יצחק יונתן
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2003 15:52 |
|
| |
אקדמאי וי"י
ההסבר פשוט, כי "דרך ארץ קדמה לתורה" עוד מתקבל על הדעת אבל "לתיירע" שום דבר לא יקדם לא שכל ולא דרך ארץ!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/6/2003 18:09 |
|
| |
מיימוני,
אכן, אינני מכליל, רק סיפרתי על התרשמות מאירוע ספציפי.
הצבעת בדבריך על נקודה שהיא בכל זאת כלל:
אצלם מתקיימת סלקציה טבעית, ובשל כך משתמרת איכות המערכת. אולם אצלינו המערכת מיועדת למאת-האחוזים של הנוער החרדי, וחוק טבע הוא ש'מאה-אחוז' כולל בתוכו צדיקים, בינונים ורשעים, כאשר את הטון נותנת 'שכבת הביניים'. מכאן עולה תמונת ההבדלים (כמובן בהכללה) של בינוניות שלטת מכאן, ומצוינות שלטת מכאן.
|
|
|
|
|