מודעות וחשיבה קיומית – קו פרשת המים בין החרדיות לבין כל השאר
במאמר זה אבקש להציג את תהליך התבגרות האדם כתהליך פיתוח המודעות. כל מה שהיה אינטואיטיבי עד כה הופך למושכל, אין יותר 'מובן מאליו'. השלמת התהליך הוא ברפלקסיה מתמדת, אתה חש חייב לתת הסברים לעצמך על תפיסותיך ומעשיך.
האמנות והיצירה הן השכלול הסופי של תהליך ההתבגרות. פיתוח מודעות גבוהה ורגישות קיצונית לפרטים הקטנים של החיים.
ישנן סביבות חינוך המעניקות לילד דמיון מפותח יותר, עולם אסוציאציות עשיר יותר. הצעיר גדל עם יכולת חשיבה סימבולית, מעודדים אותו לבטא רגשות, לרפלקסיה עצמית אל תוכו פנימה. סביבה כזו מנסה לקדם את תהליך ההתבגרות, והיא קרקע גידולה של האמנות, הספרות, ובעיקר – ההגות.
אני יכול לדבר רק על התרשמויות, לא על נתונים אמפירים.
בעולם החוץ-ישיבתי פגשתי אנשים אינטליגנטים רבים, מפיהם שמעתי לפעמים אבחנות קולעות ויפות, לא כציטטות, אלא מתוצרת עצמית לגמרי, מתוך חשיבה אינטואיטיבית בריאה, ומתוך שהורגלו מקטנות להתבונן ולבטא את דעתם בבהירות. בתקופות מסוימות למדתי תורה עם קבוצות 'חילוניות', מדרש ואפילו גמרא. הפרשנות העצמאית המקורית הנובעת מנסיון חייהם המורכבים (אך הקשים), קלעה לרוב לפרשנותם של חז"ל או של אחד המפרשים הקלאסיים. הם גם קלעו טוב ממני למשמעותם המורכבת של פסוקי התנ"ך. סביב היו אנשים שהורגלו בחשיבה מופשטת, מטאפוראלית, הורגלו לפרשן יצירות אמנות, ספרות, ובעצם מפרשנים את חייהם שלהם, מתוך מודעות גבוהה ומבט בוחן פנימה בכל רגע ורגע. אכן היה לי יתרון עצום של ידע תורני ונגישות קלה לספרות התורנית, ועל כך זכיתי להערכה, אולם לצד זאת חשתי שעם כל הידע שרכשתי לי, גדלתי כשבוי בתוך תבניות פרשניות מוכנות מראש. מה שהורגלתי להתפלל, הם הורגלו ליצור. חונכתי לדקלם דברי חכמה שנהגו במוחם של אחרים. מסתבר כי משקל רב-דורי כבד מידי מונח על כתפיו של החניך החרדי, ועם השנים מסרס את כוח פרשנותו ואת הגותו.
אכן, שמענו בישיבה הרבה דרשות ושיחות מוסר, וקראנו 'מחשבה' והגות חרדית. אולם הגות זו היתה בעיקרה הגות מצטטת, הגות 'סוגרת', הגות שבאה לנמק מצב קיים ולסגור בפניך קצוות. בניגוד לכל הגות מודרנית אחרת שהיא הגות 'פותחת', כלומר מעודדת חשיבה וביקורת. מסתבר כי הגות הנמסרת בפורמולה מוכנה מראש ומוכתבת כדוגמה איננה הגות. ה'הגות' החרדית המתפתחת בימינו אינה אלא תגובה, לא יצירה.
בתוך החברה האורתודוקסית, הסביבה המכונה 'לאומית' היא הקרובה ביותר לתאורינו, וחלקים ניכרים מתוכה מתאפיינים במודעות יהודית-תורנית גבוהה, ומנסים לקדם תהליך זה כל חייהם. בכל הנוגע ללימוד התורה נוכחתי בהבדלים משמעותיים שבין הישיבות החרדיות לבין הישיבות ה'ציוניות'. האחרונים אמונים על ערכיות, על תודעה דתית הדורשת נימוק מתמיד, ואף לימוד הגמרא אצלם הוא אקזיסטנציאליסטי. הם משתמשים בשפה עכשוית ובהגיון הריאליסטי מחיי היומיום, דרכו הם מנסים לפלס דרך להבנת הגמרא. החרדים מאידך, פיתחו תוכנה מיוחדת להיגיון ההלכתי, היגיון למדני-ישיבתי המנותק לרוב מן ההגיון בו הם משתמשים בחיי היומיום שלהם. ההגיון ה'סגור' של הסוגיה התלמודית על פי תפיסה זו כמעט ואינו רלוונטי לחיים. בהתאם לכך גם החשיבה וההגות היוצאת מבית-מדרש זה היא ברמה נמוכה בדרך כלל, כיון שלא עובדה על סדן המציאות.
בישיבות החרדיות נשארה החשיבה ברמה המושגית המופשטת, תוך בריחה מכוונת מן החשיבה הפרקטית. מי שמשרבב אל תוך הדיון תובנות מעולמו האישי הרגשי, מדעותיו ותחושותיו, נחשב לבעל חשיבה נחותה.
מוכרת לנו תסמונת ה'תיכוניסט' המגיע לישיבה חרדית, השפה שלו כל כך לא 'ישיביש'! והסיבה: הוא פשוט מנתח את הסוגיה בשפת היומיום שלו, הוא עדיין לא הפנים את הפיצול הנדרש בין הלימוד לבין החיים. הגמרא וההלכה זהו עולם של קטגוריות מוחלטות, והגישה ללימודם ולהבנתם קרובה לזו של לימודי מתמטיקה או מדעי הטבע. הלומד הישיבתי נכנס אל תוך מאטריה בעלת חוקים משלה, ואינו רשאי לערב בתוך הדיון את עולם הרגשות והתחושות שלו, ובודאי לא את עולם הדעות וההשקפה. עולם ההלכה והמסורת – על פי התפיסה החרדית - הוא הרבה יותר טוטאלי, וללימוד הישיבתי המרוחק ממסקנה הלכתית יש על כך השפעה מכרעת. בשעת הלימוד עלינו לקרב את שכלינו לשכל התורה, להגיון ולחוקיות הסוגייתית הפנימית. במידה וברובד המסקנתי המעשי מתעוררת בעיה עם הפרקטיקה הנוהגת, הרי שהפתרון או הגישור מסור בידי פוסקי ההלכה, שללא ספק זקוקים להפעלת אינטואיציות 'הלכתיות', אך הסמכות לכך מסורה להם בלבד. אנו הקטנים, איננו יודעים וגם לא אמורים לדעת כיצד הם עושים זאת.
התפילה היא הדוגמה הבולטת עוד יותר להבדלים שבין שתי הקבוצות: ברור לגמרי ההבדל בין מי שמתפלל לה' בשפת היומיום שלו, לבין מי שהמציא שפה מיוחדת המיועדת לתפילה. מי שחושב בעברית וכואב לו 'בעברית', גם מתחנן על חייו לפני הבורא בעברית, לא ב'לשון קויידש'. (הספרדים יוצאים מן הכלל הזה, כנראה)
ישנם גם יתרונות מתודיים ואירגוניים: נוכחתי להכיר סדר לימוד הגיוני בישיבות ה'ציוניות', אצל אלה שהורגלו עוד מהתיכון להשתלט על נושא באופן שיטתי, לכתוב, לסדר, 'למרקר' בטוש צבעוני משפטים בתוך הגמרא, לרכוש ספרים בסיסיים ולהציב אותם דרך קבע בסדר מופתי על שולחן הלימוד. (כל התופעות שתמצא רק בישיבות 'למתחילים' או לבעלי תשובה, אך לא בישיבה החרדית הקלאסית, שם הן רק נושא ללגלוג) מתוך חינוך לתפיסה מרחבית, סדר הלימוד של מסכת חדשה פותח תמיד בלימוד הפרשה מן החומש, לאחר מכן לימוד כל המסכת מתוך המשנה, אחר כך את כל הפרק בגמרא ללא תוספות. על ידי כך מפתח הלומד תובנות כלליות מרחביות על הנושא הנלמד, שבאות לידי ביטוי מאוחר יותר בעת לימוד גוף הסוגיות. אגב, לנקודה זו יש אישור מהרבנים בישיבות החרדיות, שגם הם מתריעים תמיד על סדר זה כסדר נכון.
נשוב לתהליך ההתבגרות. קרן איגן, פילוסוף של החינוך (קנדה), נותן מקום משמעותי למודעות העצמית כפרמטר של ההתבגרות. הוא מציב מודל בן ארבעה שלבים בצמיחה מילדות ועד בגרות: המיתי, הרומנטי, הפילוסופי, והאירוני.
המיתי – הוא שלב הילדות, סיפורי הגן שיש בהם רק רעים וטובים, צדיקים ורשעים.
הרומנטי – עיבוד ועיבוי של המיתי, ללא ביקורת עצמית, אידיאליזציה לאמיתות הילדות בשפה של מתבגרים.
הפילוסופי – שלב השאלות והביקורת, ואת תרצו 'גיל ההתבגרות', המחאה, פיתוח המודעות לקיום מורכב יותר.
האירוני – גיל מאוחר, סיום תהליך ההתבגרות, התפייסות עם המורכב, מתן אפשרות לסוגי קיום שונים, גם בתוך עצמך. לפעמים ישנה חזרה לאמיתות הילדות, כ'תמימות שניה', מודעת.
בהתאם למודל זה, עולה בידי מסקנה מצערת למדי, המקבלת אישוש רב מהיכרותי עם אנשים רבים שבגרו, ואף הזקינו, בעולמה של תורה. במובנים רבים הם לא התבגרו ונשארו באחד השלבים המוקדמים, בדרך כלל בשלב הרומנטי (על פי איגן). הגותם ופרשנותם ולמדנותם אינם אלא שיכלול הנחות קודמות, אמיתות-ילדות. כל כך מתסכל אותי לשמוע רבנים קשישים ונכבדים, ממחזרים חומר, וניכר הדבר שבמשך עשרות בשנים לא השקיעו טיפת מחשבה מקורית, לא בהלכה, ובודאי לא ב'מחשבה' והגות. הם אף אינם יודעים לדווח על עצמם, על דרכם בהלכה, בלמדנות, על אמונתם, ומעולם לא הורגלו בחשיבה רפלקטיבית, ולא פיתחו מודעות לקיומם הדתי, ואף לא לדרכם הישיבתית החרדית.
מתוך כך הם מעלים על נס את ה'גדלות' (גאדלס), כמשאת נפש בלתי מושגת כמעט, וכדרישה מקסימליסטית בסולם הערכים של החינוך הישיבתי. 'גדלות' היא אכן מושג מופשט, אולם תוצאותיה ותכונותיה הבאות לידי ביטוי בשטח ברורות למדי, וניתנות להערכה. סיגול כוח שיפוט ויכולת הכרעת דילמות וקבלת החלטות, מתוך תפיסה מקורית וראיה מרחבית בריאה והגיונית של הנושא הנדון. פיתוח יכולת חשיבה מורכבת היודעת להכיל צדדים רבים ושונים של כל נושא בעולם, מסוגיה תלמודית או אידיאולוגית ועד קניית נעליים. (מי שיש לו 'דעת תורה' ואינו טועה לעולם, בהכרח שגם בקניית נעליים הוא אף פעם לא יכשל בסחורה פגומה, לא כן?).
סגולה זו שמורה ל'גדולים'. אבל מי הם אותם שזכו לכך? ה'גדול' היודע-כל, הוא בעצם מי שערך היכרות עם האחר, וטעם משהו מן הדעה שכנגד. רק ידיעה כזו יוצרת אצלו פרספקטיבה נכונה להסתכל ולהעריך נכונה את דעתו שלו, הקדומה, זו שאמורה להיות 'נכונה' יותר.
דומני שכל יצירה אמנותית או ספרותית היא 'גדלות', שכן היא תוצר של מורכבות, של שכלול כלי המחשבה על ידי היכרות קרובה עם תפיסות ודעות שונות ומגוונות. זו אחת הסיבות שאין אמנות וספרות ברמה המניחה את הדעת בחברות שמרניות, בחברות בהן עולם הדעת מוכתב מלמעלה.
אם כבר ישנו ממד מסוים של 'גאדלס' אצל חניך ישיבתי, הרי שניתן למצוא אותו דוקא אצל 'הלאומי' היושב בישיבה ולומד את התורה באופן קיומי ורלוונטי. זה מתחיל בכך שהוא מנתח את הסוגיה בשפתו היומיומית, בשפה בה הוא משתמש בשביל לספר חדשות, או לתאר אירוע מרגש. התורה קרובה לחייו יותר מאחרים שהורגלו בפיצול המפריד בין בית המדרש לחיים שבחוץ. החיים על כל מורכבותם נכנסים אל תוך דף הגמרא ומעשירים את ראייתו והבנתו, והגיונו קרוב יותר להגיונם של הדמויות התלמודיות או פרשניהם, שגם הם חצבו את דבריהם מתוך חיבור הדוק למציאות שסבבה אותם. מסתבר שהרבה יותר קל לפתח אינטואיציות תורניות ולגעת ב'גאדלס' כאשר מסך הסמכות והדוגמטיות אינו עומד בדרכך. אני חש לא פעם שזהו סודו של ה'חזון איש', שלא למד בשום ישיבה, ופיתח לעצמו שיח ראשוני ובלתי-אמצעי עם חכמי התלמוד, ללא מתווכים ואמצעים חינוכיים שנועדו להמון.
מי שקרא בעיון ובסבלנות את דברי עד כה, ראוי שאודיענו, כי צר לי להישמע חד-צדדי כל כך. אינני מדבר אלא מתוך התרשמות אישית, שיתכן ונגועה במדה כזו או אחרת של הכללה. והלוואי ואתבדה.
נשלח ב-24/6/2003 00:03
אקדמאי
העלית נושא גדול, וכתבת בכנות מרובה.
אני מסכים עם חלק מדבריך. ועל חלק אני רוצה לחלוק.
תחילה, אבקש להזכיר לך דברים שכתבת בעצמך, ושלמדתי מהם רבות.
הישיבות מקדמות את התלמיד עד מקום מסויים, ומשם שומה עליו להתקדם הלאה בעצמו.
כפי שציינת עכשו, לא רבים מצליחים לעשות זאת. גם בגלל אי יכולת אישית, או חוסר מודעות לדרישה לעליה, או חוסר שיטתיות. וגם בגלל שאותה מסגרת שמקדמת אותם מהווה גם מכבש שמחייב קונפורמיות.
בכך אני מצטרף אליך, ואף מחמיר ממך בהאשמת הגישה הישיבתית בהורדת או רידוד האופקים הרוחניים והשאיפות הנעלות.
כך פועל המכבש: מי שבא להגדיר לעצמו את שאיפותיו הרוחניות במסגרת הישיבה והעולם החרדי עלול להידרס, להוריד את דרישותיו הרוחניות כדי להתאים את עצמו למה שהוא סופג ולמה שמספקים לו בועדים ובשיחות של המשגיח. הוא עלול, מתוך נאמנות רבה מדי, מתוך יראת שמים טהורה ואמונת חכמים, לגמד את השאיפות הנעלות שכרגע הן רק אינטואיציות או רגשות זכים ולכפות עליהם כבלים שלמעשה יחסמו את התפתחותו - הכל מתוך חיקוי של מערכת מוכנה מראש.
במקום גדלות ושאיפות, הוא יבדוק את עצמו על סולם ה"גדלעס" ששירטט הרב. במקום לדבר עם עצמו ועם אלקיו, הוא ינסה לחפש את ה"מבהיל על הרעיון" של המשגיח. במקום לשאוף לפסגות שאינן בנות ביטוי במושגים של יראת העונש, למשל, הוא ישתכנע שתפקידו בעולם הוא לחפש לפתח "הרגשים", בלי לדעת שמדובר ברמה רדודה למדי של חיפוש אחרי חוויה רגעית כאילו היא שיא שמעבר לו לא ניתן לשאוף ולמעשה מעבר לו לא קיים דבר.
עד כאן הסכמתי עם הביקורת. מכאן, אני מבקש להצביע על המעלות.
לא בפעם הראשונה (ממש היום, בעקבות אשכול הסטיקרים) אני מקבל רושם שאנו עורכים השוואה לא נכונה. בין בני העליה של הציבור הלא חרדי, יהיו אלו "מזרחי" או חילונים, לבין הפחות טובים שבציבור שלנו. כמו כן, אותן מעלות שמצאת בציבור הלא חרדי עדיין אינן הופכות את בעליהן לתלמיד חכם אמיתי, או לפוסק. הן רק מאפשרות לו ליצור קשר חי עם הגמרא, שהתלמיד חכם אמור לפתח בשלב כלשהו, אולי אחר, אולי מאוחר, במהלך התעלותו ולימודיו.
אותו הידע שחשפת מן העמל העצמי של אלו שלא גדלו בישיבות, מצוי כבר ברשותו של הלמדן. אלא שזה עושר שאין מודעים לו. ידע זה מתומצת בשפה הישיבתית, וצריך לדעת לפתוח אותו ולהרגיש בו. לפעמים, רק הצגת השאלה באופן נכון וברור מסייעת לגלות שהוא מצוי ברשותך כל העת.
לכן, אני מבקש לחלוק עליך אישית. על רגשי הנחיתות שתקפו אותך - ושעליהם סיפרת בכנות מדהימה. כמדומה לי שלא החשבת מספיק את עצמך, כשרונותיך וידיעותיך בשעה שישבת ללמוד עם אלו שלא עברו את המסגרת שעברת אתה...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-24/6/2003 00:41
אקדמאי,
האם הם הצמיחו בעל הלכה מקוריים וגאוניים?
אני לא ראיתי לא מן החרדים ולא מהם, שום מחבר מקורי.
איפה היבול?
נשלח ב-24/6/2003 08:10
מיימוני,
כדבריך,
באשכול זה אני מנסה לערוך השוואה בין מערכות, בין שתי קבוצות העילית משני הצדדים. (בניגוד לאשכול ה'מלכים אומנייך', בו הצבעתי על סיטואציה של פער, ולא על נתונים)
אני מודע היטב לעושר ולמעלות הישיבה החרדית, ואותן ציינתי במאמרי. השאלה היא מהו משקלן של מעלות אלה בשוק החיים, והאם לא יצא שכרינו בהפסדינו בשל החסרונות.
מסתברא,
לא מצאת גאונים לא אצל החרדים ולא אצל הלאומיים.
יש חברה שלישית שלא שמעתי עליה?
חוצמיזה, לא שמענו אינה ראיה.
ובכלל, מיהו 'גאון'? זה דבר בלתי מדיד.
אני אישית נוטה לייחס משקל רב להכרעותיו של פוסק 'קטן' אך מושכל ומודע. (כזה שאינו ידוע בציבור, כי חתימתו אינה מתנוססת בראש חוצות, ואינה קלה להשגה על ידי 'מעוררים' שונים).
אכן שטחתי ברבים את התרשמותי השיפוטית. אני מסתמך בזאת על שיח פנים-חרדי, של משגיחים וראשי ישיבות, הנוגע בנקודות כאובות אלה. זכורני היטב שבישיבות מי שמוגדר כ'בר דעת' ו'טיפוס חושב' זכה להערכה מיוחדת, ותמיד מתלוננים שקיים מחסור בכאלה. הלו! שאו עיניכם מעבר לכביש, שם תמצאו מינון מעט יותר גבוה של המצרך המבוקש.
נשלח ב-24/6/2003 14:30
אקדמאי. אכן הצגת את הדברים בצורה משכנעת וקולחת (מחמאות ספרותיות. קח בערבון מוגבל), ונגיד שאתה צודק למרות ההכללות. מה אתה מציע לעשות בעניין?
כשאתה תוקף את השיטה החרדית לעומת זו הדתית-לאומית, האם אתה מתכוון להמליץ על ישיבות דתיות-לאומיות? האם אתה מנסה ליזום רוולוציה בישיבות החרדיות? (בלתי אפשרי, כידוע. הממסד הוא גוף עקשן ולא-גמיש)
או, בעצם, האם אתה רק מקונן בלי לנסות להשיג מטרה מעשית?
קח לדוגמא את רוב היושבים בפורום, הם לא מוצאים חן בעיניך? הם יצאו מאותן ישיבות עליהן אתה מעביר ביקורת. אני יודעת שהם בודדים, אבל זה בדיוק העניין: רק בודדים צריכים להתעלות מעל הבינוניות של המסגרת, זה לא מתאים לכל אחד. בנאדם שיודע לחשוב יכול וצריך ללכת *לבד* צעד קדימה.
יש דרך אחת לפתור כליל את הבעיות אותן הצגת; "צריכים להחליף את העם".
נשלח ב-24/6/2003 14:59
דולי
נמכר פעם ראשונה - אני קונה!
צריך להחליף את העם!
נשלח ב-24/6/2003 15:42
מסתברא
אם אתה כבר נכנס לעניין היבול
אז את היבול החרדי עוד אפשר לסבול הוא לא מריח. על כל חסרונותיו.
בנוגע ליבול הדתי לאומי, רב רובו נגוע במחלה קשה ומאיימת עלינו לכלותנו – הלאומיות כערך עליון! האחריות לכל התופעות הקיצוניות בכל הנוגע "לארץ ישראל השלמה" מוטלת על ראשיה.
(הוגה ביטוי לא עדין שאינו עולה בקנה אחד עם תקנות הכתיבה בפורום).
תוקן על ידי - מיימוני - 6/24/2003 10:49:54 PM
נשלח ב-24/6/2003 16:11
אקדמאי
"לא מצאת גאונים לא אצל החרדים ולא אצל הלאומיים.
יש חברה שלישית שלא שמעתי עליה?"
לא שמעת שקיימת חברה שלישית, הנקראת חב"ד
תוקן על ידי - ממדבש - 6/24/2003 4:13:19 PM
נשלח ב-24/6/2003 16:56
הלמדנות התלמודית בישיבות החרדיות היום היא מנותקת לחלוטין מן המציאות ומופשטת לגמרי. בעיני זו רעה חולה. פתחתי על כך אשכול בעבר והצעתי הסבר:
ההפשטה המוחלטת הזו מאפשרת לימוד המבוסס על יצירת חילוקים דקים שבדקים (חסרי שחר לטעמי), ודווקא משום כך היא מאפשרת לחדש בקלות גם במקום שדשו בו רבים.
הקלות היחסית של החידוש באמצעות החילוק לשני דינים של כל דבר היא שמאפשרת חברת לומדים המונית, שבה לכולם יש מה לומר ולחדש.
אני הייתי מציע להקים ישיבה, שבה יטלו מקרים משפטיים מהעיתונות וישאלו את התלמידים לחוות דעת הלכתית מנומקת בנושא. זו תהיה ישיבה המעודדת יצירתיות!
נשלח ב-24/6/2003 17:17
ממדבש,
מה אומרים באנגלית על עקיצה?
בכל מקרה דבריי לא הובנו כהלכה.
רציתי לומר שאיני רואה ששם יש יותר גאונים מקוריים מאשר אצל החרדים, ואצל החרדים יותר מהם. וממילא גם הם לא מחנכים להתעלות מעל הבינוניות.
ועבור ממדבש. גם בחב"ד איני רואה. הפי?
נשלח ב-25/6/2003 01:48
אקדמאי,
בכל חברה לרבות אצל הגויים ניתן למצוא יחידים נפלאים בחשיבה ו/או ביראה [טוהר המידות]. החיפוש הוא לקיומה של חברה שהסטנדרט שלה הוא "חושבים ויראים" [כאמור באשכול אחר] הנמצאת בתהליך התבגרות בלתי פוסק ואף במחיר התעלות מעל הזרם.
עד שלא תקום כזו חברה, הרי לא יועיל לה השיוך לחברות הקיימות. למבקש יהלום מה תועיל החלפת פרתו בחמור והחמור בבלי דעת אחר. על המיקוד להישאר להיות החברה האידיאלית - "לך לך לקדושית!"
נשלח ב-25/6/2003 23:48
אקדמאי,
מאמרך מרשים מאד. הנקודות נכונות, אולי נכונות עד כאב.
זהו אשכול (כמו אשכול דומה שפתחת בעבר) שעוד נכון לו עתיד ..
רק מחקר יוכל (אולי) להציג תמונה של מצב כלל בני הישיבות בעניינים שהצגת.
אני יכול רק להביט סביבי, על חברי.
ואם אני עושה הסבה מהלימודים התורניים ובודק דווקא את רמת השיח הכללית הקשורה לענייני העולם בין 2 הציבורים, אני מוצא שנינות, חריפות, חידוד, יכולת אבחנה, עיניים בורקות דווקא אצל חברי השחורים.
לעומת זאת, אצל בני הישיבות הדתיות לאומיות, שאני בהחלט מייקר ומעריך, אני מוצא תובנות ברורות, סדר מחשבתי, "מרובעות", אם תרצה.
אלו הן כמובן הכללות גסות, אך בלתי נמנעות.
ההסבר להבדל הזה טמון כנראה גם בגלותיות שיוצרת הומור עצמי ונקודת מבט מרוחקת כמו גם בעובדה שהציבור החרדי מיעוט בלתי מעורב, אך גם, להערכתי, לניתוק החוויתי שנובע מאורחות החיים המוצגות במאמרך.
אין פה טוב ורע . אני אישית אוהב את ה"רטיבות" החרדית ואני חושש שיוזמות מהסוג שלך ייבשוה .
השיח האלטרנטיבי הזה יצר הווי. אינני יודע איך תראה החרדיות בלעדיו.
לגופו של ענין, השאיפה להכיל דבר והיפוכו, עלתה לנו ביוקר: והייתם כא-לקים יודעי טוב ורע.
עץ הדעת נתן לנו את היכולת לראות באותו דבר עצמו, טוב ורע. מורכבות.
יש לי תחושה סובייקטיבית, שהראיה שלך היא שטחית וחיצונית. אם ניטול בחור בן 20 השוקד על לימודו, שכבר הספיק ללמוד כמה וכמה מסכתות מכריכה לכריכה, נראה שיש לו יכולת אבחנה וניתוח, הסקת מסקנות מושכלות, ואף יכולת להקיף סוגיה ב'מבט רחב' כמו שקראת לזה.
ההבדל בעיניי הוא הגישה המערכתית.
גם אם נצא מנקודת הנחה (שאינה נכונה בשלמות) שעולם הישיבות החרדי יצא מנקודת מוצא מושלמת. כך צריכה להראות ישיבה! ועולם הישיבות הדתי לאומי יצא מנקודת מוצא פגומה בתכלית (תיכון דתי), הרי שהתהליכים העוברים על שתי קבוצות אלה הינן לטובת הדתיים לאומיים. שם הם כל הזמן מחפשים לשפר ברמה מערכתית, פומבית. בעוד אצלנו הכל תלוי בטיב ראש הישיבה.
מצד שני יש להביא בחשבון, שאצל הד"ל יש סינון טבעי, שמי שלא מתאים ללימוד תורה, כבר נשר קודם. ולכן, נכון לשים לב לדברי מיימוני, שיש להשוות בין השווים.
לגבי התוצאות, הסיפור אחר.
תן לי יבנה וחכמיה
אצה - צמח חסר פרחים ופירות
נשלח ב-26/6/2003 08:46
בעל עגלה,
אתה אולי מוקף בחרדים ציניקנים, אני מוקף ב'מרובעים', ליטאים משופרא דשופרא.
בעל עגלה ואצת ים,
הזהרו נא מ'תסמונת וינרוט'.
נורא חוכמה להתאהב בישיבתיות מחדש ובעין מתבוננת, לאחר שהעולם התרבותי 'שבחוץ' העניק לך כלים והשכיל אותך. תחשבו על עשרות האלפים שנשארו בפנים, ולא ידעו בין ימינם לשמאלם ובהמה רבה.
נשלח ב-30/6/2003 20:44
אקדמאי,
אם אתה מוקף ב"פלונים" ואני ב"אלמונים", משמע פעמי הפלורליזם נשמעו במגזרנו.
כבר טוב.
אגב, לא חושב שאת וינרוט ניתן להגדיר כ"תסמונת".
וינרוט הוא וינרוט והביקורת שלו על הציבור החרדי לא פחותה משלך, גם אם הוא לא משמיעה בחוץ מטעמי סולדריות.
ועכשיו ציטוט בשבילך : (מאחר ובעת האחרונה הציטוט השבועי - "שבועי" בערך כמו שצעירי אגודת ישראל - "צעירים", משכתי את ידי הימנו
ואת הציטוטים אשר בסלי אניח אפוא במקום הזה)
הציטוט נאמר אמנם בהקשר אחר, אך ברי לי שתשאב הימנו עונג.
"והנה ראיתי כת משוגעים האומרים החילוק מחדד. האומר כן ראוי לנזיפה. חדא, אף אם היה כן, וכי האומרים לאדם חטוא כדי שיזכה חברך? קל וחומר חטא גדול ונורא כזה. ועוד, כשנעשה מחודד, מה עושה בחידודו? הלא אין חידודו אלא שמבלה ימיו בדבר הזה ומדבר סרה על תורת אמת.. חבל על דאבדין, מה שהוצאתי רוב ימי בחילוקים גדולים ונפלאים. חטאתי, עויתי, פשעתי, על כן באתי להזהיר הדורות הבאים"
