מי הדמות שבתיאור?

מי הולם את הדמות שמאחורי תיאור זה?

... ........ על אף היותו בעל כוח אינטלקטאלי עצום, היה איש רגש ושרוי במצבי רוח והתפעלות – וכולו שמחה; עם זה היה גם איש מרה שחורה – וכולו עצב. עתים היה אדם לוחם קשה כארז ועתים היה רך כקנה מלא סתירות וניגודים היה האיש. ל.... מעולם לא היה סדר זמנים קבוע ועומד בחייו. מעולם לא סעד באותה שעה, וגם לא היה מתפלל בכל יום באותה השעה והיה צריך תמיד לזרז עצמו שלא לאחר זמן קריאת שמע. .....לא היה מתלבש אף פעם כרב. כשהיה נוסע ברכבת לא היו מי שהכירו אותו. את תפילת שמונה עשרה היה מסיים ראשון וממתין לחזרת הש"ץ. אמרית השלום היה מקדים לכל אדם והיה ניגש לזולת לברך אותו בברכת שלום.

ובנוגע לגר"ח, הגרי"ד מציין כי היה שקוע לעיתים במרה שחורה וכדי להתאושש עיין בר"מ הלכות טומאת מת בכדי להבין שכל המציאות מורכבת למעשה מדינים (פרשנות שלי לסיפור).

עלה בדעתי לפרש פעם בעקבות כך את הגמרא ברכות יח (?) על בניהו בן יהוידע בן איש חיל איש רב פעלים אשר ירד והכה את הארי בתוך הבור ביום ברד ושלג (בציטוט משוחזר מהזכרון) והגמרא אומרת שגדולתו היתה שלמד סיפרא דבי רב ביום המעונן.
ע"פ הפשט, הפירוש הוא שהצליח ללמוד את כל התו"כ (300 הלכות?) ביום חורף שהוא יום קצר כידוע מבחינת שעות שמש, כלומר תוך כ- 9 שעות עבר על כל התו"כ. (והא רב חיבר את התו"כ? וצ"ע)

ולפי הסיפור האחרון חשבתי לפרש שביום המעונן כאשר היה שקוע במרה שחורה וראה חושך סביבו, בימים כאלו בכדי לאזור חיל, היה לומד תו"כ המלא בדיני טומאה וטהרה וקדשים. וזוהי גבורתו.

תוקן על ידי - מאן_דהוא - 09/07/2003 13:59:45

ווטו, יצחק יונתן ובעיקר מיימוני,



אכן הם דברי הגרי"ד על סבו בספר ימי זכרון עמ' 78.

והמשך התיאור אף יותר מדהים ויפה: פעמים הרבה אפשר היה לראות את ר חיים כשהוא מוקף חבורת ילדים ומשחק עמהם כשהוא ה'סוס' והילדים מושכים בקיפלי גלימתו וצועקים "קדימה". תמיד אפשר היה לגשת אליו באופן חפשי כי הוא היה הדימוקרטיה בהתגלמותה. אין לומר עליו שהיה איש מתואם ממומשמע ומסודר באופן הרמוני. את האינטלקט העצום והגאוני שלו השיג בכחות עצמו כמעט בלי רב ומורה. בכחות עצמו גרם למהפכה הגדולה במיתודיקה ההלכתית. לבו הרחב והחם עוצב וגובש מכחו של רצון פנימי. שח לי אבא ז"ל שרבי חיים אמר לו פעם: משה, אל תעלה בדעתך כי טוב אני. מטבע הריני דווקע רע. את החסד צריך אדם לכבוש בכוח ממש. אדם צריך לשבור עצמו. עבדתי בפרך עד שעקרתי מקרבי את מידת האכזריות שלי".

תיאור זה מעומת עם תיאור על סבו השני רבי אליהו פרוזנר שמגיל שש עשרה עד גלי שמונים "הוא היה תמיד לבוש באיצטלא דרבנן - ושום עדות לא ראהו מעולם במלבוש קצר כלשהו...".

וכמובן הכל משובץ במסה מעמיק על ההבדל בין מלכות יוסף למלכות יהודה.

גם ווטו צדק לפחות בנקודה אחת הרוגוצבר דמה. הי' גומר שמונה עשרה הרבה לפני כל הקהל.

האם כיום כולם ר' אליהו פרוזנר'ס אין רבי חיים'ס יותר?

איני קרוב לבריסק של היום, אבל דמות זו תואמת לדמותו בבריסק כיום?

מיימוני,

מה שכתבת על האיפוק של ר' אליהו בעת מיתת בתו, מדברי הגרי"ד יוצא שלא היה זקוק ללחום עם עצמו כך הי' אופיו ההלכה עיצב את הוויותו באופן טבעי.

במלים אחרות הייתי אומר רבי חיים באופיו הי' חסיד ברסלב, וסבו השני הי' ייקה (פעם היו אומרים ליטאי קר) נוקשה

מסתברא

אני שמח שכיוונתי.

אך עם כל אהדתי לר' נחמן מברסלב (אני רואה כבוד להגדיר עצמי כחסיד שלו - מבחינות מסויימות בלבד, כמובן), להגיד על ר' חיים שהוא חסיד ברסלב?!

בשר בחלב!

אתמהה.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לא הי' שום חסיד, נקטתי דוגמא בעלמא להגדיר טמפרמנט מסויים שהייתי מגדירו כטמפרמנט חסידי בעליל, עם מצבי רוח משתנים ובעל רגש עז.

וכבר ידועה הקלישאה שהבריסקר'ס מכחישים ואני סובר שיש יותר מגרעין של אמת בתוכה. שהבית הלוי אהד רעיונות חסידיים, ר' חיים אהב חברת חסידים ולא נמשך לרעיונותים, הגרי"ז לא זה ולא זה - מתנגד מוחלט.

תוקן על ידי - מסתברא - 09/07/2003 16:25:12

מסתברא

הגענו לנושא מעניין:
האם יש מזג חסידי?
האם אין חסיד שקול ומתון, זהיר ומחושב, מסודר וכל תנועה שלו קבועה מראש לפי תכתיב שכלי? שכל רגשותיו מסורים ביד רצונו ושכלו?
קשה לי להאמין שלא.
כמדומה לי גם שיש אדמו"רים שהתפרסמו במידות כאלו.

האם אדם שאינו רגשני אינו יכול לעבוד בעבודת ה' כפי שנתפרשה בחסידות?

שוב, אתמהה (אבל לא בדרגה של בשר בחלב...)


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

הכוונה הייתה לטיפוסים מאפיינים, לא שאין חסיד עם אופי ליטאי ולהפך.

כן, אני סבור בהחלט שלחסד מזג חסידי. ובוודאי שבאופן כללי הרי דבר זה נכון הי' לגבי תנועת החסידות לפי מיסודה.

הנפש החסידית היתה מטבעה פתוחה לעולם הרגש, שעד שהופיעה החסידות שלא הי' לו שום מקום ביהדות ומטבע הדברים שאלו שנהיית לבם היתה נטתה לקו זה הצטרפו לחסידות.

ובוודאי יש שהם בעלי מזג סוער מטבעם כאלו שעקרו מלבם את רגשנותם בבחינת הרגל נשעה טבע שני, כי זה לא התאים למסגרת שהם נולדו לתוכם.

צא וראה את בעל התניא שהוא בוודאי האדמו"ר היותר אנטלקוטאלי מבין חביריו, ויש לו תדמית של צדיק מאופק ורציונלי, הרי הי' נתון להתפעליות סוערות בעת אמירת תורתו והי' ובעת התלהבותו הי' נופל ומתגלגל על הרצפה.

התנהגות, שלא עולה על הדעת על חכם ליטאי כלשהו.

ולא, בעל התניא בהתנהגותו החיצונית הי' דוקא מסודר וממושמע מאד, אך הרגש וההתפרצות של התפעלות תפס מקום עצום אצלו.

דנו על ההבדלים החינוכיים המשמשים רקע לאופיינות:
http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=444264

להלן ציטוט ממאמר שטרם פורסם

רבי חיים קיבל את ספרי התורה שבע"פ כפי שהגיעו לידו בבחינת 'כזה ראה וקדש'. גם במקומות בהם ברור היה שקיימות בסוגיא נוסחאות משובשות, יכול היה לבנות הלכות וסברות בעמקות ובחריפות על נוסח מסויים כיון שהיה מונח אצל אחד מהראשונים. גם כשהרמב"ם כותב על הלכה ביד החזקה שהסופרים טעו ואת חכמת ההלכה יש לחפש אצל חכמת הקולמוס, לא נמנע רבי חיים מליישב את שיטת הרמב"ם, כנראה מפני שהרב המגיד מביא את הנוסח שלפי הרמב"ם עצמו משובש הוא.
את 'האמת' חפש רבי חיים 'לאמיתה של סברה', וכדברי בניו בהקדמה לספר 'חדושי רבנו חיים הלוי' "פתח שערי אורה בהבנה והעמקה נפלאה לאמיתה של תורה... עד שהעמיד את דבריו על האמת הצרוף והברור כפי הכרעת עומק שכלו ואור עוצם תבונתו". על חיפוש אמת זו כותבים בניו שם "בירר וצירף וליבן וזיקק תמיד דבריו בירור אחר בירור וצירוף אחר צירוף והביא את דבריו בכור מאה פעמים פעם אחר פעם ביגיעה עצומה ובהעמקה נפלאה לקרב ולרחק להוסיף ולגרוע".
יש אומרים כי הורתה ולידתה של שיטה זו היא מהבת-קול שיצאה מישיבת וולאז'ין והכריזה כי הלימוד המקודש ביותר אינו הלימוד המיועד 'לשמור לעשות ולקיים', אלא הלימוד לשם הידיעה עצמה, 'לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול'. וכשאין המטרה קביעת ההלכה, אין מחויבות להכריע בין השיטות. וכשהמטרה היא להבין, יש לעשות את הכל כדי להבין באמת. ולכן המאמץ האדיר שהשקיע רבי חיים בלימוד התורה היה כדברי בניו שם "לפקוח עינים בתורה בהבנה והעמקה נפלאה" וזהו אשר הוריש לדורו ולדורות הבאים אחריו בשיבות הקדושות.