שאלה בענין איסור תמורה

זה אמנם קשור לפרשת בהר בחוקותי אבל נזכרתי בשאלה רק כעת...

הדין הוא שאסור לאדם להמיר בהמת קודש בבהמה אחרת, כלומר לנסות לחלל או להחליף את הקדושה מבהמת הקדש אחת לבהמת חולין אחרת.

התורה גזרה איסור שהוא לאו ועונשו מלקות בגין החילול, ובנוסף מעשיו של האדם לא הועילו להפקיע את הקדושה מהבהמה הראשונה, ולא די בכך אלא שגם הבהמה השניה הופכת לקדושה.

בפשטות, התורה רוצה שהאדם יתנהג בתמימות ואם עליו להביא קרבן למקדש, שלא ינסה להחליפו.

מה שאני לא מבין בכל העניין הוא איך דין זה 'תפס' כל כך הרבה מקום בהלכה עד שהוקדשה לו מסכת שלמה בש"ס. הרי זה כנראה מתאר מצב שהיה קיים בזמן הבית שבו אנשים היו ממירים כל הזמן קרבנות, נניח כמו המרת מט"ח בימינו, ומכיוון שההמרה היתה כה נפוצה ממילא היו הרבה דינים ופרטים בעניין.

השאלה היא, מה פתאום שבן אדם ימיר? הרי מהרגע בו ניתנה תורה ונמסרה ההלכה שאסור להמיר ולא די בכך אלא גם מעשיו של האדם לא יועילו לו, איזה אדם נורמלי יילך וימיר? לשם מה? מה זה יועיל לו? מה הוא חשב שיוכל להרויח מהתמורה?

אם רצונו סתם להכעיס, יש הרבה איסורים אחרים בתורה שאפשר לעשות.
אם רצונו להחליף את הפרה האהובה עליו שבטעות הוקדשה (ולא נכנסת לגדרי הקדש טעות), הרי זה לא יועיל לו?
אם רצונו להקדיש עוד פרה, שיקדיש אותה ישירות ולא ע"י תמורה?

העיסוק המרובה בפרטי ההלכות לכאורה מתאר מציאות בה נהגו להמיר הרבה אנשים וזו למעשה שאלתי.

נכון שיש מושג של דרוש וקבל שכר, למשל לגבי עיר הנדחת ובן סורר, אבל לא ראיתי שמישהו הביאו בנוגע לתמורה. מלבד שמושג זה הוא קשה להבנה, לפחות לי, שהרי התורה היא תורה מעשית, אבל זה כבר גולש מהנושא ומן הסת0 נידון כבר כאן.