קושייה 'רגשית' שיש לי

הלא משנאיך ה' אשנא וכו' תכלית שנאה שנאתים, המצוה הוא לשנוא רק המעשה הרעה, לא האיש, ע"ד יתמו חטאים ולא חוטאים, וזשה"כ תכלית שנאה, המעשה המביא לשנאה, לא האדם. כן משמע בגמרא כל כתבי, וכן כתב מהרש"ל וכמדומני שהוא מובא בשולחן ערוך.

איני יודע שיש כזה מהרש"ל, אבל בעל התניא אומר כך בתניא שלו פל"ב ובכל זאת מסיים שזה מה שדוד המלך ע"ה אמר תכלית שנאה שנאתים, היינו לכופרים שאין בהם שום טוב. עיין שו"ע חו"מ סי' רע"ב.

עכ"פ בשו"ע לא מובא מזה.

תוקן על ידי - מסתברא - 14/07/2003 3:00:08

חוץ מזה לא ראיתי לענ"ד איך דברי ב"פ עונים לשאלה.

אך לא הבנתי מה בין שנאה לאהבה? דומני שיותר קל לשנוא מלאהוב.

כל ההסתגרות של הדת מבוססת על נקודה זו שההתרחקות והתנכרות תגרום לשנאה. ואכן היא מאד מצליחה כיום והצליחה בהיסטוריה, קודם מתרחקים טוטלית, ואחר כך השני הופך לזר ושונה עד לתת אדם או לתת דתי/חרדי (יש כזה מונח?) ואז הוא אפיקורס וכופר ועובד אלילים, או שותה דם נוצרי ליל פסח, ודבר זה הוא הן באנשים סגורים ששונאים אנשים נאורים והן באנשים נאורים ששוטמים לאנשים צרי אופק וסגורים. ואין כל חדש.

תוקן על ידי - מסתברא - 14/07/2003 3:29:18

רציתי להוסיף הבהרה -בעקבות פניה לתיבה האישית.

לא ביטאתי כלל את השקפות עולמי על שנאה כעדיפה ח"ו. להיפוך דרך חינוכי הוא לפעול הכל באהבת חנם (כניגוד לשנאת חנם).

אך תיארתי המציאות הקיימת בטבע, בהיסטוריה, בחברה, בלאומניות, שגישת השנאה הצליחה להתנחל בלבבות ביתר קלות מגישת האהבה. לדעתי, הדחף הטבעי הוא לשנוא כל שאינו שייך לו ושזר לו, ולכן מאד קל לפעול עליו שישנא את האחר.

מאידך, לפעול לאהוב מישהו, קשה מאד וכמעט על הגבול הבלתי אפשרי.

כך הדבר בין אנשים, וכך הוא בתחום הבינלאומי, וכך בתחום הדתות.

וממילא לא הבנתי שאלת השואל/ת כיצד ניתן לפעול שנאה.

לכן התורה מבטיחה לאחר עיר הנדחת ונתן לך רחמים ורחמך והרבך, יש כאן הבטחה מכופלת למתן רחמים לאחר שהאדם מצווה לנהוג באכזריות, שכן יש חשש שתידבק בו מידה מגונה זו, ועל כך באה ההבטחה.

רוגוצ'ובר

שתי תשובות בדבר:

א. אדם יכול וצריך להרגיל עצמו לאהוב את הזולת. בנוגע לרשעים, מותר להשאיר את השנאה הקיימת, אך יתכן שהרמב"ם אינו מצווה עלינו לפתח שנאה לרשעים.

ב. יש רגשות של שנאה, ויש הנהגה של שנאה. מסתבר שהמצוה היא לנהוג כמי שיש לו שנאה לרשעים, ומה שיש בלב, רחמים, הבנה וכו', הוא משהו אחר. כמו מה שאמרו: כעס הפנים ולא כעס הלב.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

רוגוצובר,

מצות השנאה אינה מקבילה למצות האהבה.
מצות אהבת ישראל היא מצוה בקום ועשה, והשנאה היא העדרה בשב ואל תעשה. ועל כן נ"ל לומר דיוצאים ידי חובתה בהעדר האהבה, ואין צריך למעשים. ולשון 'הגהות מיימוניות' (מיימוני?) שהבאת קצת צ"ע לפי"ז.

רוגצ'ובר,

ואני בשלי (כמובן, זה לא שלי, אבל אני אוהב להזכיר זאת): יש בנפש כל אדם מכל המידות הקיימות, רק ה"מינון" שונה מאדם לאדם. בכלל זה, יש מידת אהבה, ויש מידת שנאה. אין אדם בלי זה, לכל היותר יש הבדלי שיעור, כנ"ל. לכן התביעה לדכא את רגש השנאה איננה ריאלית. התורה נועדה להתאים לטבע האדם הריאלי, ולכן אין היא באה למחוק מידות, אלא רק לתעל אותן לכיוונים הנכונים (או, בוא נאמר, לכיוונים שבהם הן פחות מזיקות). אם כבר אתה שונא - בוא ותתעל את זה לכיוון שנאת הרשעים. הדרישה "לפתח" שנאה איננה, אפוא, דרישה ליצור יש מאין, אלא רק לתעל רגש קיים אל הכיוון הנכון.

א"ג

אני לא מאמין , איפה היותר חכמים שלנו ?
א"א לא עונה לעניין ומשיב כהלכה
אולי השאלה לא הובנה ?!
השאלה היתה כמו השאלה על מצוות עשה של 'ואהבת'
אי אפשר לצוות לאהוב , אבל יש אפשרות לעשות מעשים שיגררו את האהבה כמו לימוד תורה וקיום מצוות וכמ"שכ ספר החינוך

אבל לשנוא הוא קודם כל גם רגש כמו אהבה ( ולא משנה כמה מיננו לנו במתכון) אם - כן גם צריך 'מעשים' כלשהם שיהיו בגדר ציווי מעשי ל'שנאה' ושיגרמו לשנאה להתהוות בליבינו פנימה כלפי אותו רשע , לאלו מעשים אם - כןן התכוונן הרמב"ם ? לתת לו מכות ? לקלל אותו ? הרי לצוות על שנאה בלבד , אצל אנשים מן היישוב , זה כמעט בלתי אפשרי



תוקן על ידי - רוגוצובר - 14/07/2003 9:56:19

רוגוצ'ובר

העלית שאלה שזכתה למיטב התשובות (ואיני מתכוון לדברי שלי, אלא לדברי אחרים, ראה למעלה).
ואתה מתלונן?

אם אתה שואל שאלה אחרת: מה הם המעשים המעוררים שנאה?
התשובה פשוטה. והיא מוכרת לכל אדם מנסיון חייו.
החל במעשה (או: העדר המעשה) הפשוט ביותר: לא לומר לו שלום, להתעלם ממנו, כפי שנהגו אחי יוסף ביוסף.
ועד למעשים החמורים ביותר שעושים בעיר הנידחת.

כאן אפילו לא צריך לומר: תן לחכם ויחכם עוד. לא צריך להיות חכם גדול כדי לחפש מעשים שמבטאים שנאה. אם כבר, אז צריך להיות חכם וזהיר כדי להקפיד רק על אותם מעשים מבטאי שנאה שמותרים על פי ההלכה...


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

רבותיי דיינים מומחים

נראה כי יש כאן בלבול ואחלק דבריי לסעיפים -

א. "מהות השנאה"
שנאה אינה בהכרח רגש. השנאה [בקירוב לסנה] משמעותו להיות "קץ" מתעב ומרחק את הדעה או המעשה. היחס של כל אחד מאתנו למעשה רע כמו רצח, הוא של שנאה, גם אם איננו יודעים מי האיש אשר רצח. כי אנו מתעבים את המעשה, גם אם הרגש יוצא קצת לפנסיה. [וכעי"ז יש להבחיא על פי רוב בדעת].
לכן פשוט, שמי שהולך בדרך הישר מטבעו הוא כבר שונא לכל הנוגד את הישר ואינו צריך "מצווה" וקל וחומר שאינו צריך "מעשים" לביטוי ורכישת השנאה. השנאה עיקרה ומקורה הוא בדעת - התיעוב לדעה מסויימת גם היא שנאה כנ"ל.

ב. "מצווה לשנוא"
לא נמצא בל הדברים שהובאו כאן דבר אשר יוכיח שיש מצווה לשנוא. דוד המלך אומר שהוא דבוק כל כך בדרך ד' עד ששונאי ד' ממילא הם שונאיו. וגם אם נמצא מקור למצווה לשנוא, הרי יהא הוא בהכרח מצווה על הדעת לשנות את התובנה ביחס ליושר ודביקות בד' וממילא לתעב את כל ההולכים בדרך עקלקלות = שנאה.

ג. "ההבדל בין חוטא לרשע"
חוטא הוא מי שנכשל, חטאת על פי רוב באה על השוגג. על כך נאמר יתמו החטאים ולא החוטאים. אבל אין ספק שתחושת השנאה ל"רשע" = עושה עוול בזדון ובקביעות, היא תחושה בריאה ונכונה, כיוון שאנו שונאים את בחירת הרע ולא את המעשה היבש, מה שמקומם בהיטלר אינו מה שמקומם בטנק הפולט כדורים בטעות וזורה הרס רב. שנאתנו לרשע היא שנאה לאישיות הזו הבוחרת ברע.