כלה כמות שהיא

נו! פרי הוא מאכל אדם וירק הוא גם מאכל בהמה!

היא הנותנת:

'כלה כמות שהיא' אלה דברי ב"ש.
'כלה נאה וחסודה' אלה דברי ב"ה.

ולעתיד לבוא הלכה כב"ש כידוע.


והמעיין שם בגמ' (כתובות יז) יראה דטעמן של ב"ש הוא איסור מדבר שקר תרחק, וטעמן של ב"ה הוא 'לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות'. כלומר: שקר לבן, לטובת שלמות המערכת.

אקדמאי

שקר אפור (לא לבן)! כמו שאומרים המפרשים שבעיני החתן הרי היא נאה וזה בעצם כי לכל אדם מעלותיו!

הלבן



אבל, למרבה הצער, אני מבין רק את החידה הראשונה.

אני משער כי כוונתך שאם מקלפים יותר מדי, נשארים ביד עם לא כלום.
וזו הזהרה עדינה, באמצעות משל שנעים לקרוא, מפני המקלפים למיניהם. וגם קריאת התעוררות למקלפים עצמם לעשות תשובה.
נפלא.


אבל החלק השני נעלם ממני.
האם כוונתך שרק אם משבחים את התורה זוכים להיות מאורסים איתה?
אשמח על הבהרה, כי הדברים עשו רושם.


אקדמאי ובוגי

בית שמאי, לדעתי, אינם מתירים שקר כלל. הם מציעים להתמקד בתיאור מנקודת ראותו של הקונה, או המקדש. בעיניו, ודאי המיקח והכלה נאים וחסודים. כיון שגם הוא אינו טועה - לכל היותר הוא מתעלם מחסרונות קיימים אובייקטיבית, אך הם אינם מפריעים לו כרגע - אין כאן שינוי מהאמת.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני
אם נקבל גם בזה את הכלל של אלו ואלו דברי אלקים חיים, הרי אפשר שאין כאן מחלוקת, כי אם כלה כמות שהיא, בשלימותה, היא כלה נאה וחסודה, ואז כל התורה נשמרת, ולא מקלפים עלה אחרי עלה.
ואם דוקא מוכרחים לקלף את הקליפה החיצונה, אפשר להסתפק עם ח"י רוטל ודומיהם. ואז נשאר ביד תפוח טעים ועסיסי.

הלבן

כלומר
זה טוב לקלף,
השאלה היא עד כמה?

אני מציע קריטריון נוסף.
אין קילוף אלא מתוך התורה עצמה.
למשל, לדרג את ההנהגות.
דאורייתא.
דרבנן.
מנהג.
נהגו.
ח"י רוטל.

כל דבר טעון בדיקה. במה דברים אמורים, כל עוד אנו מקפידים לשאול: מנלן? כל עוד הבדיקה נעשית כחלק ממצוות לימוד תורה, ועל מנת לקיים את התורה.

ואם כבר עוסקים במשלים, אני הייתי מציע להמשיל את התורה לתאנה.
כל כמה שממשמשים בה, מוצאים בה טעם.
(זה לא משל מקורי שלי. זה מהגמרא).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ואגב, תאנה היא הפרי היחיד בשבעת המינים שנאכל כולו: הפרי, ה"גרעינים" והקליפה, וד"ל.

צמח

המקור של המשל של התאנה הוא שונה, עד כמה שידוע לי.
זה מפליא, אך התאנה אינה מניבה פירות בזמן אחד, אלא במשך זמן ארוך מאד. לכן, היא גם פטורה מהפרשת פאה, כיון שאין מלקטים את פירותיה ביום אחד.
כפי שהגמרא מתארת, ניתן לבוא בכל יום אל התאנה, לחפש בין הענפים, ולמצוא תאנים חדשות שהתבשלו ומוכנות לקטיף ולאכילה.
לכן זה נמשל לדברי תורה. אדם אינו יכול להקיף את כל הלימוד כולו ביום אחד. כל פעם שהוא חוזר ומעיין, מתחדשים אצלו דברים שהבשילו עבורו, לרמתו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ואם בתאנה עסקינן, הרי יש "תאנה דלא עבידא פירא" (תמיד כ"ט:) ופירותיה אינם ראויים למאכל. וד"ל.

אפשר תומך צמח בח"י רוטל, ואני לא כן עמדי, לכן הזכרתי את התפוח.

צמח
החדות שבוד"ל שלך היא עסיסית, אבל הסגנון העוקצני הזה לא מקובל בפורום הזה.

הלבן, והרי כבר אמרו בפרק הרואה, שהרואה תאנה בחלום תורתו משתמרת.

ויש באיזה מקום לגבי "קיצוץ התאנה" במזמרת או בחרב, ונעלם ממני כרגע.

והעיקר שהנוצר כבר יאכל פריה.

(ואגב - להבחנה שאת התאנה אוכלים כולה שלא כשאר הז' מינים לא מצאתי מקור. מישהו יכול להעיר את עיני כאן?)

צמח והלבן

כנראה החמצתי את העוקץ שבאותו "וד"ל". אם תרצו, גלו את עיני.

לגבי מקור לאכילת התאנה כולה - מה דעתכם על "אנן סהדי"?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

"במקום עדים לא אמרינן"...

אבל התכוונתי למקור במדרש או בשאר ספרי דרוש.

הלבן ומיימוני,

אבל מה עושים אם התפוח רקוב עד קרוב לגרעין?

ע"כ מקלפים עד נקיונו ומצמיחים אותו מחדש!

ווטו
הגרעינים הם מאכל בהמה (שבת קמג, א רש"י ד"ה גרעינין). וגם התמר הרקוב (שם, ורש"י שם ד"ה ארמייתא).
אמנם אנו רואים בכל התורה שהיא מאכל אדם שמוסיפה לו חיים אמתיים. ובמנהגיה רואים אנו מנהגי חיים (אפילו אם בטל טעמו).
ודוקא על זה הובא המשל האמור לעיל, שאם כן נשארים אנו ח"ו עם כלום. ובטוחני שלא זוהי מטרת הפורום.
אמנם איני מסכים עם "וד"ל" של צמח, שמשמעו, שבלימוד התורה הזה גם התאנה אינה עושה פירות. והרי כלל הוא בידינו לעולם ילמוד אדם כו'.