דרך המחקר בחכמה [בכלל והתורני]

יהוסף



וקריינא דאיגרתא...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

כהקדמה ליסוד הנראה כעיני ראשוני, הנני להביא את הגותו של פרמנידס (סוף המאה החמישית לפנה"ס) ולבחון דרכו את היסוד הבסיסי.

פרמנידס טען שאין תנועה בעולמנו, שכן אם אין הוא חסר משמעות הרי שכל העולם דחוס יש ואין מקום ליש לזוז.
---------

בכל אקסיומה שאנו מניחים לפנינו, מן הראוי לפרק כל מילה ומילה השייכת לאקסיומה, ולתת לה תרגום מדויק ואף גבולות מדויקות. למשל, אם נניח כאקסיומה שלכל אדם יש אמא, הרי שעלינו לקבוע מהו אדם לצורך ענייננו, ובעיקר עלינו להגדיר מה זו אמא. אם אמא תוגדר אצלנו כ"אשה" שבבטנה גדל העובר, הרי שאם ישתלו רחם אצל גבר, האקסיומה תיפול. אם אמא היא זו שהעובר גודל ברחמו או רחמה, הרי שהסקנו שהפונדקית שהיא מגדלת את העובר ברחמה, היא אמו של הילד, וכן הלאה. לעולם עלינו לבחון את המילים שאנו משתמשים בהם לקביעת אקסיומה, לדעת בדיוק על מה הם מצביעים ומה הם כוללים. אם אנחנו לא עושים זאת, ואנו רוצים לבנות על האקסיומות פירמידות איתנות של היסקים, קרוב לוודאי שבמחצית המקרים לפחות נטעה.
נעבור לאקסיומה של פרמנידס – "היש ישנו והאין חסר משמעות – אינו". עתה נערוך דיאלוג עם פרמנידס.
אנחנו: מהו "יש"?
פרמנידס: וכי מה הבעיה ב"יש"? האין זה פשוט מהו יש?
אנחנו: נפרט את שאלתנו, האם יש הוא כל דבר שאנו מכירים בו, כולל דרך חוש הראיה וההכרה? או שמא יש זהו דווקא מה שניתן למשש אותו?
פרמנידס: איני רואה סיבה לשלול את חוש הראיה וההכרה כדרך להכיר ביש מסוים.
אנחנו: הנה לפנינו שני כוסות עם מרווח של 5 ס"מ ביניהם, הרואים אנו את המרווח?
פרמנידס: בהחלט!
אנחנו: האם נוכל אם כן לראות במילה "יש" שהשתמשת, גם את המרווח בין הכוסות? האם "יש" מרווח ביניהם?
פרמנידס: אכן… (??)

בדיאלוג הקצר הזה ראינו שיש שני אפשרויות ורמות ל"יש". מחד ניתן לראות את היש רק בחומר הניתן למישוש, ומאידך ניתן לראות ביש כל דבר שאנו יכולים לומר עליו את המילה יש, כולל דברים שאינם ברי מישוש. לכאורה אין כל הכרח להגביל את המשמעות של יש לדברי שניתן למשש אותם דווקא, שכן מה זה משנה אם אני ממשש אותו עם היד או שאני "ממשש" בעיני את קרני האור, שניהם דרכי הכרה הם ואין כל הבדל מהותי ביניהם. לכן נראה כי לא חטאנו כלפי פרמנידס כאשר שמנו בפיו שהוא מסכים לכך ש"יש" הוא כל דבר שאנו מכירים אותו. אנחנו, בשפה היום יומית שלנו וודאי מכנים את כל מה שאנחנו מכירים בשם יש, גם על רעיונות אנחנו מתבטאים "יש לי רעיון", כך שמבחינתנו, בכל מקרה, אנחנו יכולים לראות ב"יש" - כל דבר בר הכרה.

עתה נראה אם דבריו של פרמנידס נכונים גם לאחר שפירקנו ודייקנו את ההגדרה של יש. איך הוכיח פרמנידס שאין תנועה? הוא קבע שהיש הוא דחוס וממילא אין מקום לנוע ולזוז. אם "יש" כולל גם חומר וגם מרווח, הרי שהיש אינו רק חומר, אלא הוא כולל גם "שטח" שכאמור גם הוא "יש". מעתה נניח ואנו באים להזיז דבר העומד על השולחן, למשל כוס, מה טוען פרמנידס? הוא טוען, אינך יכול להזיז אותו כי ממנו והלאה יש גם כן "יש" דחוס ולהיכן יזיז הכוס את היש הזה? הרי אין מקום פנוי שלשם יוכל הכוס לדחוק את ה"יש" שמסביבו. מעתה נראה לרגע אם דבריו נכונים גם כלפי יש של שטח, האם היש של שטח צריך לזוז כדי שהכוס יכנס לשטחו? או שמא הכוס נכנס אל השטח והשטח נשאר במקומו ללא שום גירעון מהישות שלו? הן ברור לנו ששטח או מקום נשאר כזה גם כאשר הוא מתמלא בחומר כמו כוס. הרי לנו שההנחה של פרמנידס שדחיסות היש מונעת מיש אחר לזוז, אינה נכונה. הנה לנו מקרה שיש מסויים נכנס לתוך יש אחר ללא שהוא גורע מאותו יש שום דבר, הכוס זז כמה ס"מ, לשטח אחר והשטח נשאר יש באותו המובן כמו קודם. הרי לנו שמסקנת פרמנידס לשלול תנועה יצאה לו מכך שהגדיר כ"יש" רק את החומר, ולא את כל מה שאנו מכירים בחוש הראות או ההבנה. הרי לנו מקרה קלאסי של מסקנה קיצונית ותמוהה לחלוטין, שנבעה אך מסיבה אחת, שימוש לא מדויק ומנותח במילים, במקרה שלנו במילת ה"יש".

יהוסף

מבחינת הדיוק ההיסטורי, אפשר שלפרמנידס היתה שיטה אחרת במקצת.
פרמנידס שלל כנראה את המציאות הפרטים של האובייקטים בעולמנו. הוא הכיר רק ביש בתור אחדות אחת, שאינה מתפרקת. איך זה מסתדר עם העולם שלנו? זהו בדיוק, שזה לא מסתדר.
יש רק קטעים בודדים מכתביו (מה שנקרא "פרגמנטים" בלעז), כך שקשה לדעת מה רצה לטעון. יש מפרשים אותו בכיוון מיסטי.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אני אינני סבור שפרמנידס היה אומר כדבריך:
"איני רואה סיבה לשלול את חוש הראיה וההכרה כדרך להכיר ביש מסוים."

להיפך, הוא טען שההשגה החושית אינה יכולה להוביל להכרת האמת.

אבל פרמנידס מסתמך ב"הוכחה" שלו על כך שהעולם הוא קדום. ומי אמר שהעולם הוא קדום?

שואל

למיטב הבנתי

אדם אינו רשאי לתת הגדרה ל"יש" כפי רצונו.

פרמנידס שלל את החושים רק לאחר שהגיע למסקנה, אך לא שלל אותם בדרך לבנות את הגותו. זה גם לא ייתכן, כי מהיכן ייקח נתונים להגדרת יש אם לא ממקורו הוי אומר המציאות עצמה?

מיימוני

נראה מאוד ברור בפרגמנטים מה רצה פרמנידס.

נכון שהוא מייחס את "נבואתו" לאלה, אבל המסר ברור.

לא ראיתי פרשנות אחרת לדבריו, אם תציין אשמח.

ייש"כ

על כל פנים לגופם של דברים

היסוד הראשוני של הגדרות ומסקנות: דיוק מירבי במילים. אדם צריך לדעת כל מילה למה היא מכוונת ואם יש יוצאים מן הכלל.

ניקח את האמרה הכי מובהקת: אני מאמין באלוקים. מהו מאמין מיהו אלוקים [ואולי גם מיהו אני, אבל אינו בסיסי, כי העיקר כאן, "אמונה באלוקים"]

יש גם להתעכב על מה ששייך להערת שואל, "דרך ההסקה ההגיונית", כלומר מה היחס הנכון בין הגיון למציאות.

מה דעתכם?

יהוסף ,

בסוף מאמרך כתבת: "הרי לנו שמסקנת פרמנידס לשלול תנועה יצאה לו מכך שהגדיר כ"יש" רק את החומר, ולא את כל מה שאנו מכירים בחוש הראות או ההבנה."

הייתי מוסיף כמה מילים "... או ההבנה המפשיטה בדעת חלקי ההכרה בחוש".

כך הייתי מוציא את ההפרדה בין דעת ומילים מהמציאות שהיא אם המילים. בהתעקשות נגד הפרדה זו יש לתקן את חטא עץ הדעת של אפלאטון, פרמנידס ופרמיימונידס .

ווטו ייש"כ

נדמה כי השלב הבא הוא זה "טוהר ההשלכות מההנחה" -

בכדי שנהיה בטוחים על ידי האקסיומה שהשלכותיה הם תוצאה הכרחית מהאקסיומה עצמה, הן עלינו להיות בטוחים שבתוצאה לא התווספו אי אילו נתונים. ברגע שמתווספים עוד נתונים בתוצאה, שוב איננו בטוחים שהאקסיומה תקפה גם על המקרה הזה, שכן שמא נתונים אלו משנים את העניין. נמצא כי בכל השלכה הנובעת מאקסיומה עלינו לבחון, א. אם במקרה הזה יש נתונים נוספים מעבר לאקסיומה בטהרתה, ב. כאשר יש נתונים כאלו, נוספים לאלו שבאקסיומה, עלינו לבחון אם הם משנים את התמונה או שאכן האקסיומה תקפה גם במקום שיש את הנתונים האלו שהתווספו.
למשל אם אנו מניחים שאדם אינו רץ מאה קילומטר בשעה, ומעתה אנו רוצים להשליך זאת על אדם מסוים העומד בראש מדרון, עלינו לבדוק שמא הנתונים של אותו אדם משנים את האקסיומה מלחול על אותו מקרה ג"כ, ושמא על שכזה לא נאמר שאין בכוחו לרוץ את מאת הקילומטרים. או נניח שאנו נפגשים באדם הגבוהה בהרבה מאתנו וכדומה, עלינו לבחון מה הם הנתונים שעלינו לבחון כדי לדעת אם האקסיומה או ההנחה תקפה לגבי המקרה.

גם כאן יש דוגמא יפה על ידי הגות פרמנידס, להביאו?