קבלתי באימייל
החומה בת מאות השנים, הפחידה אותו, הוא צעד לידה, כמו מנסה לאמוד את עצמתה בטרם יבלע בעיר עליה היא שומרת, השמש יקדה בעוז, כמו מנסה לשרוף את כל אשר השאיר טיטוס.
ערב תשעה באב, והוא, יצחק, ילד צעיר, צנום. צועד וה"קינות" תחת שחיו, פוסע אל השריד העתיק, הסמל היחיד שנותר מאותו בנין נפלא.
הוא לא הבין על מה מתאבלים, לא כל כך קלט את המשמעות, כל ההסברים והסיפורים רק בלבלו אותו יותר, "מה היה אותו בית מקדש עליו אני אמור לבכות הלילה?" ומדוע יבין?
החום עייף אותו, אז הוא התיישב למרגלות החומה, מניח לאשמורות עיניו להסתיר את העולם ונרדם.
* * *
הם גרו בעיר התחתונה, סמוך ונראה לבית המקדש, שערי העיר סגורים, אין יוצא ואין בא, המוני הרומאים צרים על העיר, מאיימים בכל רגע לפרוץ את החומה האחרונה שנותרה לפליטה, מידי פעם חלפה בליסטראה מאיימת מעל ראשו, ונחתה אי שם נוטלת עימה עוד בנין או עוד כמה יהודים מזי רעב ונפוחי כפן.
אביו כבר לא היה בין החיים שעה ששמריהו סובב לו רעב בסמטאות העיר, מחפש אחר איזה עשב שאולי עוד נותר להחיות את נפשו הכמהה למעט אוכל.
לפני שיצא, ראה את אימו מוציאה ממקום מחבוא את פירורי הלחם האחרונים, ידע שזה לא יספיק ויצא, לא רצה לראות בצערה, והיא... הביטה אחריו בצער אין קץ, מקור דמעותיה כבר יבש מזמן, לאחר מות בעלה ושלשת ילדיה היקרים לה כל כך, רק שמריהו נותר לה, אם לא לוקחים בחשבון את ידידיה, שאין יודעים מה עלה בגורלו.
קול שאון הגיע לאוזניו, שאון מאיים, הוא רץ לעבר הקולות...
"החומה נפרצה...", "הרומאים פרצו..."
נחשולי שלדי אדם עטופי עור רצו בכיוון ההפוך לכיוון ריצתו, ה-ר-ו-מ-א-י-ם פ-ר-צ-ו...
למרות גילו, ידע שמריהו מה יקרה כעת, למרות גילו, הספיק להציץ מבעד לסדק בחומה, סדק שרק ילדי ירושלים יודעי כל ידעו עליו, ראה את גלי ההרג וההרס שהותירו הרומאים אחרי שפרצו את החומות הראשונה והשניה, ידע שזה מה שיקרה עכשיו.
הוא הביט לאחוריו, הר הבית התנשא שם במלא הדרו, לצידו מצודת החקרא הנודעת, הוא רץ לשם, לא מביט על שום דבר אחר, הוא רץ, שוכח מרעב או צמא, בעקבותיו כבר ניטשו קרבות אחרונים בין אחרוני מגיני העיר שעוד נותרו לבין חיילי רומי מדושני העונג, מקושקשי שריון ואחוזי חניתות, מידי פעם שמע צעקה אחרונה של מאן דהוא, הרומאים התקדמו...
הם שטפו פנימה בלא מעצורים, ונעצרו ליד מצודת החקרא.
"היהודים האלו", סינן מפקד רומאי, "עקשנים כפרד, ראה גם ראה, אוכל לא ראו מזה חדשים ועדיין נלחמים הם כאריות, לולי כבשנו היום את החומה, כי אז הייתי נוטש את המערכה וחוזר לרומי"...
* * *
אותה שעה, כבר היו שמריהו ואמו בעיר העליונה, מביטים אחוזי תדהמה על ההרס שכבר הספיקו הרומאים לגרום טרם ניגשו לכבוש את החקרא.
"שמריהו", לחשה האם, "הם מתחילים"... איל הברזל העצום ניגש למלאכה, מתחיל לזעזע בנגיחותיו את החומה האדירה, מעל למגדלי המצודה שפכו המגינים הזועמים זפת רותח, שמן רותח, ירו חיצים, אך הרומאים כבר מצאו להם דרכי הגנה ובכל מקרה, על כל חייל שנהרג קמו ועמדו עשרה.
שמריהו הביט אל המקדש, בחצרו התנהלה עבודת הקודש כאילו ואין מלחמה, כוהנים בעבודתם, כבשים לקרבן כבר לא היו, הרעב הרג את כולם, אבל הכוהנים לא נכנעו, מידי פעם נפל אחד מהם שדוד, מחץ או אבן קלע, אך מיד ניצב תחתיו אחר לתפוס את מקומו.
שמריהו נכסף לעמוד בעזרה, להציץ, אולי יראה את פאר מנורת הזהב המאירה על סביבותיה, אולי יזכה לחוש בקדושה השורה, אולי יזכה לראות את השולחן, הניצב עתה מיותם ללא הלחמים.
כסף לראות את מזבח הנחושת הניצב ענק על מקומו, את הכוהנים העולים ויורדים בו, מי לדשן, מי להקריב, כסף לחזור לימי קדם, עת לקחו אביו ברגל לראות ביפי המקום.
מלמעלה, נראה הר הבית היטב, כשהיה קטן, נהג אביו לספר לו על הורדוס, איך הרג את גדולי ישראל וככפרה החליט לבנות שוב את בית המקדש, סיפר לו על חכמתו של יהודה בן בבא שייעץ לו איך לקבל את רשותה של רומי, סיפר לו על מלאכת הבניה העצומה.
שמריהו נזכר בסיוריו, תיאר לעצמו את העיר והמקדש איך נראו טרם החלה המלחמה הארורה הזו, רחובות מטופחים, מחושבים עד האבן האחרונה שבהם,כיכרות נאים, מחלפים שנועדו להקל על העומס בכניסה להר הבית, נזכר בשערי חולדה המעוטרים כולם בצורות מן הצומח ביפי שאין שני לו, נזכר איך היה עומד למטה, ליד השערים ומביט למעלה, על ה"סטיו" – אולם העמודים המתנשא מעל, אל העמודים המפותחים שסותתו באבני האולם החיצוניות, נזכר באבני השיש התכלכלות שחיפו על המקדש ונתנו לו מראה של ים רוגע, נזכר בגשרים האדירים והיפים, פאר בניה עולמי שבנה הורדוס, והביט כעת על ההר השמם, על החורבות הפזורות סביביו, אל האיל הנוגח, וידע, שעוד מעט... עוד מעט... תיפרץ גם החומה הזו...
ואז... אז לא יעמוד עוד כלום בפני הרומאים, אחיו מזי הרעב לא יוכלו לגבור עליהם בקרב פנים אל פנים, אז שוב יראו הררי נרצחים בכל פינה, ליבו כאב, הוא פחד, פחד באמת ובתמים...
אימו חיבקה אותו אל ליבה, כמו קוראת את מחשבותיו, או אולי חשבה אף היא את אותן מחשבות, וכך, חבוקים, הם ניצבו מביטים אל המלחמה המתרחשת תחת רגליהם.
לפנות ערב, כבשו הרומאים את החקרא, בניסיון אחרון לעצרם, פינו המגינים את אולמות העמודים, לאחר שקשרו לכל עמוד לוח עץ מצופה גופרית וזפת, נתנו לרומאים לחדור אליהם ולאחר מכן הבעירו את האולם.
מאות רומאים עלו באש, אך נקודת ההגנה היחידה שלפני המקדש עצמו נפלה.
בבוקר, עלו הרומאים על החומה, קרב אדירים התרחש כל היום, המגינים לחמו בחירוף נפש ממש, יודעים שקריאתם "למען בית מקדשינו", הפכה כעת ממשית, כי על הבית עצמו הם לוחמים. כאריות הסתערו על הרומאים, הורגים בהם עוד ועוד. אך הרומאים, מעודדים מהצלחתם ויודעים כי זהו כמעט המחסום האחרון שטרם ניצחון, לא עצרו, שולחים מאה תחת כל הרוג.
כל היום נמשך הקרב בחצר. כל היום התנחשלו שתי הקבוצות הלוחמות זו אל זו, רומאים אל מול יהודים, נלפתו אלו באלו בלפיתת עבותים, אחזו אלו באלו אחיזת חנק. כל היום כולו, כאשר בבית עצמו ממשיכה העבודה. שמריהו כבר לא הביט, אותה שעה כבר כבד עליו הרעב והוא רבץ כמתעלף תחת קורת גג כלשהי. החום העיר אותו, חום עצום, חום שכמוהו לא הרגיש מאז עמד על דעתו. הוא יצא במרוצה.
א-מ-א, ה-מ-ק-ד-ש ב-ו-ע-ר! ! !
להבות אש ענקיות עלו אל על, המקדש בער כולו, שמריהו החל לבכות, אך לא לבדו, מאות אנשים עמדו, מביטים על הזוועה בוכים ביללה... הן על המקדש נלחמו, עליו סיכנו נפשותיהם, עליו שיכלו בניהם ובנותיהם, עליו נהרגו בעליהן ונשותיהם, ה מ ק ד ש ב ו ע ר...
ושמריהו נפל מתעלף...
* * *
יצחק התעורר ועיניו שטופות דמעות...
הוא הרים עיניו, מחפש את האש, את הלהבות, את הרומאים המשתוללים, אך כל שראה היה יהודים צועדים, לבושי נעלי בד, פניהם עצובות והם צועדים אל הכותל המערבי...
הוא קם והחל לצעוד, משחזר במוחו את החלום, את פאר המקדש, את הקדושה, את השראת השכינה שהייתה בו, את יפי המנורה, את עצמת הצער שראה על פני היהודים המביטים מהעיר העליונה אל המקדש הבוער, ומבלי משים החלו הדמעות לשטוף שוב את פניו.
כעת, הבין את הצער, ידע והרגיש את החורבן בליבו פנימה.
"איכה ישבה בדד", חשב לעצמו מפסיע בסמטאות שהיו פעם עמוסי יהודים צועדים לבית המקדש וכיום ערבים מציגים בהם את מרכולתם לראווה, "העיר רבתי עם"...
=======================
לאחר שהחריבו הרומאים את בית המקדש, הסתערו על העיר העליונה, כעת, לאחר שהסיבה בגינה נלחמו כך, בית המקדש, כבר נחרבה, לא היה עוד כוח ביהודים ללחום והם נכנעו.
לפי שהחריב את בית המקדש, קיים טיטוס אסיפה של מפקדי הצבא, האם להחריב את הבית הזה, שהיה אחד המבנים המופלאים בתבל, או לא. אולם הידיעה שכל זמן שלא יחריבו, לא יכניע את היהודים ולחצם העצום של מפקדי צבאו שסירבו לרעיון שהדבר בגינו הקריבו קורבנות כה רבים – ישאר על עמדו, הביאה את טיטוס להחלטה להחריבו.
מבנה בית המקדש שנחרב, נבנה ע"י הורדוס שנחשב אחד הבנאים הגדולים בעולם.
תעלות הניקוז שנבנו בעיר העתיקה על ידי הורדוס, עובדות עד היום וזו הסיבה שאין שם שטפונות.
המחלף הראשון בעולם, נבנה ע"י הורדוס בכניסה ל"סטיו", כדי להקל על העומס ב"רגלים", שרידיו, הלא הם נמצאים בכותל המערבי, מעל האזור המשוחזר, ליד הכניסה לבאים משער האשפות.
עובי אבני הכותל המערבי, הוא בערך 5 מטר, וזה מתאים בדיוק לאדריכלות המודרנית, בהתחשב בגובה הקירות ובהיותם קירות תמך.
יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך.
ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות.
 |
|
|
