בית פורומים עצור כאן חושבים

על אלה אני בוכיה - ט' באב ה'תשס"ג

שלום אורח. באפשרותך להתחבר או להירשם
הצג 15 הודעות בעמוד הוסף לדף האישי  דווח למנהל שלח לחבר
נשלח ב-4/8/2003 08:35 לינק ישיר 
על אלה אני בוכיה - ט' באב ה'תשס"ג

עברה שנה ועדיין אני בוכיה!

http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=148550


בוגי שלח לי מאמר באישי ללא הסבר ואני משער שהוא מהפרופ' שלום רוזנברג בעיתון ו/או באתר "מעריב"!

בכל אופן, ראוי הוא לפרסום כאן!



דווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/8/2003 08:45 לינק ישיר 

הנה המאמר:



תשעה באב - מצעד החטא והאיוולת
צודקים וחכמים * בוכים וסובלים * היסטוריה ואגדות * מחשבות על חורבן הבית


לפעמים אי אפשר לבטא את הטרגדיה של הרבים, אלא דרך סיפור פשוט, ריאלי או פיקטיבי, על סבלו של היחיד. כך משלימה האגדה את ההיסטוריה.

כאלו הן אגדות החורבן, בהן אנו מתייסרים על חטאינו,ועורכים חשבון הנפש על איוולתנו. בכבישי ההיסטוריה אנו חייבים להיות צודקים, אך גם חכמים.

לקראת תשעה באב נלמד יחד אחת מאגדות אלו, סיפורו של רבי יוחנן, "על קמצא ובר- קמצא חרבה ירושלים" (גיטין נ"ה- נ"ו):

מעשה באדם שהיה אוהבו קמצא, ושונאו - בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והבא לי קמצא. הלך והביא לו את בר- קמצא. בא (בעל הסעודה) ומצאו (לבר- קמצא) יושב.

- הרי שונא אתה לי, ומה לך כאן? עמוד וצא!

- הואיל ובאתי - הניחני, ואתן לך דמי כל מה שאוכל ואשתה.

- לא!

- אתן לך דמי חצי סעודתך...

- לא!

- אתן לך דמי כול סעודתך

- לא!

תפסו בידו, העמידו והוציאו.

אמר בר- קמצא: הואיל וישבו חכמים ולא מחו בו - מכלל שנוח להם - אלך ואלשין עליהם לפני המלך. בא ואמר לו לקיסר: מרדו בך היהודים...

עד כאן החלק הראשון של האגדה המתריע נגד שנאת אחים. קמצא ובר- קמצא היו וודאי שייכים לגושים יריבים. המחלוקת הפוליטית הפכה לשנאה אישית
ולדמוניזציה של היריב, וגרמה למלחמת אחים איומה כשהאויב בשער, זיכרון טראומטי שילווה אותנו לנצח.

האגדה קוראת לנו להימנע מיצר ההרס העצמי הזה. קריאה זאת תזכה ודאי להסכמה כמעט כללית. אולם, הטקסט עשיר ובעייתי יותר. יש בסיפור מחאה
כנגד אי- המחאה של החכמים שהיו נוכחים. מוזר!

המחאה היא לחם חוקם של האינטלקטואלים, וכאן לא מחו? אמנם כן, כי נדרשת גבורה אזרחית לא מועטת
למחות כנגד המחנה לו האינטלקטואל שייך. האם מסוגלים אדמו"רים, דתיים וחילוניים, לצאת כנגד חסידיהם? לגלות למדבר הבדידות הפוליטית, לאבד
שותפים לדרך, להסתכן בפנאטיות הבריונים? כמה נוח להיכנע לתקינות הפוליטית, והיה מחניך קדוש.

ובר- קמצא, קורבן העוול והשתיקה? חז"ל דורשים מהקורבן את הבלתי אפשרי, שיסלח, ועל כל פנים, שידע למדוד ולהגביל את נקמתו, ואף את דרישתו לצדק!!

הנקמה ואף הצדק עלולים להמיט על החברה אסון, ובכבישי ההיסטוריה היה חכם ולא רק צודק. הנעשקים עלולים להפוך עושקים. ומתוך כך, מייצג בר- קמצא את אלה שבאידיאליזם שלהם עירבו את הרומאים בקונפליקטים הפנימיים של האומה, חטא שרבים חטאו בו בימים ההם בזמן הזה.


"האידיאליזם המשפטי"

שרשרת החטאים והאווילויות לא תמה:

אמר לו (הקיסר): מי יאמר (שמרדו)?

אמר לו: שלח להם קרבן (לשלום הקיסר) ותראה אם יקריבוהו...

בהליכתו הטיל בו בר- קמצא מום... מקום שלנו הרי הוא מום, ולהם אינו מום.

אמרו חכמים להקריבו, משום שלום מלכות.

אמר להם ר' זכריה בן אבקילס: יאמרו, בעלי מומים קרבים למזבח.

אמרו להרוג את בר-קמצא, שלא ילך ויספר למלך.

אמר להם ר' זכריה: יאמרו, מטיל מום בקדשים - יהרג.

אמר ר' יוחנן: ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו.

ברקע הדברים תופעה טרגית שחז"ל הדגישו שוב ושוב: הפער בין התרבויות גורם לאי-הבנות ולטרגדיות.

בהמשך מספר רבי יוחנן על כך ש"על תרנגול ותרנגולת חרב הר המלך, על יתד של מרכבה חרבה ביתר". אלו הן דוגמאות של מאורעות המתגלגלים בצורה טרגית בעקבות פגיעות במסורות ובמנהגים שהנפגעים מקפידים עליהם, והפוגעים מזלזלים בהם ברשעותם או באיוולתם. הפוגע פשע, אך הנפגע לא ידע באיוולתו שלו לשקול את התוצאות המסוכנות של חרון אפו המוצדק. החורבן התרחש "בגלל מסמר קטן".

כך בסיפור שלפנינו. קורבן חייב להיות תמים, אולם מה שחברה מסוימת רואה כמום, אינו מום באחרת. ההלכה אוסרת את הקרבת הקורבן, אולם זה מסוכן. כך מגיעים אנו לדילמה נוספת. דרכים שונות מוצעות לצאת מן המיצר: לעבור על ההלכה או לסכל באופן "ממוקד" את המסכן. ר' זכריה בן אבקילס מתנגד. אין אנו יודעים בבירור מי הוא. אולי הוא זכריה בן אמפיקאלוס שלפי יוספוס (מלחמות ז' 225) אחד מראשי המורדים.

כאן, בסיפורו של רבי יוחנן מופיע הוא באור שונה, כיועץ המשפטי של הסנהדרין, אולי כאחד משופטי הבג"ץ, העושה את מלאכתו בנאמנות: הכל לא חוקי.

כך עוברת האשמה, שקפצה בסיפור מגיבור לגיבור, עוברת אל אנשי המשפט, בגין דבקותם בהלכה ובחוק. האם יש באוטובוס הנוסע בכבישי ההיסטוריה דלת חירום, שהנהגים, דהיינו החכמים והשופטים, יכולים להפעיל? זאת ה"הוראת שעה" שבמקורות. האם אפשר יהיה לסלוח לאדם המנפץ חלון כדי לצאת בזמן תאונה, ה"עבירה לשמה" שבמקורות?

פרופ' נחום רקובר הקדיש מחקר ממצה לשאלות אלו. בספרו "מטרה המקדשת את האמצעים" הציג וניתח את הגמישות,
בהוראה ובענישה, המאפיינת את הפסיקה ההלכתית לאורך הדורות. כשהוא עומד על הדילמות שנוצרו, הדגיש נחום רקובר את הצורך בסינתזה של גמישות
ואחראיות. סינתזה זאת דרש רבי יוחנן. ה"ענוותנות", הביטול העצמי בפני החוק, יראת ההוראה - הפחד להחליט החלטות קשות ברגעים קריטיים, "החריבה את ביתנו".

למדנו מכאן דבר מופלא: השטן אינו מסוגל לפתות את הצדיקים בעבירות, הוא מפתה אותם במצוות, ומתוך כך, הוא מביא עליהם קטסטרופה.

וכך, אכן, קבע רבי יוחנן: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה".
החכמים לא היו מסוגלים לפעול "לפנים משורת הדין" (בבא מציעא ל', ע"ב) לימינו ולשמאלו של החוק. זוהי אותה סנהדרין שלא היתה מסוגלת לשחרר אסירים, ולגרש פושעים מסוכנים אל מעבר לגבול בגין "זכויותיהם" הטבעיות.


גזר דינו של החורבן

אולם האגדה לא הסתפקה בחטא ובאיוולת של הכלל. רב הוסיף אגדה שתלמידו רב יהודה העביר לנו (גיטין נ"ח ע"א):

"אמר רב יהודה אמר רב... מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו (בעל הבית) ושוליא דנגרי הוה (ושוליית נגרים היה) פעם אחת נצרך רבו ללוות.

אמר לו 'שגר אשתך אצלי ואלוונה'. שיגר אשתו אצלו, שהה עמה שלושה ימים. קדם ובא אצלו.

אמר לו: אשתי ששיגרתי לך היכן היא?"

מניפולציות מכוערות של השולייה, ושיתוף הפעולה של האישה, הופכות את בעל הבית למשרת בביתם:

"עמד זה וגרשה, הלך זה ונשאה. כיון שהגיע זמנו (לשלם את חובו) ולא היה לו לפורעו, אמר לו 'בוא ועשה עמי בחובך'. והיו הם יושבים ואוכלים ושותין והוא היה עומד ומשקה עליהן והיו דמעות נושרות מעיניו ונופלות בכוסיהן. ועל אותה שעה נתחתם גזר דין".

מומחים רבים חקרו את הסיבות לתאונות בכבישי ההיסטוריה. לפי חז"ל אף הטרגדיה של היחיד הסובל, השכוח בצדי הדרכים ואינו מקבל "טרמפ"
בהיסטוריה, תגרום לקטסטרופה. חתימת גזר הדין התווספה בעקבות ההתעללות הסדיסטית באדם תמים מדיי והדמעות שהוריד: "כי אפר כלחם אכלתי ושקוי בבכי מסכתי" (תהילים ק"ב, י'). אכן, שערי הדמעות לא ננעלו, וכשאנו הבוכים על אחינו הסובלים והנהרגים מתפללים:
"יהי רצון מלפניך שומע קול בכיות, שתשים דמעותינו בנאדך להיות, ותצילנו מכל גזרות אכזריות, כי לך לבד עינינו תלויות".




דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/8/2003 08:49 לינק ישיר 

ממעריב של השבת האחרונה.



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-4/8/2003 09:33 לינק ישיר 

וטו

אין מוקדם ומאוחר בקריאתך הודעות באישי. כנראה שלא פתחת את הודעתי הקודמת! שם כתבתי שזה מאמר מהנ"ל אלא שאיני יודע לאיזה אשכול להכניס (תודה מואדיב).



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/8/2003 22:19 לינק ישיר 

קבלתי באימייל

החומה בת מאות השנים, הפחידה אותו, הוא צעד לידה, כמו מנסה לאמוד את עצמתה בטרם יבלע בעיר עליה היא שומרת, השמש יקדה בעוז, כמו מנסה לשרוף את כל אשר השאיר טיטוס.

ערב תשעה באב, והוא, יצחק, ילד צעיר, צנום. צועד וה"קינות" תחת שחיו, פוסע אל השריד העתיק, הסמל היחיד שנותר מאותו בנין נפלא.

הוא לא הבין על מה מתאבלים, לא כל כך קלט את המשמעות, כל ההסברים והסיפורים רק בלבלו אותו יותר, "מה היה אותו בית מקדש עליו אני אמור לבכות הלילה?" ומדוע יבין?

החום עייף אותו, אז הוא התיישב למרגלות החומה, מניח לאשמורות עיניו להסתיר את העולם ונרדם.

* * *

הם גרו בעיר התחתונה, סמוך ונראה לבית המקדש, שערי העיר סגורים, אין יוצא ואין בא, המוני הרומאים צרים על העיר, מאיימים בכל רגע לפרוץ את החומה האחרונה שנותרה לפליטה, מידי פעם חלפה בליסטראה מאיימת מעל ראשו, ונחתה אי שם נוטלת עימה עוד בנין או עוד כמה יהודים מזי רעב ונפוחי כפן.

אביו כבר לא היה בין החיים שעה ששמריהו סובב לו רעב בסמטאות העיר, מחפש אחר איזה עשב שאולי עוד נותר להחיות את נפשו הכמהה למעט אוכל.

לפני שיצא, ראה את אימו מוציאה ממקום מחבוא את פירורי הלחם האחרונים, ידע שזה לא יספיק ויצא, לא רצה לראות בצערה, והיא... הביטה אחריו בצער אין קץ, מקור דמעותיה כבר יבש מזמן, לאחר מות בעלה ושלשת ילדיה היקרים לה כל כך, רק שמריהו נותר לה, אם לא לוקחים בחשבון את ידידיה, שאין יודעים מה עלה בגורלו.

קול שאון הגיע לאוזניו, שאון מאיים, הוא רץ לעבר הקולות...

"החומה נפרצה...", "הרומאים פרצו..."
נחשולי שלדי אדם עטופי עור רצו בכיוון ההפוך לכיוון ריצתו, ה-ר-ו-מ-א-י-ם פ-ר-צ-ו...

למרות גילו, ידע שמריהו מה יקרה כעת, למרות גילו, הספיק להציץ מבעד לסדק בחומה, סדק שרק ילדי ירושלים יודעי כל ידעו עליו, ראה את גלי ההרג וההרס שהותירו הרומאים אחרי שפרצו את החומות הראשונה והשניה, ידע שזה מה שיקרה עכשיו.

הוא הביט לאחוריו, הר הבית התנשא שם במלא הדרו, לצידו מצודת החקרא הנודעת, הוא רץ לשם, לא מביט על שום דבר אחר, הוא רץ, שוכח מרעב או צמא, בעקבותיו כבר ניטשו קרבות אחרונים בין אחרוני מגיני העיר שעוד נותרו לבין חיילי רומי מדושני העונג, מקושקשי שריון ואחוזי חניתות, מידי פעם שמע צעקה אחרונה של מאן דהוא, הרומאים התקדמו...

הם שטפו פנימה בלא מעצורים, ונעצרו ליד מצודת החקרא.

"היהודים האלו", סינן מפקד רומאי, "עקשנים כפרד, ראה גם ראה, אוכל לא ראו מזה חדשים ועדיין נלחמים הם כאריות, לולי כבשנו היום את החומה, כי אז הייתי נוטש את המערכה וחוזר לרומי"...

* * *

אותה שעה, כבר היו שמריהו ואמו בעיר העליונה, מביטים אחוזי תדהמה על ההרס שכבר הספיקו הרומאים לגרום טרם ניגשו לכבוש את החקרא.

"שמריהו", לחשה האם, "הם מתחילים"... איל הברזל העצום ניגש למלאכה, מתחיל לזעזע בנגיחותיו את החומה האדירה, מעל למגדלי המצודה שפכו המגינים הזועמים זפת רותח, שמן רותח, ירו חיצים, אך הרומאים כבר מצאו להם דרכי הגנה ובכל מקרה, על כל חייל שנהרג קמו ועמדו עשרה.

שמריהו הביט אל המקדש, בחצרו התנהלה עבודת הקודש כאילו ואין מלחמה, כוהנים בעבודתם, כבשים לקרבן כבר לא היו, הרעב הרג את כולם, אבל הכוהנים לא נכנעו, מידי פעם נפל אחד מהם שדוד, מחץ או אבן קלע, אך מיד ניצב תחתיו אחר לתפוס את מקומו.

שמריהו נכסף לעמוד בעזרה, להציץ, אולי יראה את פאר מנורת הזהב המאירה על סביבותיה, אולי יזכה לחוש בקדושה השורה, אולי יזכה לראות את השולחן, הניצב עתה מיותם ללא הלחמים.

כסף לראות את מזבח הנחושת הניצב ענק על מקומו, את הכוהנים העולים ויורדים בו, מי לדשן, מי להקריב, כסף לחזור לימי קדם, עת לקחו אביו ברגל לראות ביפי המקום.

מלמעלה, נראה הר הבית היטב, כשהיה קטן, נהג אביו לספר לו על הורדוס, איך הרג את גדולי ישראל וככפרה החליט לבנות שוב את בית המקדש, סיפר לו על חכמתו של יהודה בן בבא שייעץ לו איך לקבל את רשותה של רומי, סיפר לו על מלאכת הבניה העצומה.

שמריהו נזכר בסיוריו, תיאר לעצמו את העיר והמקדש איך נראו טרם החלה המלחמה הארורה הזו, רחובות מטופחים, מחושבים עד האבן האחרונה שבהם,כיכרות נאים, מחלפים שנועדו להקל על העומס בכניסה להר הבית, נזכר בשערי חולדה המעוטרים כולם בצורות מן הצומח ביפי שאין שני לו, נזכר איך היה עומד למטה, ליד השערים ומביט למעלה, על ה"סטיו" – אולם העמודים המתנשא מעל, אל העמודים המפותחים שסותתו באבני האולם החיצוניות, נזכר באבני השיש התכלכלות שחיפו על המקדש ונתנו לו מראה של ים רוגע, נזכר בגשרים האדירים והיפים, פאר בניה עולמי שבנה הורדוס, והביט כעת על ההר השמם, על החורבות הפזורות סביביו, אל האיל הנוגח, וידע, שעוד מעט... עוד מעט... תיפרץ גם החומה הזו...

ואז... אז לא יעמוד עוד כלום בפני הרומאים, אחיו מזי הרעב לא יוכלו לגבור עליהם בקרב פנים אל פנים, אז שוב יראו הררי נרצחים בכל פינה, ליבו כאב, הוא פחד, פחד באמת ובתמים...

אימו חיבקה אותו אל ליבה, כמו קוראת את מחשבותיו, או אולי חשבה אף היא את אותן מחשבות, וכך, חבוקים, הם ניצבו מביטים אל המלחמה המתרחשת תחת רגליהם.

לפנות ערב, כבשו הרומאים את החקרא, בניסיון אחרון לעצרם, פינו המגינים את אולמות העמודים, לאחר שקשרו לכל עמוד לוח עץ מצופה גופרית וזפת, נתנו לרומאים לחדור אליהם ולאחר מכן הבעירו את האולם.

מאות רומאים עלו באש, אך נקודת ההגנה היחידה שלפני המקדש עצמו נפלה.

בבוקר, עלו הרומאים על החומה, קרב אדירים התרחש כל היום, המגינים לחמו בחירוף נפש ממש, יודעים שקריאתם "למען בית מקדשינו", הפכה כעת ממשית, כי על הבית עצמו הם לוחמים. כאריות הסתערו על הרומאים, הורגים בהם עוד ועוד. אך הרומאים, מעודדים מהצלחתם ויודעים כי זהו כמעט המחסום האחרון שטרם ניצחון, לא עצרו, שולחים מאה תחת כל הרוג.

כל היום נמשך הקרב בחצר. כל היום התנחשלו שתי הקבוצות הלוחמות זו אל זו, רומאים אל מול יהודים, נלפתו אלו באלו בלפיתת עבותים, אחזו אלו באלו אחיזת חנק. כל היום כולו, כאשר בבית עצמו ממשיכה העבודה. שמריהו כבר לא הביט, אותה שעה כבר כבד עליו הרעב והוא רבץ כמתעלף תחת קורת גג כלשהי. החום העיר אותו, חום עצום, חום שכמוהו לא הרגיש מאז עמד על דעתו. הוא יצא במרוצה.

א-מ-א, ה-מ-ק-ד-ש ב-ו-ע-ר! ! !

להבות אש ענקיות עלו אל על, המקדש בער כולו, שמריהו החל לבכות, אך לא לבדו, מאות אנשים עמדו, מביטים על הזוועה בוכים ביללה... הן על המקדש נלחמו, עליו סיכנו נפשותיהם, עליו שיכלו בניהם ובנותיהם, עליו נהרגו בעליהן ונשותיהם, ה מ ק ד ש ב ו ע ר...

ושמריהו נפל מתעלף...


* * *

יצחק התעורר ועיניו שטופות דמעות...

הוא הרים עיניו, מחפש את האש, את הלהבות, את הרומאים המשתוללים, אך כל שראה היה יהודים צועדים, לבושי נעלי בד, פניהם עצובות והם צועדים אל הכותל המערבי...

הוא קם והחל לצעוד, משחזר במוחו את החלום, את פאר המקדש, את הקדושה, את השראת השכינה שהייתה בו, את יפי המנורה, את עצמת הצער שראה על פני היהודים המביטים מהעיר העליונה אל המקדש הבוער, ומבלי משים החלו הדמעות לשטוף שוב את פניו.

כעת, הבין את הצער, ידע והרגיש את החורבן בליבו פנימה.

"איכה ישבה בדד", חשב לעצמו מפסיע בסמטאות שהיו פעם עמוסי יהודים צועדים לבית המקדש וכיום ערבים מציגים בהם את מרכולתם לראווה, "העיר רבתי עם"...


=======================

לאחר שהחריבו הרומאים את בית המקדש, הסתערו על העיר העליונה, כעת, לאחר שהסיבה בגינה נלחמו כך, בית המקדש, כבר נחרבה, לא היה עוד כוח ביהודים ללחום והם נכנעו.

לפי שהחריב את בית המקדש, קיים טיטוס אסיפה של מפקדי הצבא, האם להחריב את הבית הזה, שהיה אחד המבנים המופלאים בתבל, או לא. אולם הידיעה שכל זמן שלא יחריבו, לא יכניע את היהודים ולחצם העצום של מפקדי צבאו שסירבו לרעיון שהדבר בגינו הקריבו קורבנות כה רבים – ישאר על עמדו, הביאה את טיטוס להחלטה להחריבו.

מבנה בית המקדש שנחרב, נבנה ע"י הורדוס שנחשב אחד הבנאים הגדולים בעולם.

תעלות הניקוז שנבנו בעיר העתיקה על ידי הורדוס, עובדות עד היום וזו הסיבה שאין שם שטפונות.

המחלף הראשון בעולם, נבנה ע"י הורדוס בכניסה ל"סטיו", כדי להקל על העומס ב"רגלים", שרידיו, הלא הם נמצאים בכותל המערבי, מעל האזור המשוחזר, ליד הכניסה לבאים משער האשפות.

עובי אבני הכותל המערבי, הוא בערך 5 מטר, וזה מתאים בדיוק לאדריכלות המודרנית, בהתחשב בגובה הקירות ובהיותם קירות תמך.


יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך.
ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות.





דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-6/8/2003 22:28 לינק ישיר 

יפה מאוד קבל צל"ש



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/8/2003 12:31 לינק ישיר 

במטותא
הקטע שהבאת נלקח מכאן

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=535212

פראזניק היקר כתב את זה כבר בשנה שעברה.
כל פעם כשרציתי להרגיש על מה אנחנו אבלים קראתי את זה עד שהרגשתי את הדמעות זולגות על לחיי



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
נשלח ב-7/8/2003 19:39 לינק ישיר 

למרות הקושי והצימרורו שבדברים ראויים הם להיאמר.

"אל נא תדמו בני עמי להתאבל על מקדש שלא הכרתם, שכן בכך על גבול מרמה רמסתם"

"לא עוד תחשבו על מקדש, אלא על הצורך במקדש"

"והיה כי תדעו את ותדוו על הנפש החסרה, תוכלו לראות גם בחורבן המקדש את ביטויה"

"והיה ביום ההוא כאשר תשלימו את אותו החסר, לא יהא עוד החורבן לאבל אלא לשמחה"

האימרות הנ"ל מבטאים כמה דברים -
א. לא ניתן להתאבל על דבר שלא היה לנו.
ב. אבלות היא תמיד על חסר.
ג. עלינו לחפש את החסר השורשי.
ד. בניין הנפש הוא בנין המקדש ויותר מכך.



דדווח על תוכן פוגעני

מחובר
נשלח ב-7/8/2003 20:08 לינק ישיר 

ובניסוח בעקבות אחד העם:

יותר משאיחד המקדש את ישראל, איחד העדר המקדש ואבל המקדש את ישראל.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו



דדווח על תוכן פוגעני

מנותק
   
בית > פורומים > דת ואמונה > עצור כאן חושבים > על אלה אני בוכיה - ט' באב ה'תשס"ג
מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
הוסף לעמוד האישי  דווח למנהל שלח לחבר

bholext