בעקבות הפיגוע הנורא בירושלים דובר רבות בתקשורת על האופן שבו החרדים מקבלים אסון מסוג זה . היתה התרשמות כללית מהאיפוק ומקבלת הדין . דובר גם רבות על כך שבעולם החרדי לא עוסקים בחיפוש אשמים אלא מתעוררים לתשובה . למרות שאני חושב שהעניין הוגזם מעט , כי העובדא שאנשים מבטאים כאב בצורה שונה לא אומרת שהם כואבים פחות , עדיין יש כאן תופעה מיוחדת . יש דורשין אותה לשבח ויש דורשין לגנאי . אני רוצה לעורר דיון בנושא הזה : כיצד משפיעה האמונה על האופן שבו אנו חיים עם המציאות שיודעת להיות אכזרית מאד לעתים .
הנקודה העיקרית שבאמונה הנוגעת לענין הזה לפי הגישה ה"המונית" יותר היא הרעיון שהעולם הזה אינו אלא פרוזדור . למאמין מזומנים חיי נצח לעולם הבא ולכן המוות אינו נורא כל כך כי הוא אינו אלא כמו מעבר ממקום למקום. בנוסף לכך ישנו האמונה בהשגחה הפרטית ובחפץ הא-ל להיטיב עם ברואיו . הכל עצה מאת גדול העצה ורב העליליה ולכן עלינו לקבל גזרותיו באהבה ובידיעה שהכל לטוב לנו למרות שאיננו מסוגלים להבין זאת . האמונה האישית שלי היא שכל אלה אינם אלא אשליות ושהם אינם שונים במהותם מסיפורי הפיות שסופרו לנו בילדותינו .
אבל קיימת בדת גישה עמוקה יותר .בגישה הזאת הדת שמה את הא-ל במרכז ואת האדם בצד .ביחס לאל אין האדם נחשב לכלום וכמו שנאמר מה אנוש כי תזכרנו . על האדם לזכור תמיד שערכו אפסי כי מותר האדם מן הבהמה אין. המשמעות הדתית של החיים הם רק בכך שהאדם מכיר באפסות ערכו ונותן לחייו משמעות בנסיון ההתקרבות מצדו לאלהי או בלשון החביבה על פרופ' ליבוביץ בהכרת מעמדו לפני הא-ל . יתר על כך על האדם המאמין להבין שאל לו לצפות מהא-ל להתעסק בבעיותיו כי הא-ל נשגב מכל אלה ועל כן אין הוא צריך להיות מוטרד משאלות על השגחת הבורא במעשי ברואיו . וכלשון הרמב"ם "וכאשר יודע האדם את זאת יקלו בעיניו כל יסורים ולא יוסיפו היסורים ספקות בה' והאם הוא יודע או לא יודע או משגיח או הזניח אלא יוסיפו בו אהבה כמו שאמר בסוף החזון הזה על כן אמאס ונחמתי על עפר ואפר וכמו שאמרו ז"ל עושים מאהבה ושמחים ביסורים ". אינני חושב שיש הרבה אנשים החיים עם הרעיונות האלה אבל יש בהם מן הנשגב .
השאלה היא עד כמה אנו מוכנים להתרחק מרגשותינו הטבעיים בגלל רעיונות כאלה . ברור שגם בעולם הדתי כאשר רואים אנשים המקבלים אסונות אישיים בקור רוח גדול מדי אין רואים בכך טעם לשבח . גם אנשים דתיים מכירים בכך שראוי לו לאדם להתאבל ולחוש את תחושת האובדן כאשר אדם קרוב מת . אין זה רק ענין פסיכולוגי שהאדם מרגיש הקלה אם הוא נותן פורקן לרגשותיו . רגש הכאב הינו חלק מהחיים שלנו לא פחות מאשר רגש ההנאה ומי שמנסה להדחיק את רגשות הכאב איננו חווה את חייו באופן מלא . בנוסף לכך שזהו כבוד המתים שאיננו מקבלים את הליכתם מאתנו בשויון נפש . גישה כזאת מבטא הרמב"ן בפירושו על התורה (אינני זוכר בדיוק איפה) . לפי הרמב"ן מי שאיננו מגלה סימני אבלות הרי הוא נוהג מנהג אכזרי אלא שהתורה הטילה מגבלות על האבל כדי שזה לא יהיה מעל למדה הראויה ולכן אסרו להתקשות על המת יותר מדאי ולאחר שנה הקב"ה אומר אל תהי רחמן יותר ממני .
בסופו של דבר נשאלת השאלה האם זה באמת טוב שאנשים מגלים איפוק או שמא יש מצבים בהם גם האיפוק אינו במקומו . בנוסף לכך יש להתבונן בשאלה האם הדת באמת מציעה לאדם החושב נחמה מעצבון לבו השונה באופן מהותי מאשליה גרידא ו"אופיום להמונים" .
נשלח ב-25/8/2003 01:53
גישת קבלת יסורים מ'אהבה' היא הירואית-פרקטית וקיימת גם ללא דת. הדת מספקת אמצעי נחמה לפי הרמות השונות שהזכרת.
נשלח ב-25/8/2003 02:19
אני מסכים עם מה שאתה אומר . אתה רוצה לומר בעצם שאפשר להפיק את כל היתרונות המיוחסים לדת גם ללא הדת . אני חושב שבמובן העמוק אין באמת הבדל בין דתיים ללא דתיים אלא בשפה ובשימוש בסמלים . השאלה היא רק אם סמלים מסויימים נוחים יותר למטרות מסויימות .אבל בסופו של דבר אפשר ל"תרגם" גם סמלים דתיים לסמלים חילוניים של הרואיות ופרקטיות וכדו' .
נשלח ב-25/8/2003 10:19
מציץ ונפגע
עד כמה שהבנתיך, העלית שתי שאלות מרכזיות:
א. מה המסר האמיתי והיחיד שמציעה היהדות (אם ניתן לדבר על מסר אחד) בנושא עולם הבא, ההשגחה הפרטית, שכר ועונש וכיו"ב?
ב. האם המסר הזה הוא אמיתי, או רק אופיום להמונים, מיתוס שימושי ואולי גם שקר נאצל?
ואוסיף שלישית:
ג. האם ניתן לברר את האמת, ועד כמה עלינו לחשוד בעצמנו שאנו מתעלמים מן התשובה הנכונה?
א. כפי שצויין, ניתן למצוא הוגים וחושבים שמציעים הסברים שונים ואפילו הפוכים, וכולם מוצאים להם מקור בכתבי הקודש שלנו.
גם הגישה השוללת מוצאת לה מקור. ניתן לפרש את הרמב"ם כפי שפירשת אותו, וכפי שהקצין אותו לייבוביץ, כי אין שום שכר פרט לשכר מצוה מצוה, וכל מה שקשור לעולם הבא אינו צריך לעניין אותנו.
זו כמובן תפיסה איזוטרית, ורוב הבריות לא יעמדו בה, אבל ניתן לטעון שזו דעת הרמב"ם האמיתית, ואולי זו גם האמת העצובה והקשה שמסתתרת מעיני הבריות גם במקרא.
אבל יש גם דעות הפוכות. ואיני צריך למנותן כרוכל. חלק מהן באמת נראות ילדותיות, ואף מגיות, למרות שהן מצאו מקום אפילו בספרי מנהג והלכה, כמו "גשר החיים".
אך צא וראה כיצד מתייחס ר' נחמן מברסלב לנושא זה, למשל.
כל אחד מהוגים אלו סבור שדבריו מצויים בעומק הכתובים במקרא (כאשר כולם מקבלים את המקרא כמקור התגלות אלקי). האם באמת ניתן לקבוע שזה צודק מזה, וזה כופה את פרשנותו על הטקסט וזה לא?
ב. האם האמונה בא-ל אישי ובעולם הבא היא יותר ילדותית או מיתית מאשר אמונה בא-ל חסר התעניינות ואדיש?
בעקבות קולקובסקי, אני סבור שכל תפיסה שחורגת מן הנתונים הישירים של התודעה יכולה להיתפס כמיתוס. שהרי, אין הבדל עקרוני, לוגי, בין תוספות שאנו מוסיפים לנתונים הישירים בשעה שאנו מעבדים אותם. ניתן להציע קריטריונים אחרים של הבחנה, אך הם אינם משנים את העובדה הבסיסית שאנו תמיד חורגים מן הנתון האמפירי בטהרתו - אם יש כזה דבר.
מיתוסים יכולים להיבחן על פי שיקולים רבים ושונים, אך דומני שהעובדה שמיתוס משרת מטרה כזו או אחרת אינה קשורה - הכרחית - לשאלה אם הוא אמיתי או לא.
ג. על סמך מה נעדיף תפיסה מסויימת על פני אחרת? על פי שיקולים של בחינת המקורות ונסיון לעמוד על הכוונה המקורית שלהם? על סמך הערכה לאומר יותר מן התוכן? על סמך נסיון לבדוק מבחינה מדעית מהי נשמה ומהו עולם הבא? או על סמך האמונות הפרטיות שלנו לגבי היחס האפשרי או הבלתי אפשרי של הא-ל לאדם?
אני חושד שהשיקול האחרון הוא הקובע. ובתחום זה, הפילוסופי, איני רואה עדיפות לגישה האריסטוטלית על פני הגישה האקזיסטנציאלית-אורתודוכסית. ברור כשמש שתפיסת האל של אריסטו אינה אלא מיתוס, ודווקא מיתוס עלוב למדי.
אני חוזר שוב אל ר' נחמן. מתוך דברי מציץ ונפגע ניתן להבין שהגישה שמרחיקה את האמונה בהתעניינות הא-ל בגורלו של האדם היא בוגרת ונבונה יותר מזו של האדם המאמין בהשגחה הפרטית, בתפילה, בדאגת האלקים לאדם. האחרונה היא תפיסה פרימיטיבית, הראשונה היא מעודנת ובגרותית.
אבל איני משוכנע כלל שהוא צודק. לא חייבים להסתכל על העולם באופן ילדותי כדי להאמין ביחס דיאלוגי בין האלקים לבין האדם. זה יכול להיות נתון כמעט ישיר של התודעה. נכון שיש לנו אינטרס מובהק להאמין ולקוות שהאלקים מבטיח לנו עולם הבא, אך האם בגלל זה נחשוד שזה לא נכון? אמנם מן הראוי באדם שיבדוק את המניעים שלו, אך גם צריך להיזהר שלא להקצין בכיוון ההפוך יתר על המידה...
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-25/8/2003 13:14
מיימוני
התכונתי לדון במשהו שונה במקצת אבל איידי דאתא לידן נימא בה מילתא . אני אינני מוטרד כל כך מהשאלה מהי עמדת היהדות ה"אותנטית" וכן אם הרמב"ם סבר כמו ליבוביץ או שליבוביץ סבר שהרמב"ם סבר כמוהו . בכוונה הכנסתי את המלה המונית במרכאות כפולות כי אינני חושב שאפשר לדרג את הגישות השונות בדת לפי עקרונות פנים דתיים . לאף אחד אין בעלות על הדת עד כדי שיוכל לומר שרק הוא יש לו ההבנה האמיתית מה נכון ומה לא נכון לפי הדת ושכל מי שאינו מבין כמוהו התרחק מהיהדות ה"אמיתית" . אני רוצה לדון עכשיו בעיקר בשני הסעיפים האחרונים שבדבריך .
ישנו עיקרון אחד שלפיו אני שופט את ה"ילדותיות" וה"בגרות" של גישות שונות באמונה והיא כמה מחוייבות אפיסטמולוגית דורשת האמונה . ברור לי שהידיעות שיש לאדם על המציאות העובדתית כפויות עליו . אין אדם יכול לבחור לעצמו במה להאמין לגבי המציאות העובדתית ועצם הרעיון של אמונה מתוך חובה דתית היא פשוט אבסורדית . זה מזכיר קצת את דברי המלכה האדומה המתאמנת בהאמנה בששה דברים מופרכים כל בוקר . מה שהבאת בשם קולקובסקי שכל תפיסה החורגת מהנתונים הישירים של התודעה היא בגדר מיתוס אינו נכון בעיני אם הבנתי נכון מה הכוונה . העובדא שהזרימה הכאוטית של ההתנסויות מעוצבת על ידי מבנים תודעתיים מסויימים אומרת רק שיש דרכים שונות לייצג את אותו מידע ושאנחנו בנויים כך שאנו מסוגלים לייצג את המידע הזורם אלינו בצורות שנוחות לצרכי עיבוד המידע . אם לנקוט בשפת מדעי המחשב הרי שאנו מקבלי מידע והופכים אותו לנתונים . אם נחזור לענייננו הרי שכל אמונה בקשר לענין עובדתי ללא הצדקה אפיסטמולוגית היא "ילדותית" .
מי שעמד היטב על הענין הזה הוא ישעיהו ליבוביץ . מתוך הכרה בענין הזה בנה ליבוביץ את כל השקפתו הדתית . הוא ניסה להוציא מהדת את כל התוכן העובדתי ולהתייחס אליה כאילו כל מה שהיא אומרת נוגעת רק לעולם הערכי . לפי השקפת ליבוביץ מחוייבות ערכית אינה כפויה על האדם ובעולם הערכים אדם כן בוחר לעצמו במה להאמין . ולכן גם האמונה בא-ל לפי ליבוביץ איננה אמונה במשהו עובדתי אלא הערכה ערכית של העולם ושל מצבו של האדם בעולם . כמובן שניתן לתהות עד כמה גישתו של ליבוביץ מבוססת באמת על דעת הרמב"ם . ברור שגם ליבוביץ הכיר בכך שהרמב"ם היה פילוסוף ימי ביניימי וממילא היו לו תפיסות שונות לגבי הקשר שבין עובדות וערכים . אלא שליבוביץ סבר שיש להפריד בין מה שהרמב"ם אמר כבן תקופתו לבין התובנות הדתיות המייחדות אותו .
נשלח ב-25/8/2003 22:44
את הדברים הבאים כתבתי לאחר הפיגוע וקריאת התגובות השונות בעיתונות החרדית ובפורומים.
כיון שראיתי שעלו כאן לדיון דברים דומים, אצרף את דברי לכאן, עם הצהרה בדבר הסתייגויות שהתעוררו מאוחר יותר, ואינני פורטם כאן כרגע.
לאחר הפיגוע בירושלים נשמעו בתקשורת דברים בשבח האיפוק החרדי, שהתפרש כגבורה מתוך אמונה.
הדברים נכונים ואין להמעיט בחשיבותם. עם זאת, דומני שאין לשכוח את הבסיס הסוציולוגי לתופעה זו, ואת המחיר שמשלם האינדבידואל בעקבות כך במציאות קשה זו.
לפעמים נדמה שהאיפוק החרדי הוא יותר צו חברתי מאשר תעצומות נפש. האמונה היא אכן כוח אדיר, מיתר שמפיק צליל נקי, אולם רק בשעה שיד אינה נוגעת בו. בשעת אסון לא רק שנוגעת בו יד גסה, אלא אף מגרדים אותו בציפורן, ועוד מבקשים ממנו להשמיע צליל נקי. מיתר האמונה עלול לפקוע בכל רגע, ורק מבחן הפרהסיה והתקינות החברתית מחזיק אותו בחיים ברגעים שכאלה.
קשה להכנס לפסיכולוגיה של האבל. היכרתי חרדי שבהלווית בנו חש סחרחורת, ולפתע הרגיש שאילו לא יחזיק כאן ועכשיו ביד אשתו ויקבל חיזוק, הוא יתמוטט כאן ועכשיו. אז מה עושים? הגברים כאן, והנשים שם, איך זה יתקבל? מה הולך פה?
בסוף הוא התגבר, ובקושי רב. בפרספקטיבה של זמן מה שהטריד אותו היתה העובדה על הסבל שנוסף על סבלו, על מחשבות אלה גופן שהטרידו אותו בעת ההיא. לך תבין ושלא נדע.
היהדות אינה אוסרת עליך הפגנת רגשות אישיים, אולם החרדיות מזכירה לך כי גם בשעה שמתך מוטל, אתה חלק מקולקטיב. הוא אינו רק מתך, הוא גם מתינו. לא חיים פה לבד, חבוב, ולכן גם לא מתים לבד. לאסון ישנו ייעוד במונחים של כלל, ומן הדין שיופקע גם הכאב הפרטי לטובת הכלל.
השמחה מכאן והטרגדיה מכאן, הורכבו שניהם אל תוך מערכת יחסיה של החרדיות עם בורא עולם. כל גילוי של ביטוי אישי יפגע קשות במרקם העדין של היחסים ויכתים את התמונה הצלולה.
"הקדוש ברוך הוא - אנחנו הילדים שלך", מכריז הסטיקר על המכונית, ואפילו הוא איננו יודע כמה אמת סוציולוגית הוא מכיל. אם כבנים, אם כעבדים, רחמנו כרחם על ילדי הגן. שהרי כילדים, רוב תחומי החיים והמות מצויים מחוץ לגבולות אחריותנו. ניהול מערכות מדיניות, תכנון עתיד, פרנסתנו? - אבא השם כבר יעזור, באמצעות שליחיו, שבדרך כלל גם אינם שומרי מצוותיו. דם ושכול ברחובותינו? היינו ילדים רעים ואבא נתן לנו סטירה, הרי לא יתכן אחרת. איננו מבינים את חשבונותיו, אבל רק יודעים שהוא רצה יותר צניעות ולא קיבל.
כילדים, אנחנו גם נעזור במה שאפשר, נצטרף בהתלהבות להצלה ולזק"א, ואף נחייך למצלמות מתוך מגע מחוספס וחסר-עכבות במוות ובדם, כי מה אנו מבינים בכלל?
הדרשות, המודעות, ההספדים, העיתונים, יתפקעו מרוב מליצות, מרוב מילים השאולות מאחינו הגדולים מדורי דורות. כי בסך הכל ילדי החיים אנו, ילדי המוות, ילדי המילים.
ההתעלות אל המוסר המוחלט, האלוהי, מתרחשת לא אחת על חשבון המוסר והרגישות האינטואיטיבית. הפורמליות והביצוע הקולקטיבי גורמים לעתים לעיקור מרכיבים חשובים אלה. מכאן קצרה הדרך לשחיקה ולחוסר שייכות. מלבד יידישקייט שום דבר בסביבה אינו שלנו, ואנו פטורים מאחריות ומחויבים למטרה. למי איכפת האתמול, ודאגת יום מחר? הלא לאלוקים פתרונים. האי עלמא כבי הילולא, אורחים אנחנו בעלמא דשיקרא, וזאטוטים בעלמא די ברא כרעותיה.
נשלח ב-26/8/2003 01:38
שלום רב,
כללי הנימוס המקובלים מחייבים אותי להציג תחילה את עצמי.
אני אורח זה מקרוב בא בפורום זה, לגמרי במקרה. בניגוד לרוב כאן (לפי התרשמותי), ואולי לכלל כולו, אינני שומר מצוות ואין בי יראת שמים. אבל זה לא מנע ממני ללמוד מעט (מעט!) על מה שאמרו יהודים על יראת שמים, ולטעת בי הערכה עמוקה לדבריהם ולחכמתם.
בכלל זה גם באי הפורום הזה, שהתרשמתי מהם ומדבריהם התרשמות עמוקה. לראשונה בחיי נתודעתי לדעות של יהודים יראי שמים (חרדים?), שחכמתם, השכלתם, פתיחותם לבעיות של דת ואמונה, פילוסופיה, מדע וכו', אינה נופלת מאמונתם. זה לא שלא ידעתי שהם מצויים, אלא שעתה גם נזדמן לי להתוודע אל דעותיהם. יישר כוח.
מבחינת תפיסתי את הדת והאמונה אני תלמידו של לייבוביץ. לפיכך אומר מה לעניות דעתי היה ל' עונה על שאלותיו של "מציץ ונפגע", שעיקרן בסוף דבריו.
ציטוט
"בסופו של דבר נשאלת השאלה האם זה באמת טוב שאנשים מגלים איפוק או שמא יש מצבים בהם גם האיפוק אינו במקומו . בנוסף לכך יש להתבונן בשאלה האם הדת באמת מציעה לאדם החושב נחמה מעצבון לבו השונה באופן מהותי מאשליה גרידא ו"אופיום להמונים" . סוף ציטוט.
על השאלה הראשונה היה ל' עונה שזו "מערכה על הדרוש". השאלה הגדולה היא מה זה "טוב". אנשים שונים יענו על שאלת האיפוק תשובות שונות בהתאם לתפיסתם השונה את ה"טוב". אין לזה תשובה אובייקטיבית.
על השאלה השניה יש להשיב שהדת אינה מציעה לאדם שום דבר, אלא רק תובעת ממנו לעבוד את השם. זוהי היהדות כולה "על רגל אחת", ובזה היא נבדלת מכל "דת" אחרת שמחפשת "מציעות" ו"מציאות".
הניסוח שהועמד בכותרת האשכול הזה, הריהו מן הנושאים שהיהדות, כבר זו המקראית, הרבתה לעסוק בהם, וכבר ניתנה לה תשובה בין היתר ע"י איוב, קהלת, משורר התהלים אסף, הרמב"ם ולייבוביץ. אמנם התשובה הזו אינה נוחה, אבל זה מה יש.וכל העיסוק בעולם הבא וכו' אינו אלא בריחה מהתשובה הזאת.
הערה לדברי המיימוני.
שום דבר בעולם, בין בעולם שאותו אני תופס כקיים מחוץ לתודעתי, ובין בעולם שאותו אני תופס כקיים רק בתודעתי, איננו מעיד על "יחס דיאלוגי בין האלקים לבין האדם". יש רק בני אדם שמעידים בצורות שונות על מודעותם למעמדם לפני אלהים. והם דווקא מיעוט שבמיעוט.
את התופעה הסוציולוגית והפסיכולוגית של האיפוק בקרב הציבור החרדי היטיב לדעתי לתאר האקדמאי.
נשלח ב-26/8/2003 10:22
.
צידוק הדין, קבלת הדין...
כל אלו אינם מונעים את הכאב, אינם מנחמים כלל.
חייב אדם להכיר על הרעה כמו שעל הטובה, היא מסוג הנורמות שניתן להפגינן רק כלפי חוץ.
כל האידאולוגיות הגדולות, כל ההשקפות הפילוסופיות הנעלות, כל המחשבות של גדולי כל הדורות...
הכל נעצר על מפתן הבית הפרטי. כשהאסון הופך למשהו אישי, נוגע, שום לימוד של שאלת מתן שכר בעולם הזה ליכא, אינו מנחם.
יצא לא מזמן ספר עם אסופת מאמרים בנושא האבלות והסבל האנושי שהשאיר אחריו הבריסקער. הספר נקרא:
Out Of The Whirlwind
כל מי שחווה אבל פעם, יבין את מאמריו של הרב בדרך מאד בלתי אמצעית.
ומן השמים ננוחם.
נשלח ב-26/8/2003 10:41
חמדת
ברוך הבא אל הפורום, ותודה על הדברים ועל הניתוח.
הערת תשובה:
נראה לי שלא הסברתי את עצמי היטב. כשכתבתי על הכרות בלתי אמצעית של הדיאלוג בין האדם לאלקים, לא התכוונתי למה שראובן יספר לשמעון על חוויותיו הפרטיות שלו (של ראובן). התכוונתי שראובן מכיר את החוויות הפרטיות של עצמו, ומכיר לפיכך את התחושה של דיאלוג, של מי שעומד ומדבר עם האלקים, והאלקים מקשיב לו, ואולי גם עונה לו.
לגביך, אם אספר לך על חוויות כאלו, ובוודאי שאם אספר לך שבספר פלוני מישהו סיפר על כך, הרי זה שמעון שסיפר ללוי על חוויותיו של ראובן. אין צריך לומר שזו לא חוויה ישירה.
אבל
א. כל אחד מסוגל להגיע לחוויה כזו. אני משער שהיא קיימת ממילא אצל כל אחד, אלא שלפעמים חושדים בה ומבטלים את ערכה כדמיון בעלמא (=סתם).
ב. גם העובדה שיש עדויות כאלו אינה ראויה לזילזול. לכל הפחות יש כאן תופעה הראויה לבדיקה ולניתוח פסיכולוגי ופילוסופי.
מואדיב,
אם הבנתיך, אתה טוען שלימוד של תיאוריות, פילוסופיה וספרי הגות ואמונה על שאלות שמתעוררות אצל האבל אינו מביא תועלת לאבל.
איני מסכים איתך.
מנסיוני האישי אני יכול לומר לך, כי שעה שהיה עלי לשבת "שבעה" ל"ע עיינתי בספרים רבים, דיברתי עם הבאים לנחם, וכמעט כל עיסוקי היה בשאלות כאלו. הנושאים האלו תפסו תאוצה עצומה באותם ימים ושעות מיוחדים.
אחד המנחמים, שעשה עלי את הרושם הגדול ביותר, היה מלמד בתלמוד תורה, שהביא לי כמה פירושים דרושיים (נדמה לי של "אור החיים"), שמבוססים על ההנחה שיש עולם הבא, שכר ועונש, וכיו"ב. הדברים שיצאו מן הלב נכנסו אל הלב, והיה זה צרי לפצע עמוק שבנפש.
יש כאן תופעה מעניינת, שראוי להקדיש לה אשכול בפני עצמו.
אדם יכול למצוא את עצמו בשני מצבים:
א. הוא מסתכל ממבט אמוני בבעלי השאלות והספקות, ומרחם עליהם שלא זכו לודאות של בעל האמונה, אם גם הוא מבין את הקשיים האמיתיים שהם מתמודדים איתם. גישה זו באה לידי ביטוי ברור מאד אצל ר' נחמן.
ב. אדם יכול להסתכל במבט מפקפק בכל בעלי האמונה, ולשאול את עצמו אם הם אינם מרמים את עצמם ומוצאים סיפוק באשליה מתוקה.
אותו אדם יכול למצוא עצמו בכל אחד משני המצבים. והוא מסוגל להעביר את עצמו ממצב למצב על ידי התבוננות.
יש לשים לב לתהליך, כי אין כאן רמאות אינטלקטואלית. המעבר משלב א' לב' הוא אופייני מאד למבקרים בשם המדע. האם אין זה נכון שהדת אינה אלא אופיום להמונים, ישאל טיפוס ב', ואם ימשיך את קו המחשבה שלו, הוא יכתוב על הקיר, יחד עם ניטשה, שהאלקים מת.
אבל גם המעבר מב' בחזרה לא' הוא אמיתי מאד. כמו ר' נחמן, האדם יתבונן בעצמו, יראה שהספקות אינם מכריעים, שהשאלות (אם תרצו: כמו לייבוביץ) אינן ניתנות להכרעה. והוא יסביר לעצמו, כמו ר' נחמן, שעצם העובדה שיש ספקות היא השאלה המתמיהה מכולן, ואין לה הסבר, מפני שהיא נובעת מעצם הבריאה של עולם על ידי צימצום. ואז האדם מחזיר לעצמו את האמונה ואת השמחה.
אך כאן זו לא שאלה של עיון פילוסופי בלבד, אלא של דיון שהייתי מכנה אותו אקזיסטנציאלי, כיון שהוא מקיף יותר רבדים בנפש.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-26/8/2003 10:42
לא לפני הרבה זמן בקעה זעקת שבר נוראה מהמטבח בבית ושם עמדה גרויסית והצביעה בזעזוע וחרדה על ג'וק חומייני שעמד באמצע המטבח. הגו'ק המבוהל עמד קפוא באמצע המטבח ולא זז עד שהנעל ניחתה עליו. ואני תמהתי. למה הוא חיכה? למה לא ניסה להימלט לאחת הפינות כדרכם של כל הג'וקים? התפלאתי וליבי נמלא כבוד לאיפוק האצילי שגילה. כנראה המדובר בג'וק בעל אמונה שלימה בהשם יתברך. "מה שיבוא יבוא", חשב הג'וק, "הכל בידי שמיים" ועבר במהרה לעולם שכולו ג'וקים בלי קי 500 ונעליים.
את הסיפור הזה אני תורם למען עמדתו של אקדמאי שטוען שהרבה מאותה ה'אמונה' ו'איפוק אצילי' טבולה ביותר מקורטוב של בריחה מאחריות. לפי עניות דעתי אותה גישה המטילה את האחריות למוות על כתפיו של הקב"ה בלבד מאפשרת ליחיד להתמודד עם המוות ברובד הנפשי אך מעקרת את יכולתו להתמודד עימה מעשית.
אין לשכוח ש'הגישה המאופקת' הזו היא זו שאיפשרה לנאצים ימ"ש להפעיל את תוכניתם באופן חלק, ובעצם למה ללכת רחוק: זו אותה הגישה שגורמת לכך שהרבה חרדים יזלזלו בבריאותם, יעשנו, לא יתעמלו, ימנעו מביטוח חיים כי "הכל בידי שמיים".
אולי היה מוטב זעקות שבר והתפרצות שהיו מנותבים לפתרונות מעשיים וחיפוש אחריהם מאשר האיפוק הזה שיותר מכל מזכיר לי את הקיפאון שמצמיד את הג'וק למקומו רגע לפני שהנעל נוחתת עליו.
תוקן על ידי - מוישהגרויס - 26/08/2003 14:00:56
נשלח ב-26/8/2003 10:57
.
מיימוני:
כל שאני יכול להסיק מדבריך הוא כי חוויית האבל, וההשפעה שיש לה על האדם המאמין, היא אישית לחלוטין וסובייקטיבית מאד.
אישית אני יכול לומר, כי כל הכרותי עם דיוניו הגדולים של אלישע בן אבויה, כל רשימותיו של הנשר הגדול על כל השיטות והגישות בנושא שכר ועונש והשגחה, לא הביאו לי לא נחמה ולא מזור, לא הקלה ולא מאומה.
ואולי לכן מאז שישבתי, מבין אני יותר את מעשיהם של שלושת רעי איוב, שכאשר באו לנוד לו ולנחמו, לא אמרו מלה, אלא תחילה, ישבו לפניו שבעה ימים כשהם שותקים. הם המתינו עד שהוא יפתח את פיו וידבר - ורק אחר כך ענו.
ואסיים בציטוט מאותו הספר שהזכרתי אך עתה, את הפסוק המשקף בעיני ביותר נושא זה:
הן יקטלני לו אייחל, אך דרכי אל פניו אוכיח.
נשלח ב-26/8/2003 13:46
חמדת
מה שכתבת על מה שהיה ליבוביץ משיב על השאלות שלי הוא נכון . אבל ליבוביץ איננו הסמכות האחרונה בענייני יהדות .אני יכול להזדהות עם היושר האינטלקטואלי של ליבוביץ אבל בכל זאת אינני חושב שאפשר לזרוק אלפי שנות הסטוריה והגות יהודיים לפח בגלל שהם אינם תואמים עם גישתו . המציאות היא שרוב מנין ובנין היהדות הדתית והחרדית כיום ובעבר הבינו ומבינים את הדת בצורה שונה לגמרי . בסופו של דבר אני מתייחס ליהדות כפי שהיא ולא כפי שהיא ראויה להיות בעיני ליבוביץ . ולכן יש מקום לדון בהשקפות היהדות כפי שהן מתבטאות בהגותם של כל הזרמים המחשבתיים שהיו וקיימים ביהדות ולהעריכם מול שיקולים לא דתיים .
נשלח ב-26/8/2003 14:52
מר מציץ ונפגע, אינני מבין את טענותיך.
וכי אני השלכתי אלפי שנות היסטוריה והגות יהודיים לפך?
אני יודע גם יודע שיש בעולמה של היהדות גם תפיסות אחרות של הדת ושל האמונה. אני גם יודע שהיום אין שום אדם או מוסד שהוא "הסמכות האחרונה בענייני יהדות". ועוד אני יודע שלייבוביץ ואחרים כמותו, בעבר ובהווה, הם חלק מן היהדות "כפי שהיא". אפשר שאין הם מייצגים את הרוב, so what? בין שלוש עשרה המידות של אלהי ישראל לא תמצא את המידה "פופולרי". גם משה רבנו לא היה בזמנו פופולרי.
נשלח ב-26/8/2003 15:06
שמעתי מיושבי שבעה חכמים שחילקו את דברי הניחומים שהביאו המנחמים לשלושה חלקים:
א. תנחומים מרגיזים כמו "הבאתם קרבן" וכדומה שע"ז תגובת האבל בלבו היא "תודה רבה, אולי היית מתנדב אתה?",
ב. תנחומי הבל כמו "זה היה רצון הבורא" וכדומה שע"ז תגובת האבל בלבו היא "מה חידשת, ומה לא רצון הבורא?",
ג. תנחומים של טעם כמו איך יסורים מעלים את האדם ובמידה מסוימת איזכור עדין שיש תמונה שלימה, בה יכולה הערכת המצב להתהפך מהקצה לקצה.
ועם כל זה הרמב"ם בהל' אבל לא מדריך את המנחמים לשאת נאומים, אלא להיות יושבים ודווים עם האבלים [על הקרקע] כאקט של סולידריות חברתית המצהירה "אנו אתכם".
המקום ינחם את כל האבלים ולא נוסיף לדאבה! ר
נשלח ב-26/8/2003 15:50
חמדת
משום מה היה נדמה לי שאתה בא לחתום את כל הדיון בדעתו של ליבוביץ שלפיו כל הדיון הוא מיותר. אם אתה מכיר בכך שדעתו של ליבוביץ היא עוד דעה בין שאר הדעות ושהדיון כאן אינו לפי דעתו של ליבוביץ דוקא ניחא.
נשלח ב-26/8/2003 22:19
בתפיסה דתית אמיתית העולם הזה הוא רק "היכי תמצי".
אסור להגיד את זה, אבל אין ספק שבני דודנו הרוצחים מממשים את התפיסה הזאת בצורה הנועזת ביותר, כשהם מאבדים את עצמם לדעת למען שכר. (שעד כמה שהבנתי, הוא מוחשי וגופני לחלוטין בדמיונם. הם נמצאים בשלב שבו הייתה היהדות לפני הרמב"ם)
בכל מקרה, בתפיסה כזאת שום סבל אינו מציב קושיה של ממש. מה ערכו לעומת חיי הנצח ?
ולמוישה גרויס, התלונה האחרונה שאפשר להפנות לחרדים היא שהם אינם שומרים על בריאותם.
תוחלת החיים הגבוהה בארץ היא בבני ברק.
