הטקסט:
"בשלב הזה ביטא גיבסון את רגשותיו כלפי פרנק ריץ'. "אני רוצה להרוג אותו", אמר. "אני רוצה לראות את הקרביים שלו על שיפוד... אני רוצה להרוג את הכלב שלו" (ה"ניו יורקר", 15בספטמבר)
ראשית, חברי הארגונים למען בעלי חיים בוודאי ישמחו לדעת שאין לי כלב. אשר לשאר האיומים של גיבסון, הכל טמון בהקשר: הבחור הוא כוכב קולנוע. כוכבי קולנוע מצפים שכולם יתאימו את עצמם אליהם. הם מוקפים חנפנים,רבים מהם בתשלום. וכך, כשמלה קשה אחת מצליחה איכשהו לדקור את בועת הנפלאות שבתוכה הם נעים, אפילו הגבר הכי גדול על המסך יכול להתבכיין כמו תינוק. ההשתלחות של גיבסון לא ממש נשמעה כמו פאתווה של חומייני; אם כבר, הוא הזכיר את ההשתוללויות של סינטרה בזמנו.
החטא שלי, זה שדינו מיתה, הוא שכתבתי כאן כי גיבסון מקדם את הסרט שלו
על הצליבה, "הפסיון", באמצעות התגרות
ביהודים, כפי שאמנם עשה (הרשימה פורסמה
ב"גלריה" ב-7 באוגוסט). עוד בינואר הוא
הופיע ב"The O'reilly Factor", התוכנית של
המנחה השמרן ביל אוריילי בערוץ פוקס, כדי
להגיב על ביקורת יהודית על הדרך שבה הוא
מתאר את שעותיו האחרונות של ישו - יריית
פתיחה פרובוקטיווית נוכח העובדה ששום
מבקר, יהודי או שאינו יהודי, לא אמר מלה
על הסרט (גם לא בשלושת החודשים הבאים).
ברור שהוא ניסה להצית את הקטטה בעצמו,
והוא ממשיך לנסות מאז. בכתבת הפרופיל הגדולה שנכתבה עליו ב"ניו
יורקר", גיבסון אומר: "היהדות החילונית המודרנית רוצה להאשים את
הכנסייה הקתולית בשואה". טענה שאברהם ה' פוקסמן מהליגה נגד השמצה
מגדיר "אנטישמיות קלאסית". גיבסון גם אומר בכתבה שקיצץ מהסרט סצינה
שבה נראה הכוהן הגדול קייפא, משום שאלולא עשה זאת "הם היו באים לחפש
אותי בבית שלי, הם היו באים להרוג אותי".
סיפור מקראי או סמל אידיאולוגי
מיהם אותם "הם" צמאי דם שמאיימים להפוך את גיבורנו העשוי ללא חת
לקדוש מעונה? הייתכן שזהו אותו אספסוף שהרג את ישו? הדבר המצחיק הוא,
שלמיטב זיכרוני, האיום היחיד ברצח שנשמע אגב "הפסיון" היה זה שהפנה
גיבסון כלפי. אבל ה"ניו יורקר" בכל זאת הצליח לחשוף את האיום החמור
על הכוכב: "הוא שמע", נכתב שם, "שמישהו בגראנד הוואנה רום, מועדון
עישון בבוורלי הילס שהוא נוהג לבלות בו, אמר שיירק בפרצופו אם כף
רגלו תדרוך שם שוב". שמע ממי? מיהו אותו "מישהו" מסתורי? מה הם
מעשנים שם ב"מועדון העישון"? האם חברי חוג הקבלה של מדונה הסתננו
לגראנד הוואנה? אני מצטרף לאומה החרדה בתפילה לשלומו של גיבסון.
פטפוטי הסרק של גיבסון נועדו בחלקם, כמובן, למכור את המוצר שלו.
"במקרה, כל הבעיות והעימותים האלה - זה השיווק והפרסום הכי טובים
שנתקלתי בהם", אמר גיבסון ל"ניו יורקר". זה נכון - למעט, אולי, המלה
"במקרה" - ואני מבין עכשיו שבמיומנות מרשימה הפכו גם אותי לחלק ממערך
יחסי הציבור המוצלח להפליא. אבל אני שמח לתרום את תפקיד האורח שלי -
ושלא כמו ביל אוריילי, שמכר לחברת ההפקה של גיבסון את הזכויות לעיבוד
קולנועי של אחד מספריו - גיבסון לא משלם לי על כך.
מסאגת "הפסיון" המסתעפת קשה להתעלם לאו דווקא בגלל ניסיונו המעושה של
גיבסון לנופף באגרופיו - אלא בגלל האופן שבו השיווק הלוחמני הזה
מתמזג בתמונה הגדולה יותר. מהומת "הפסיון" אינה מתרחשת בחלל ריק, אלא
באמריקה מפוררת יותר ויותר, הנלחמת מלחמה שרבים בשני הצדדים רואים בה
מאבק דתי. גיבסון אולי חשב שהוא מספר סיפור מקראי, אבל תומכיו הופכים
אותו לסמל אידיאולוגי.
קו החזית נמתח גם ב-seethepassion.com - אתר האינטרנט המתקדם ביותר
שמוקדש לתמיכה בגיבסון. שם מוסבר לנו שהפולמוס בנוגע ל"הפסיון" עומד
במרכזה של "מלחמת תרבות שתקבע את עתיד המדינה שלנו והעולם כולו".
כשהאתר הזה מבקר את ה"ניו יורק טיימס", הוא משנה את שם המו"ל של
העיתון מסולצברגר ל"שולצברגר" (בוודאי היה זה מקרי שאוריילי, בפליטת
פה דומה בשבוע שעבר, התייחס למחברת של רשימת ביקורת נגד גיבסון ב"ניו
ריפבליק", התיאולוגית פולה פרדריקסון, כאל "פרדריקשטיין"). התוקפנות
הזאת לא נעלמת מעיניהם של מבקרי "הפסיון". כפי שאמר הרב יוג'ין קורן
מהליגה נגד השמצה ב"ג'ואיש ויק", גיבסון "משלח את הנוצרים השמרנים
בנוצרים הליברלים, ואת היהודים בקהילה הנוצרית ככלל".
לשם מה? בעיני תומכיו של הסרט, המאבק הוא חלק מאותה מחלוקת תרבותית
שמשסעת את ארצות הברית, ממש כמו העימותים בעניין הצבת פסל עשרת
הדיברות בבית משפט באלבאמה, הלגיטימציה הגוברת להומוסקסואליות (עם
ההומואים התעמת גיבסון כבר בסיבוב קודם), ומנהיגותו של נשיא שעוטף את
המדיניות שלו במונחים רליגיוזיים וקרא למלחמה נגד הטרור "מסע צלב".
אז מה אם גיבסון או סרטו מלעיזים על "יהודים חילונים מודרניים" -
יהיו אלה מי שיהיו? כל זה נעשה בשירותה של מטרה גדולה יותר. אחרי
ככלות הכל, כל הנוצרים האוונגליסטים יכולים לדאוג לאינטרסים של
היהודים בישראל, לפחות עד יום הדין שבו ממילא כל היהודים האלה ימירו
את דתם או ימותו.
במקרה או שלא במקרה, דרכו של "הפסיון" אל האקרנים מזכירה יותר קמפיין
פוליטי מאשר מסע רוחני, כבר מאז הופעתו של גיבסון אצל אוריילי. מאחר
שהכוכב המדובר חבר בכנסיית שוליים שמתנערת מן ההחלטות שהתקבלו לפני
40 שנה בוועידת הוותיקן, המכונות "ותיקן 2" (שניקו, בין השאר, את
היהודים מאשמת מותו של ישו) - כנסייה שארכיבישופות לוס אנג'לס
הקתולית אינה מכירה בה - נדמה שכל הדרכים שלו אינן מובילות לרומא,
אלא דווקא לוואשינגטון. שם הקרין גיבסון גרסה ראשונה של הסרט לקהל של
בעלי טורים שמרנים שהיה אפשר לצפות כי יריעו לו - וכך אמנם עשו.
היהודים המעטים שהזמין גיבסון להקרנות נוטים להחזיק בדעות פוליטיות
שמרניות. אחד מהם הוא מייקל מדווד, שבשירי ההלל שלו ל"הפסיון" אוהב
להגדיר את עצמו "נשיא בית כנסת לשעבר" - בהנחה שרוב קוראיו אינם
יודעים שאין זה תואר דתי, אלא תפקיד קהילתי שנופל היכן שהוא בין נשיא
ועד הבית לאחראי במחנה נוער. כשיהודים שלא נמצאים בצד הימני של המפה
הפוליטית ביקשו לראות את הסרט, בקשתנו נדחתה - מה שאיפשר למגיניו של
גיבסון, בתזמור מושלם של מלכוד 22, לומר שאנחנו מנסים לצנזר סרט שלא
ראינו. זאת היתה התמה החוזרת בצרור המכתבים האנטישמיים שקיבלתי מאז
פורסם הטור הקודם שלי על "הפסיון".
מעולם לא כיניתי את הסרט "אנטישמי" ולא קראתי לאסור את הפצתו. מה
שאמרתי הוא שאם תיאולוגים יהודים וקתולים כאחד דייקו בקביעתם
כשדיווחו ש"הפסיון" מחזיר מן הנשייה את הטענות על רצח כלפי היהודים,
הדבר יכול להיהפך לחבית אבק שריפה מחוץ לארצות הברית. האנשים שציטטתי
ביססו את הביקורת שלהם על טיוטת התסריט (המבקרת החריפה ביותר של הסרט
היתה האחות מרי בויז מהסמינר התיאולוגי בניו יורק). מאז איתרתי כמה
אנשים שראו את הסרט עצמו, באותה גרסה שעדת המעריצים של גיבסון היללה
בקיץ. כולם מאוחדים בדעתם, כפי שניסח זאת אחד מהם, ש"אין כאן מקום
לספק - הסרט מציג בבירור את היהודים כאחראים לצליבה".
עדותה של נזירה ידועה לשמצה
גיבסון יטען שהוא פשוט נאמן למסורת, ושהעדיף דבקות בכתבי הקודש על
פני כל מיני קשקושים רוויזיוניסטיים מודרניים. אבל לפי עדותו שלו,
הוא ביסס את סרטו לפחות על מקור רוויזיוניסטי אחד: אן קתרין אמריך,
נזירה ידועה לשמצה בת המאה ה-19, הידועה בקריקטורות גרוטסקיות של
יהודים. במידה שאפשר בכלל להסכים על העובדות בסיפור שאפילו ארבעת
ספרי הבשורה של הברית החדשה לא מסכימים עליו, מראש היה סרטו מועד לאי
דיוק. לפי המגזין "פיפל", אפילו תיאור מעשה הצליבה עצמו בסרט אינו
נכון, כמו השפה ("הפסיון" מדבר לטינית, ארמית ועברית, ולא יוונית,
שהיתה, כך סוברים, השפה המדוברת בפי הדמויות המתוארות בו). כמו כל
במאי, גיבסון בחר באופן סלקטיווי את המקורות שלו, כדי למסור את
ההשקפה שלו.
אם אמנם הסרט מוציא את דיבתם של היהודים רעה - האם יש לאסור אותו? לא.
זכותו של גיבסון להוציא איזה סרט שהוא רוצה, כפי שהוא בוודאי יעשה,
בין שימצא אולפן שיגבה אותו ובין שישכור את אולמות ההקרנה בעצמו.
האירוניה המושלמת תהיה שהיהודים הם שיעזרו לו בכך; עד כה האולפן
היחיד שוויתר על הסרט הוא פוקס, שבבעלותו של רופרט מרדוק, לא-יהודי
ושמרן. אבל גיבסון, שממשיך לזעוק "צנזורה" אף שאין לה כל זכר, לא
מבין שהתיקון הראשון לחוקה הוא דרך דו-סטרית. "הוא משתמש בחופש
הביטוי", אומר פוקסמן מהליגה נגד השמצה, "אבל כנראה לא מסוגל לשאת את
חופש הביטוי שלי ושלך".
אשר לדברים שהשמיע גיבסון עצמו בעימות הזה, הם נגועים בחוסר כנות ממש
כשם שאין בהם רוח נוצרית. בכתבה עליו ב"ניו יורקר" אומר גיבסון
שאביו, האטון גיבסון, כותב פורה בענייני דת, "מעולם לא הכחיש את
השואה"; מחבר הכתבה, פיטר ג'יי בויאר, מטהר עוד את גיבסון האב באומרו
שהלה הגדיר את השואה "טרגדיה" בראיון לכריסטופר נוקסון במוסף ה"ניו
יורק טיימס" ממארס האחרון. לא המלה "טרגדיה" ולא מלה נרדפת לה אינן
מופיעות באותה כתבה, ולפי תעתיק מלא של הראיון, שנוקסון סיפק לי,
האטון גיבסון אמר ש"לא היתה השמדה שיטתית" של היהודים בידי היטלר,
אלא רק "עסקה שבה הוא היה אמור למרר להם את החיים כדי שכולם יילכו
ויהגרו לישראל, משום שהיו צריכים שם אנשים שיילחמו בערבים" (דברים
שעולים בקנה אחד עם עמדותיו הגלויות של האטון גיבסון, שבעלון החדשות
הקבוע שהוא מפיץ המלה שואה כתובה במרכאות).
גם דוברו של גיבסון, אלן נירוב, משתמש בשואה באורח תמוה. הוא ניסה
להסיט את הביקורת על הגיבסונים כשהזדהה גם ב"ניו יורק פוסט" וגם
ב"ניו יורקר" כ"חבר בקבוצת המייסדים של מוזיאון השואה הלאומי". אין
זו הצהרה של מה בכך. מייסדי המוזיאון האמריקאי לזכר השואה
בוואשינגטון הם קבוצת תורמים בכירה, שבפירוש מוצגת ככזאת; כל אחד מהם
תרם לפחות מיליון דולר ושמותיהם חקוקים בגרניט בקיר המוזיאון. נירוב
אינו נמנה עמם. אפשר להניח שהיה בין 300 אלף האמריקאים שהגיבו לפניית
המוזיאון בתחילת דרכו בדיוור ישיר, והצטרפו כחברים. החלטה שיכולה
לעלות לך לפחות 25 דולר.
גיבסון אמר לעיתונות שמבחינתו "הפסיון" בוים ישירות על ידי רוח הקודש.
אם הסרט עצמו סהרורי כמו מסע הקידום שלו, הייתי אומר שיש זוכה בטוח
באוסקר הבמאי. על פרס ההומניטריות על שם ג'ין הרשולט, לעומת זאת, לא
הייתי מהמר."
ע"כ
תוקן על ידי - עכנאי - 30/09/2003 2:59:45
 |
|
|
) והקהל היהודי קרא בקול דמו על ראשנו ועל צאצאנו
