והמחמיר תבוא עליו ברכה (א)
מאת: חרדי בעולמו
אחרי שהבאת כאן חומרא מבית יתד נאמן, ואחרי שכתבתי כאן, בתוך הדברים ובדרך אגב, על כך שהמברך ברכת 'שהחיינו' על דבר שאינו מתפעם ממנו, הריהו מסתבך עם 'לא תישא', הרפלקס החרדי שלי התקומם נגד עצמי, משתי סיבות. גם שאני טוען על משהו שכך נוהגים כולם, שאולי הוא טעות (וזה הרי כפירה ממש, להעלות אפשרות שגדולי הרבנים בדורנו טועים במשהו) וגם משום שאני טוען-לכאורה שלא לברך, שזו בודאי קולא עד כמעט הפקרות ורפורמיות. (וגם צריך לקיים הבטחתי בל"נ לכתוב על חיבוב החומרעס במחוזותינו)
מִשֶּׁיִּסְּרוּנִי כִּלְיוֹתָי, החלתי לחשוב קצת על מושג הקולא והחומרא ולנסות להבין מהי נטית הנפש שבי להחמיר בכל דבר שעולה בְּפָנָי. גם להבין מה בעצם מוגדר אצלי, אוטומטית, כחוּמְרָא ומה מוגדר אוטומטית כקולא. וגם להבין מה מקור הנטיה הזו (והרי אינני חושד עצמי ביר"ש חלילה - שהרי איני בעל גאווה :)) . שאלה נוספת היא, האם אני ער תמיד לעניין שיש 'צד שני' לחומרא שאני נוקט?
לא אוכל לומר שירדתי לשורשי הדברים (אבל, 'אין יאוש בעולם כלל') ומ"מ אי אלו דברים התבהרו לי וחשבתי שאולי יש גם מי מהקוראים שהנושא יכול להיות מעניין לו.
התגלית הראשונה והעיקרית שלי (להפעם) היתה, שהגדרת החומרא והקולא אינה נגזרת מההגדרה ההלכתית שלהן. כלומר, אין מתנהל בתוכי דיון הלכתי מעמיק להבין האם לעשות או לְהִמָּנַע זה 'נכון' יותר, כך שהצד השני הוא 'קולא'. ניקח כדוגמה את נושא ברכת שהחיינו הנ"ל. איני יודע האם לברך שהחיינו (כפי המקובל) זו חומרא או שזו בעצם קולא גדולה באיסור 'לא תישא'*.
מה שמגדיר לי, אוטומטית, שזה חומרא, זה אם זה קשה לי או לא נוח לי. כלומר, כל דבר שהייתי מעדיף שלא לפעול כך ואני בכל זאת אפעל כך (נגד רצוני) יוגדר אצלי אוטומטית כחומרא. כאשר אני 'מקל', פירושו שאני עושה מה שיותר נוח וקל לי.
איני יודע איך הדברים התחילו (והאם אצל כולם זה כך) אבל מניח שההנחה היא שהרצון הטבעי והזורם שלי הינו תמיד לעשות פחות טוב ואני צריך כל הזמן לעשות נגד טבעי ויצרי. כך, גם כשאיני מבין את שורשי ההלכה, עצם העובדה שאני רוצה לעשות משהו, כנראה שההלכה, או היהדות, דורשים ממני הפוך. (במאמר המוסגר. בהתאם, התלבטתי אם גדוילי האדמורי"ם, שמכל הספרונים והשבועונים ידוע לנו שהם רוצים אך ורק טוב עוד משחר ילדותם, האם אצלם העסק עובד הפוך? האם אצלם ההיענות למה שהם כן רוצים זה ה'חומרא'? אם זה אכן כך, אז זה פותר לי כמה קושיות גדולות. וד"ל).
יש עם ההנחה הזו קצת בעיה, כי בעלי תשובה 'טריים' ממש נהנים מכל ברכה. בשבילם זו הזדמנות 'לפגוש את הקב"ה', כך שהם יזדקקו להגדרה אחרת. מן הסתם עד שיתעוררו לחשוב בזה, כבר יהיו בתוך תוכי החברה החרדית, כך שהשאלה כבר לא תהיה רלוונטית עבורם (כמו שמקובל לומר במחוזותינו, שבעל תשובה נחשב כנקלט בציבור 'שלנו', כשהוא מתחיל לדבר בחזרת הש"ץ).
השאלה השניה (מה מקור הנטיה להחמיר) עדיין צריכה אצלי תלמוד. אני מניח שלשונות כמו 'וירא שמים יחמיר ע"ע' 'והמחמיר תבוא עליו ברכה' 'בעל נפש יחמיר על עצמו' והאינטונציה בה נאמרו לנו הדברים, הביאוני להבין, לחשוב ולהרגיש, שככל שאני 'מחמיר' יותר, כן אני 'צדיק' יותר וקרוב יותר לקב"ה. נו, מי לא רוצה להיות יר"ש וקרוב לקב"ה??
אמנם, וידויו של רס"ג תמיד הציק לי ('את אשר אסרת התרתי ואת אשר התרת אסרתי') אבל המפגש עם הוידוי הנ"ל הינו רק לעיתים וגם נאמרו בו תירוצים אין ספור (כמצופה), שעיקרם הוא ש'לאסור את המותר' זו לא באמת עבירה שיש לשוב ממנה, אלא רק כסניף/כגורם לעבירה האמיתית שהיא התרת האסור. כמו במקרים אחרים, ריבוי התשובות רק מעיד שהקושיא חזקה יותר מהתירוצים (והרי כך הורגלנו ללמוד כל 'אי נמי' שבתוספות, שהתירוץ השני חולק על התירוץ הראשון. כלומר שהתירוצים בעצם שוללים את התירוצים הקודמים וכו' וד"ל ואכמ"ל).
בהיות שארכו כאן המילים, רק אסכם. מה שעלה בינתיים הוא זה: ההגדרה של חומרא, אינה הגדרה הלכתית, אלא כל עשיה נגד מה שהייתי רוצה לעשות, נקראת חומרא וכל חומרא שאני נוהג, אני מוחזק בעיני עצמי כיותר צדיק.
חרדי בעולמו
* לכאורה, חז"ל כבר הגדירו לנו את ההימנעות מברכה כקולא, בכך שאמרו 'ספק ברכות להקל' שמשמעו שאי אמירת הברכה הינה קולא. אלא שהדברים עדיין צריכים תלמוד. (הרוצה, יעיין בברכות נד: ובתוד"ה ואימא ובתוס הראש שם. וכו')
והמחמיר תבוא עליו ברכה (ב)
מאת: חרדי בעולמו
אחרי כותבי כאן אודות החומרות, נותרתי 'בעל חוב' להשלמת הדברים. הפעם אשלים בנושא 'הצד השני' של החומרות שאנחנו נוקטים בהן.
השאלה 'מה הצד השני של החומרות?' נשאלת כאילו ברור שיש בכלל 'צד שני'. מי אמר שיש צד שני בכלל? אולי להחמיר זה אך טוב? יש הפסד כלשהו בהחמרות?
* למי שנוטה (כמוני) להחמיר, כדאי לעצור כאן רגע למחשבה עצמית. האם אתה מזהה, בו במקום, שיש צד הפסד כלשהו בנהיגה בחומרות? אולי זה באמת תמיד רק חיזוק ביראת שמים ובהתרחקות מהחטא? אתה יכול לזהות משהו שהוא כן יכול להיות 'הפסד'? ומה עם 'העושה כחומרי בית שמאי וכחומרי בית הלל, עליו הכתוב אומר והכסיל בחושך יהלך'.
ננקוט מָשָׁל. נניח שאתה רוצה להחמיר ולכבד את השבת בחלות מיוחדות ויקרות. דא עקא שהפרוטה אינה מצויה בכיסך ואתה נזקק להלוואה כדי לקנות חלות אלו. האם מוטל עליך ללוות בשביל כך? האם מותר לך ללוות בשביל חומרא? האם חומרא נכללת בהוצאות שבת שמותר ללוות עבורן? (כן, צריך היתר הלכתי ללוות כסף. ידעת?? צריך שתהיה סיבה אחוזה בהלכה שתאפשר ללוות כסף ולא לפשוט נבילתא בשוקא ובלבד שלא תצטרך לבריות. יש איסור מפורש להזדקק לצדקה, למי שאינו במצב של אונס - ויש לזה גדרים הלכתיים!).
נמשיך במשל. נניח שאתם מתפרנסים בדוחק. לא שאתם עניים חלילה, אבל כן צריכים לשקול כל הוצאה. עכשיו מונחת לפניכם השאלה: מה עדיף לעשות עם עשרת השקלים שהחלות הללו עולות יותר מחלה רגילה. האם להדר בה את כבוד השבת, או שאולי עדיף לקנות משהו מיוחד לילדים? נכון שבחינוך ילדים לא הורגלנו לחומרות והידורי מצוות, אבל יש מחכמי החינוך שסבורים, שילדים יודעים כמה אנחנו 'משקיעים' בהם, וכמה אנחנו רק יוצאים ידי חוֹבָתֵנוּ כלפיהם.
בלי לנקוט עמדה בעד פְּרָסִים (יש נדון בזה) נניח, לצורך הדיון, שאתם סבורים שדרך הפרסים היא דרך ראויה. השאלה היא, האם עדיף להדר בכבוד השבת, או אולי לעשות 'מבצע ד"א/משניות/תהילים/ עם הילדים? שוב. רק מציב עוד סוג של 'צד שני' לחומרא.
ועכשיו לשאלה האחרונה בסדרה.
נניח שמצבכם הכספי בנוי על כך שאתם מקבלים כסף צדקה. לא רק כסף מ'יד אליעזר' או 'חסדי נעמי' הוא 'כסף צדקה', אלא כל מלגת כולל היא כספי צדקה. רובה נתרמה ע"י תורמים שרוצים להחזיק לומדי תורה וחלקה 'הותרמה' מקופת הציבור שנקראת 'תקציב המדינה'. סוף דבר הכספים הם בהגדרה 'כספי צדקה'. אז נניח שאתם מתפרנסים (בהיתר ובכבוד, כפי שכבר הורו גדולי הדורות האחרונים) מכספים אלו.
עכשיו נשאלת השאלה: האם מותר להחמיר על חשבון כספי צדקה אלו? אני מניח שהתשובה היא שאם זה על דעת התורמים, אז זה 'בסדר'. אבל אז קמה וגם ניצבת השאלה האם גבאי הצדקה הסבירו לתורם שהם אוספים כסף לצורך חומרות, או שהם אמרו להם שהם אוספים כסף לצורך 'חיי נפש'? יכול להיות שאם התורם היה יודע שהכסף שלו הולך לחומרעס ולא לצרכי נפש, שהוא לא היה תורם?
אולי יש שזוכים ללמוד בכולל שכל הכספים נתרמים ע"י אנשים בעלי מדרגה כמותו, שיודעים ומבינים שהם תורמים להרבות חומרות בישראל. אבל, מי שהכולל שלו אוסף כספים במקומות ומתורמים שאינם ידועים כמחמירים גדולים (וחלקם ידועים בדברים אחרים) האם מותר להשתמש בכסף זה לצרכים שאינם חיוניים?
שאלה מרתקת זו הוצגה בפני שניים (שידועים לי). ר' חיים קמיל זצ"ל לא רצה להכריע בדבר ושלח את השואל לפוסק במקומו (של השואל) ועלתה גם בפני אחד מגדולי רבני המזרחי שבשכונתם גר חרדי שנהנה מכספי הצדקה של הקהילה ובבוא פסח היה נצרך סכום גדול, כדי שיוכל לקנות מצות יד (או 'שמורה'. איני זוכר בוודאות) והשאלה עלתה האם הקהילה צריכה לממן לו חומרות אלו. יש להעיר ששאלה זו שונה במקצת, משום ששם הקהילה שאלה האם לממן לנצרך, כך שהחלטה לממן, הינה החלטה של המממן (ושם פסקו לממן). השאלות שלנו היו מצד המקבל. האם מותר להשתמש בכסף שלכאורה נתרם ללא ידיעת והבנת הסוגיה הנדונה כאן.
סוף דבר, החי יתן אל ליבו להבחין האם הוא רואה 'צד שני' לחומרתו, שאל"כ יכולים להגיע למצבים, כפי שכבר נוכחנו כאן שמתוך שהחמירו בדברי הג"מ של 'א"ר ינאי, תפילין צריכין גוף נקי' ופירשוהו שכולל גם 'נקי מעבירות' ואז שעברות כולל 'הרהורים', מתוך כך הגיעו למצב שלמעלה מאלף שנים נהגו בעם ישראל שלא להניח תפילין.
גם ראינו כאן איך מתוך חומרא באיסור שימוש בחשמל בשבת, הגיעו למצב בו הפקירו אלפי ישראל למיתה, כדי לקדם 'מצוות גנרטור'. (אמנם בדוגמה זו התערבב גם נגע הכיתתיות, שדורשים שכולם יהיו כמו כיתתם, כמקובל במחוזותינו, אבל אכמ"ל).
חרדי בעולמו
פורסם על ידי בעולמם של חרדים ב- 13:40:00
והמחמיר תבוא עליו ברכה (ג
מאת: חרדי בעולמו
נגענו כאן בסיבות לנטיה להחמיר. סיבה מהותית נוספת היא הזהות העצמית כירא שמים. אנחנו צריכים 'להרגיש' יר"ש. אם הכל קל ונעים וטוב, כנראה שמשהו לא טוב. אם אני לא מתמודד עם קושי, כנראה שאני בירידה. משכך, אין ולא יהיו להחמרות סוף. הסיבה לכך היא שלכל קושי מתרגלים ומה שהיה קשה אתמול, היום הוא כבר רגיל ומורגל. לכן, כדי להרגיש יר"ש צריך כל הזמן להוסיף עוד ועוד חומרות וסייגים. כמי שחי כאן כמה עשורים אני יכול להעיד שאכן אין לדבר סוף ודברים שנחשבו בזמננו כמותרים לגמרי, נתפסים היום כאיסורים ממש. מתובנה זו עולים שני דברים. האחד: שאין לדבר סוף והשני: שהדברים מתרחקים מההלכה הלוך והתרחק (כפי שאכן יודע כל יודע ספר ישר לב). זו גם ההבנה בתופעת הצולניקיות.
אבל הנטיה האישית להחמיר היא רק חלק מהתמונה הכוללת. יש סיבה נוספת, 'ציבורית', לכך שֶׁהַחְמָרָה נתפסת כיר"ש. זה מאתיים שנה בערך שעולים מְהָרְסִים בחומות הדת. הרפורמה סברה שיש לשמור את 'העקרונות המוסריים' של תורת ישראל - ולא את המצוות (עפ"ל) וההשכלה סברה שההקפדה היתירה במצוות, 'סוגרת' את הציבור בפני קידמה והשכלה. בהתאם, הם חיפשו דרכים 'להקל את החיים' מעל המוני כשרי ישראל. כְּמִגְנָנָה, נוצרה הנטיה ההפכית: אם אני מקשה ואוסר דברים, כנראה אני 'יותר דתי'. זו היתה מחלוקת בין מפירי דת לשומרי ומחזיקי הדת. כל דבר קטן נהיה 'ערקתא דמסאני'. עם הזמן, נשתכחה הסיבה ונשארה רק התנועה הנפשית להחמיר וגם כיום מי שנוטה להקל, נחשד בחסרון ביר"ש.
ראינו כאן, איך החמרה בדברי ר' ינאי שתפילין צריכים גוף נקי, הביאה למצב שלמעלה מאלף שנה נהגו בעם ישראל שלא להניח תפילין וראינו כאן איך החמרה בדין שאסור ללמד נשים תורה, הביא לריבואות בנות שירדו עד לשאול תחתית עד שכמעט לא נשאר שריד ופליט משומרי תו"מ ר"ל, כי נשים לא רצו להתחתן עם 'בטלנים' 'פרימיטיבים' וכדו', לולי השם שהיה בעזרנו ונטע בלבה של שרה שנירר ע"ה יר"ש טהורה שלא לשמוע בקול גדוילי התורה, היראה והעסקונה, ולהקים - בניגוד לדעתם ורדיפותיהם - את 'בית יעקב'. מכ"ז נבין עד כמה נושא ההחמרות דורש תלמוד. נדגים זאת בהתבוננות בחומרה שפשטה מאוד בישראל.
כיום, אחרי ש'שיעור חזו"א' כה נפוץ, מוזר לקרוא לו 'חומרא'. אבל צריך לדעת שבעת שהחזו"א גילה/המציא* את שיטתו בעניין השיעורים, כמעט לא היה בית בישראל שנהג חומרא זו. כל גביעי הקידושים, מורשת הדורות כולם, שנמצאים בבתי ישראל כולם - כולל של כל גדולי ישראל לדורותיהם, כולם מבוססים על שיעורי ר' חיים נאה. (אנקדוטה מעניינת. ר' הלל זקס זצ"ל, נכדו של הח"ח וראש ישיבת חברון, החביא בביתו את גביעו של הח"ח, משום שהיה במידות ר' חיים נאה - לעומת מה שכתב במ"ב, שבליל שבת יש להחמיר כמידת חזו"א).
שיטתו של החזו"א היתה וחדשנית והצריכה 'לומדעס' לולייני ותפיסת מציאות מפוקפקת, ועם זאת התקבלה כמעט בכל תפוצות ישראל (כיום קשה למצוא בחנויות גביע שפחות משיעור חזו"א). רק בקהילות אירופאיות וותיקות, עדיין פוגשים גביעי קידוש של בתי הכנסת, כשהם בשיעור ר' חיים נאה. הסיבה לכך היא שגביעים אלו הינם מורשת בית הכנסת וככל שלא הוחלפו, יִשְּׂאוּ בגאון את מורשת הדורות שאבדה.
שיעורי החזו"א נוגעים לדינים רבים ואם מקבלים את שיטתו, נמצינו משימים את כל הדורות שקדמו לנו לכאלו שלא קיימו מימיהם מצוות דאורייתא, כמו מצה בפסח וכדו'. טיעונים מסוג זה מספיקים לפוסקים להתנגד לחומרות. חוגי חזו"א עצמם דוחים בשתי ידיים את כל עניין ה'תכלת', בעיקר משום טענה זו.
'שיעור חזו"א' הינו דוגמה טובה לכך שהחומרות 'השתלטו על חיינו', משום שנקיטת שיטה זו להלכה, מסובכת מאוד גם עם מקורות קדומים וגם עם המציאות וגם מי שחש לה, סבר שיש להחמיר בדאורייתא בלבד.
אי אפשר לעסוק בנושא ההחמרות מבלי להביא את המעשה שהיה מהבריסקר. שפעם אחת ראוהו שותה מחוץ לסוכה וְתָמַהּ עליו הַתָּמֵהַּ איך יתכן שהרב, שהוא יר"ש מרבים ומחמיר בכל דבר, מקל דווקא בדבר שעליו כתוב במפורש ש"אם בא להחמיר על עצמו - מחמיר, ולית ביה משום יוהרא"? והשיב הבריסקער, שאינו מחמיר כלל ושכל חומרותיו הן רק מפני החשש והספק שלא יהיה מצב שלא קיים הדין לפי איזה שיטה, אבל כאשר זה מוגדר מראש 'כחומרא', הוא אינו מחמיר כלל. ודפח"ח.
כיום, כל מטייל בן תשחורת, מחמיר לשתות אפילו מים בסוכה. הגם שמבחינה הלכתית מדובר בחומרא ע"ג חומרא ע"ג חומרא, כפי שידוע ליודע. ואשריכם ישראל המקדשים עצמן במותר להם.
חרדי בעולמו.
* למען הדיוק. מי ש'המציא' את השיטה היה הצל"ח, אבל השיטה התפרסמה כחומרת החזו"א.
