מריבה בראש השנה?

בלמדי ההלכות 30 יום קודם החג, ראיתי דיון ארוך בסימן הראשון להלכות ראש השנה, המופיע בשערי תשובה, בדין קדימות בין חזנים ובעלי תקיעה, בראש השנה.

המקרה הפשוט, לראובן יש חזקה לתקוע ביום ראשון ולשמעון ביום שני. מספר שנים רצופות לא חל ר"ה בשבת (בזמנינו המצב הפוך: ב- 4 מ- 5 השנים האחרונות, כולל השתא, חל ר"ה בשבת) וכך אנשים התרגלו שראובן ביום ראשון ושמעון בשני.
ובכן, יום טוב של ר"ה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה, ונשאלה השאלה, באותה השנה שיש רק תקיעה ביום השני שחל להיות ביום א' בשבוע, מי יתקע? ראובן או שמעון?

דיון ארוך בשע"ת, ואני מניח שאינו תיאורטי אלא הלכה למעשה, וזו בדיוק הבעיה.

הרי מסתמא זו מריבה שאף אחד לא מוותר, ואני שואל, בראש השנה לריב?
לו אני הייתי הרב הנזקק לשאלה, הייתי מסרב לדון ועוצר את התפילה עד שתהיה פשרה בין שני הבעלי דינים.
בלשון חריפה: וכי מה 'שווה' תפילה ותקיעות, הבאות על רקע של מריבה חריפה בקהילה?

נכון שהתורה בנויה על משפט, ולמעשה בכל מריבה ממונית, אם הצדדים לא מוכנים להתפשר, נאלץ בית הדין לחתוך את הדין, ובצדק, שכן אחרת לא היה העולם עומד.

אבל בראש השנה? האם אין גבולות למריבות בין אנשים? ונניח שאין, ויש מהומה גדולה בבית הכנסת, האם עצם ההזדקקות לשאלה, לא יוצרת לגיטימציה לבעיה זו?

הרי השאלה מאד מעניינת ומאתגרת, ומסתמא הרבה חריפי שכל ינסו להביא ראיה לכאן או לכאן, ולי משום מה הדבר מזכיר את ההקפדה במקדש על טומאת הסכין, במקום שיש שפיכות דמים של תינוק.

באופן כללי, האם הדיין הפוסק תמיד צריך להיזקק לדין כבעיה קרה, מנותקת מהמציאות? האם אין מקום לומר כי זו היא בושה לנו אם אלו השאלות הבאות לפני הדיין?

ואולי אני מגזים?

תוקן על ידי - מאן_דהוא - 04/09/2003 1:52:49