| נשלח ב-4/9/2003 10:10 |
 |
| |
"ומסרה ל..." - מה הוא בדיוק מסר שם?
נתקלתי אתמול בקטע מתוך פירוש פרקי אבות לישעיהו לייבוביץ. סתם בא לי לשתף אתכם ביופי הרב הזה.
"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים ל..."
מהי "התורה" שבה מדובר במשנה הראשונה של מסכת אבות?
טעות רווחת בקרב הדיוטות - ומצויה לפעמים גם אצל חכמים והוגי דעות - היא שהדברים מכוונים לחמישה חומשי תורה, ל"תורת משה" במובן המצומצם של מונח זה; לשון אחר: לתורה שבכתב - ואין טעות גדולה וחמורה מזו מעולם לא היתה תורה זו נחלתם של יחידים או של קבוצות נבחרות בישראל, בדומה לתורותיהן של דתות אחרות ששמורות לכוהניהן ולחכמיהן. מראשיתה היתה תורת משה נחלת הכלל: ל"קהלת יעקב" ניתנה; וזוהי משמעותו העמוקה של מעמד הר סיני.: לא למשה נתגלה נותן התורה אלא לעם ישראל. עם ישראל קיבל אותה ביש משה, ולא היתה סמכות למשה למסרה למישהו במיוחד, וגם לבאים אחריו לא היתה סמכות למסרה לאישים נבחרים. תקפותה של קבלת תורה על ידי עם ישראל לא נתבטלה גם כשהעם מאן לקיימה. אפשר שזקנים ונביאים הם ששמרוה בדורות שבהם העם ברובו הפר אותה, אבל מעולם לא לא היתה מיוחדת לזקנים ולנביאים אלא היתה מזומנת לכל, "כרוכה ומונחת" כדי ש"כל הרוצה ללמוד - יבוא וילמד". אף לא היה צורך בהכרזה חגיגית של חכמי המשנה על קבלת תורת משה מסיני, שהרי בימיהם היה דבר זה מקובל על כל האומה, והיא היתה מקודשת על כל הזרמים והכתות (המאמר על התורה המזומנת לכל הרוצה ללמוד יצא דווקא מפיו של צדוקי!)
"התורה" האמורה בפתיחת מסכת אבות, ואחר כך בכל פרקיה היא תורה-שבעל-פה, שאת קבלתה מסיני צריך היה להטעים משום שהצדוקים כפרו בסמכותה ובתקפותה.
כאן המדובר אינו ספר כרוך ומונח, ואף לא תוכן מסוים ומוגדר וקצוב מלכתחילה, שניתן היה להעבירו ("לקבל" אותו ו"למסור" אותו) בעינו מדור לדור. החכמים ידעו יפה שתורה-שבעל-פה זו לא הגיעה אליהם ממשה כמות שהיא, שהרי הם עצמם היו פעילים בעיצובה , ואף מאמריהם של "האבות" שבמסכת אבות המכריזה על קבלת תורה מסיני נעשו הם עצמם "תורה", שנמסרה לבאים אחריהם!
תורה שבעל פה שתלמודה הוא הנושא העיקרי של פרקי אבות לא היתה מוגדרת מבחינה מטריאלית אלא מבחינה פונקציונאלית: היא היתה העיסוק הממוסד בתורה לשם פירושה, הבנתה והסברתה, העמקתה והרחבתה, ואף חידושה לפי הצורך, בהתאם למה שהתחייב מהבנתה. מה שנתכוונו לו חכמים במשנת "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ל..." לא היתה תורה-שבעל-פה בחינת תוכן מסויים אלא תורה שבעל פה בחינת הסמכות - ואף החיוב - לפסוק ולחוקק על פי התורה, ושלשלת "המקבלים" ו"המוסרים" אינה אלא שלשלת נושאי הסמכות ומקיימי החיוב של חקיקה ופסיקה לכל ישראל.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2003 12:08 |
|
| |
פירוש יפה, וגם אינו חורג מגבולות האורתודוקסיה, שלא כמו דברים אחר שלייבוביץ' אמר.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/9/2003 22:39 |
|
| |
זר"ע,
אשרי האורתודוכסיה שלך שמאמר זה אינו חורג מגבולותיה.
הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה כותב: "אע"פ שלא נכתבה תושבע"פ לימדה משה רבנו כולה בבית דינו לשבעים זקנים"
נפוץ לפרש [וכן שמעתי פעם בשיעור של ר"י בלטימור - רי"ו ז"ל] שהכוונה שהתורה שבעל פה כן יש לה "תוכן מסוים ומוגדר וקצוב מלכתחילה". כך הפך המושג "סיני" למוצץ ההשתקה הסטנדרטית לכל שואל המטריד ושואל מדי הרבה "מנלן?".
דעה זו שייכת כמובן לאסכולה התחתונה [באשכול סיווג האסכולות] המייחסת לתורה שבעל פה מסיני גם פרטים ולא רק כללים.
אלא שברמב"ם אין קושיא שניתן לפרש שנתנה בשלימותה מכל מה שהיה לו לתת ולא שנתן תוכן מוגדר וקצוב.
תוקן על ידי - ווטו1 - 05/09/2003 1:09:35
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2003 01:06 |
|
| |
משה קיבל את הסמכות לפרש את התורה על פי כללים שנתנו לו מסיני, ומסרם ליהושע ע"י שסמך ידיו עליו והעביר לו את הסמכות הנ"ל.
דבר שעבר מדור לדור עד ל(כנראה) תקופת סיום הישיבות בבבל לפני כאלף שנים.
או עד (פורמלית) חתימת התלמוד כארבע מאות שנים קודם לכן.
הסמכות הזאת היא המחייבת בפירושי התורה, וכל מי שמורה אחרת ממנה הוא זקן ממרא וכו'.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/9/2003 02:00 |
|
| |
ווטו
אכן לך זכות הווטו.
אני מסכים עם מה שאמרת, אם כי מבחינה היסטורית, עד להתפרקותן של הישיבות בבבל בסוף תקופת הגאונים, היתה אינסטנציה משפטית על לאומית מסוג כלשהו בעם ישראל.
ולכן הסכימו עליה כל ישראל כדברי הרמב"ם.
תוקן על ידי - asher177 - 05/09/2003 2:01:31
|
|
|
|
|
