האדם "מוכרח" לפעול בהתאם לידע [?]

יש הנחה, על כך שהאדם הוא ייצור חופשי לחלוטין, וכביכול הוא יכול לרצות, את אשר יעלה או יועלה על רוחו.

נושא זה חשוב עד למאוד. שכן אם אכן האדם חופשי לגמרי על רצונותיו האקראיים, הרי שעליו לטפל במניעי הרצון שלו לרסנם ולכוונם, אך אם הרצון "כפוף" לידע, הרי שהידע והחדרתו ובהירותו, הם המקור הראשון להשקעת האדם, בהנחה שהוא רוצה להתקדם.

מן הסתם דובר על זה רבות, אך כמדומה שלא בהתייחדות, מיקודית ואשכולית.

מה דעתכם?

לפני שאתייחס לתגובת מציץ הארוכה, אגיב ל -

שואל יחי'

מניין לך ההנחה הברורה שרצון חייב להיות חופשי?

מי שכופים עליו שאם לא ישלם כסף יהרגוהו, או שכופים עלים באיומי מוות למכור נכסיו, אינו "רוצה" למכור נכסיו, או לשלם את הכסף, למרות שאם הוא שפוי אין לו אפשרות לרצות אחרת?

כפי שלימדנו ווטו [איני זוכר היכן] הרצון היא ריצת האדם לקראת הדבר שבחר או הנבחר אצלו, אופציה אחת ובלעדית לעשיה, אינו סותר והולם לכא' את מושג הרצון.

מציץ היקר


החקירה שלך תלויה ביסוד הבחירה. כלומר אם נדע מה מניע את האדם נוכל לבחון, אם אכן האושר הוא ראשוני אצל האדם, כפי שהבנתי שהנך רואה זאת.

בדבר הספק שלך אם לגבי מוסר הידע הוא זה המנווט אותו, עליך לחקור קודם המוסר מהו. אני חושב שהמוסר, כלומר המעשה הנכון, הוא דווקא קשור ישירות לידע. כל עניין המוסר שהמעשה מתאים לידע, כולל המופשט והאינטואיטיבי, מעבר לכך אין כל עניין במוסר. מי שהרג אדם שקוף או כל אדם שלא היו לו לגביו שום נתוני חיים וכיו"ב, לא עשה מעשה לא מוסרי. המוסר יסודו להתאים את המעשים לידיעת המתאים.

אביא כאן קטע מביקורת על אריסטו, שאף הוא הציב את האושר כמוטיב הראשוני של האדם.

תהיות בדבר היות האושר מניע ותכלית
כאשר אנחנו מעיינים בתורת אריסטו בה הוא קובע את האושר כתכלית, אנחנו בעצם עולים מדרגת נהנתנים במובן הגס של הביטוי, להנאה אנושית נאצלת של סגולת האדם, קרי אושר טהור. מבחינה זו הרי שההבדל המהותי בין הנאה פשוטה להנאה הנאצלת –האושר המיוחד-, הוא אך ההבדל בטיבו של האושר וההנאה, אך אין כאן לכאורה הבדל יסודי במניע. את הנהנתן מניעים הנאות "בהמיות" ואת המשכיל "הנאות אנושיות", אבל מבחינת אופי המניע שניהם שווים. ולכן אם אין תכלית אחרת חוץ מאושר, והמניע שלנו זה להיות מאושרים, הרי שלכאורה הדרך אל האושר אינו נושא לדיון, כשם שהדרך ליהנות אינו נושא לדיון, שכן כל אחד ימצא את הדרך הקרובה ללבו כדי להיות מאושר כשם שהוא מוצא את הנאותיו לפי טעמו.
נניח והיינו עורכים תחרות, בה הדבר היחיד שמעניין אותנו הוא מי אסף יותר פקקים או כל דבר אחר, האם היה מעניין אותנו מאיפה ובאיזה דרך השיג פלוני את הכמות הגדולה של הפקקים? ברור שלא. מתי היינו מתעניינים מהיכן השיג את הפקקים, אם לתחרות היה תקנון. ולמשל אם התקנון היה קובע שיש לאסוף פקקים רק משני הרחובות הסמוכים ושלא מבית חרושת, אז היה מקום להתעניין על פלוני אם לא השיג את הפקקים בדרך מרמה, אבל כל זמן שהתחרות תכלול רק עניין אחד, של השגת מירב הפקקים, לא תעניין אותנו הדרך והצורה בה הושגו הפקקים. כך גם בענייננו, אם הקנה מידה והמניע לחיים הוא האושר, הרי שלא מן העניין להתעסק בדרך לאושר, כל אדם יחפש את אשר עושה אותו מאושר. אם ברצוננו ליצור מחויבות לאושר מסוים על כורחנו שיש מניעים נוספים המהווים כמו התקנון באיסוף הפקקים. כך שלכאורה אנחנו לא בדיוק מבינים איך מוביל אותנו אריסטו על ידי האושר אל המוסר כדרך בלעדית לאושר.

אריסטו כבר מבחין לכאורה בבעיה זו, ולכך הוא מראה את המוסריות כאושר טהור, לעומת האושר הנפוץ שהוא מזויף או חלקי. בכל זאת עדיין נשאלת השאלה, האם האושר מכסף או מכל ערך ותענוג אחר, אינו אושר? הן ברור שגם הוא אושר, רק שאולי אינו שלם ותכליתי, אולי יש בו סתירות וכדומה אבל ברור כי אף דברים אלו מכלל האושר הם וכפי שאריסטו עצמו הוציא את המונח אושר משימושו הנפוץ. אם כן נשאלת השאלה אם אושר הוא תכלית, ולא המוסר תכלית כשלעצמו, מה מגביל בעצם , מבחינת המניע, את האדם לבחור ברע או כל דבר אחר שיעשה לו אושר?

יתירה מזו המונח אושר, הוא בעצם אגוצנטרי, זאת אומרת אדם דואג לאושר שלו. וכי אין זה נוגד את המוסר מתוך עצמו? וכי אדם יכול להתמסר לעשות נכון וטוב לאדם זר לו, כאשר נקודת המוצא הוא האושר האישי שלו? ובקצרה - איך זה יכול להיות שאדם עוזר לזולתו לשם עזרה, אם נקודת המוצא היא של אגוצנטריות?

נקודה נוספת, יש להבחין בהבדל המהותי שבין הטוב המוסרי כמניע, לבין האושר כמניע ותכלית. אם המניע הראשוני של האדם הוא אושר, לעולם לא נוכל לשלול את המעשה שאינו מביא לידי אושר, כיוון שאין כל שלילה בחסרון אושר, בכדי שזה יפריע לבחור בדבר העושה אותו מאושר פחות. האושר דומה מבחינה זו לשאר התאוות כמו תאוות אכילה וכדומה, כמו שאדם מתאווה לאוכל ושאר תענוגות, הוא גם מתאווה ורוצה להיות מאושר. לגבי תאוות האכילה הן ברור כי מי שתאב לגלידה ומתאפק, לא ייחשב בעינינו כשלילי, שכן אין בתאווה ערך שראוי לשמור עליו ולקיים אותו. מי שאינו נענה לתאוות הגלידה ונמנע מאכילתה, לא ייחשב כמזלזל בערך הראוי להתקיים ולהישמר. ממילא כן הדבר בעניין האושר, אם האושר הוא מניע עצמי, הרי שניתן בהחלט לראותו כתאוות הגלידה, בה יש לאדם יצר לתחושה טובה, ואם כן אין כל קריטריון או ערך שימנע מהאדם להימנע מאושר או שימנע ממנו מלבחור ברמת האושר הרצויה שלו. מה שאינו כן אם אנו מניחים את הטוב המוסרי כמניע ראשוני של האדם, הרי שאותו מניע עצמו קובע את הבלתי מוסרי כרע ומשולל, שכן הניגוד של טוב הוא רע, ורע סותר למניע של טוב שאינו סובל את הרוע. נקודת מוצא של טוב גם מחייבת את הטוב המקסימלי, כי טוב בלתי מקסימלי מניח בחובו רע, ולמשל אם הטוב האמיתי דורש שינתן לעני סכום גדול וניתן לו פחות מאותו סכום, הרי שיש כאן רוע בהפחתת הסכום ממה שהוא היה צריך להיות. ובקצרה, הניגוד לטוב הוא רע, רע מהותו שלילית, הניגוד לאושר זה חוסר אושר, חוסר אושר אינו שלילי לחפץ בו.


הפרדת ההתנהגות הראויה -הטוב- מהאושר
לכן נראה כי אכן יש לנו לנתק בלימודנו, את האושר מהטוב. ייתכן כי אף אריסטו לא התכוון לעשות מאושר מניע ראשוני, יכול להיות שהשימוש באושר בא רק כדי להראות שהטוב המושלם מביא לאושר השלם, אך ללא כוונה להתנות את בחירת הטוב באושר, אך לא קל לראות את הדברים בצורה שכזו בדברי אריסטו.
דבר זה נצטרך לבחון מבחינה לוגית, אם אכן ניתן לקבוע את הטוב כמניע ראשוני של האדם, ללא נתון האושר. זאת אומרת ננסה לראות אם אפשר למצוא מניע ראשוני טהור שאינו קשור לאושר, לאגוצנטריות, להנאה, או לכל תכונה אנוכית אחרת. אם נצליח לראות את הטוב כבלתי תלוי באושר נשיג הישג כביר בחוויית האמת המוסרית. אנשים רבים מצדיקים את מעשיהם הרעים באומרם שכל אדם עושה מה שהוא רוצה, מה שטוב לו, אף אני כך. האדם מהסוג הזה מצדיק את הרוע בכך שהוא מוכיח או חש שאין קריטריון מוצק להתנהגות מוסרית מלבד האגוצנטריות. גם האדם אשר "מאמין" וחש שיש עשייה טהורה של מוסר טהור ללא אינטרסים, מתקשה שלא לראות את המפגש הקבוע בין היושר לאושר ומתערפלת לו החלוקה ביניהם, כי האדם הרי חש אושר בעשותו יושר. עלינו לבחון אם כן, את תוקפה ואמיתותה של התחושה האינטואיטיבית שיש מושג של "לעשות את האמת באשר הוא אמת" ללא כל שיקול נוסף אחר. בכדי להתחיל במלאכה זו נפנה קודם אל הגדרות הטוב...

וקטע מההמשך:

כאמור כל מעשה נכון הוא אשר מקיים התאמה וסדר. אם נכון לתת כסף לעני, פירושו של דבר שיש התאמה בין צורך העני לבחירה שתבוא ממני להעניק לו את הסכום המתאים. אם אני שובר לשכן את החלון, הרי שמתאים יותר שהשבירה או ההפסד המתייחס למעשה שלי יופסק ויושלם וכן הלאה. כל מעשה שכזה אינו קשור בצורה ישירה לאושר, אדם רגיל שמשלם על חלון ששבר אינו עושה זאת מתוך בקשת אושר אלא מתוך בקשת יושר, ובלשוננו התאמה. כדי שנחוש היטב את מניע ההתאמה הבלתי קשור לאושר, מה שהרבה מאתנו לא רגילים להכיר בדיבור התיאורטי, נביא עוד כמה דוגמאות מהחיים, בהם נכיר היטב שעשיית המעשה הנכון אינו מתקשר כלל לנתון האושר כמניע. אדם רואה זקן הזקוק לעזרה, על מה הוא חושב? כמה אושר יביא לי מעשה העזרה לזקן?! או שמא הוא חושב כמה הזקן צריך עזרה? אדם נוסע באוטובוס והנה עולה לאוטובוס זקן שאין לו מקום, האם כדי להיות מאושר מפנה לו פלוני את מקומו? או משום שהוא רואה את המקום כמתאים יותר לינתן לזקן הסובל בעמידה מאשר לו עצמו? אדם מסלק רעל ששמו אנשים להמית את היונים או כל בע"ח אחר, האם כדי להיות מאושר הוא עושה זאת? הן ברור שכולנו נזהה שהמניע למעשה זה הוא מניע אתי שאינו שייך למניע של אושר. המניע בכל המעשים האמורים באה מעצם ההבנה שכך יותר נכון מאשר כך, ולהגדרתנו כך מתאים יותר. נוכל אם כן לראות שישנו מניע ראשוני להתאמה או בלשון פרטנית - מניע לאתיקה, הנכון, הישר והאמיתי.
נמצאנו למדים אם כן, המניע למעשים טובים -התאמה- אינם נובעים כלל וכלל מתוך אינטרס אגוצנטרי, של הנאה או אושר, אלא מתוך בחירת התאמה כזו או אחרת, שהאדם מכיר בחשיבותה.

כדי להוסיף ולבסס את עיקרון ההתאמה בצורה לוגית, נתייחס לבחירה. נראה ברור ומוסכם שאדם לא יכול לבחור ללא סיבה, אדם עושה מעשים ובוחר בדברים רק על ידי סיבה . אדם אינו בוחר להזיז את היד שלו ללא שתהיה לו סיבה לכך, גם אם כעת יזיז הקורא כדי להוכיח שהוא מזיז את היד ללא סיבה, הרי ברור לנו שהסיבה שהוא מזיז את היד, היא כדי להוכיח לנו. פעילות ללא סיבה שייכת אצל האדם רק במי שחולה במיני השיתוק, או אצל כל אדם בפעילות האוטומטית של הלב המעיים הריאות וכדומה, אך אלו אכן אינם פעולות האדם אלא פעולות הגוף.
השורש העמוק ביותר לכל סיבה היא התאמה. כל סיבה מניחה בתוכה קשר של התאמה בין המניע לפעולה או בין הפעולה והתוצאה שלה. ניקח לדוגמא אדם המסלק זבוב טרדן, מה שהיה נראה לאדם "מתאים [לו]" ובמקרה שלנו סילוק הזבוב והשגת השלווה מהטרדת הזבוב, מהווה סיבה שיהיה מתאים לאותו אדם לעשות מעשה שיסלק את הזבוב.
א"כ הרי לנו שאדם אינו יכול כלל לבחור שלא על פי התאמה מסוימת...

יהוסף יקר ביותר,

לא דייקתי בהגדרותי ואנסה לעשות זאת עכשיו.
בזמן זה אני מניע את אצבעותי ומתקתק על המקלדת. קיימת בי הכרה שאין גורם חיצוני שמאלץ אותי לעשות כך, אלא שהביצוע הזה בא "ממני". אם לדוגמא רופא מנתח היה פותח את כף ידי ומגרה את עצבי אצבעותי ובכך מאלץ אותן לנוע, התבוננות באצבעותי הייתה מבהירה לי שהתנועה הזאת לא באה "ממני".
את הרצון אני מגדיר עכשיו כ"פעולה שאדם מבצע, שבאה "ממנו" (מבלי להכנס לשאלה שלא נצא ממנה, מה זה "ממנו")".
אם אני מבין נכון את הגדרתו של ווטו שליט"א, אז ההגדרה שלי היא דומה להגדרה שלו (יש כמובן לתקן אותי אם אני טועה).

הרצון שאני הגדרתי עכשיו הוא רצון שונה מאד מרצונות שבהם אני אומר לעצמי "אני רוצה סוכריה" או "אני רוצה להזיז את אצבעותי".
שני הרצונות הללו הם רצונות תודעתיים, ואין בכוחם להזיז אפילו אטום אחד בגופי.
לעומת זאת, הרצון שאני הגדרתי מסתיים בפעולה חומרית.

אם נגדיר את הרצון כאותו מנגנון פלאי שבכוחו לבצע פעולה חומרית שמקורה במציאות הנפשית, אז אני מסכים איתך שאין שום צורך להניח שהוא חופשי ובלתי תלוי. יתכן שהוא פועל בקשר סיבתי, והוא פונקציה של הנתונים שנקלטים באדם (נתונים שאין לו שליטה עליהם), ועיבוד הנתונים הללו (שגם עליו אין לו שליטה). כלומר: אקדח שמוצמד לרקתו של אדם + פקודה "תן את הכסף או שאני יורה!!" = הרי לך הכסף.
לסיכום, אני רואה רק שתי אפשרויות: או שאותו מנגנון הוא סיבתי (ולכן הוא איננו רצוני במובן המקובל של המילה, ובכך ביטלת את יסוד הבחירה החופשית), או שהוא בלתי תלוי, ואז אינך יכול לתת הנמקה רציונלית להחלטת אותו בחור להעביר את כספו לידי השודד מלבד לומר "כך הוא רצה".

שואל היקר

עד הסיכום, הבנתיך, ואני חושב שאני מסכים עם כל דבריך.

בסיכום לא הבנתי בדיוק - האם כל רצון צריך להיות כזה שאין לו נימוק רציונלי? או רק כשהוא מוכרח? ואם כוונתך כשהוא מוכרח, כמו אצל השודד, הבאמת אין לך נימוק רציונלי למעשיו?

הדוגמא של השודד היא קיצונית (למרות שגם במקרה הזה אי אפשר לדעתי לקבוע מה רציונלי ומה לא).
אבל נקח שוב את הדוגמא של שני המלואימניקים.
שניהם מבינים באותה מידה שהשירות הוא הכרחי וחיוני וכו'.
שניהם מבינים מצויין שמישהו חייב לעשות זאת.
אעפ"כ האחד מתייצב, והשני מתחמק.
מי היה רציונלי יותר?
האם הידיעה חייבה את אותו אדם שהתחמק לפעולה כלשהיא?
נראה כאילו אנחנו חייבים לשלוף מהשרוול מושג מיסטי הנקרא "רצון" כדי להסביר את התנהגות אותו אדם (או שמא תקרא לזה יצר הרע, או הכנעות לחומר, אבל זה בעצם אותו דבר כמו רצון), ואת אותו רצון אתה אינך יכול להסביר כלל בכלים רציונליים.

שואל היקר

ראשית, אני מכיר במושג הרצון הנובע מבחירה חופשית, רק הראתי שיש פעולות הנעשות מזיהוי ברור המריץ [מל' רצון] את האדם לעשות את הפעולה המסויימת.

שנית, הרצון אינו ראשוני, אין לך רצון שלא קדמה לו בחירה, כך שאין לך רצון שהוא מיסטי. אולי תניח שיש בחירה מיסטית, זאת כבר נידון לעיל בהודעה הארוכה, שבסיס הבחירה לעולם נובע מזיהוי התאמה = רציונליות.

[סלח אם קיצרתי, אם אכן, אמור נא]

יש איזה מדרש, נדמה כי הובא כבר, על כך שמשה רבינו לא ידע אם חלקו בגן עדן או גיהנום. הדבר נראה תמוה.

הרב דסלר, כמדומה, מבאר כי נקודת הבחירה של האדם אינה כה גדולה כפי שהוא חושב, הרבה דברים שיש לאדם כלפי המעשה הראוי את מלוא הנתונים, אין בידו בחירה. כך שאכן יכול גם אדם שבגדולים להסתפק, כמה אכן התמסר מעבר למה שהיה בו "מוכרח" או קרוב לידי כך.

אם איני טועה, הרי שהרב דסלר, מבאר את הנקודה של האשכול מזוויותיו, בקונטרס הבחירה.

יהוסף יקר,

אם הבנתי אותך, אז אני מסכים.
כשהאדם רואה את פעולתו של פלוני כ"רציונלית" אז זה נובע מכך שהוא יכול לזהות בתוך נפשו שלו מרכיבים שמתאימים לפעולתו של אותו פלוני (או בפשטות כפי שהתבאר בפורום - התאמה).

אבל הרציונליות הזאת היא סובייקטיבית לחלוטין. בבסיסו של דבר, הרצון הוא בלתי ניתן להנמקה. "כי כך רצה".