היסוד הלימודי להחמרה [מוקדש למציץ_ונפגע]

שמעתי ממו"ר בשם מהגרג"נ לבאר את דרך הגמרא לעשות "אוקימתות". היינו שכאשר יש סתירה בין משניות ו/או ברייתות, מפרשת הגמרא שהמשנה/ברייתא מדברת אך במקרה חריג ולפעמים עד כדי מקרה מתוחכם אקרובטי ["הכא במאי עסקינן"].

השאלה: וכי כך אמורה המשנה לכתוב בצורה סתמית בלי להבהיר שכוונתה אך למקרה נידח?

[יש תירוץ פשוט המוכח בכמה מקומות שאכן המשנה דיברה כללית לכל מקרה וממילא יש מחלוקת בין המשנה/הברייתא לבין זו הנוגדתה. אך חכמי הגמרא יצרו סינתיזה בין המקורות לעשות אוקימתא למקור אחד במקרים הנוטים יותר לדעת המקור הזה ולעשות אוקימתא למקור האחר במקרים הנוטים יותר לדעת המקור האחר.

כך מחייב היושר מאחר ואנו מחוייבים לכל המקורות יחד יש להשתדל עד כמה שאפשר "לקיים שניהם". זה דומה למושג של מחלוקת שלוש דעות; שתים קיצוניות ואחת באמצע שאומרים "הלכה כדברי המכריע".

ואם נשאל למה לא אמרו חכמים כך בפירוש שישנה מחלוקת ושאנו מכריעים ביניהם? -בוגי יתרץ שזה שקר קדוש כדי לעשות את ההלכה מוסכמת לכל. אך- י"ל בפשיטות שאין כוונתם להעלים ולטשטש את המחלוקת, אלא למנוע הדגשתה כיון שרצו להחדיר בדעתנו דעה אחידה הלכתית שלא נתחשב במה שאינו להלכה. וכן הוא במשנה עדויות השואלת "וכי מאחר שיחיד ורבים הלכה כרבים, למה הוזכרה דעת היחיד?"

אך התירוץ ששמעתי בשם ר"ג נכון כשלעצמו ויסודי יותר.]

תוקן על ידי - ווטו1 - 25/08/2004 12:08:23

תירוצו הוא שאין לראות במשנה ספר הלכות יבש המנסה לתאר מה שיותר מקרים ולתת את צורת ההתנהגות ההלכתית לכל מקרה.

המשנה [וכן דיבור החכמים] באה להבהיר ולעביר את עקרונות ההלכה, אלא שהדרך להעביר היא באמצעות ציור מעשי-מוחשי ולא בשפה מופשטת מהמציאות החיה. אבל די בציור כללי בלי להיכנס לפרטים, כמו שבנוסחאות מדעיות מוסרים את רעיונן-עיקרן בלי להיכנס לפרטים אודות התנאים הדרושים ליישומיות הנוסחה. כך לשון חכמנו, שאמנם מציירים מקרה אך מתכוונים להעביר את עקרונו בלי לרדת לפרטים נותרים.

לדוגמא, אם אומר שתערובת מאכל א' עם מאכל ב' יוצר תוצאה ג'. מי שישמע את שאמרתי ויעשה ניסוי וישוב אלי לאמור: "למה רימיתני? ניסיתי עירוב א' וב' ולא יצא ג'!", אשיב לו: "באיזו מידת חום ביצעת את הניסוי? איזה תבלינים הוספת?" וכדומה.

הנקודה היא שכשאמרתי את רעיון התערובת לא התכוונתי לתת הדרכה מעשית פרטנית של צעד אחר צעד לכל האמור להיעשות במטבח, אלא להודיע על העובדא שבכוח א' וב' להביא לידי ג', מבלי להיכנס לפרטים צדדיים למרות שהם נחוצים ליישום המעשי. בקיצור; ההבדל שבין המשנה והמשנה ברורה הוא ההבדל בין אם זה נאמר כהרצאה בבית הספר או כהדרכה בבית [בלשון חכמנו "להלכה" ו"להלכה למעשה"].

מעתה כאשר המשנה אומרת ששניים אוחזים בטלית יחלוקו בשוה לפי טענתם, אין לה צורך להדגיש שמדובר כשאין הכרעה מצד אחיזתםומפני שתופסים אך את הקצוות או הציציות, כי עניינה של המשנה הוא להעביר את העיקרון שממון המוטל בין אוחזים הטוענים, ייחלק.

מעתה כדי שעיקרון זה יתאים עם שאר הידע התורני של הלומד ושמשום התאמה זו יוגבל יישום העיקרון רק למקרים מסוימים ואף רחוקים, זו "עבודתו" של הלומד וזה חלק מ"עבודת" הגמרא.

[אלא שיש הבדל בין כאשר הגמרא מיישבת סתירת המשניות בלשון "תרגמה" דהיינו "הבה נתרגם את המשנה/ברייתא בצורה מסוימת" שאז אין זו אוקימתא אלא דבר הפשוט שהתנא המקצר לא ראה צורך לבארו מרוב פשיטותו, לבין "הכא במאי עסקינן" שזה מציאת פיתרון לציור מעשי ליישום הרעיון של המשנה.

מעתה נשוב לנושא ההחמרה.

הקורא את שהוא לומד כהוראות על פרטים מבין שהתכוונו לפרטים האלה דווקא בכל אופן, בכל זמן ובכל מקום לפי פשוטם של המילים. לעומתו, המבין שלימודו הוא עקרונות באמצעות ציורים גישתו שונה לגמרי ואביא שתי דוגמאות שעולות בדעתי כרגע.

א. ויכוח עם אחד [ממעריצי הרב זילברמן ז"ל] שטען שרואים מהמשנה לגבי כתובה שבין איש ואשה, הטוען שרוצה לגור בירושלים, ידו על העליונה. מכאן, טען המתווכח שיש חיוב לגור בעיר העתיקה! לעומתו טענתי, הרי בוודאי שהנך מודה שלא ירוקנו את הארץ אלא שכל שנשארים תושבים כפי שהארץ זקוקה יש עדיפות למגורים בירושלים. ולמה לא אמרה זאת המשנה? ע"כ שאמרה את הרעיון של עדיפות ירושלים, אבל אין למשנה לדבר על כך שאין זו עדיפות עליונה על פרנסה, על כיבוד הורים כמו שאין לה להדגיש שבמקום פיקוח נפש אין לגור. כי הרעיונות הנגדיים לומדים אותם ממקום אחר ועל החכם לדעת לסדר את סדר העדיפויות.

ב. פעם נסעתי בשירות לב"ב ויצא שם שלאיש נשאר מקום ליד אשה זקנה והיה שם "ששון ושמחה". במונית היה שם גם איזה רב מחו"ל וטען שגם המאמר שלא לשבת בין שתי נשים [במקרה שאין חשש הרהור] מלמדנו שיש בזה מעלה, אבל לא שמשום כך יש להשהות נסיעת רבים ואולי גם לבייש בני אדם!

[נקטתי את שני המקרים אך כדוגמאות ולא כהכרעה בדיון לגבי המקרים עצמם.]

תוקן על ידי - ווטו1 - 25/08/2004 12:18:51

סוף דבר:

יש לפתח את החשיבה שתהיה מתוך אחדות מקסימלית כל אחד לפי כוחו.

ומעניין שזה עתה כאשר שלחתי הודעה באשכול "לקראת הימים הנוראים",
מצאתי שם דוגמא שכתבתי לפני כמעט שנה המסבירה את ההתקדמות מחשיבה מפוצלת למאוחדת בחיים המעשיים היום יומיים:

"כשא' משתמש בפלפון של ב', הוא חווה ישירות באותה ההסתכלות שהשקל של א' עובר ומשויך לב' ולא תחושה מושהית ש"כיון" שהשתמש "לכן" עליו לתת שקל." ודו"ק!

וטו ידידי

תודה על ההקדשה וגם על הדברים .
החומרות נובעות לדעתך מכך שמתייחסים יותר מדי לפרטים ולחיצוניות ולא לעקרונות . אדם שמבין את העקרונות כמו שצריך לא יחמיר מעבר למדה וידע מה הם ההגבלות שיש להם . לכך אין לי אלא להסכים .

אבל יש עוד נקודה שלה איני יודע אם אתה מסכים . ראיית הדת כ"מלוא כל הארץ כבודה" וחיים אך ורק לפי השולחן ערוך יכולות לעוור את עיני האדם מלהכיר גם בשיקולים חשובים שאינם כתובים על ספר . אבל גם בדבריך יש אולי קצת הסכמה לרעיון זה שהרי גם אתה טוען שהדבר נובע מזה שחיים רק לפי ספר בלי הבנה עצמית .

אני עדיין מתלבט אם ראוי לפרסם את הדברים האלו כאן. זה אשכול רציני - וזה משל עם חיוך.
אבל כשנגיע לנמשל נראה לי שיתברר שזה מאד שייך לענין.

בח"ח, כתב מיכאל:

מול הישיבה בה למדתי
הייתה "ווילה"
יותר נכון נכון לומר בית חד קומתי
עלוב למראה
בעל הבית היה איש מבוגר, מובטל, ומשועמם
מה היה עושה?
ובכן יום ראשון בבוקר הוא צבע את הגדר
יום שני הוא הוסיף לה מוטות חיזוק
ליתר ביטחון {מי חשב לגנוב בכזו חורבה?}
יום שלישי הגביה מעט את הגדר
יום רביעי הוסיף לה תייל
יום חמישי חיזק את השער לחצר
וביום השישי שוב היה צורך לצבוע את כל התוספות
תחשבו על זה

***

כלומר, הבעיה היא שבשלב מסויים החלו לטעון שאין אנו יודעים את טעם הגזירות של חז"ל, או שיש להן אינספור טעמים (בשם הגר"א). ולכן, יש להיזהר מהן עד הקצה האחרון, כי הן חשובות בפני עצמן לא פחות מדברי תורה.
עד מהרה נמצאנו מוסיפים גזירה לגזירה, והרחבה להרחבה, שהרי אם איננו יודעים את טעם הדברים, איך נוכל להרשות לעצמנו להקל.

(לפי הפירוש שלי, יש למחות על ייחוס העליבות לבית. הבית של התורה אינו נראה כך! - אבל לא כל פרט במשל חייב להיות בעל משמעות, זוכרים את הלקח של הרמב"ם?).

***
והנה הפתרון, שאף הוא לקוח מאותו אשכול בח"ח:

בת שיח כתבה:

הכל טוב ויפה כל עוד-------

יודעים בבירור
מהו הבית
מהו הגדר
מהו הגדר תיל
מהו השער
ומהו צבע לגדר

ולא מתבלבלים והופכים עיקר לטפל.
וחומרא למצווה.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני
הנה עוד משל

פעם קנה איש שטיחון יפה .
אמרה לו אשתו - בשביל שטיחון כזה יפה צריך גם וילונות חדשים שיתאימו לו.
הלך האיש וקנה וילונות נאים.
אמרה לו אשתו - עם וילונות כאלה נאים צריך גם רהיטים יפים שיתאימו להם .
הלך האיש וקנה רהיטים חדשים
אמרה לו אשתו - עם רהיטים יפים כאלה צריך לשפץ את הבית מחדש .
הלך האיש ושיפץ את הבית .
אחרי השיפוץ החליטו להזמין את כל החברים בכדי להראות להם את הבית החדש ולעשות מסיבה . למסיבה הגיעו הרבה אנשים ובגלל שירד גשם חזק בחוץ התלכלך השטיחון בבוץ . אחרי המסיבה זרקו את השטיחון לפח ...