מלחמה הפוגעת באזרחים, האכן פשע?

.

כי האדם עץ השדה וגו'.

כעת, נעשה קל וחומר, אם עץ פרי, על אחת כמה וכמה אדם שאינו נוטל חלק בלחימה.

מה לעץ שכן אין בו דעת מלחמה ולכן שיוכו שוה לשני צדדי המלחמה!

מואדיב, הפסוק "כי האדם עץ השדה", נאמר בסימן שאלה?
כלומר המשמעות בהקשר בו נאמר היא בדיוק הפוכה, את בני האדם צריך להרוג במלחמה, אבל מה העצים אשמים?
ועיין רש"י שם.
בכל מקרה, אי אפשר לפרש כדבריך, כי התורה אומרת שם במפורש, שבמלחמה הורגים את כולם.
(במלחמת רשות רק את הזכרים מעל גיל בר מצווה, ובמלחמת מצווה גם את הנשים והטף).

לאברהם אבינו היה מספיק צדיק אחד בעיר על מנת שלא לפגוע בכל הרשעים שבעיר.

אז למה שעבור הרג רשע ייפגעו החפים מפשע הנמצאים סביבו?

האם יש מלחמה שאינה פוגעת באזרחים?

והאם המונח "חף מפשע" נמצא באותו שדה סמאנטי של "מלחמה"? - כוונתי לומר שהשימוש המילוני של המילה "חף מפשע" מעיד על כך שאנו מבדילים בין שני סוגי מאבק.
יש מאבק שיכול להינטש, נניח, בין המשטרה לבין כנופית פושעים, או אפילו חוטפים, מאבק שעלולים להיפגע בו העומדים מן הצד, או החטופים, ואז יש מקום לדבר על חפים מפשע.
ויש מאבק בין שני צבאות. ובמלחמה, בהיסטוריה העצובה של האנושות, העומדים מן הצד סובלים.

רק עם התפתחות האנושות - בזכות התפשטות רעיונותיה החינוכיים של תורתנו - החלו לשים לב שמלחמה אינה מוסרית, ובוודאי שצריך להבדיל בין חיילים לבין אזרחים. וכמדומה שהדבר נקבע בחוק, באמנת ז'נבה, אבל מי יכול לציית לחוקים בשדה הקרב, כאשר עליו לדאוג לעצמו ולחייליו?

אני משער שהכוונה של השאלה באשכול היא למצב שבו יש מאבק - מעין מלחמה - נגד טרור, ואז מתעוררת השאלה אם מותר לפגוע בטרוריסטים גם אם ייפגעו איתם אזרחים העומדים מן הצד.

אם זו הכוונה, אז אולי יש להעלות באופן גלוי, לא מובלע, את הקריטריונים שלנו לשיפוט, ואת *הנחות היסוד שלהם*.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

רב הארי

אלוקים אינו מאויים מהפשע, ואם כן הוא יכול לבטל את הגזירה הכללית כאשר בתוכה חף מפשע, לא כן האדם שאין לו אפשרות זו, ואם האיום בא מקולקטיב זכותו לטפל בכולו.

ניקח לדוגמה תינוק בן יומו, השייך לעם האוייב. האמנם החברים הנכבדים המציעים "לטפל בכל הקולקטיב" יציעו "לטפל" (ומה מתחבא מאחורי המילה המעניינת הזו?) גם בתינוק? האם הפצצה של בית יתומים, למשל, או מעון למפגרים, ואולי בית אבות סיעודי היא בעיניהם פעולה מלחמתית צודקת? האמנם זהו המוסר אותו מתכוון הקב"ה ללמד אותנו?

העובר אשם שהביאו אותו לרחם אמו?

למה כשהאם בסכנה, מוציאים אותו במקום הצורך?

וכי הוא זה שיצר את הסכנה?

הכלל הוא: דון את הדברים כמכונות, ורק לאחר מכן תתייחס להיבט החיים, כדי לדון על רמת החומרה. אם האיום הוא בבית אבות, והבית אבות מיקם את עצמו או שייך לצד המזוהה כאויב, הכנס את בית האבות עם הרוצח לרחם המאוים!

ווטו, הערה קטנה על הצגת הבעיה. אין זה מדויק שהמשפט הבינלאומי מגדיר כל פגיעה באזרחים בעת מלחמה כפשע. הפגיעה באזרחים צריכה להיות מכוונת, ומכוונת אליהם כאזרחים. צר לי, אין לי הנוסח לפני כרגע. בהקשר הפוליטי של ישראל, יש להצביע גם על כך שכשמדברים על הפרת זכויות אדם של הפלשתינאים בשטחים, מה שעומד על הפרק אינו בהכרח הפשע של פגיעה באזרחים תוך כדי מלחמה, אלא הפרת חובתו של כובש, על פי אמנת ג'נבה, להגן על האוכלוסיה האזרחית בשטחים שכבש.

אין כאן הבעת עמדה שלי, כמובן.

השימוש במונח "חפים מפשע" כלפי אזרחי האויב, בכדי להבדילם מחיילי האויב הוא בגדר מכבסת מילים גרידא. חיילי האויב אף הם חפים מפשע, אם משום שהאויב במקרים רבים אינו פושע אלא פשוט נלחם על האינטרסים שלו בדיוק כפי שאתה נלחם על שלך, ואם משום שהחיילים עצמם אינם מקבלי ההחלטות ה"נפשעות".

ככל הנראה השימוש במושג זה נועד להכשיר את הנורמה המוסרית השלטת היום. זו נקבעה כפשרה בין תחושת אי הנוחות שבהריגת אדם כלשהו, אויב או לא, לבין הכורח בהריגה לצורך מלחמה. בצורה שרירותית החליטו כי לובשי מדים מותר להרוג (גם אם הם טבחים, רופאים או אנשי דת צבאיים) ואזרחים אסור. כדי להעלים את האבסורד שבענין, מכנים את האזרחים חפים מפשע.

לאמיתו של דבר במקרים רבים חורגות מדינות (גם אלו הרואות את עצמן מחויבות לכללים הללו) מן הכללים. בסופו של דבר אם הריגת אלף אזרחי אויב תביא לסיום המלחמה מהר יותר מהריגת חיילים ותחסוך חיי אדם של הצד שלך ושל האויב גם יחד, מרבית מדינות המערב תבחרנה בצעד זה. הדוגמא הבולטת ביותר היא הפצצת הירושימה ונגאסקי (אם כי שם יש ערעור על עצם הצורך הצבאי בכך).

בישראל, ערך אי הפגיעה באזרחים מקודש יותר מן המקובל במערב. יש הטוענים כי הסיבה היא מוסרנות יתר, בבחינת הרצון להיות צדיק יותר מן האפיפיור. אולי יש בזה צדק, אבל בעיני יש סיבה פרוזאית הרבה יותר. אויבינו הנוכחיים אינם רואים בהרג אזרחיהם מכה אנושה, ועל כן התועלת הצבאית בהריגת אזרחים היא מועטה, ואינה מצדיקה את ההרג (אני מתיחס להרג אזרחים מכוון, ולא להרג אזרחים תוך כדי פעילות צבאית אחרת). לעומת זאת, במסמכים צבאיים של המצרים, לדוגמא, (מזמן מלחמת ההתשה) ניתן לראות כי הנחיותיהם היו לפגוע בעיקר בחיי אדם, ולא כל כך במטרות תשתית. הסיבה היא בדיוק אותה סיבה בהיפוך - זו הפגיעה הכואבת ביותר לישראלים.

חבצלת,

תודה. לא התכוונתי לחוק הכתוב אלא למקובל בהשראת יפי הנפש והעיתונאים.

חובת ההגנה של כובש ראוי לאשכול מיוחד.


מיימוני,

יש לחלק את הנידון לשני סוגי אזרחים לאזרחים של המדינה הלוחמת ולבלתי שייכים לה. ראיתי שיצחק יונתן הגיב זה עתה והדגיש שלכאורה אין הבדל בין חיילים ואזרחים המזוהים מפורשות עם הצד הלוחם, שהחיילים אך נציגיהם כפי שנידון בתחילת האשכול.

לגבי אזרחים שאינם צד במלחמה אנו נכנסים למה שדנת בעובדא שהרודף משתמש באחרים, אם הם נהיים גם כחלק מהרדיפה שניתן להרגם מתוך הגנה.


רהר"פ,

אצל אברהם אבינו גם הרשעים לא נהרגו במצב של הצלה מ"הקם להרגך" שלכן אין הנידון דומה לראיה!

אני רואה את עיקר החשיבות בהגבלת ההרג לחיילים, בכך שכל מלחמה לא תיהפך לטבח חסר הבחנה. כפי שהעיר יצחק יונתן, החיילים אומנם גם הם בכלל "חפים מפשע". עם זאת, הגדרתם כמטרות הלגיטימיות היחידות תסייע בצמצום מימדי ההרג.

אם נגדיר אזרחים כמטרות לגיטימיות, כל מלחמה תהפוך למעין ג'נוסייד.

בפועל, כאשר לצד השני אין שום מעצורים מקבילים בדבר הימנעות מפגיעה באזרחים, לא תמיד ההחלטה להסתפק בהריגת חיילים תסייע לצמצום ההרג, ולעיתים להיפך.

זה ההגיון שעמד מאחורי החלטתם של צ'רצ'יל ושל רוזוולט להפציץ את ערי גרמניה. דבר זה נותן תוקף מוסרי גם להחלטה להפציץ את הירושימה ונגסקי, שכן יפן הפרה לחלוטין את עקרון חסינות האזרחים בפעולותיה באוקיינוס השקט ובסין.

יש להודות שקשה למצוא את עקרון חסינות האזרחים במקורות, אפילו במעמדם אחרי המלחמה.
יש להזכיר במיוחד את מלחמתו של דוד בבני רבת עמון. "ואת העם אשר בה הוציא וישים במגרה ובחריצי הברזל ובמגזרות הברזל והעביר אותם במלבן" (שמואל ב', י"ב, ל"א). המפרשים המסורתיים מסבירים את הפסוק הזה כמתאר עינויים מחרידים. רלב"ג מסביר שסיבת הדבר היא חיזוק כוח ההרתעה של ממלכת דוד.

בפירוש החדש של דעת מקרא מפרשים את הפסוק כמתאר עבודת פרך שהוטלה על בני עמון, ולדעתי זהו ניסיון להכניס "פוליטיקלי קורקט" (יחסי אומנם) במקום שבו איננו שייך.

ליהוסף: הסיבה לכך שמוציאים עובר היא, שבניגוד לאם הוא אינו נחשב לאדם באופן מלא, ולכן חייה קודמים. אין לזה שום קשר ושייכות למלחמה. הריגת תינוקות במלחמה היא אכזריות לשמה, ללא קשר לשיוכם הקולקטיבי. אני אינני מוכן לדון בני אדם כמכונות בשום אופן.

ברוב המוחלט של המלחמות בהיסטוריה, נכפתה המלחמה על אזרחי שני הצדדים בידי מנהיגיהם; אנשים שרצו לחיות בשלווה ולא היה להם כל עניין במלחמה ובמטרותיה אולצו להשתתף בה באופן פעיל או סביל. מבחינה זו, אנשים אלה היו חפים מפשע. עם זאת, לא פעם אין זה המצב; ובדמוקרטיה בת ימינו אין משמעות לדיבור על אנשים שאולצו להשתתף במלחמה, מאחר ויש להם זכות בחירה. בכל אופן, לדעתי, קיימות אוכלוסיות שהן, בהגדרה, חפות מפשע מאחר ואין לייחס להן אחריות כלשהי (ולו שילוחית/תמיכתית)למלחמה - מכאן הדוגמאות שהבאתי קודם: ילדים, מפגרים ותשושי נפש. לטעמי, פגיעה מכוונת באוכלוסיות אלה היא פשע שאין לו שום צידוק. מי שמצדיק פגיעה כזו נמצא צעד אחד (ולא צעד גדול) מהצדקה של השמדת עם של האוייב. לגבי חלקים אחרים באוכלוסיה, הדילמה מורכבת יותר, וקשורה גם למידת שותפותם במאמץ המלחמתי. כך, למשל, מי שעובד במפעל של האוייב לייצור נשק, אף אם הוא אזרח, הוא מטרה לגיטימית; חייל, לטעמי, הוא מטרה לגיטימית גם אם אינו בתפקיד לחימה, מאחר והוא חלק מן המכונה הקרוייה "צבא האוייב", וממלא בה תפקיד (וגם משום שכל חייל עלול להגיע למצב לחימה, בסופו של דבר); לעומת זאת, מורה בבית ספר, רופא, או כדורגלן אינם, לדעתי, מטרה לגיטימית. שאלה אחרת היא מהי מידת הזהירות הנדרשת במצב בו מבצעים פעולה כנגד מטרה לגיטימית, כאשר קיים חשש שייפגעו גם כאלה שאינם בגדר מטרה שכזו. נראה לי שבנקודה זו קיים תחום אפור נרחב, שהשיקול בו הוא לא רק מוסרי אלא גם תועלתי (הווה אומר, לדוגמה: מיליון "מטרות לגיטימיות" ואחת "לא לגיטימית" - כן; להיפך - לא).