לאן לשלוח את הילד?

בסוף חודש מנחם אב, נקלעתי לדיון מעניין ביותר. הרקע היה שאלה חשובה ביותר. חוזר בתשובה מ-(מקום מגורי), אב לבן לאחר גיל מצוות, התלבט לאן לשלוח את בנו בשנת הלימודים הבאה. לאחר שהמשפחה חזרה בתשובה, הילד למד בבית ספר תורני בעירנו, וגם הצליח מאד. השאלה היתה אם לשלוח אותו לישיבה תיכונית טובה או אפילו טובה מאד, או לישיבה קטנה חרדית.
המאבק על נפש הנער ניטש בין שני רבנים. האחד הוא רב מקומי, חובש כיפה סרוגה, שהסביר לאב שהמקום הנכון הוא ישיבה תיכונית, שמשלבת תלמוד תורה עם דרך ארץ. הילד ילמד תורה רוב היום, וגם יעשה בגרות ויוכל לרכוש מקצוע לעתיד לבוא. ואז תעמוד הברירה לפניו. אם ירצה, יעסוק בתורה ויהיה תלמיד חכם. ואם ירצה, יתפרנס מיגיע כפיו בכבוד. הוא יוכל להתגייס לצבא ולקיים מצות הגנה על עם ישראל דרך ישיבת הסדר. אך אם יהיה באמת בן עליה, יוכל לעבור לישיבה גדולה בלי צבא, אפילו לישיבה חרדית, אמר הרב הסרוג.
בשיחה ההיא, בין הרב לבין האב, לא הייתי. אבל הייתי נוכח, מסיבות משפחתיות, בשיחה השניה, בין האב לבין רב מבני ברק, שמגיע לתת שיעור בבית הכנסת הקרוב. האב פנה אל הרב החרדי לשמוע דעה נוספת, וסיפר לו מה שאמר לו הרב בעל הכיפה הסרוגה. התשובה של הרב החרדי היתה שהמקום היחיד עבור בנו הוא ישיבה קטנה, של חרדים.
הרב החרדי תאר בהתלהבות את הישיבה הקטנה, שכל כולה תורה ויראת שמים, שבה מתעלים בקדושה, לעומת הישיבה התיכונית, שהינה שעטנז של תורה ודברים אחרים, ולכן לא תצלח.
האב שאל את הרב מה המסלול שהוא מתכנן לבנו. הרב ענה תשובה שכבר מוכרת לי. לאחר ישיבה קטנה יש ישיבה גדולה.
- ואחר כך?
- אחר כך לומדים בכולל, ואז הבן יהיה בעז"ה תלמיד חכם.
- ומה עם פרנסה?
- תלמיד חכם זוכה בעז"ה גם למשרה תורנית, ואז יש לו גם תורה, גם פרנסה וגם כבוד. ואביו יהיה מאושר.
איני מצטט את השאלות ואת התשובות מילה במילה, אלא את תוכנן, כפי שהן זכורות לי.
השיחה הסתיימה, והרב איחל לאב כל טוב, ואמר לו שהוא מוכן לעמוד לרשותו בכל עת. הוא וחבריו המתמחים בנושא ישמחו לסייע לאב למצוא לבן ישיבה קטנה טובה, שבה יוכל להתעלות. הרב השאיר לאב מס' טלפון של אירגון שעוסק בהכוונה לישיבות, ונפרד ממנו.
ואז האב ואני הלכנו הביתה.
מאד פחדתי שהאב ישאל אותי לדעתי, מפני שהיה לי מה לומר לאותו הרב מבני ברק, אלא שביישנות כלשהי מנעה ממני לדבר בקול רם.
סחבתי את הדברים בלבי תקופה מסויימת, ועכשו החלטתי להעלותם על הכתב, ולשמוע מה יש לאחרים לומר.

האם באמת ישיבה קטנה עולה על ישיבה תיכונית?

איני מכיר את שתיהן. כידוע למי שמכיר אותי, לא למדתי כאן או כאן, אלא במוסדות חילוניים, עד האוניברסיטה. הכיפה נמצאת על ראשי תקופה לא ארוכה, בערך אותו הזמן שהיא נמצאת על ראשו של האב המתלבט. אבל בינתיים הספקתי להתרשם קצת מן העולם הדתי ומן העולם החרדי – שני עולמות סוציולוגיים שמתיימרים לייצג את היהדות והתורה.
אצל החרדים, הישיבה התיכונית מוצגת כמקום שבו אין מספיק יראת שמים. הרבנים שמשכנעים לרשום לישיבות חרדיות מציגים סטטיסטיקות של נוער דתי שאינו נשאר בדת.
לעומת זאת, מרבים לדבר בשבח העיסוק בתורה ורק בתורה ללא תערובת.
אבל לי יש רושם שכאשר החרדים דנים בישיבות תיכוניות הם דנים בעובדות, שעוברות סינון ובירור. ובשעה שהם דנים בישיבות החרדיות, הם מציגים את האידיאל, ולא את המציאות.

האם אין הבדל בין ישיבות קטנות? האם יהודי שמוגדר כ"בעל תשובה" יכול להכניס את בנו לישיבה קטנה טובה באמת?
האם לא יהיו בעיות כאלו כאשר הבן ירצה להתקבל לישיבה גדולה?
ולכולל?

האם המסלול של תלמיד חכם בעל משרה תורנית מובטח לכל מי שלומד בישיבה גדולה? ממה שאני מכיר התרשמתי שלא כל האברכים בכוללים הופכים לבעלי משרות. האם אין זה אומר שיש סיכוי טוב שהבן הזה ישב פעם בכולל ויזדקק להסתמך על שולחנו של אביו במשך שנים רבות? או שיצטרך למצוא עבודה כלשהי בשלב כלשהו? ואז כבר יהיה מאוחר ללמוד באוניברסיטה ולרכוש מקצוע נוח ורווחי?

המחשבות האלו רצו בראשי בשעה שהאב דיבר עם הרב מבני ברק, אבל התאפקתי ולא אמרתי כלום.
גם ידעתי שהתשובה תהיה שתלמוד תורה כנגד כולם, ומוטב להיות אברך שחי בצמצום מאשר אדם שעובד וחי ללא תורה. יש בזה אמת, אבל האם אלו שתי האפשרויות היחידות שקיימות? האם כל האברכים הינם מושלמים ואינם מתעניינים בעולם הזה, וכל אלו שעובדים הם רחוקים מתורה?

ועוד משהו:
התופעה של חזרה בתשובה היא נפוצה מאד. אחד מחברי, בעל משפחה, חזר בתשובה עם משפחתו. הוא היה בסמינר, התחזק, ולאחר שנה ומחצה פנה אל הרב בבקשה לעזור לו לעבור לבני ברק. הוא רוצה לגור בסביבה דתית, חרדית. הוא רוצה שיהיו לו חנויות עם הכשרים טובים ליד הבית. הוא רוצה לשלוח את הילדים למוסדות על טהרת הקודש. הוא רוצה לעזוב את העבודה שלו וללמוד תורה כל היום.
הרב התנגד לכל הבקשות האלו, ואמר לו שיישאר במקומו.
במיוחד התנגד הרב לכך שיעזוב את עבודתו (הוא מורה, ואם יתפטר, לא יוכל לחזור למקומו). חברי התעקש שנפשו חשקה בתורה, אבל הרב הסביר לו שקשה מאד להחזיק מעמד מבחינה כלכלית, ואף אחד לא יוכל לעזור לו. הוא אמר לו שלאברכים קשה להחזיק מעמד, ובמיוחד עכשו, לאחר הגזירות הכלכליות. וגם אין לו סיכוי להתקבל לכולל, כי הכוללים מקבלים רק בוגרי ישיבות. הוא אמר לו שאפשר להיות יהודי טוב גם אם לומדים בשיעור קבוע בדף היומי, והיות שהוא עובד למעשה רק חצי יום, הוא יכול ללמוד אחרי הצהרים ובערב, ואם יעשה לו סדר קבוע ברמה גבוהה, הוא יוכל לסיים ש"ס ושולחן ערוך – האידיאל.

אז מדוע בשעה שהבן הוא בגיל 13, צריך לשלוח אותו לישיבה קטנה כדי שיהיה אברך, אבל מי שרוצה להתחיל להיות אברך בגיל 26 צריך לוותר על השאיפה הנשגבת לעסוק בתורה כל היום?

ועוד משהו, שממש מבייש לומר, אבל אני רוצה תשובות ברורות:
האב המתלבט הוא ספרדי. כלומר, הוא אדם חושב וחכם, וכל עוד היה בחברה החילונית לא היה שום הבדל בינו לבין מי שמוצא הוריו או הוריו הוריו מאירופה. אבל ברגע שחזר בתשובה, הוא גילה שהוא מוגדר כספרדי. זה לא כל כך הפריע לו, מפני שבית הספר התורני בעיר שלנו לומדים יחד ספרדים ואשכנזים, והמקום היחיד שבו באה ספרדיותו לידי ביטוי הוא בבית הכנסת ובסידור התפילה.
אבל לפי מה שנראה, העולם החרדי עדיין שומר בקנאות על ההבדלה הגזענית בין ספרדים לאשכנזים. זה אומר שהסיכוי של בנו להתקבל לישיבות טובות קטן יותר.

אז מה עדיף לו לעשות? לאן היה עליו לשלוח את בנו?

ינוקא שלום.
מה אם לשאול את הילד מה הוא רוצה?
לשאול אותו אם הוא מעוניין לשבת וללמוד כל היום?
האם הוא מסוגל לזה?האם זה מתאים לו?
אני אישית בעד הישיבה התיכונית.(בעד השילוב בין לימודי קודש וחול)

לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה

הצד השוה שדרכן להזיק ושמירתן עליך


אלא מה?

הפתרון המיוחל הוא ליצור ישיבה העושה את התורה לשמה עיקר, עם עצמאות הגדולה מיראת שמים [כמאמרם "גדול הנהנה מיגיע כפיו וכו'"] ונותנת לתלמידיה אופציה למגמות. ראוי שהאופציות תהיינה תחת מרות הישיבה אבל מחוץ לכותליה.

בינתיים השאלה אינדיבידואלית ולכן יש להכיר את רקע הבחור וכישוריו.

[אגב, שמעתי שאחד מגדולי האדמורים מייחל לשילוב גישה מבוקרת לאינטרנט בתכנית לימודי הבחורים!]

תוקן על ידי - ווטו1 - 21/09/2003 14:22:05

השאלה מאוד לא ניתנת לתשובה חד משמעית, אלא לנתונים המסייעים להכריע.

אני חושב שהדבר תלוי בג' הנתונים הבאים:

א' כמה הילד מוכשר

ב' מה נטייתו הטבעית - ללמוד או לחיות חיי אדם רגיל + מסגרת ערכית תורנית.

ג' כמה השפעת האב ה"חכם" כדבריך - ינוקא, בכדי שעיקר עיצוב מגמות הילד יקבעו על ידו.

אם הילד בינוני, נמשך ליצירה ועבודה, וכוח האב לעצב חזק, יילך לתיכוני.

אם הילד מוכשר ונטייתו לעמקות וללימוד, יילך לישיבה תורנית.

על כל שלבי הביניים, יש לעשות היכרות יותר עמוקה וספציפית, על הילד על הישיבות ועל רוח הבית.

קראתי את המלצת הרב מיימוני וקשה לי להבין את שכתב.
ההנחה בדבריו היא שישיבה קטנה מגלמת ביתר אותנטיות את דרך התורה של חז"ל. האומנם??? האם חז"ל חינכו לגדול כמי שעול פרנסתו על הציבור?? למי שתכליתו מקטנות להיות נסמך על שולחן אחרים?? להפקיע מלכתחילה ממנו את היכולת ופוטנציאל השתלבות בחברה ??
נכון שיש כיום דרכים, בדיעבד, ובהשקעה ציבורית גדולה לשקם את האברכים שלא מצליחים להשתלב כ"כלי קודש" במערכת. אך לגדל כאלה מלכתחילה????
מה לנו יותר אותנטי מתורה ודרך ארץ. לימוד תורה, אורח חיים תורני וחיים של דרך ארץ. אדם החי בזכות עצמו מלכתחילה ולא כתירוץ. האם תפארתנו על כל אותם יהודים יקרים אך דלים שמייחלים לכל פרוטה שהממשלה תנדב להם??
האם גדולי האמוראים , התנאים והראשונים לא היו בעלי מקצוע מוכשרים במלאכתם ויחד עם זאת גדולים בתורה??
אני חולק על כך שאורח החיים החרדי דהיום הוא אוטנטי. הוא ה"חדש" ועליו הראיה....

ולענייננו, אנו עוסקים בבן למשפחה חוזרת בתשובה, ספרדית. המעבר החד לישיבה קטנה, קיצוני מידי, ולדעתי מוטעה מעיקרו. מה עוד שכמו שצויין, לצערנו, הבדלי המוצא משמעותיים בקהילה החרדית מאוד.

היוצא לענייננו. על הבחור לבחור ישיבה תיכונית, רבות וטובות קמו בשנים האחרונות. זו למעלה מזו.
ילמד ויצליח.

משום מה נראה לי כל הדיון הזה שלא לענין, והקשר בין הלימוד בתיכון ובין פרנסה הוא מאד רופף.
אתחיל עם העובדה שרבים ממכרי, שעברו את כל מסלול הישיבה, כשבאו לגיל הפרנסה, עברו קורס חצי שנה במחשבים, והנם היום מצליחים מאד בתחומם, הרבה יותר מאלו שלמדו בבי"ס עממי ובתיכון ואוניברסיטה.

ברור שיש קשר בין הלימוד בבי"ס ותיכון ואוניברסיטה ובין המשרה, שהרי אלו שאינם לומדים בילדותם, ומבלים שנות נעורים בנעימים, אין הראש שלהם מתפתח כלל, וגולדים להיות נער שוליה וכדומה.
אמנם לומר שבזה יש הפרש בין הלימוד בישיבה לבין הלימוד בתיכון, לא נראה לי רלוונטי.
יש מקצועות מסויימים שזקוקים בשבילם ללימוד בתיכון ואוניברסיטה, כמו שיש מקצועות שזקוקים בשבילם ללימוד בישיבה. בתיכון ואוניברסיטה לא לומדים להיות רב או דיין או ראש ישיבה, ואין ללמוד זאת בקורס מזורז.
אמנם רוב המקצועות, מספיק להם קורס מזורז, הן למי שלמד באוניברסיטה והן למי שלמד בישיבה.

עוד נקודה יש לקחת בחשבון, ואותה אני כותב בתור חסיד חב"ד, אשר אלפים מתוכנו בחרו בשליחות, כלומר שמסתדרים באיזו קהלה ברחבי תבל, ושם השליח הוא בדרך כלל הרב והמנהל והמנהיג הרוחני, פנה חמה שכולם פונים אליה.

ר' יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות, מלמדו ליסטות.

המודל הכלכלי של החברה החרדית בשלושים השנים האחרונות נמצא בתהליך של נפילה חופשית והתרסקות מוחלטת. רשאי מימוני החביב להזות בחלומותיו שהימים הטובים שוב ישובו. החברה החרדית תגדל אקספוננציאלית, והחברה הבלתי חרדית תעביר לה בשמחה, וחד צדדית, "חלוקה" מודרנית: סכומי כסף גדלים והולכים לתמיכה באברכים, בישיבות, ובצבא התופח של כלי קודש.

בפועל נדמה שהחברה הבלתי חרדית מפתחת התנגדות גדלה והולכת למנגנון הישן. גם אם יהיה אפשר ללחוץ פה ושם, להשתתף בעוד הסכם קואליציוני, להקים עוד איזו 'עמותה', קשה לראות חזרה לחגיגות העבר. "שינוי" ודומיה לא צמחו בחלל ריק, והחילונים לא ישלמו עבור רב לכל רחוב, ומשגיח כשרות לכל קערה. במילים אחרות, היצע שרותי הדת הדביק את הביקוש, ו"תעשיה" זו לא תגדל.

במצב ענינים זה, קשה לתמוך במיעצים לשלוח ילד למסלול תורני טהור. זהו מרשם כמעט בטוח לעוני מרוד, חיים של קושי ומרירות, ואולי אפילו של טפילות. רוב הבוגרים של המסלול התורני הטהור יצטרכו למתנות בשר ודם כדי להתקים. קשה להבין כיצד ההמלצה לבחור במבוי סתום זה מתישבת עם השכל ועם המצפון. אין ספק שאין היא מתישבת עם תולדות חייהם של התנאים והאמוראים, שלא ראו פחיתות כבוד לעסוק במלאכה, וגם האמינו שהמלאכה מכבדת את בעליה.

אשר ל"משלימי ההשכלה" למיניהם... כשם שאין אדם נעשה ראש ישיבה ב"השלמת השכלה", כן אין אדם נעשה מהנדס, פיסיקאי, רופא או רוקח ב"השלמת השכלה". נכון שאפשר "להשתלם" במהירות בתפקידים שבדרג התחתון, זבנות, קלדנות, כתיבת תוכנה ברמה נמוכה, סיוע במעבדה וכיו"ב. קשה להתקדם ממשרות כאלה לתפקידים אחראיים, ו"השלמת ההשכלה" אינה אלא מרשם בדוק לחיים על סף העוני.

אין לנו אלא להזכיר שוב - ר' יהודה אומר: כל שאינו מלמד את בנו אומנות, מלמדו ליסטות.

רעואל
כמדומה שאתה מערב כמה נושאים. אנסה להשליט בהם קצת סדר, לפי הנראה לעניות דעתי:
א) מאמרו של רבי יהודה: "כל שאינו מלמד את בנו אומנות, כאילו מלמדו ליסטות", אינו דן בנושא לימוד יסודי בתיכון ואוניברסיטה, להיות מהנדס, פיסיקאי, רופא או רוקח, לימודים כאלו שלא מספיקה להם "השלמת השכלה". רבי יהודה לא דיבר אלא בלימוד אומנות להתפרנס, שלא יגרום לו לפנות לכאילו ליסטות.
ב) הלימוד המושלם באוניברסיטה היתה מושללת אצל רבי יהודה, כשם שהיתה מושללת אצל שאר התנאים והאמוראים, שדיברו בגנות לימוד חכמות חיצוניות. וכן נפסק בהלכה: ואפילו מי שלמד כבר כל התורה כולה שמא יאמר למדתי חכמת ישראל אלך ואלמוד חכמת אומות העולם יצא ויבדוק שעה שאינה מן היום ולא מן הלילה ויעסוק בהם.
ג) גם זה שהרמב"ם והרמב"ן למדו רפואה, לא למדוהו אלא אחרי שמילאו כריסם בש"ס ופוסקים, ולא בימי ילדות, שבהם מתעצבת האישיות, ואז צריך להיות הלימוד בתורה ויראת ה',
ד) על אחת כמה וכמה בימינו, שהלימוד באוניברסיטה של תקופתינו, שהיא אינה בהכרח מקום של יראת שמים, הרי הלימוד שם בתקופה הצעירה של הילדים היא תפריט פתוחה לעזיבת הדת בשלבים. והדרך היחידה ללימוד באוניברסיטה באופן הבטוח, הוא רק על "השלמת השכלה", אחרי שהתבגר, כאשר האישיות כבר התגבשה בתורה ויראת השם, בלימוד בחדרים וישיבות.
ה) אלו שסיימו את לימודיהם בישיבה ובכולל, ואינם רוצים לעבוד, ומנסים לחיות על תמיכת הזולת. דעתך ודעתי שוים, שזו מדה רעה שצריך לשרש, וע"ז דיבר רבי יהודה כשאמר שזה מביא לידי ליסטות, במובן זה או אחר.
ו) התמיכה בלימודי קודש בישיבות והתמיכה בלימודי חול באוניברסיטאות, צריכה להמשיך ולהתקיים, לצורך קיום האופי של המדינה היהודית. זה שקוראים לתמיכה בישיבות בשם "סחיטה" הוא חלק ממסע השמצות לא מוצדק.
ז) המשך התקציבים לתמיכת משחקי כדור רגל, בשעת הקיצוצים בתקציבי המועצות הדתיות, אינה מוצדקת. ה"תרבות" היהודית האמיתית היא זו שבישיבות ובתי הכנסת ושיעורי התורה ולא זו שבמשחקים ובילויים. לקרוא זאת בשם "סחיטה" לא מוצדק.
ח) ועוד יש הרבה להוסיף ולהרחיב בנושא הנידון. אך אסתפק בזה הפעם.

כפי שכתבתי כבר למעלה, אמורה ההכרעה להיות מאד אינדיבידואלית, אך אוסיף שתי נקודות שהתעוררתי להן בחילופי דעות באישי.

א. לגבי "בעל תשובה", אם אין בישיבה מספר דומיננטי מאותו הסוג, יש לחוש לדרסנות גלויה או אפילו סמויה כלפם.

ב. בחור שהוא ממושמע ומתעצב מסובביו ולא יוצא מהתלם בכלל, לו יש צד עדיפות לישיבה תיכונית בה המדות והנימוסים ברמה גבוהה ואילו לעצמאי בחשיבה ובהתנהגות, יש צד עדיפות בישיבה חרדית שם יוכל מצד אחד להישמר מעצמאות שלילית ומצד שני לפתח ביתר עוז עצמאות חיובית!

תוקן על ידי - ווטו1 - 23/09/2003 6:27:22

שלום עליך הלבן,

א.
כידוע גיל הנישואין בזמן חז"ל והראשונים היה מוקדם בהרבה מהנהוג בזמננו. לכן, כשחז"ל המליצו לישא אשה לאחר רכישת מקצוע הם לא התכוונו כי רכישת המקצוע תתחיל בגיל שלשים. כך גם נראה מן הגמרא המדברת על אביו או רבו שלמדו אומנות שרשאי לרדותו במקל ואינו גולה עליו, וכי רודים במקל אברך שיצא ללמוד מקצוע אחרי שהסתיימו שנות הקעסט שלו?

למיטב ידיעתי אין כל מקור בגמרא או בראשונים לכך שצריך להקדיש את ימי הילדות והבחרות ללימוד תורה בלבד, וזהו חידוש של חלק מן האחרונים. למיטב ידיעתי, גם באירופה רוב הציבור שלח את ילדיו ללימוד מקצוע מייד אחרי הבר-מצווה, פרט לאותם בודדים שהמשיכו בישיבות.

ניתן לטעון כי המציאות מוכיחה כי שיטה חינוכית על טהרת הקודש עדיפה, אולם זו שאלה חינוכית גרידא, שצריכה להתברר במבחן התוצאה.

ב.
מניין חדשת כי אדם חייב לדבוק באומנות שלימודה קצר? חז"ל למדונו לבחור דווקא אומנות נקיה וקלה, היינו, כפי שנתבאר שם בגמרא, אומנות הדורשת מומחיות מיוחדת, ולכן מזכה בגמול כספי נאה ללא מאמץ רב. לא שמענו על קריטריון לבחירת מקצוע לפי משך שנות הלימוד. והלא כבר הזכרת כי רבים מן הראשונים עסקו ברפואה, שדורשת (גם בימיהם) הכשרה רבה יותר ממלאכות אחרות.

אגב, מכיר אני תלמיד חכם אחד ומיוחד בין חכמי הדור שבא"י, ששלח את בנו ללמוד כריכה אומנותית ב-British Museum בלונדון. אכן בנו מתפרנס ממומחיות נדירה זו עד עצם היום הזה, ותורתו ואומנותו מתקיימות בידו.