| נשלח ב-18/10/2003 23:57 |
 |
| |
שמחת התורה של משורר עברי.
באחד מן עלוני פרשת השבוע ראיתי בחג את הפסקה הבאה.
מי שלא ראה את ביאליק רוקד בשמחת תורה, לא ראה ריקוד של משורר עברי מימיו. בלֵיל שמחת תורה נעשים ביתו של ביאליק וחצירו וגנו ורכושו הפקר, ותושבי תל אביב נוהרים בהמוניהם אל משכנו וכובשים אותו בסערה,. הקהל הרב גודש כל פינה, הוא נדחס לבניָן על חדריו ומצטופף בפינות הגן, הנטוע עצים ושיחים שארץ ישראל נשתבחה בהם: תמר, גפן, תאֵנה, הדס ואפילו אתרוג, שאמנם כשרותו מוטלת בספק...
ובעל הבית עצמו, אין לו שליטה בביתו, הערב ביאליק אינו אלא אחד מרבים. "אילו הייתי מתחמק מכאן – לוחש המשורר למישהו – ועלולה לעליָתי ושוכב לישון, אפשר ואיש לא היה מרגיש כלל בהיעדרי".
חבורות חבורו, כאותם המניינים בשטיבעל, מתגודדים הם: כאן יושבת חבורה ושרה בדבקות של מתיקות "לולא תורתך שעשועי". ושם – "מפני מה, מפני מה יורדת הנשמה". והקבוצה השלישית מסלסלת ניגון של חזנים מתפילת הגשם...
פֹה עסקן ציוני ידוע, משמיע מתוך גילופין נאום חוצב להבות. ואפילו הסופר הישיש יהושע חנא רבניצקי, שותפו של ביאליק ל"ספר האגדה", בא להשתתף בשמחה, וכטוב לב כולם ביין מעיר רבניצקי בלשון רחבעם המלך: "ה' ייסר את ביאליק בשותים"...
והנה צר על חצירו של ביאליק המון רב, שלא יכול עוד לחדור אל הבית פנמה, והוא קורא: " ביאליק, ביאליק, איכּה? השמיענו נא דבריך!". וביאליק יוצא אל הקהל, ומסוכּת גגו המורמת מן הרחוב הוא נושא את דברו לקהל המצטוףף למטה: " הפעם אדבר אתכם על הריקוד – הוא קורא בגרון ניחר – על הריקוד במעגל. עם ישראל נתון במעגל. והרוקד במעגל סופו להגיע אל נקודת המוצא הראשונה שממנה יצא. כאן היסוד וממנו מתחיל ויוצא הכל...
וביאליק לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים. הוא הולך ונגרף לתוך מעגל של רוקדים, והמעגל מסביבו הולך ומתרחב יותר ויותר, וביאליק רוקד ריקוד יחיד, ריקוד סולו. שתי זרועותיו שלובות לו על חזהו והוא כופף ברך ומיַשרה, מותח רגל אחת ומיישר את השניה, מכרכר ומפזז ופניו להבים, ובעיניים עצומות הוא מפזם את המנגינה החסידית האהובה עליו: "הָי-דִי-דִי-דִי-דִי-דָי..."
וכך הולך וחוזר חלילה כל שמחת תורה. גם בשנת חייו האחרונה, כאשר היה חולה ועבר לדור בבית-מלון, נמשכו ובאו המונֵי תל-אביב אל משכנו החדש, כי באשר ביאליק, שם שמחת-תורה. ועצוב מאד היה לֵיל שמחת-תורה של שנת תרצ"ה (1934), חדשים מספר לאחר מותו... ובחלל האויר נישא כאילו הד: "ביאליק היקר,איכּה? איך נרקוד בלעדיך?"
(עפ"י בן ישי, שמחת תורה בבית-ביאליק, בתוך ספר המועדים)
אז אמנם, אכן, ריקוד של משורר עברי לא נראה אטרקטיבי במיוחד, ויותר היה מתאים אולי להיכתב: " מי שלא ראה את ביאליק רוקד, לא ראה את ביאליק רוקד מימיו", אך בכל זאת חושבני שלאיזו שהיא שמחה אמיתית של חג, שמחתה של תורה, זכה ביאליק. זכה, ויש שאמרו יותר מרבים וטובים מאתנו.
אולי.
כך לפחות אני מרגיש.
תוקן על ידי - ivri - 19/10/2003 0:57:02
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2003 09:56 |
|
| |
עברי
ארשה לעצמי להיסחף על גלי הדמיון, ואם מה שאכתוב לקמן אינו הולם את ביאליק האיש, שאיני מכירו, שמא הוא יכול להלום מי שלמד בישיבות ושנה ופירש.
אותו ביאליק שאני מדמיין כעת לפני, חיים נחמן שסולק מישיבת וולוז'ין והפך לציוני, לסופר ומשורר, וזכה לסגידת המונים, אותו ביאליק נעל את ליבו בפני התורה ונותן התורה. התורה שלומדים בישיבות נראתה לו כדבר שעבר מן העולם, מה שאינו מתאים לבן תקופתו. ואכן, המציאות הצדיקה את אמונתו, מפני שיותר ויותר יהודים בארץ ישראל ובכל מקום זרקו מעליהם את התורה, השילו מעליהם את מה שנראה לו כשלשלאותיה המיותרים.
ואילו הצער העמוק שבלב, של מי שנפרד מדבר יקר ואיבד אותו לעולמים - על הצער הזה העדיף שלא לחשוב, או שהיה מספר לעצמו שהוא נובע מסיבות אחרות לגמרי. ובכלל, היה לו כה הרבה מה לעשות בחייו, והוא זכה לפופולריות כה רבה, אז למה לעסוק בעניני הבל?
אחד הימים הקשים בכל שנה היה יום שמחת תורה. מאז ומעולם היה ביאליק תוהה כיצד אותם בחורי ישיבה שמחים ורוקדים בשמחת תורה. האם אמונתם התמימה - והמופרכת בעיניו - מסוגלת לספק להם דלק למנוע של ריקודים ממושכים?
ביום שמחת תורה היה מעדיף למצוא לעצמו עיסוק כלשהו, כדי שלא יציקו לו הזכרונות, כדי שלא ייפתח הפצע המדמם שבלב.
אבל מה לעשות ואותה השגחה פרטית - הוא היה משתמש בביטוי נושן זה בחיוך ציני, כמי שמדבר עם ילד ויורד לרמתו - שילחה לו לביתו המון אדם שהתגעגעו לשמחת התורה, וחלקם עדיין האמינו בה...
ביאליק היה קרוע. מצד אחד, רצה לצאת ולרקוד בראש כולם. כרגיל, אהדת ההמון קסמה לו, וגם יכלה להשתיק קצת את הספק שאינו סר מליבו. אבל מצד שני רצה להסתגר, לברוח.
האם זה העולם שרצה לבנות? עולם ללא תורה? על מה הם שמחים ורוקדים שם, כולם?
הוא היה מציץ בפניו של רבניצקי, שותפו הישיש לחיבור ספר האגדה - הספר שנועד להציל מתוך הגמרא והמדרש את מה שהיה עדיין ראוי להישמר בעיני ביאליק - ורואה בו שמחה פשוטה של מי שמתרפק על ימי נעוריו כקדם.
אז למה הוא לא מסוגל לזה?
רגליו של ביאליק הובילו אותו להצטרף לעם, אבל הוא היה מסתכל על עצמו ומגחך. שמחת תורה, על שום מה?
ברגע זה היה דומה לאותו נער בעל צלקת פנימית ממגילת האש, אלא שאותו נער היה על סף חיים חדשים - או כך לפחות הציג זאת המשורר - וביאליק, ששעון החול של חייו הולך ומתרוקן, נותר רק עם הספקות, עם הבדידות, מחוץ לאותה ישיבה מאושרת שבה נותרו חבריו של פעם, וליבו אכול געגועים, געגועים ואולי שמץ של קנאה.
***
אני מתנצל בפני כל אוהדי ביאליק על ההתעללות הספרותית שעבר המשורר הלאומי בידי הגולמיות.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2003 11:30 |
|
| |
אצלנו מקובל לומר:
כל אחד בוכה מאיפה שכואב לו
(וסליחה על העברית הלא תיקנית)
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2003 11:47 |
|
| |
מיימוני,
קראתי את דבריך בשום לב היטב, הם מרתקים ללא ספק. אך נדמה לי כי מלבד שאתה סותר את עצמך מראשית הדברים לאחריתם, גם ההסתכלות עליו, לפחות במה שכתבת כעת היא מעט שטחית.
היא מזכירה הרבה, כפי שאתה כתבת בעצמך בתחילת הדברים, את חסינו אנו כיום לאלו ששנו ופירשו.
מין יחס של זלזול תהומי ובוז.
"ואילו הצער העמוק שבלב, של מי שנפרד מדבר יקר ואיבד אותו לעולמים - על הצער הזה העדיף שלא לחשוב, או שהיה מספר לעצמו שהוא נובע מסיבות אחרות לגמרי. ובכלל, היה לו כה הרבה מה לעשות בחייו, והוא זכה לפופולריות כה רבה, אז למה לעסוק בעניני הבל?"
כך אתה כותב בדבריך ושוכח מן הסתם את כל שירי 'בית המדרש' של ביאליק, שירים בהם אומרים כי נשתמש החזון איש באגרותיו לצטט למנדהו על אהבת התורה.
ביאליק לא נצטער על עזיבת התורה?
ביאליק נתייסר בכל רגע מחייו על עזיבתה. ותוכיח נפשו השסועה ויוכיחו שירי דכאון שלו, ויוכיחו אף אותן 'שירות בית המדרש' בהן הוא מתאר בעצמו את חיבוטי נפשו השסועה, בהן הוא קופץ משורה אחת לחברתה, בראשונה הוא מתאר את יפי התורה, ובשניה מנסה הסבר, אם כן, מדוע הוא פרש מנהּ ולא ביתר הצלחה.
כשקראתי בדבריך, מיימוני, ניסיתי כן למצוא את ההגינות בניתוח נפשו של ביאליק, אך לא מצאתיה, רק התעללות צינית, מין נסיון לדחות בשאט את דמותו, את עזיבתו את עולם התורה ולתרצה בהסתכלות רחומה, כמי שמביט על זאטוט זב חוטם הטועה בדרכו ביתה.
אם ביאליק רואה היה את ניתוחך, הוא ראשית כל היה נפגע מאד. בשניה שלאחר מכן לבטח היה מהמהם לעצמו: "נו, ולוואי שכך היו הדברים, ולוואי שיכול הייתי לדחוק אותן רגשי אשמה, 'למצוא לעצמו עיסוק כלשהו, כדי שלא יציקו לו הזכרונות', ולוואי, שרצוני לרקוד יהיה רק מן אהדת ההמון שארקוד בראשו".
אני חושב שהפואנטה עמוקה בהרבה. לא ניתן לפתור את עזיבתו של ביאליק את היכלה של וואלוז'ין במחי יד או עקימת אף, במין מבט של רחמים האומר: 'אַהּ, הֶער... נוּ שוֹיין, נאָך אַשֵייגעֶץ!'
ביאליק כן ראה את דמותה של הישיבה כדמות האם לאושרם של החיים, וביכה בכל חייו את עזיבתו אותה, את אי-היכולת שלו לשוב אליה ולו לפעם אחת לטעום שוב את:
"מי צפן בגווילים הבלים,
מי נתן כח לאמרות עבשות,
לחצוב להבות מלבבות חללים
ולהתז ניצוצות מעיניים עששות?
"הוֹ, הוֹ אמר רבא!" – התשמע, התחוש
את כליון הנפש, החיבה העזה?
הטרם יקרעו לבבך הנחוש
כל אומר אש חוצב, כל מילה דם מזה..."
וביאליק לא יכל. ביאליק כבר נשרף בצל העזיבה, וביאליק גם לא בסתם עזב. אינני יודע לרדת לתהומות נפשו בכדי לסווג במדויק את סיבות עזיבתו, נדמה כי אף הוא עצמו לא יכל להגדיר זאת. אך בטוחני שהיה בהן הרבה יותר מאשר הרצון לטעום מן העולם מסביב, הרבה יותר מן הרדידות והשִטחות שמְשווים לו.
אם לדון בעין חיצונה, מהתרשמות מחייו של ביאליק, הלוא בהחלט ניתן להבחין בהתייסרות הפנימית הכוללת. ביאליק לא רקד בשמחת תורה כי רצה להשקיט את מצפונו בחיצוניותן של טקסי הישיבה, ביאליק רקד בשמחת תורה יען כי באמת אהבה. יען כי חסרה לו, יען כי ייתכן והגה בה גם בשנות-לא-ידע טעמה של הישיבה.
וכן, אני לא מכחיש, בהחלט ניתן לזהות בשיריו של ביאליק גם את הזלזול וההסתכלות הרחמנית על חייו החשוכים של 'המתמיד', על נהיית ההמונים אחר מה שלבותיהם מאמינים, אך לא היה זה זלזול אמיתי, היתה זו התמסרות עצמית לגחמות שאפפו אותו, מין צורך פסיכולוגי לדחות את ייסורי הנפש שבאו אך שורות קודם להן בשירתו.
הוא ידע על מה שמחים ורוקדים שם כולם, ולכן שמח גם הוא, היה בו מן ההגינות לבוא ולהודות כי נטש את האמת, ולמרות האבסורדיות הוא עמד ורקד, עמד ונתמכר לרגשותיו מפעם.
ולגבי סיבותיו של ביאליק כשעזב, אולי ראוי היה להקיע בזה ולנסות להגדיר טוב יותר מה עמד בלבו, מבטיח להשתדל לעשות זאת.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2003 11:51 |
|
| |
שחרית
כבר קדמונו חז"ל, שאמרו:
כל הפוסל במומו פוסל.
וההסבר לזה, שאני מניח שהוא גם ההסבר לפתגם העממי שציטטת, הוא כזה:
אדם מקיש לגבי הנעלם ממנו לפי הידוע לו, ובמיוחד בתחום הנפש.
כאשר רואים אדם עושה פעולה, שיכולים להיות לה כמה הסברים, כל אחד מפרש אותה לפי מה שמוכר לו מנסיונו הקרוב, כלומר מעצמו.
לכן הקמצן יפרש זאת כקמצנות, הערמומי כערמומיות וכל כיוצא בזה.
בה במידה, בשעה שאדם מפעיל את דמיונו כדי לתאר את מערכי נפשו של הזולת, הוא משתמש במה שמוכר לו במאגרים שלו.
אמנם, יש לזכור כי המאגרים שלנו רחבים יותר מאשר נסיוננו האישי בלבד. אדם לומד תורה, ולומד להכיר את מחשבות האדם באשר הוא אדם. אדם קורא יצירות ספרותיות, מהמלט ומקבת ועד, נניח, הארי פוטר, ולומד להכיר נפשות שונות ומאוויים וכשלים שונים.
אדם לומד היסטוריה - ורואה כיצד התנפצו חלומות. והחוויה של חלומות מנופצים וכואבים מוכרת לכל אחד מאיתנו היטב, תלוי בגיל.
ואין צריך לומר שאדם לומד תנ"ך (בגובה העינים), ולומד להביט לעומקן של נשמות.
אז כדי לדמיין את ביאליק המתלבט לא הייתי צריך להתאמץ במיוחד. די לקרוא ספרים שנכתבו בידי אלו שמתרפקים על צור מחצבתם ומרגישים שהדלת נטרקה בפניהם כדי להכיר את העולם ההוא, ומכאן ניתן גם לשאוב את אוצר המילים והדימויים שלהם...
ומצד שלישי -
האם הכרת עולמו של המתלבט אינה מעידה שאנו מתמודדים עם אותן שאלות? מסתבר שכן, אם כי כדי להפוך זאת לטענה גורפת, המקיפה את כל היהודים המאמינים, נצטרך לרדד אותה עד שלא יישאר ממנה דבר משמעותי.
ובכל זאת, אני סבור שהכרת ההתלבטות, הספקות, צער הנטישה והייאוש מפני השיבה אופיינים לאדם החושב וקל וחומר לאדם הגדול. דוגמא ומופת לדבר: רבי נחמן מברסלב (ואולי זו ההזדמנות להמליץ - תוך הסתכנות בהקנטת חסידי ברסלב - על ספרו של גרין על ר' נחמן).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2003 11:53 |
|
| |
מיימוני,
איני מומחה לביאליק, אבל אני יודע שקשה לשפוט כאשר לא נמצאים ב"מקום" הנשפט. אולי הרקע של פרישתו הוא בתשובות מתחמקות או בורות לשאלותיו וכדומה?
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2003 11:59 |
|
| |
עברי
ראיתי את תגובתך רק לאחר שכבר כתבתי ושלחתי את תגובתי לשחרית.
אני מסכים ביסוד הדברים למה שכתבת, בתור תיאור אפשרי של ביאליק. אדם מלא סתירות, ומדוע שביאליק יהיה שונה?
אם ביאליק יוצא לרקוד בראש העם בהקפות של שמחת תורה, אנו עשויים לדמיין לעצמנו הסברים שונים למה שקורה בקרבו ולייחס לו מניעים שונים. יתכן שגם ביאליק לא היה מסוגל לענות על השאלה למה הוא עושה זאת, כי הרי אדם אינו מודע לעצמו עד הסוף.
עלי להבהיר כי אני נוטה לדון את ביאליק לכף חובה יותר ממך. ייתכנו לדבר כמה סיבות, ואחת מהן היא שחלקנו, כלומר חלק מהכותבים כאן, מכירים את הבעיות שהתמודד עימן, ובכל זאת הצלחנו להתעלות מתוכן, להישאר יהודים שומרי תורה ומצוות, ולהפריד בין התורה לבין מה שנספח אליה ומעיק עליה.
ביאליק לא עשה זאת. הוא זרק את הכל. הוא נלחם בכל. ואם היו לו תקופות או רגעים של התלבטות, אז מה? גם אני סבור כמוך שאדם אינו ניתק לעולם מקרקע הולדתו, ומשמחת התורה על אחת כמה וכמה. אבל אני גם משער שביאליק עשה הכל כדי לשכוח את הרגשות האלו ולדכא אותם כדי שלא יפריעו לו. כתבתי: אני משער. אני משער כי מסתבר שאדם לא ישמר רגשות כה כואבים אלא ינסה למחוק אותם. אבל יתכן גם שאני טועה.
כשכתבתי את התיאור הדמיוני ללא ספק של ביאליק הרוקד, ניסיתי לצייר דמות של שנה, פירש ומתגעגע כפי שהיא מצטיירת בדמיוני על סמך מה שקראתי או/ו אנשים שהכרתי (זכורה לי שיחה בעלומי על ספסל בגן ציבורי עם יהודי זקן שקיבל תורה מפיו של ר' שמעון שקופ). וכבר התנצלתי שאין שום קשר הכרחי בין התיאור למציאות.
כמובן, אשמח לקרוא את פרשנותך שלך לדמותו של האיש.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2003 12:03 |
|
| |
וטו
שוב, עד שכתבתי תשובה לעברי כבר כתבת את השגתך.
אבל זכיתי לכוון לקושייתך ולענות לך בתוך דברי לעברי. ראה שם באמצע על הכותבים כאן והתייחסותם לשאלות שיכלו לעמוד לפני ביאליק.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2003 12:12 |
|
| |
עברי
לאחר שהטרחתי אותך לקרוא כה הרבה, אוסיף עוד הערה, שחשבתי עליה לאחר קריאה שניה בדבריה.
יחסי לביאליק שונה מיחסי ל"יוצאים" אחרים, במיוחד בני דורנו, החיים וקיימים עימנו.
אני סבור שאני כועס עליו - אם תרצה: כעס בלי הצדקה.
אם היה באמת אדם בעל כשרונות, כפי שמעידה ההצלחה שלה זכה - האם זה מה שהיה צריך לעשות עם עצמו?
האם לא יכול היה לפעול מבפנים, מתוך עולם התורה והישיבות? הלא באותה תקופה היו רבנים וגדולי תורה שהשתייכו למחנה הציוני, והפילוג בין "חרדים" ל"מזרחי" המיתולוגי של זמננו לא היה קיים - איפה סיינפלד או אקדמאי שיצדיקו זאת בעובדות שנעלמו ממני?
אם הרצל הצליח לגרוף אחריו המונים בזכות חזון (וכריזמה ואולי גם זקן יפהפה), כמה היה ביאליק מצליח לחולל אילו היה נשאר יהודי שומר מצוות - והופך לתלמיד חכם?
אולי היה נהיה מוישה גרויס, וטו, או מיימוני שכזה? אולי היה ממשיך את דרכו של הרב הירש, או מקים מפעלים בדומה לרב קוק (בלי הקבלה שלו) או הגרי"ד סולוביצ'יק? או שהיה עושה דברים חדשים לגמרי?
לבטח היה משנה את פני ההיסטוריה.
ואת כל זה החמצנו. בגלל שהוא בחר לבעוט ולזרוק, לעקור ולנתוץ במקום לבנות.
הוא שילם את המחיר האישי שלו, אבל כולנו משלמים את המחיר, ברב או במעט.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2003 17:29 |
|
| |
מימוני,
אתה דן אותו ברותחין, וזו לא הפעם הראשונה. חשבת היטב מדוע הוא מפריע לך?
נימוקיך לא שכנעוני, ותיאור הריקוד שכתבת אכן אינו יותר מהתעללות.
ביאליק לא זרק ולא בעט בכל. הוא ביקר את עולם הישיבה בדיוק כפי שעושים כאן, אבל עוד יותר מכך הוא התגעגע אליו.
ארועי שמחת תורה בביתו, וה'טיש' שהיה עורך בכל סעודה שלישית, הם רק חלק מישותו הישיבתית שלא עזבה אותו. כסוכן תרבות, בזכותו טעמה כל החברה החילונית טעמה של ישיבה.
תחשוב, המדובר בשנות השלושים! שיא האנטי!
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2003 17:51 |
|
| |
אם מנשה אמר לרב אשי שאלו הוא היה בדורו גם הוא היה רץ אחרי ע"ז, חוששני שאלו אנחנו היינו בדורו של ביאליק גם אנחנו היינו רצים אחרי ציונות וסוציאליזם. מה שמציל אותנו זו לא איכותינו הגבוהה אלא גם הרדידות שמסביב וגם התמיכה שהמדינה נותנת כדי שיהודי יוכל להשאר דתי, מה שלא היה קיים באותם דורות.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2003 19:19 |
|
| |
לשאלתך מימוני, מדוע לא נשאר ביאליק 'בפנים', וניסה לתקן את המעוות.
צריך להבין את נתוני התקופה, הוא, וגם יתר חבריו, היו משוכנעים כי עולם הישיבה חסר-עתיד. הוא פשוט רואה את הנולד, עושה עכשיו מה שיעשו כולם במוקדם או במאוחר, ואין לו אלא לצאת החוצה עכשיו ולהרוויח זמן.
אפיזודה קטנה מחיי ביאליק, וחבורת פעילי 'חיבת ציון' בוולוזין, חודשים ספורים לפני שיצא מן הישיבה:
"אחדים מהם היו חופשים בדעות, שהתיחסו בשויון-נפש לענינים של דת ואמונה... גם ביאליק היה פוסח על שני הסעיפים, הוא כבר היה באותו זמן חפשי בדעות ודברי אמונה ודת לא עניינו אותו ביותר... ובכל זאת, כפי שהגיד לי, נזהר היה בקיום המצוות ולא החסיר אף תפילת מנחה אחת!"
מ' זלוטקין, 'החברה החשאית נצח ישראל וח"נ ביאליק', מולד ה, ניסן-אלול תש"י. עמ' 181 – 185.
שמישהו ישים קישור לאשכולות קודמים על ביאליק. אין לי כוח לחפש. תודה.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2003 22:05 |
|
| |
מסתבר שגם המזרוחניקעס למדו משהו מהחרדים ..
גם הם יודעים לצנזר ..
העלון בו הופיעו הדברים הוא "שבת בשבתו" היוצא לאור ע"י מכון צומת.
אף אני עלעלתי בו בשמחת תורה, אלא שבמקרה עיינתי קודם לכן, אף במקור "ספר המועדים"
(עמ' 290) ואכן התיאור במקור שבה את לבי.
כאשר קראתי את הדברים בעלון המזרחי, משהו לא הסתדר לי.
פתחתי והשוויתי .
מה מתברר ?
דבר ראשון אף אחד לא שר שם "לולי תורתך שעשועי" . מה שכן כתוב הוא שחלק שרו "להבדיל - פזמון של גויים, גלגולו של ניגון מעל גדות הדניפר או הוויסלה" ..
וביאליק לא פיזם את "המנגינה החסידית האהובה עליו הידי-די-די- די" אלא :
"מכרכר ומפזז ופניו פני להבים, שלהבת נעורים בעינים ובפיו פזמון הקוזאקים החביב עליו, זה המסתיים בחוזר: אח טי, אח טי, קומארינסקי, קומארינסקי קוזאק" ..
אז אולי בכל אופן מיימוני קצת צודק ..
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2003 22:15 |
|
| |
האזרח ק', המלמד זכות על כל אדם -
אני צודק רק "קצת"?
ראה נא את דברי אקדמאי:
"צריך להבין את נתוני התקופה, הוא, וגם יתר חבריו, היו משוכנעים כי עולם הישיבה חסר-עתיד. הוא פשוט רואה את הנולד, עושה עכשיו מה שיעשו כולם במוקדם או במאוחר, ואין לו אלא לצאת החוצה עכשיו ולהרוויח זמן.
אפיזודה קטנה מחיי ביאליק, וחבורת פעילי 'חיבת ציון' בוולוזין, חודשים ספורים לפני שיצא מן הישיבה:
"אחדים מהם היו חופשים בדעות, שהתיחסו בשויון-נפש לענינים של דת ואמונה... גם ביאליק היה פוסח על שני הסעיפים, הוא כבר היה באותו זמן חפשי בדעות ודברי אמונה ודת לא עניינו אותו ביותר... ובכל זאת, כפי שהגיד לי, נזהר היה בקיום המצוות ולא החסיר אף תפילת מנחה אחת!"
ועתה אליך, אקדמאי היקר ואל הדוגלים בשיטתך -
מה תענה למי שיאמר בדורנו כי עולם הישיבות חסר עתיד, בגלל הרדידות, בגלל הפונדמנטאליזם, בגלל רדיפת החומרות, בגלל החינוך לחוסר מקצוע, בגלל בגלל בגלל...
ציינתי כי יש פתרונות אחרים. ואם לא, אזי ניתן לחפש אחריהם. האם הפתרון הוא להשליך הכל הימה?
האם לא הכיר ביאליק את תנועת הציונים בוני ארץ ישראל ששמרו מצוות?
אך, כפי שכתבת בעצמך, הוא כבר לא האמין. לא בתורה, לא בנותן התורה.
ציינת כי דנתי את ביאליק ברותחין. כן, בהחלט. איני שותף לאלו שמעריכים אותו על נסיונו לשמר את היהדות בצורת פולקלור.
מה לעשות, איני שותף לאלו שרוצים לשמר חלק מהיהדות האותנטית במוזיאון.
האם שגיתי בהערכתי לביאליק? איני יודע. רק אלקי דעות יודע לשפוט את האדם.
האם שגיתי בהערכתי למפעלו של ביאליק? סבורני שלא, וניסיתי להסביר מדוע.
אדרבה, הראה לי במה טעיתי.
א. האם אתה מסכים שביאליק ניסה להפוך את היהדות לפולקלור עבור ארון הספרים היהודי עם ספר המעשיות (והמוסר?) ועבור בית התפוצות?
ב. האם אתה סבור כמוני שלא זה הגורל הראוי ליהדות כפי שאנו מבינים אותה?
אם אתה עונה בחיוב על שתי שאלותי אלו, אז במה בדיוק אינך מסכים איתי?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-19/10/2003 22:26 |
|
| |
צודק קצת... כי בכל אופן אני מחבב את האיש..
מה אעשה ?
אני מעדיף אפיקורס יהודי כמוהו, על פני גויים דוברי עברית הממלאים השתא את רחובותינו !
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2003 01:55 |
|
| |
מיימוני יקר
אני רואה שאתה מלא טענות כרימון על ביאליק שעזב את היהדות ובעט בכל במקום לפעול מבפנים . אבל האם עלה על דעתך אי פעם הרעיון שישנם אנשים טובים שפשוט אינם מאמינים באלהים ופשוט לא מוצאים שום טעם בקבלת עולם של חיי תורה ומצוות ? למה אתה חושב שכל אחד צריך לרצות במה שאתה רוצה ולחשוב כפי שאתה חושב ?
אילו ביאליק לא היה עוזב את הישיבה , עולם התורה היה זוכה מן הסתם בעוד כמה כרכים של חידושי תורה נפלאים ומדהימים . ביאליק היה כותב אולי כמה 'שטיקלאך תיירה' שהיו מבארים לנו את עומק כוונתו של רכב ישראל ופרשיו מרן הגרח"ס זצללה"ה באומרו : 'פון א דיבור מאכט מען ניט קיין אומדנא' . אולי הוא היה גם יכול לתרום לפיזור הערפל סביב השאלה הגורלית האם מיגו זה נאמנות או כח הטענה . הוא היה מגלה לנו האם עד המסייע פוטר משבועה או שהוא רק עומד במקום שבועה . אכן ההפסד שהפסידה עולם התיירה הוא איום ונורא ! אבל מה עם ההפסד שהיתה מפסידה עולם השירה העברית אילו עולם התורה היתה מרויחה עוד ר' ברוך בער , וכי קלה היא בעיניך ?!
המשגיח שלי בישיבה , כאשר הוא היה רוצה לעודד אותנו ללימוד התורה , היה מספר את הסיפור המגניב הבא . פעם נפגשו ביאליק ור' ברוך בער . ביאליק התגאה בפני רב"ב על שהפך למשורר מפורסם ואילו רב"ב נשאר סתם בטלן שעוסק בתורה . ענה לו ר' ברוך בער : 'בוא וראה מה ביני לבינך . כל העולם הרי יודע שמתוך כל העמים , העם הכי חכם הוא העם היהודי . מתוך העם היהודי , הכי חכמים הם בני הישיבות הליטאיות . מתוך בני הישיבות , הכי חכמים הם אלה שלומדים בישיבה שאני מלמד בה (סליחה על הבורות , פשוט שכחתי את השם- מו"נ) . ובישיבה הזאת הכי חכמים הם אלה שיושבים בשיעור שלי . יוצא איפה שאני מלמד שיעור לאנשים הכי חכמים בעולם והם עוד מתאמצים קשות בכדי לרדת לסוף דעתי . ומה יצא ממך ?! אתה מחבר שירים שילדות מנוזלות עם חיתולים מלולכלים שרות בגן הלדים . בזה אתה מתגאה ?!! '
האם הרב המיימוני הולך בדרכו של ר' ברוך בער אליבא דאותו משגיח ?
לפי הבנתי , ביאליק לא רצה להיות לא ר' ברוך בער וגם לא ר' שמשון רפאל הירש . וזה לא בגלל שהיו לו שאלות שבגלל בורות הוא לא קיבל עליהם תשובה מניחה את הדעת ושאילו היה בסביבתו אדם נבון מספיק זה היה מספק אותו . וזה גם לא בגלל שהסביבה שלו היתה מחניקה ולא אפשרה לאנשים לומר בגלוי שהם חושבים שלא רשב"י הוא שחיבר את ספר הזוהר . ביאליק הכיר את היהדות לא פחות טוב מאף אחד אחר כאן ובכל זאת הוא החליט לדחות אותה . וזה מתוך שהעדיף צורת חיים אחרת והאמין אמונות אחרות . הוא רצה להיות משורר במקום לבלות את ימיו מול גמרא פתוחה והוא רצה לחיות כחילוני (עם יחס מורכב למורשת העבר) והוא היה כופר . על סמך מה אפשר בכלל לטעון שהוא נהג לא נכון ?
אינני מבין למה אנו בכלל אמורים לשפוט אנשים אחרים בעניינים שכאלה . בחירותיהם והשקפותיהם של אנשים מבטאים את מה שהם הגיעו אליו מתוך נסיונם הפרטי ומתוך המבט שלהם על המציאות , ולא בכל דבר אפשר לדון בקטיגוריות של נכון ולא נכון .
האם אנו יכולים להחזיק את עצמנו לחכמים עד כדי כך שנוכל לומר על כל מי שאינו נוקט בדרכנו שהוא תועה וטועה ? האם השקפות היהדות כפי שאתה תופס אותם הם כל כך ברורות בעיניך עד שאינך יכול להבין אפשרות של חשיבה שונה לחלוטין ?
אדרבה אם אתה אכן חושב כך ספר לי על זה . מה יש ביהדות שהוא כל כך נפלא ונשגב שכל אדם כן וישר שהוא גם חושב חייב לראות בה את הדרך הנכונה האחת והיחידה ? האם זה לימוד התורה , ארבע מינים , תפילין או חידושי הגר"ח ? אני רוצה בכנות לשמוע תשובה על השאלה הזאת .
|
|
|
|
|
|
