מה בין 'הלכה' ל'מנהג'? (כמובן למיימוני)

תוקן על ידי עצכח ב- 04/05/2008 10:32:49

"כי הרבה חשו חכמים להך מנהגא (=יו"ט שני) כי רב הוא, וכמה גדול כח המנהג הזה שאומרים בקידוש 'יום טוב העצרת הזה', וכן בתפילה... וכי קיל בעיני רבותינו בעלי התוס' לומר 'יו"ט פלוני הזה' בשקר וכזב לולי אלים וחמור הך מנהגא, וקרוב לי לומר שהוא איסור דאורייתא בנדר שהודר ברבים ונתפשט בכל ישראל, וכל הקולות דמקלינן ביה ובעונשו... היינו שמתחלה כך קבלוהו כאיסור דרבנן, אך מה שקבלו ובאופן שקבלוהו הוא איסור דאורייתא ועובר על 'בל יחל', והנדר היינו הקבלה שמקבלים... והארכתי בזה קצת כי בעו"ה רבו פריצי עמינו כעת, העמידו חזון שקר ושוחקים על יו"ט שני כי מנהג בעלמא הוא, ולא אבו להלוך בעקבי חכמי ישראל, בנפשם דיברו ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו"                                                                   
                       (שו"ת חתם סופר ח"א או"ח, קמ"ה).

 החתם סופר טוען שלמנהג יש תוקף של נדר מדאורייתא: כיוון שרבים קיימו מנהג זה, הרי זה כאילו קיבלו אותו עליהם בנדר. גם הוא מוצא את מקור התוקף של המנהג בהלכה, אם כי כמובן באופן שונה מאוד מהרי"ף ומהרא"ש. יש להעיר כי קביעתו של החתם סופר שהעובר על מנהג עובר על נדר מדאורייתא היא קיצונית קצת, והוא עצמו מעיד שברקע הפסיקה עומד מאבקו הציבורי ברפורמים המזלזלים במנהגים.

3. שיקולים חברתיים

ראינו שהחתם סופר אולי הושפע משיקולים חברתיים, אך יש מי שהתייחס אליהם במפורש בהקשר זה:

"אין לשנות שום מנהג מהמנהגים הקבועים... וזאת תורת האדם השלם, לאחוז במעשה האבות ולא יטה ימין ושמאל. דאם יבוא לסמוך כל אחד על פי הכרעתו ושיקול דעתו, ולתקן כפי אשר יכשר בעיניו, ולא יחוש למי שקדמוהו - היום יתבטל מנהג אחד, ולמחר שתיים, וכן למחרתו, וממילא כל המנהגים יעדרון ותהיה תורה חדשה בכל דור ודור. וימשך מזה לפשוט גם בדברים שנהגו בהם איסור על פי גדול הדור ושופט אשר יהיה בימים ההם, ועבירה גוררת עבירה"                       
          (ר' חיים פאלאג'י, משא חיים, מנהגים סי' רי"ג).

ר' חיים פאלאג'י (טורקיה, המאה ה19-) עומד על הדינמיקה החברתית שיוצרים המנהגים. כאשר אדם מזלזל במנהגים, הוא יבוא לזלזל גם במצוות ממש. גם לדעתו תוקפם של המנהגים נובע מההלכה, אולם במובן אחר: שמירת המנהגים היא הערובה החברתית לשמירת ההלכה. אסור לזלזל בטיעון הזה. חברה שמכבדת את מנהגיה המושרשים, גם אם אין בהם טעם כשלעצמם, מטמיעה בחבריה את הכבוד למסורת, ואת התחושה שיש להם עוד הרבה מה ללמוד. אנשים נוטים פעמים רבות לזלזל ללא הצדקה בכל מה שנוצר בעבר. כאשר הבחירה היא בין זלזול לא מוצדק לעבר לבין כבוד לא מוצדק לעבר - אני בוחר בכבוד הלא מוצדק.

לפי כל שלוש התפישות שהזכרנו, תוקפו של המנהג נובע מן ההלכה. ממילא ברור שלדוגלים בתפישות אלו אין כל מקום להתחשבות במנהג שסותר את ההלכה:

"גם כתבת שאין לשנות המנהג מפני הלעז. מנהג זה גהנם למפרע, שאם שוטים נהגו - חכמים לא נהגו. ואפילו מנהג הגון אינו עוקר הלכה, אלא אם כן רופפת"                                                 
                    (שו"ת בעלי התוס', סי' י"ד, בשם ר"ת).

ב. מנהג כאורח החיים היהודי

לעומת התפישות שהזכרנו, שמקבלות את ההלכה כנקודת מוצא לתוקף המנהג, ישנן תפישות אחרות, שמדגישות את ערכו העצמי של המנהג, כמבטא את אורח החיים היהודי. כך, למשל, כותב רב האי גאון, בקטע קלאסי. רב האי נשאל על המנהג בנוגע לתקיעת שופר בראש השנה. בזמנו של רב האי - וגם הרבה אחריו - נהגו לתקוע במלכויות תשר"ת, בזכרונות תש"ת, ובשופרות תר"ת, כלומר - עשר תקיעות בסך הכל לתקיעות דמעומד. לכאורה מנהג זה סותר את ההיגיון ההלכתי, שהרי אלו אפשרויות אלטרנטיביות לתרועה, שלכאורה רק אחת מהן נכונה, ולכן לכאורה צריך לתקוע שלוש פעמים כל אחת מהן כדי לצאת ידי חובה[1]. רב האי עונה על שאלה זו:

"הדבר שאנו יוצאין מידי חובותינו ועושים בו רצון יוצרנו נכון הוא וברור בידינו, ירושה משולשת מעותקת ומקובלת בקבלה מאבות לבנים, דורות רצופים בישראל... והלכה הולכת ופשוטה היא בכל ישראל, וכיוון שמעשה הזה בידינו, נכון והלכה למשה מסיני כי כבר יצאו ידי חובתם, כבר סר כל קושיא. ואם יאמר אדם - אם תש"ת העיקר הרי תר"ת בטילה, ואם תר"ת העיקר הרי תשר"ת בטילה. תחילת תשובותיו - מניין אנו יודעים כי יש עלינו מצוה לתקוע ביום זה, ועיקר התורה הכתובה מנין אנו יודעים כי היא תורת משה שכתבה מפי הגבורה, אלא מפי עם ישראל, הנה אלו המעידים עליה, גם הם מעידים כי במעשה זה יצאנו ידי חובותינו, וכי כן העתיקו בקבלה מפי הנביאים הלכה למשה מסיני, ודברי הרבים הוא המוכיח על כל משנה ועל כל גמרא, ויותר מכל ראיה פוק חזי מה עמא דבר, זה העיקר והסמך, ואחר כך אנו מביטים בכל הדברים שנאמרו במשנה או בגמרא בעניין הזה, ומה שיעלה מהם ויתרץ כאשר עם נפשנו - מוטב, ואם יש בה כלום שלא יתכוין כאשר בלבבנו ולא יתברר בראיה - אינו עוקר את העיקר"                                        
                          (רב האי גאון, תמים דעים, קי"ט).

 רב האי מוסיף אחר כך ומסביר מדוע מנהגם אינו סותר את ההיגיון ההלכתי, אבל עיקר דבריו - שיש שהבינום על רקע הפולמוס כנגד הקראים - בעינו עומד: אין להקשות על המנהג מן הסוגיות, שהרי המנהג הוא היסוד והבסיס. לדעת רב האי לא ההלכה היא הנותנת תוקף למנהג, אלא עדות עם ישראל היא הנותנת תוקף להלכה. בעיניו עיקר העיקרים הוא לא המסורת הכתובה של ההלכה, אלא המסורת החיה של אורח החיים היהודי. כאשר רב האי טוען שהמנהג מייצג מסורת שגם היא 'הלכה למשה מסיני', אין כוונתו לומר שהמנהג משחזר הלכה קדומה, אלא לומר שכשם שבסיני נמסרו הלכות תיאורטיות, בסיני נמסרו גם מנהגים מעשיים. במקביל למסורת ההלכתית ישנה מסורת מנהגית, והאחרונה עדיפה על הראשונה. כך תיאר גישה זו החוקר פרופ' י' תא-שמע:

"על פי התפיסה שתוארה לעיל, קודם ה'מעשה' ל'הלכה' לא רק קדימה של חשיבות אלא גם של היגיון. ואין זה כקדימת הביצה לתרנגולת, אלא ודאות היא, שקודם היו המעשים, ואחר כך נוסחו ההלכות. את יחס ההלכה - הווה אומר: את יחס התלמוד אל המעשה, יש לדמות, לפי זה, ליחס חוקי הדקדוק והתחביר אל הלשון החיה. תחילת מעשיהם של אבותינו הראשונים היה הדיבור בפועל, ולא שינון חוקי דקדוק, שאינם אלא תיאור אפוסטריורי של המציאות הלשונית 'התקנית'. אין 'הלכה' אלא ניסיון להכליל ולהפשיט את עושר המעשים המגוונים"       (י' תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, עמ' 69).

יישום מעשי לגישה זו נמצא בדברי הירושלמי:

"אם יבוא אליהו ויאמר שחולצין במנעל - שומעין לו, שאין חולצין בסנדל - אין שומעין לו, שהרי הרבים נהגו לחלוץ בסנדל, והמנהג מבטל את ההלכה"                                                        
                                  (ירושלמי יבמות פי"ב ה"א).

אמנם, כבר העירו החוקרים[2] שאין במקרה זה ממש התנגשות ישירה בין המנהג לבין ההלכה, כיוון שההלכה הקלאסית שבידינו הולמת דווקא את מנהג העם. אך מהביטוי שבירושלמי משתמע שאכן למנהג יש עדיפות בנסיבות מסוימות על ההלכה, תפישה חסרת פשר לפי הגישות שהצגנו בתחילת השיעור. ואכן, כך הבינו בני ארץ ישראל למעשה את עמדת הירושלמי:

"ואף הוא (=רב יהודאי גאון) כתב לארץ ישראל בשביל סירכא, ובשביל כל המצוות שנוהגין בהן שלא כהלכה אלא כמנהג שמד, ולא קיבלו ממנו, ושלחו לו 'מנהג מבטל להלכה' "         (גנזי שכטר, ח"ב, עמ' 559).

לפי התפישה המעדיפה את המנהג על פני ההלכה, מובן שהמנהג אינו מצומצם דווקא לתחום ההלכתי. ולפי תפישה זו לא נופתע למקרא הדברים המופיעים במסכת סופרים:

"אין הלכה נקבעת עד שתהא מנהג"   
            (מסכת סופרים י"ד, טז).

לפי דברי מסכת סופרים, לא ההלכה היא שנותנת תוקף למנהג, אלא המנהג הוא שנותן תוקף להלכה.

איך אפשר להצדיק מבחינה רעיונית את עדיפותו של המנהג על פני ההלכה? ההצדקה תסתמך על כך שיש מסורת מעשית איש מפי איש, המתייחסת דווקא למעשה בפועל, ולא להלכה התיאורטית (כדברי רב האי גאון); או שתסתמך על כך שסמכות הפסיקה נתונה בידי עם ישראל, אולי בגלל שיש לו אינטואיציה בריאה, חוש רוחני מפותח, או אפילו רוח הקודש. כך עולה מדבריו של הלל במסכת פסחים:

"אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן, בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון" (פסחים סו.).

וכך פירש בעקבות הלל בעל ספר 'יד אליהו':

"הרי מבואר לנו, דמה שהמנהג מוסכם אצל כל ישראל הוא על פי רוח הקודש, שהש"י הופיע ביניהם וממש כעל פי נביא הנהיגו, כי על ידי הרצון והמעשה לשם שמים מאיר השי"ת בכלל כנסת ישראל רוח הקודש איך לנהוג"            
            (יד אליהו, פסקים סי' כ"ה).

תהא אשר תהא ההצדקה הרעיונית, יש כאן תפישה שמעדיפה 'אורח חיים' על פני 'חוק'. תפישה כזו יוצרת כתוצאה הכרחית עבודת ה' המתבססת כנתון יסודי על אורח החיים המעשי של עם ישראל ולא על ההלכה העיונית. ממילא, התפישות הללו יוצרות עבודת ה' של קירבה ולא של מחויבות, של אהבה ולא של יראה. כשאדם מקיים מצווה הוא אינו חש שהוא מציית לחוק שנכפה עליו מלמעלה, אלא שהוא ממשיך את מסורת אבותיו ואת אורח החיים המקובל בעמו ובקהילתו. ככל שנראה את ההלכה כחוק אלוהי מוחלט, כהתגלמות של דרך היראה בעבודת ה' - כך נתחשב פחות בגורמים של מנהג, או שנסביר את ההסתמכות על המנהג על פי הדרך הראשונה - בעזרת שיקולים הלכתיים מובהקים.

שאלת היחס בין ההלכה לבין המנהג היא שאלה משמעותית מאוד בנוגע לתפישתנו את ההלכה. היא משמעותית גם במישור המעשי, כאשר ישנם בהקשר זה הבדלים בולטים בין פוסקים שונים ככלל, לאורך הדורות פוסקים ספרדיים מייחסים למנהג פחות חשיבות משמייחסים לו פוסקים אשכנזיים. גם בדורנו הבדל זה בא לידי ביטוי; למשל - הרב עובדיה יוסף מייחס למנהג ערך הלכתי נמוך מאוד, אם בכלל. אך קשה לקבוע כאן מסמרות ולחלק בין ספרדים לאשכנזים: הגר"א, למשל, ייחס ערך נמוך מאוד למנהג. ואיש בדרכי אבותיו יהלוך.