| נשלח ב-26/10/2003 18:38 |
 |
| |
חטא אדם הראשון- מה היה קורא לו לא חטא?
תמיד כשמגיעים לפרשת בראשית אני תוהה כל פעם מחדש.
מה היה קורה לו אדם הראשון לא חטא?
האם היו ממשיכים בני אדם להתהלך ערומים בגן עדן?
מה הוא מקומה של התורה בגן עדן לו אדם לא היה חוטא?
עיינתי בראשונים ואחרונים לא מצאתי תשובות שמשביעות את רצוני... לבטח בגללי
לכן מבקש אולי למישהו כאן יש תשובות?
|
|
|
|
| נשלח ב-26/10/2003 19:12 |
|
| |
באני
ברוך בואך אל הפורום.
יש אשכול סמוך, ארוך מאד, בנושא חטא עץ הדעת.
איני מצפה שתעבור על כולו, ולכן אני מעתיק לך את אחת ההודעות האחרונות שבו, שמתייחסת גם לשאלתך.
הדברים נכתבו בידי ינוקא.
לאחר שתסיים לעיין בהם, ולהגיב אם תרצה, האשכול ייסגר, מפני שמקומו המתאים הוא באשכול הארוך והגדול. אבל בינתיים, קרא והגב כרצונך, ורק בתום הדיון, בעוד מספר ימים לפחות, ייסגר האשכול.
ואלו דברי ינוקא:
הסיפור על עץ הדעת הוא מוזר מאד, ואנסה להצביע על מה שנראה לי כקשיים העיקריים:
1. אם ה' לא רצה שאדם יאכל מעץ הדעת, למה הוא נטע את העץ הזה בגן עדן?
2. מדוע לאיים במוות על האדם? האם אין עונשים קלים יותר?
3. איך אפשר לצוות על מי שאין לו דעת? ומה זה "דעת טוב ורע"? מה בין אינטליגנציה סתם לבין "דעת טוב ורע"?
4. האם ה' ידע שהנחש ינסה לפתות את אדם וחווה?
5. איך האכילה השפיעה על האדם? מדוע התוצאה הראשונה היתה שהוא התבייש שהוא עירום?
6. מה ה' תיכנן לעשות עם האדם אילו הוא לא היה אוכל מעץ הדעת?
שאלה 3 נראית לי כמפתח לכל הסיפור.
ברור שלאדם היו שכל והבנה. אבל שכל והבנה כאלו שאינם גורמים לו לחוש בושה על זה שהוא עירום. מדוע? זה יכול לנבוע משני מצבים אפשריים. זה יכול לנבוע מחמת הגדולה שלו, שהוא מבין שאין שום דבר פסול בעירום מחמת עצמו, אלא רק בפירוש שאנו נותנים לו – ואז האכילה מעץ הדעת היא בעצם ירידה (נדמה לי שכך מפרש הרמב"ם במורה נבוכים). מצד שני, זה יכול לנבוע מחמת כך שהוא לא הבין עדיין מה שכל ילד מבין, שלא יפה להיות עירום.
אני חוזר: זה המפתח לפרשה.
נראה לי שאדם הראשון היה ברמה של ילד קטן. כי הרי מיהו זה שאינו מתבייש בעירום שלו? ילד קטן, פעוט, שלא אכפת לו ללכת בלי תחתונים ליד האורחים, וצריך להגיד לו: לך תתלבש, זה לא יפה.
האכילה מעץ הדעת מסמלת אם כך את תהליך ההתבגרות, רכישת הדעת. זו התשובה לשאלה 5.
מכאן הגעתי לרעיון נוסף, תשובה מקורית מאד לשאלה 2.
האדם לא נענש במוות על האכילה. מה שהאכילה עשתה לו הוא להביא אותו למצב שבו הוא החכים והבין שסוף האדם למות.
השינוי שחל באדם מקביל לשינוי שחל בילד כשהוא גדל, ומבין שבעצם הזמן חולף, והוא ומשפחתו משתנים. שהוא יגדל, והוריו יגדלו, ואחר כך הוא יהיה בוגר והם ימותו. ואז יגיע תורו.
הילד הפעוט מבין בשלב כלשהו שהוא גדל. הרי הוא בן שנתיים, ושלוש, וארבע, וחמש. ועושים לו יום הולדת כל שנה. אבל אם היינו מסוגלים לנהל איתו שיחה של ממש, הוא היה אומר שהוא יגדל, ותמיד תמיד יהיה אצל אבא ואמא. (זה לפחות הנסיון שלי מהילדים של אחותי, ונדמה לי שזה היה כך גם אצלי, כשהייתי קטן, אבל איך אפשר לזכור?).
לפי זה, מה שה' הזהיר את האדם מפניו, הוא שאם הוא יאכל מעץ הדעת, הוא פתאום יבין שהוא ימות. הוא יצטרך פתאום להתמודד עם פחד המוות. אפשרות אחרת לפרש היא שלא היה ניתן להגיד זאת לאדם, ולכן ה' אמר לו שאז הוא ימות. אבל הכוונה היתה כפי שכתבתי.
לפי זה, התשובה לשאלות 6 ו1 היא שה' רצה לחסוך מאדם את יסורי המודעות העצמית לסופיותו.
בנוגע לשאלה 4, אין לי ממש תשובה על זה. כמובן, אנו יודעים שה' יודע הכל, אבל האם זו הנחת היסוד של הסיפור? בכל אופן, אני רואה שני כיוונים ושתי תשובות אפשריות:
א. ה' תיכנן שהאדם יתבגר וילמד על סופיותו, יגיע למצב של דעת טוב ורע, אבל באופן אחר, בריא יותר.
ב. אולי ה' רצה שהנחש יפתה את האדם. כי כל אדם חייב להתבגר פעם ולעמוד מול ייסורי החיים. אלא שהוא ריחם על האדם, כמו שאב מרחם לפעמים על בנו ומנסה לחסוך ממנו התמודדויות, והנחש אילץ את האדם להגיע למצב הזה של התבגרות, והוא כאילו הוכיח לאלקים שהאדם מסוגל כבר לעמוד מול המציאות.
ואולי האפשרות השניה היא כבר פרשנות מודרנית מדי לסיפור?
שאלה שלא ברורה לי בכלל היא בנוגע לסופיות האדם.
מלשון הסיפור בפרשה נראה שהחיים נגמרים בעולם הזה. מעפר באת ואל עפר תשוב. זהו זה. "ויפח באפיו נשמת חיים" איננה הנשמה – SOUL – אלא נשימה. היכולת לנשום. שמסמלת את המעבר ממצב של גולם אדמה למצב של נפש חיה. ברגע שהנשימה נעלמת, אין חיים. אין כלום. רק גוף שישוב לעפרו.
אבל מההמשך נראה שיש אפשרות לחיי נצח. ה' הציב שמירה בשער גן העדן כדי שהאדם לא יוכל לאכול מעץ החיים. מדוע? לפי הפרשנות שלי, ה' רצה שהאדם יתבגר. שיבין שהוא סופי. אבל יש גם אפשרות של חיי נצח, אז למה לשלול זאת ממנו?
ואולי כל הפרשנות שלי לא נכונה? סוף סוף, אני לומד את הפרשה לבד, בלי רש"י, בלי מדרשים, בקריאה עצמאית לגמרי.
(תודה למיימוני על העידוד, וכמובן על העמל וההשקעה לעזור לסדר את כל מה שכתבתי).
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/10/2003 19:13 |
|
| |
ואלו דברי zachiz:
כל הכבוד שאתה מנסה ללמוד את הפרשה לבד. אני ישבתי עליה היום יותר מארבע שעות, וניסיתי להבין לבד פסוק פסוק. אני כבר עושה זאת במשך 16 שנה ובכל פעם מגלה שאלות ותשובות חדשות כאילו זו הפעם הראשונה שאני קורא את הטקסט.
ראשית התייחס בקצרה לשאלת חיי הנצח בסוף הודעתך. הפנה אותך לפסוק "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה".
עכשיו לגוף ההודעה:
אכן נראה שהאדם היה חסר דעת בין טוב ורע. השאלה היא מה זה טוב. לענ"ד, טוב זה מיצוי התכלית של הדבר. בקבוק שתיה מזכוכית הינו טוב כאשר הוא משמש אותי לאגירת נוזלים לשתיה. אם הוא שבור, הוא כבר לא יהיה בקבוק שתיה טוב, אם כי הוא יכול להיות סכין טובה.
כך שמעשים טובים או אדם טוב, מוגדרים על-פי מילוי התכלית שלהם, שמן הסתם היא קשורה לתכלית שלשמה נברא העולם. האדם הראשון לא ידע מה היא התכלית, אז כיצד יכל להבדיל בין טוב ורע. שהרי אם היה יודע להבדיל בין טוב ורע לא היתה בידו הבחירה החופשית ולא היה חוטא. משמע שלא ידע בין טוב ורע, וגם לאחר אכילת הפרי לא ידע זאת.
אין זה אומר שלא היה ביכולתו לברר זאת. מה ידע האדם הראשון?
הוא ידע שה' בראו ונתן לו שתי מצוות. לעבדה - מכל עץ הגן אכל תאכל, ולשמרה - מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות.
היה על האדם לבטוח בה' שהוא בוראו והוא יודע מה טוב ורע, ולכן מצוותיו הם ללא ספק דבר טוב. היה עליו לקיים מצוותיו ללא התחשבות בדעתו שלו וללא תלות בכך האם הוא - האדם מצליח להבין למה זה טוב. כל עניינו של האדם הראשון בגן עדן היה מבחן אמונה , כלומר מבחן בטחון בה'. האדם חשב שטוב יותר יהיה לו אם הוא יוכל גם הוא להשיג דעת בין טוב ורע ולהיות כמו אלהים. אז הוא יוכל גם להפלפל עם האלהים בענייני הלכה ובכך לקחת אוטונומיה לעצמו בקיום המצוות, ואף להיות סלקטיבי בהם.
אכילת הפרי מביאה ליכולת מוגברת להבחנה בין טוב ורע, ולכן אם האדם יחיה חיי נצח הוא בסופו של דבר יגיע לזה. משום כך ה' אמר "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם".
עץ הדעת הינו טוב ורע מפני שידיעה זו מביאה לעשיית הטוב, ורע מפני שידיעה זו מצמצמת את הבחירה החופשית, ואז למעשה לא ניתן לעשות טוב.
לענ"ד השגת הידיעה של טוב ורע הינו תכלית האדם, אם כי עליו לעמול רבות כדי להשיג זאת. האדם חיפש קיצור דרך לכך, מפני שעניינו היה לא עשיית טוב, אלא כיצד להשיג טוב לעצמו.
תהליך הבריאה הינו תהליך של הבדלות. המהר"ל מפראג מפרש "ויהי ערב ויהי בקר" כתהליך של מעבר ממצב מעורפל של עירוב למצב ברור ומבוקר. נראה שסיפור גן עדן הוא גם חלק מתהליך הבריאה, כאשר אנו עדיין מצויים בעיצומו של תהליך זה שמטרתו לעשות בירור בין טוב ורע.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/10/2003 22:47 |
|
| |
טוב , זה קשור לפרשנות שלימה על סיפור גן עדן , אבל לעצם הנקודה אני חושב שמה שהיה קורה בעיקר הוא , שאדם הראשון ובניו היו מתפתחים ומפתחים את העולם , בלי להכניס את הטוב והרע
למשחק . (איך שאני מבין את החטא היתה שם פשוט ירידה של הדעת מרמה "אובייקטיבית" של המציאות , לידיעה יחסית שמערבת גורמים לא ענינים , של טוב ורע ...)
אבל די קשה לדמיין מציאות כזו ...
|
|
|
|
| נשלח ב-26/10/2003 23:00 |
|
| |
היו אתגרים חיוביים בלבד איך להתקדם אבל ללא נסיגה במצב האדם!
|
|
|
|
| נשלח ב-27/10/2003 21:44 |
|
| |
קראתי באשכול הארוך על חאט עץ הדעת.
זה לא נותן מענה גם לא חלקי שלאלה היסודית שלי.
נראה אשצטרך להתלבט בה עוד שנים רבות.
מישהו אולי יכול להתמקד יותר במה ששאלתי ולא לגבי חטא עץ הדעת...
אלא מה היה אמור להיות עם האדם לו לא חטא?
ומה מקומה של התורה בגן עדן....?
וגם לשאלה הבנאלית האם בני אדם היו מתהלכים ערומים בגן עדן לו לא היה אדם הראשון חוטא?
זו היתה כוונת הקב"ה מעיקרה בבריאת האדם?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/10/2003 22:27 |
|
| |
באני
הפירושים לסיפור גן העדן והחטא מתחלקים לכמה סוגים, חלקם משלנו, חלקם משל אחרים. ולפי סוגיהם, משתנה התשובה לשאלתך.
א. הבנה של הסיפור כפשוטו. אם נקרא את הסיפור כפי שהוא, הווה אומר שאילו אדם לא היה חוטא, לא היה אוכל מעץ הדעת, כלומר לא היה זוכה לדעת טוב ורע. אבל היה יכול כנראה לחיות לנצח, אם כי לא ברור אם לשם כך היה צריך לאכול מעץ החיים או לא.
הבעיה היא שהבנה כזו היא מאד מוקשית. היא מותירה שאלות רבות פתוחות, וקשה מאד לדגול בהבנה פשטנית שכזו.
ב. הסיפור הוא משל. זו למשל גישת הרמב"ם במורה נבוכים (אם כי מתווכחים אם הרחיק לכת עד כדי כך). לפי גישה זו, לא היה מעשה באדם הראשון שחטא ולכן נענשנו כולנו. זה פשוט תיאור על דרך המשל והסמל של מצבו של האדם, שיש בו חלקים מקבילים לאדם - השכל, לאשה ולנחש. לפי זה, לא שייך לשאול מה היה קורה אילו. אין כזה דבר.
ג. הגישות הקבליות. אלו בדרך כלל רואות באכילת האדם מעשה בעל ממדים קוסמיים, שהרס יותר מאשר את גורלו של מין האדם. לפי זה, אילו האדם היה מתגבר על עצמו ולא חוטא, המציאות היתה נראית שונה לגמרי. כל כך שונה, שקשה לנו לתאר זאת לעצמנו. למעשה, אילו בני ישראל לא היו חוטאים בעגל, היה מתוקן חטא אדם הראשון, אבל גם שם לא זכינו...
ד. פירושו של ינוקא. אולי זה מרחיק לכת לכלול פירוש שהתחדש כאן עם שלושת הקודמים, אבל יש כאן משהו מעניין, מקורי, ומצד שני הוא נזכר אצל מפרשים, אך לא משלנו, אלא חוקרים. טענתם היא שהסיפור בא לתת הסבר למה החיים של האדם הם כאלו: קצרים, מלאי כעס וצער, תיסכול ומחסור. יתכן שהצדק עם ינוקא, והאדם לא נענש במיתה, אלא רק בהבנה שהוא עתיד למות, ולפי זה אם לא היה אוכל, היה לומד להבין את מצבו בעולם באופן אחר, לא על ידי הנחש, אך שום דבר לא היה משתנה. על כל פנים, גם לפי גישה זו, לא היה מצב של "אילו האדם לא היה חוטא".
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
|
