לא מאמין בזוהר? לא מצטרף למנין!

הנושא הזה כבר נידון באשכול קודם. http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=650206
האם אמונה בקבלה היא התר, חובה, או איסור.

בינתיים, קיבלתי את הסיפור המרגש והמזעזע הבא בתיבה האישית (מובא בשינויי עריכה קלים תוך השמטת פרטים אישיים):

"המעשה קרה בישיבה קטנה .... בסוף הקיץ.
הבחור, בן להורים אקדמאיים, שאיך שהוא התגלגל לישיבה, טען באוזני חברו שהזוהר זיוף ונכתב בידי רבי משה די ליאון וחבורת זייפנים שעמו, כך אמר עפ"ל.
החבר (זה הייתי אני) ניגש לאחד מגדולי תלמידי החכמים וסיפרתי לו מה שהיה. הראש ישיבה הזדעזע עמוקות ואמר לי: אסור לצרפו למנין.
מכיון שהייתי תחת השפעת דבריו במשך הרבה זמן, התווכחתי עם מורי ורבי זצ"ל וכה אמרתי לו, הרי אם מישהו יבא ויאמר שהמאירי שנמצא בגניזה זה לא מהמאירי אלא זייפן כתבו גם יהיה אסור לצרפו למנין?
ולא רצה לשמוע אלא אמר בפסקנות את דבריו, ואח"כ טיפל לזורקו מהישיבה כדרכו בצניעות, ואילולא הבחור עצמו סיפר לי לא הייתי יודע עד היום מהחלק הזה של הדברים.
לא ידעתי נימוקיו, אבל כך פסק מרן זצ"ל, ואנו מה נענה אבתריה, ודאי ידע מה שאנו יודעים, ואנו אחריו."

קראתי - תהיתי. האם היתה זו החלטה נגד הבחור בגלל "אפיקורסות" בזיהוי מחבר הזוהר, או שהרב ראה בכך דוגמא בודדת לגישה בעייתית. ושמא הגיעו לאזניו ידיעות אחרות על הבחור?
בעקבות חילופי דברים בתיבה האישית עלו התוספות הבאות:

בעל המעשה כתב:
"הרב לא ידע דברים שלא ידעתי כי רק בסוף השיחה הוא ביקש פרטים שיקרבוהו לדעת מיהו הבחור. אגב, את שמו לא שאל רק שאל סחור סחור כל מיני פרטים, ואח"כ עם הרבנים הגיעו למסקנא מיהו, בלי שידעתי מזה.
אבל את הפסק לא לצרף למנין נתן מיד לפני ששאל פרטים שמהם יוכל, וגם מהם רק אחר כך בדברו עם הרבנים, לדעת מיהו.
כך שזה פסק לגופו של ענין, ולא לגופו של תלמיד.
שאלת אם אני זוכר אם אמר להגיד לבחור שהוא אינו מצטרף למנין. אני זוכר את כל השיחה שהיתה לי עמו (זה היה נדיר בגיל ההוא לשוחח עמו ולא בכל יומא איתרחיש כה"ג), ולא אמר לי מעבר למה שכתבתי לך. ואלו היו הדין ודברים:
הוא אמר כך. אני שאלתי, והוא חזר על דבריו. אחר כך שאל שאלות כגון: הוא בחור טוב? הוא לומד? הוא חברותא או "חבר חדר" שלך? השבתי "משהו כזה", ובזאת נסתיימה השיחה. אינני יכול להוסיף האם כוונתו היתה שאומר לו לבחור.
אני בכל אופן לא אמרתי לו כלום, כי הייתי נדהם מחריפות התשובה בעוד שרבינו היה ידוע במתינותו ובנועם דבריו ובשקילות תשובותיו, והייתי נסער עם עצמי מאד מאד".

לגבי סברת הרב, כתב בעל המעשה:
"הקושיא מהמאירי אפשר לתרץ שאחרי שכל כך הרבה, כאר"י והגר"א וכל ענקי תבל העצומים, שאין לנו קצה הבנה בקדושתם, עמלו בלימוד הזוהר כל כך בעיון רב, באמונה שלימה שהוא מרשב"י, אז אחריהם זה כבר כפירה לא להאמין.
אולי, כל זה כתבתי מסברא לנסות להבין דברי מו"ר מרן זצוק"ל."

והוסיף עוד:

"לגבי הסברות בדעת מו"ר, הכל יכול להיות, וסברא שלך טובה כשלי, אני אין לי עדיפות אלא בידיעת העובדות".


מעשה רב, והוא טעון לימוד.
האם היתה זו הוראת שעה מטעם הכמוס? או שמא סבר הרב – שהינו אחד מענקי ההלכה בדור האחרון – שאכן אדם בעל דעות אלו נחשב אפיקורס.
ואם ציווה להרחיקו מהישיבה (ולא ידוע אם ניסו לקרבו תחילה), דן אותו כתינוק שנשבה להורים אקדמאיים ובכל זאת ציווה להרחיקו, כדין "פרי רקוב" שעלול להבאיש אחרים, או שראה בו אפיקורס מהחלטתו ואין לו תקנה?

מה אתם אומרים?


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ועכשיו משהו אישי, הייתי אז בחור בן 16, למדתי בישיבה ירושלמית חרדית, בשיחה עם בחור חברי לספסל הלימודים, גליתי לו כי לדעתי הזוהר לא חובר בידי רשב"י רק מדובר בזיוף מאוחר, אני זוכר כי הראיתי לו את תשובתו של ר' אליעזר פלקלס בספרו שו"ת תשובה מאהבה, שהיה נמצא בספריית הישיבה. הוא פרץ בזעם וכינה אותי אפיקורס וכו', הוא סיפר זאת לבחורי הישיבה וכן לצוות הישיבה. בגין זאת הם החליטו כי אסור לדבר אלי, וכנראה גם לצרף אותי למניין. קלטתי כי המצב לא בסדר, והחלטתי לשים פתק על הקיר, כי אני חוזר בי, ואני מאמין בזוהר כספר קדוש וכו'.

ואני מתפלאת איך נקיי הדעת שבפורום אינם מזדעקים לנוכח פועלו של אותו רב אשר:

1. הוציא למעשה יהודי מחוץ לכלל ישראל (=אינו מצרפו למניין).
2. ניער חוצנו החינוכי מעם הנער והעדיף להרחיקו מקהל הלומדים במקום לטפל בדעותיו ה"שערורייתיות".
3. הפך את הישיבה למעין "שטאזי" להבדיל, בכך שעודד תלמידים להלשין על חבריהם ולמסור עליהם ידיעות "מפלילות".

מיימוני, אני מקווה שאינך רואה בדברים פגיעה בגדולי ישראל. הרי מדובר בסיפור אנונימי (ואנחנו מתייחסים אל מה ששמענו בלי לדעת אם אלו הן העובדות לאשורן).
ו... לא אתאפק ואומר, שאם המעשה שהיה אכן היה כך, שמא אולי יש מקום להטיל ספק בגדולת אותו רב.
(אם תדרוש, אמחוק לכבודך את המשפט האחרון).

ממדבש



שחרית

עמדת על שאלות חמורות שמתעוררות מן הסיפור.
עלי להדגיש שהמידע שברשותי הוא חלקי, וגם המידע שהיה בידי המספר - שאיני מטיל ספק בנאמנותו ובישרותו - גם הוא היה חלקי.

א. הפן החינוכי

מדוע הצוות החינוכי לא טיפל בנושא בתור בעיה חינוכית, אם סבר שזו בעיה של "ריקבון בדעות"? ואולי כך היה מעשה, ולא נודע לנו?
יתכן גם שהצוות לא נהג כראוי, והרקע המשפחתי של אותו בחור גרם להם להאמין שזה לא יעזור.
ויתכן גם שהיו בעיות אחרות, שלא נודעו לנו.

וכאמור, איני בא להצדיק, אלא לתהות ולעיין.

ב. הפן ההלכתי עיוני

כפי שהעיר ממדבש, וכפי שאני סבור בעצמי, זו שאלה עיונית ולא עיקר אמונה שיש לנדות עליו. אבל יש גם דעות אחרות. ומי שאינו מבין זאת, מוזמן לעיין בשני פורומים סמוכים...

ג. הרחקה ממנין

שחרית, זו נקודה שצריך להכיר. צירוף למנין זו זכות שיש ליהודי שאינו חוטא. יש עבירות שהעונש עליהן הוא הרחקה ממנין, או נידוי בכלל.
הפוגע בכבוד חכמים חייב נידוי. לא תמיד מיישמים זאת בפועל, אך זה העונש הנקוב בהלכה, והוא נוהג עד היום הזה.
שוב, איני סבור שזה נכון, אך אני יכול להבין שמי שמאמין בקדושת הזוהר והקבלה, וסבור שמישהו מערער עליהן בחוצפה יתרה, יסבור שמן הראוי לנהוג בו את העונש הזה. אולי בתורת עונש, ואולי בתורת הרתעה לאחרים.

עובדה היא שהמספר זכה להיות בעל אמונה תמימה, והוא מאמין עד היום בקדושת הזוהר והקבלה שמגיעים אלינו היישר ממשה רבנו.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

שחרית,

הכל כאן יודעים מיהו אותו רב, ורק משום נקיות דעתו של רבנו המיימוני נכתב כל הענין בעילום שם. אינני יודע אם המעשה היה כפי שתואר כאן, אבל אני יודע כי המדובר הוא אכן גדול בישראל...

י"י,
אם כן אשריי, שכן אילו הייתי יודעת במי מדובר, אולי שגם אני לא הייתי מתבטאת כך
אם כי, דא עקא, בגינה שבה גדלתי, אין אדם שהוא חסין מפני ביקורת. ודווקא האילנות הגבוהים יותר, חשופים יותר מאחרים לכך.

מיימוני,
כתבת "זו נקודה שצריך להכיר" ורמזת שאולי איני מכירה את העניין. אולי אני דווקא מכירה ומתנגדת?
האם בערבו של היום הגדול והנורא אין אנו קוראים:
על דעת המקום ועל דעת הקהל,
בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה
אנו מתירין להתפלל עם העבריינים


תוקן על ידי - שחרית - 05/11/2003 17:02:35

הסיפור אולי היה בתפרח??? אני יודע על סיפור דומה שקרה שם, ואני מגלה זאת לתועלת הציבור!

שחרית,

אין כאן שאלה של חסינות מביקורת אלא של אשראי. לא ארתע מלבקר שגיאה בחשבון של ילד קטן, אולם אזהר מאד לפני שאצביע על שגיאה של מתמטיקאי מומחה (כי שמא ואולי אני הוא הטועה). כיו"ב השכל מחייב להזהר שבעתיים לפני שמבקרים אדם שהוחזק אצלנו כתלמיד-חכם מופלג ובעל מדות טובות ומיושרות, שמא ואולי אנחנו הטועים.

אכן ביוה"כ התירו להתפלל עם העברינים, והיתר זה נחוץ משום שכל השנה כולה אסור להתפלל עמם.

תוקן על ידי - יצחק_יונתן - 05/11/2003 17:16:36

נראה שחברי הפורום לקויים במן הלם לא יאומן.

האתם חיים בשביל החלב? או בתוך עמכם החרדים אתם יושבים?

איני מכיר שום פוסק בזמנינו ובמאתיים שנים אחרונות (מלבד הרב הירש) שלא הי' פוסק כדברי הפוסק הדור הגרשז"א זצ"ל.

אדרבה, לך תשאלו את הרב אלישוב (עליו יאמרו שסבו הי' המקובל הנודע הלשם), הרב קנייבסקי, הרב שטיינמן, וכל ליטאי אחר (אישיות חסידית, פשיטא, מאי קמ"ל) והוא יפסוק ממש ככה.

ולכן איני רואה ענין בהעלמת שמו כאילו תפסו אותו במעשה גנאי. זוהי גישת האורתודכסיה כולה.



מה לא מובן? מבחינתם זה כמו שמישהו יטען שהגמרא נכתבה בידי כמה חכמים בפרובנציה ולא כנתבה בידי התנאים.

שקלאוור

אולי לדעת הכותבים באשכול זה, זה בכל זאת היה מעשה גנאי - אם העוולה היחידה היתה המחשבה שהזוהר הוא מאוחר?
ולכן בפורום זה ובאשכול זה יהיה זה משום לשון הרע לזהות את הרב בעל המעשה?

***

תוספת הערה לשחרית: הרחקה ממנין אינה הרחקה מעם ישראל. זה עונש. ויותר מכך: הרתעה לאחרים שלא ילמדו ממנו. כאשר אין עונים ענינית, סותמים פיות.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.


לא חרם, לא נידוי, לא שמתא ולא כל דבר מעין זה.

מצד שני, עונש חמור ללא צל של ספק.


לא נדון במעשה גופו, נוכל להעלות אוקימתות רבות שתהפוכנה את המעשה לתגובה ראויה, שכן שיקולים רבים יכולים להיות שהם ההופכים מעשה ליוצא מן הכלל, להוראה לשעתה, וכד'.

ומנגד, כבר שמעו אזנינו וראו עינינו גם כי גדולי ישראל טעו, וראו מה אומרת הגמרא במסכת שבת על אבות האומה.



אצל המסלמים, ידוע מושג בשם "תָכּפִיר" שמשמעותו, הכפרה, הכרזה על מישהו ככופר. האם גם אנו נמהר להכפיר חדשות לבקרים כל מי שאינו חושב כמונו ?

המשמעות המעשית של אי צירוף אדם למניין הוא הוצאתו מן הכלל. הלא כן? האם זה "עונש חינוכי" ראוי?

י"י,
אני באה לומר שיש לענ"ד ללמוד מידת קל וחומר מתפילת יום הכיפורים לשאר תפילות השנה (מידה זו היא חמקמקה במידה ידועה, שכן אפשר ללמוד אותה לשני הכיוונים, אבל נראה שהדברים מדברים בעד עצמם)

והייתי שמחה אילו החברים היו נדרשים לשאלה השלישית שלי.