האם לימוד הגמרא עמוק משאר חכמות?

אחר כתיבת הדברים שמתי לב שבעצם הדברים שנויים במחלוקת בין הרמב"ם והר"ן והריטב"א בהבנת דברי הגמרא הנודעים שהוויות אביי ורבא הוא דבר קטן ואילו משעה מרכבה הוא דבר גדול.

לפי הרמב"ם הפילוסוף (בספ"ד יסוה"ת) , הגמרא היא כפשוטה, מעשה מרכבה, שהוא העיון במטפיזיקה ובפיזיקה ארסטוטלית, עמוק יותר מאשר לימוד גמרא, ואילו לפי הר"ן לימוד הגמרא עמוק יותר וגדול יותר ומפרש הגמרא בצורה אחרת.

אך לפי הגר"ח גם הפילוספים יודו, והאם הודו?

לא חייבת להיות מחלוקת (איפה וטו עם ה'אלו ואלו'?).

בצורת הדיון השואלת והמבררת ללא לאות בלי לדלג על שום פרט, יד התלמוד על העליונה. אבל בהגדרות מופשטות 'קצר וקולע' יד הפילוסופיה על העליונה (כאשר היא מצליחה וככל שהיא מתתפתחת).

אינני יודע אם יש מובן לשאלה ששאלת.

ובכל זאת, יש לעולם התלמוד כמה יתרונות מהם לא נהנה אף עולם אינטלקטואלי אחר:

א. רציפות - לומדי התורה מתמקדים באותם טקסטים קאנוניים כמעט כאלפיים שנה. אין לכך אח ורע בעולם המדע ואפילו הפילוסופיה (משקל הפילוסופיה היוונית אינו כמשקל התלמוד בעולם התורה, לדעתי).

ב. דורות של יהודים מחונכים על ערכך העל של תלמוד תורה. על לימוד טורה טוטאלי ועל הימנעות מרגע קט של ביטול. אם נוסיף לכך את האלמנטים הדתיים של שכר ועונש, נקבל שוב תופעה שאין לה אח ורע במתודות אחרות (מלומדים נוצריים מאידך, עסקו בהיקף רחב במדע ופילוסופיה בעוד שבישראל נחשבו עניינים אלו לרוב כביטול תורה).

עכשיו נצרף אחד לאחד: מיטב המוחות היהודיים במשך כ - 1500 שנה מתעמקים שעות רבות באותם טקסטים...התוצאה חייבת להיות מיוחדת במינה.

בוגי,

אתה עונה כמו פילוסוף לפי הגדרתך, הגדרה כללית בלי להכנס לפרטים, ומה בשאר תחומי הידע? ביקורת ספרות? עולם המשפט החילוני?

מממללא,

קשה לי להבין מדוע שאלתי לא מובנת, האם לדעתך אין להשוות תחומי ידע? האם לדעתך בכל תחום העמקן יכול להתעמק והפשטן יכול ללמוד בצורה שטחית? האם אין התלמוד עמוק מצד עצמו אלא הלומדים מעמיקים בו מצד חיוב תלמוד תורה? נא להסביר ולא לבטל במחי יד.

התגובה השניה נובעת מהערתי הקודמת. האם לדעתך בגלל חובת הלימוד האינטנסיבי לומדי הגמרא הגיעו להשיגים שאף אחד לא הגיע בחכמה האנושית?

בדרך כלל הרי הפילוספים הקדמונים השקיעו את עצמם בפילוספיה יומם ולילה בלי חיוב תלמוד תורה.

האם אלו הנמצאים בעולם האקדמיה אינם שקועים במחקרם עשרים וארבע שעות ביממה? האם עורכי דין אינם שקועים ומתעמקים בפסקי דין שלהם?

והעיקר, מה קורה במציאות האמפירית, ולא בתיאוריה, חכמת הלומדים עמוקה יותר? האם כך התרשמת מלימוד תוך השוואה לתחומים אחרים? השוות סברת החזו"א לגדולי המשפטנים? נא לענות מתוך קונקרטיות.

לכאורה יש לומר שבמחלוקת בין הרמב"ם ואחרים מתלווה גם צד תרבותי.

אלו שעסקו בפילוספיה, הרי בדרך כלל לא הסתכלו על לימוד פלפול התלמוד בעין יפה ולמדו אותו רק בשל המסקנות ההלכתית ויישובי התלמוד היו טכניים ביסודם. ואם הרמב"ם הכניס עיון לדיוני התלמוד הרי בעצם הכניס לתוכו העיון וההגיון הפילוספי לתוך התלמוד, שכך שהתלמוד (והיהדות בכללה) נהפך לטקסט פילוספי.

מאידך, מאז הופעת בעלי התוספות -הניגוד הקוטבי לפילוספי ספרד - שיצרו לעצמם הגיון פנים תלמודי בהשראת רבינו תם ששינה את עיון התלמוד מיסוד, הרי באמת התלמוד נהפך לספר עיוני עצמאי. (ועם הזמן הושפע מהם גם חכמי ספרד כמו הרמב"ן והרשב"א הריטב"א, והר"ן)

אך יש לציין לדעות החוקרים כמו אברהם גרוס ואורבך, שבזמן בעלי התוס' התפתח גם בנצרות בתי מדרש לעיון בסגנון העיון התוספתי.

אפתח בהערה קטנה (אך משמעותית לטעמי) רב חיים מזכיר את עמקות התלמוד , ולא בהכרח את הקושי ללומדו .
וזה בהחלט יחודו של התלמוד היכולת לדלות מתוכו
הרבה הרבה הרבה חכמות אחרות , שלא כתובות בו במפורש , המבנה שמחד כמעט אמורפי שמאפשר לפנות כמעט לכל כיוון חשיבה , אבל מאידך מחייב לשמור את היד על הדופק , כדי לא לא לצאת מהקונטקסט המקורי של הטקסט .
העיגון של חשיבה שעברה כמה וכמה וכמה תקופות ,
והתיחסה למכלול רחב מאד של נושאים , הכוללים הוויות פשוטות של החיים , משפט ,ערך החיים (כולל הערך שמעל החיים) טהרה , עבודת ה' , חיי אישות , חגים , השקפות עולם , דמויות מיתולוגיות , יחס אל העבר של העולם והעבר היהודי בפרט , ואל העתיד ...
כל זה תוך שמירה על איזון בין הגדרות משפטיות (יש שיאמרו משפטיות לכאורה) לדוגמאות מהשטח , מה שמאפשר את העימות והביקורת המתמידה בין המחשבה המופשטת , שאט אט מתגבשת לצורות בהירות יותר ויותר ומאידך את עיגון החשיבה הזו בתוך המציאות המעשית , יען כי היא מראש "הולבשה" לתוך מציאות שכזו .
הצירוף הזה , הוא שמאפשר לברר את המחשבה באופנים , שלא יתכנו בתרבויות אחרות , משום שהחשיבה אנושית מחייבת התמקדות בדרך חשיבה אחת (שסכנתו הברורה והכמעט ודאית היא ההתקבעות וההתנוונות ...), מה שעיון מתמיד ויוצר בתלמוד לא מאפשר ללומד לשקוע בו .
בנוגע לקושי , אני מניח שלעיתים מקצועות אחרים יכולים להיות יותר קשים , לעיון מאשר התלמוד , אבל לא נראה לי שזה עקרוני לשאלת עומקו ויחודו של התלמוד .
אדרבה דוקא היכולת של נער בן 15 , ושל זקן בן מאה ללמוד את אותו דף , בתקופות שונות לחלוטין , ובמקומות שונים לחלוטין , ולקדם כל אחד מהם , כפי מעלתו ודרגתו , הוא גופא חלק משמעותי ממעלת התלמוד .
שבת שלום.

שקלאוור

עוררת שאלה מעניינת, וכמדומה לי שהיא מתחלקת למספר חלקים:

א. מה העמקות המיוחדת שיש בתורה?
ב. האם יש יתרון לתלמוד שלנו על פני חכמות אחרות, ואם כן, מהו?
ג. איך הרמב"ם יפרש את היתרון הזה?
ד. ואיך הר"ן יפרש את היתרון הזה?
ה. ואיך ר' חיים מוולוז'ין פירש את היתרון הזה, ובמה נבדלים פירושיהם?
ו. ובמישור אחר - מה ההבדל בין התלמוד לבין כל מערכת משפטית העוברת מדור לדור, מתפתחת ומתפרשת?

אתייחס רק לשאלה הראשונה והחמישית, שמהן יצאנו לדרך:
כפי שכתבתי פעמים רבות, התורה היא מערכת חינוכית. היא נועדה לתיקון החברה ולחינוכו של האדם. חינוך זו אינו מסתיים רק בהתפתחותו של מה שמכנים אדם "מוסרי" - אלא אם כן נפרש את המילה "מוסרי" באופן מוקצן בעיני - אלא שהיא מלמדת כיצד להתקדש, וזה דבר גדול בהרבה, ושמא אין לו שיעור למעלה.

כדי להבין את התלמוד, כי להבין את האדם, את נפשו, את הפסיכולוגיה שלו במובן הרחב והעמוק של המילה. לכן, התורה עמוקה יותר, לפי שהיא פונה אל מעמקי הנפש.

לעומת זאת, ר' חיים, תלמידו של הגר"א, שעסק בלימוד הקבלה וניסה להציג מערכת שיטתית שלה ב"נפש החיים" (וקטעים מהספר משובצים כבר בפירושו לפרקי אבות, "רוח חיים") - רואה ביסוד התורה את הקבלה, מערכת מטפיזית. זה העומק שהוא מוצא בתורה, אותה הבנה נעלמה שמעניקה את הטעם האמיתי, המטפיזי, לתורה ולמצוות. וזה כמובן לא יתכן בשום תחום לימודי אחר.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

בלי לפגוע בכבודו של ר' חיים מוולוז'ין.
מעניין לדעת מה באמת ר' חיים ורבו הגר"א ידעו מחכמת חיצוניות של זמנם. תמיד מזכירים את חבורו של הגר"א בגיאומטריה איל משולש, אולם בתקופתם הידע הזה היה בסיסי בלבד, כי כבר פותחו הגיאומטריה האנליטית והחשבון האינפיניטסימלי. הגר"א ובית מדרשו מדברים עדיין על ארבעה יסודות.וכדוגמא נוספת, קצת יותר מאוחרת, ספר החקירה לאדמו"ר הצ"צ, יהודי גדול גם לפי קנה מידה ליטאי (ראו אודותיו במקור ברוך לבעל התורה תמימה), פותח בהנחה שהשמש סובבת את כדור הארץ.
אני לא חושב זה פוגם בגדולתם, אבל האם אפשר להסיק מכאן את היקף הידע שלהם במדע המתחדש אפילו של זמנם ומכאן להבין את הערכתם על עמקותו?

ראשית, אני מתנצל אם נשמעה בדברי נימת זלזול. לא זו הייתה מטרת דברי, אלא הבעת עמדה.

לגופו של עניין:

א. עולם התורה מבוסס על אותם טקסטים בסיסיים. על מנת 'לחדש' משהו, יש צורך בעמקות אינטלקטואלית עצומה. מאידך, המדע, הפילוסופיה המודרניים הינם בני מאות בודדות של שנים. המשפט, משתנה בלי הרף במהירות האור.

כמו כן בלימוד התורה מגמת היסוד היא התירוץ. כלומר, אסור לחולל מהפכות ותמיד צריך ליישב סתירות. בעולמות אחרים, הרבה יותר קל להרוס מה שלא עומד במבחן ההגיון ולבנות מבנה חדש.

ב. נכון שהיו אנשים שהמיתו עצמם באהלן של חכמות אחרות. ואולם, דומני שאין דוגמה לסוג של 'בימ"ד' שמכיל כמות רבה של לומדים שממיתים עצמם בשיטתיות באוהלה של תורה בפרק זמן היסטורי כה ארוך.

שקלאוור כתב נכון. כפי שפרופסור אורבך מציין בספרו 'בעלי התוספות', תקופת רבנו תם לוותה בתקופה דומה בקרב עובדי עבודה זרה-הנוצרים. אורבך עומד על הנקודה כי שיטתו של רבנו תם לעתים לפסוק חד משמעית, מקבילה לתפיסת הנוכרים שנקעה נפשם מפילפולי אמנות הסכולאסטיקה שרווחה אז.
כמדומני שכל תקופה מתאימה את רוחה לזמנה.
על סמך המידע שבידי, אני משער כי לטעון כי ההלכה נבנתה במקור בכדי לשמש המשך לדורות הבאים זו טענה שגויה. בזמן התורה שבכתב נהגו על-פי הוראת המקרא. בזמן התלמוד נהגו על פי התלמוד. ההיקש הלוגי הוא אחרי קיבוץ התלמוד והצורך לגרוס בו נבע מהתחדשות התקופה ואתגריה, ומהצורך ליישם את התורה בהתאם להם. ה'משנה תורה' בא להורות הלכה לבני דור שהתקשו לדלות מהתלמוד את הציווי ההלכתי. כך עולה מההקדמות ל'משנה תורה'. באשר לחכמות חיצוניות, המושג של "אין כתורתנו", הוא לא תחליף לאיסור ללמוד חכמות חיצוניות. עוון ביטול תורה נחשב משום שהתורה היא האמת, ולא משום שאין בחכמות חיצוניות תבונה יתרה.
מבחינתי אין צורך ללכת דווקא אל המדעים. ניתן ללמוד מתחומים שלמים בפילוסופיה ולדלות מהם רעיונות חדשים חדשות לבקרים. לדוגמא: ניתן לגשת אל הפילוסופיה של השפה, גם כשיטה על יסודות ההכרה, גם כהמשך לאמפריציזם של דיוויד יום, וניתן לקום בוקר אחד ולגלות כי עבודת הפילולוגיה הכרוכה בפילוסופיה זו כלוואי, היא כשלעצמה מעיין נובע של תחום טכני עשיר, שהוא עצמו חלק משרשרת של תחומים. ומאידך גיסא, יעיד המופת של ניטשה שלמד פילולוגיה קלאסית, ועסק דווקא בתחום הפילוסופיה. ההתמקדות בתחום אחד מוציאה תחת ידה שימושים אקטואליים, ואותה האקטואליה לא מובנית בטקסט עצמו, אלא באדם המחפש ובצורך שלו לדלות אותה.
ניתן לראות זאת כמובן גם בספרות השו"ת של דורנו. מכל מקום הנקודה לעניננו היא שהטקסט התלמודי בא במקורו להורות הלכה. זוהי מטרתו היסודית. ולהבדיל, בסופיזם המשקל הוא לעצם הפילפול, ואצל היגל המשקל לעיסוק עצמו בתבונה ולבניינו.


תוקן על ידי - עכנאי - 19/11/2003 4:19:40