| נשלח ב-7/11/2003 11:44 |
 |
| |
ביטול קידושין להתיר עגונות
איך ניתן להעמיד את הדברים בפרופורציה?
מצד אחד מקרה עגינות "מצוי" – בעל נבל שיורד למחתרת במשך שנים וגם עובר בהזדמנות זו על כמה אסורי תורה (למשל: מניעת שאר, כסות ועונה). במקרה זה ידי בתי הדין כבולות ואין בידם להושיע את האומללה בשום צורה
מצד שני:
גיטין לג עמ' א
"ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גיטא ומשום מה כח בית דין יפה שרינן אשת איש לעלמא אין כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה. אמר ליה רבינא לרב אשי תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות"
בעל שעבר "רק" על תקנה מאוחרת של רבן גמליאל (למקרה נדיר) שלא לבטל גט לאחר שנשלח בידי שליח ואם בכל זאת ביטל בית דין "יורה בכל הכלים" ומבטל את קידושיו.
למרבה התמיהה סברתו של ריש לקיש בסוגיה לתקנה היא מניעת עגונות.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2003 12:26 |
|
| |
אנשל
העלית שאלה גדולה וכואבת.
וקודם כל הרקע:
כאשר זוג מתחתן, האיש מקדש את האשה. זה למעשה חוזה קניני, ממוני, שבו הם מתחייבים זה לזה בחיובים שונים. זו לא הדרך הרגילה שבה בני זוג מסתכלים על הקשר שנוצר ביניהם, אבל זו התשתית ההלכתית שלו.
אם אי פעם הם יריבו ויחליטו להתגרש, הבעל צריך להכין גט לאשתו. הגט הוא ספר - כלומר: מכתב - שהבעל מכין לאשתו לפי כללי ההלכה. יש כללים מרובים בהכנת גט, וזה נחשב לנושא קשה ומסובך בהלכה.
אין האיש מגרש אלא לרצונו. כלומר, גם אם האשה רוצה להתגרש, והבעל מסרב, לא יעזור שום בית דין שבעולם.
על אחת כמה וכמה אם הבעל נמלט למדינה זרה והותיר את אשתו עגונה. ללא חיים של זוגיות, אך גם אסורה באישות על כל העולם.
התקנה שאנשל הזכיר מופעלת במקרים נדירים מאד. במקרים אלו אנו משתמשים באחד הכללים הבאים:
א. כל המקדש, עושה זאת על מנת שיעשה זאת על דעת חכמים. ואם חכמים מצאו לנכון להפקיע את קידושיו, הרי הם בטלים. למה הדבר דומה? למי שהתנה שמקדש על מנת שיסכים אבא, ואביו לא הסכים. נמצא שאין כאן קידושין. גם כאן, כל אדם בעצם מקדש על מנת שיסכימו חכמים. ואם חכמים אינם מסכימים, הקידושים בטלים למפרע.
ב. חכמים מפקירים את הכסף - או הטבעת - שבה קידש את האשה (ויש תקנות דומות לשאר אמצעי הקנין שבהם נגמרים הקידושין). גם כאן הקידושים פוקעים למפרע, כי מתברר שמעולם לא חלו.
הנוח בפתרונות אלו שהם אינם מחייבים הסכמת הבעל. האשה אינה זקוקה לגירושין, לפי שהם מעולם לא חלו.
אבל יש לצעד כזה השלכות קיצוניות מאד. הרי מתברר כי האיש והאשה, שחיו יחד מתוך הנחה ברורה, המקובלת עליהם ועל כל העולם, שהם איש ואשתו, בעצם היו שני זרים, שמעולם לא התחתנו. הילדים שלהם נשארים כשרים, אבל יש לשינוי מהותי כזה השלכות שלא אדון בהן כאן, והן גורמות לחשוב פעמיים ושלוש פעמים לפני שמשתמשים בצעד כזה.
ואכן, לא משתמשים בהפקעה כזו אלא במקרים נדירים ביותר. וחכמי ישראל הסכימו, למן ימי הראשונים, שלא להשתמש בתקנה זו כלל. והרי הסמכות לשימוש בהפקעה זו לא הופקדה בידי כל אחד ואחד, אלא רק בידי חכמי ישראל הראויים לכך ושהוסמכו לתפקידם באופן האפשרי.
זו בעצם התשובה לשאלתו של אנשל. התקנה במקומה עומדת. חכמי ישראל שקלו אותה, וראו כי הנזק מתקנה זו עולה על התועלת. נכון, אותה אשה תקועה עם בעל רשע שמסרב לשחררה. אבל אילו היינו משתמשים בתקנה זו באופן חד פעמי, לא היינו מסוגלים להימנע ממה שמכנים (תודה למואדיב) - מדרון חלקלק.
האם יש תקנות אחרות לעגונה?
בארה"ב הציעו להנהיג שטר נישואין על תנאי. אם האשה תרצה להתגרש, ובית הדין ישתכנע שזה באמת הפתרון הראוי (כי לא כל כעס זמני או ייאוש זמני מצדיקים פירוד, ושומה על השניים לתקן את הקשר ולא לפרקו - במידת האפשר) - אזי, אם הבעל יסרב לתת גט, התנאי יופעל, והאשה תשתחרר למפרע.
תקנה כזו יכולה לפתור בעיות של עגונות שבעליהן נעלמו ולא נודע מה ארע להם.
תקנה כזו גם משווה את מעמד האשה לאיש. האיש יכול לגרש גם אם האשה אינה רוצה בגירושין. זה דין תורה. רבנו גרשום תיקן שאי אפשר לעשות כן, אך במקרים יוצאי דופן - מה שנקרא "התר מאה רבנים" - האיש כופה את האשה להתגרש. אין אפשרות מקבילה לטובת האשה. וקידושין על תנאי, שייעשו בידי חכמים, יכולים להוות תקנה מקבילה שכזו.
בכל זאת, חכמי ישראל בדורות האחרונים שללו את ההצעה הזו.
ומצבן של העגונות נותר בעינו.
זו שאלה מעניינת, שאינה רק הלכתית, מפני מה לא נמצאו תקנות לעגונות, שהרי ניתן למצוא כאלו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2003 13:21 |
|
| |
למימוני
מה שחסר לי בתשובתך הוא הסבר שיקול הדעת של חכמים.
למה כשחכמים סוף סוף הפעילו את האמצעי הבעייתי הזה, הם עשו זאת במקרה הרבה יותר קל מהעגינות המצויה ושלו ניתן למצוא פתרונות יותר קלים מביטול קידושין.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2003 13:28 |
|
| |
א ו מ ץ ו מ נ ה י ג ו ת !!!!
(זה מה שהרבנים צריכים לגלות והם יכולים)
רעיון ששמעתי, הוא הוספת תנאי בכתובה שמאפשר לשחרר את האישה באם האיש נעלם לזמן שנקבע מראש. למשל ל"ע נעדר במלחמה וכו'. ידוע על כתובות תימניות (?) שבהן הוסף תנאי מעין זה.
שלא נדע
תוקן על ידי - שחרית - 07/11/2003 13:33:55
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2003 13:58 |
|
| |
אנשל
כדי לענות על שאלתך, יש לבחון את הסוגיות שבהן השתמשו בכלי זה, להציג את המצב בדורנו, ולהסביר את הצדדים של הדמיון והשוני.
אם אמצא זמן לעשות זאת, אשתדל בזה.
אולי יש מישהו שהסוגיות פרושות לפניו, ויוכל לעשות זאת מהר ממני (נישטאיך? ידענוביץ?).
שחרית
התנאי שהזכרת הוא כעין התנאי שהזכרתי אני. אלא שהתנאי שהזכרת נראה כאילו הוא פועל אוטומטית.
אשר לתנאים ולפירושם, מתברר שאין הדבר כה פשוט. שכן כאשר תנאי התקיים (כלומר, הבעל לא חזר במשך זמן מרובה), יש עדיין לבדוק מפני מה לא חזר. הדבר תלוי בשאלה הקשה: מה דין אונס בתנאים. יתכן שניתן לסדר את הבעיות באמצעות ניסוח מדוייק של לשון התנאי, אך גם כאן איני יכול לענות ללא עיון קודם.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2003 14:16 |
|
| |
נכון, אבל ה"ריח" שונה לגמרי, כאן מדובר בהקשר של מלחמה סיפור רון ארד לדוגמה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2003 15:38 |
|
| |
לכל מטבע יש שני צדדים.
אם האשה כורעת תחת המתח של אי ידיעת שלום בעלה, והחשש לחייו, וההתמודדות עם משפחה חד הורית, וכו' -
מה עובר על האיש שיודע כי גם אם יחזור, יחזור לבית ריק, שאשתו פרחה והלכה לה בגלל שלא שמעו ממנו?
אני פורט על מיתרי הרגש? אני עושה זאת בצורה ספרותית, אולי זולה? סליחה. לא באתי אלא להראות שמשני הצדדים יש נשמות דואבות. והחכם צריך לשקול את טובת שתיהן.
ויש בעיות בעולם הזה שאין להן פתרון. ובוודאי לא פתרון קל.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-9/11/2003 08:17 |
|
| |
יורשה לי להעלות את הבעייה הבאה בצורה בוטה.
אשה שתחתנה עם בעל שיש לו אח שוטה ל"ע.
לאחר כמה שנים הלך הבעל לעולמו ללא זש"ק ואשתו נשארת שומרת יבם לעד.
מה הבעל היה מעדיף שאשתו תהיה עגונה לנצח או שכל בעילותיו תהיינה למפרע בעילות זנות?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/11/2003 04:28 |
|
| |
ב"ה
האמת שאין זמני מאפשר לי להכנס לשאלה סבוכה שכזו – אלא שעקב הוראת חז"ל ש"אין מסרבין לגדול", חזקה עלי בקשת מרן ה"מיימוני" לעסוק בזה, ואמרתי לשוטט מעט בהלכה זו ולדלות מהנאמר בגמ' וראשונים ופוסקים בנדון.
בגמרא פ"ק דפסחים שנינו אמר ר"ג אמר רב המקדש אשה משש שעות ולמעלה אפילו בחיטי דשרירן, ואפילו הויין חיטי קורדנייתא.. אין חוששין לקידושין שהרי אין חמץ ברשותו משש שעות ולמעלה. ותנן עבר זמנו אסור בהנאתו והמקדש באיסורי הנאה קידושין לאו קידושין. ואע"ג דחמץ משש שעות ולמעלה אסור מדרבנן, כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה.
עוד מצינו בגמרא [יבמות דף קי ע"א] במי שקידש אשה כשהיא קטנה, וגדלה.. ובא אדם אחר וחטפה ממנו.. ולא הצריכוה גיטא מבתרא! אמר רב פפא... רב אשי אמר: הוא עשה שלא כהוגן, לפיכך עשו בו שלא כהוגן, ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. אמר ליה רבינא לרב אשי: תינח דקדיש בכספא, קדיש בביאה מאי? שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. וכמו כן מצינו סגנון זה בקשר לענינים נוספים, במס' כתובות [ג' ע"א], ובקידושין [ו ע"ב] ובעוד מקומות.
והנה מדברי התוספות מסכת יבמות דף קז עמוד ב ד"ה תרי, שכתבו בתו"ד "..דאיכא למימר דקידושי קטנה דרבנן נינהו ואפקעינהו רבנן לקידושין מינייהו". מדברים אלו עולה לכאורה, שרק בקידושין דרבנן אמרינן כן, אבל לא בקידושין דאורייתא. ולכאורה, הגמרות דלעיל מיירו בקידושי גדולה דאורייתא. ואין זמני מרשני לעיין בשורשי הדברים, ובוודאי עמדו על שאלה זו במפרשים.
והאם אכן יכולים להכנס בעובי הקורה, וליישם כלל זה לצורך תקנות נוספות:
בחידושי הריטב"א [כתובות דף ג עמוד א ד"ה ואפקעינהו] כתב "ויש מקשים א"כ נמצא יכול לחפות על.. שזינתה שיתן לה גט בענין שיהא שם שום אונס ולפקעו קדושין למפרע ויכולים ממזרים ליטהר?! ותירץ הרמב"ן ז"ל דלא קשיא, שאם יחפה על בת אחותו ויצילנה כדין תבא עליו ברכה, וממזרים נמי הלואי שיטהרו ". ובאמת שגם התוספות גיטין לג עמוד א ד"ה ואפקעינהו] עמדו בקושיא זו, וכתבו "ומה שהקשה אם כן יחפה על בת אחותו ויכולין ממזרין ליטהר? אי ידעינן שלכך מתכוין לא מפקעינן קדושין מיניה דלתקנה עשו חכמים ולא לתקלה שמתוך כך יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות, אבל אם ברור לנו שלא נתכוין לכך לא חיישינן אם יכולים ליטהר".
והרשב"א בחידושיו במס' כתובות [דף ג' ע"א ד"ה כל המקדש], כותב בזה הלשון "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעיניהו רבנן לקידושיה מיניה. וא"ת מאי שנא מטבע במים שאין להם סוף דלא אפקיעינהו רבנן לקידושיה משום עיגונות". ועיין שם שהאריך בזה בכמה תירוצים, שבכל אחד מהם נפק"מ להלכה וכו' – אלא שאכמ"ל.
ומצינו אכן למי שהרחיבו את השימוש בכלל זה: כגון מה שהובא משו"ת חכמי פרובינציה [חלק א סימן י] במענה על שאלה מסובכת, במי שקידש קטנה ואח"כ שב וקידשה בכמה אופנים שיש בהם מהשקו"ט וכו' – לאחר אריכות המענה כתבו בסוף התשובה בשם רבנו האי גאון "זה כמה שנים היה מנהג לקדש בטבעת בבית המשתאות וכיוצא בו ורבו טענות וכפירות בקידושין, ועמד ותקן להם מרנא ורבנא ר' יהודה זקננו שלא יקדשו אלא כסדר בבל בכתובה וחתימת עדים וברכת אירוסין, וכל שאינו כסדר הזה תקן להם שאין חוששין בקידושין, כדאמרי' כל המקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה, ואף אתם ראוי לכם לתקן כזה, ושתסתלק מביניכם מנהג כזה ע"כ, ועל כי פסו חכמינו ונערבו גדולי הדור בעלי תורה אשר תורתם תורת אמת היתה וסלת נקיה היה ראוי לתקן כזה לפי הדור אשר פורצים פרץ על פני פרץ ותכס עליהם הארץ". ועד"ז כותב להלן שם [סי' כז] בנוגע למעשה שהיה שם, על פי תשובת רב האי גאון האמורה.
וכן מצאתי מפורש בשו"ת הרשב"א [חלק א' סימן אלף רו] וז"ל "שאלת עוד קהל שעשו תקנה מחמת הפריצים שכל מי שיקדש אשה שלא במעמד י' שלא יהא קדושיו קדושין. הודיעני אם יש כח ביד הקהל לעשות כן? תשובה: שורת הדין נראה לי בברור שרשאין בני העיר לעשות כן ובלבד שיסכימו בכך אנשי העיר. ואם יש שם תלמיד חכם ולא הסכים עמהם לא. והטעם מזה לפי שהצבור יכולין להפקיר ממונו של זה ונמצא כמקדש בממון שאינו שלו וכמו שאמרו בתלמוד אפקעינהו רבנן לקידושי מיניה".
וכן נמצא בכמה תשובות מהרדב"ז ועוד כמה מגדולי המשיבים, שהשתמשו בכלל זה שניתן לחכמים רשות לבטל קידושין כשנעשים שלא כהוגן.
לאידך גיסא, מפורש איתא בתשובות הרשב"א [חלק א סימן אלף קפה] בנוגע למקדש בפסולי עדות דרבנן, שמוכיח מכמה מקומות בש"ס, שאף שבגמרא מצינו בנוגע למי שחטף אשה וכו' [שהעתקנו לעיל] שמכיוון שנהג שלא כהוגן אפקעינהו רבנן לקידושין וכו'. מכל מקום מצינו לאידך גיסא בכמה מקומות [כפי שמאריך שם בהוכחותיו] שאף שהאדם נהג מאד שלא כהוגן – ואף מתואר בגמ' כמי שהנהגתו היא שכזו – מכל מקום לא אומרים כלל זה, והאשה אכן מקודשת. ועל פי זה כותב בכלל הדבר ".. כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. אין זה הכלל לכל מה שאמרו חכמים שלא יעשה כן - שאם עשה אינו עשוי. אלא אין לך בכלל דברים אלו אלא מה שהתירו בהן בפירוש". ולכאורה סותר דברי עצמו שהבאנו לעיל - ואין זמני מרשני לעיין הרבה בזה, ובטח כבר עמדו מגדולי הפוסקים בסתירה [לכאורה] הזו.
וביותר מבואר הדבר בדברי מרן בשו"ת בית יוסף [דיני קידושין סימן י ד"ה ואין דבריו] וזה לשונו "..ותקנת הקהל שלא יהא רשאי לקדש בפחות מי' אינה מבטלת קידושי תורה ואין לה כח לבטלן ומי שקדש בשני עדים נהי דעבריין מיקרי קידושיו מיהא הוו קידושין ולא אמר אפקעינהו רבנן לקידושין מיניה אלא היכא דאמור אמור והיכא דלא אמור לא אמור. ואנן מנפשין לא אמרינן תדע שהרי המקדש בפסולי עדות דרבנן כתב הרמב"ם ז"ל והרבה מן הראשונים דאזלינן לחומרא ואמאי והא כל דמקדש אדעתא דרבנן קא מקדש ורבנן פסלינהו לעדות ואפקעינהו לקידושי אלא ודאי לא אמרינן אפקעינהו רבנן לקדושי אלא היכא דאמור בפי' בגמרא אין קידושיו קידושין אי נמי אפילו תימא דהיכא דלא אמור אמרי' הני מילי בהם ובדורות הראשונים שהיו יודעים הדברים בסבותיהם אבל בדורות אלו מאן לימא לן דיש כח בידנו להפקיע קידושי תורה".
ועד"ז כותב לפני כן שם [סי' ז בסוף התשובה] במעשה "אשר אירעו להם בבית משתיהם שקם אז אחד וקדש בת חבירו בעד בנו בהיות הבת קטנה והאב קבל קידושיה עם כוס יין ושתאו אז. או בטבעת זהב. ואם הבן היה אז קטן או גדול ואם הקטן בגודלו מיאן בקידושי אביו שקבל ואם הגדול נתרצה בקידושי אביו שקבל בעדו מה יהי' על הקידושים ההם". ומרן הב"י בסוף התשובה מתייחס לטענה שלא היתה הסכמת הבן וכו', עיין שם. ובקשר לסברא שכתב הרב השואל שבכגון דא נאמר שאפקעינהו רבנן לקידושי מיניה, כותב מרן "..ומאין לב"ד כח כזה להפקיע הקידושין והיכן מצינו שהפקיעום בנדון זה".
ולהלכה, מצינו בדרכי משה אע"ז [סי' ז' ס"ק י"ג] לענין נחבשה ע"י נפשות דאסורה אף לבעלה ישראל לפי פסק הרמ"א כתב וז"ל: אמנם בגזירת אוסטריך הותרו על פי גדולים גם לבעליהן וכו' ולי נראה דאפשר דהגדולים שהתירו לאו מדינא אלא משום צורך שעה שראו שיש לחוש ח"ו לעתיד שאם ידעו שלא יחזרו לבעליהן שלא יקלקלו ולכן הקילו ואי"ל מנ"ל לומר כן דיש להקל באיסור דאורייתא נ"ל דסמכו אהא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ויש כח ביד ב"ד לאפקועי קידושין מיניהו והוי כפנויות ואף אם זנו מותרות לבעליהן עכ"ל.
ובשו"ת חלקת יעקב [אה"ע סימן מט] דן עפי"ז בפליטי השואה להתירן להנשא וכו', ולאחר שמביא שם מדברי שו"ת חת"ס ושבו"י ועוד – כותב "..אבל ני"ד דיש כח ביד ב"ד אף לאפקעינהו לקידושין, אף אם נאמר דבדור יתום כזה אין להב"ד ליטול עוז לעצמו וכח הלזה להתיר איסור תורה, אם כן אדרבה שעת הדחק עוד יותר גדול והוי כדיעבד".
אלא שבכל צריך עיון גדול האם בזמנינו שייך בכלל דבר זה בנוגע לציבור הרחב [לאפוקי מלומדי תורה וכו'], שהרי צריך שיהיה בכוונת המקדש את האשה שאכן ברצונו להתבטל בפני רצון חכמים בקידושיו. ואם אינו מבין מה שאומר, ובפרט אם אינו שומר תומ"צ שמחונך על התערבות חכמים בחייו הפרטיים, הרי מובן שאף שבפיו ממלמל את הנוסח שתוקן בסידורים לומר בקידושי אשה - אבל בוודאי שאינו מתכוון להתנות שקידושיו יהיו על דעת חכמים, וכשירצו יוכלו לבטלם וכו'.
וביסוד הדברים – שאם אינו מתכוון להתנות בפירוש וכו', אינו שייך דין זה – נמצאתי למד מדברי שו"ת שאילת יעבץ חלק א [סימן כח] שכותב בתוך דבריו : "דאיכא למימר בנשואי.. שהיו כדת משה וישראל דודאי קידש אדעתא דרבנן. ואית לן למימר אפקעינהו רבנן לקידושיה. משא"כ במומר המקדש בת ישראל דודאי לאו אדעתא דרבנן מקדש, וליכא למימר אפקעינהו לקידושין . שהן קידושין גמורין דבר תורה, ואין כח חכמים יפה להפקיעם, להתיר איסור כרת, אלא ע"י דעת המקדש שתלה קידושין שלו בדעתם, וע"כ הוצרכו לומר כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, דמשו"ה מצו רבנן לאפקועינהו, הא לא הכי לא. וזה פשוט וא"כ אין שייך זה אלא ביהודי כשר ולא במומר". ואף שבנדו"ד לא במומרים עסקינן, אמנם סברת הדברים שייכת אף שייכת גם בנדון דידן, וכאמור.
ובסיימי לכתוב את כל הנ"ל, ראיתי שכבר נזקקו לשאלה זו ממש כמה וכמה מפוסקי הדורות האחרונים – ומכל מקום לא נמנעתי לכתוב את כל האמור, שהרי כלל פטטיא בישין מלבד לפטטיא דאורייתא שהן טבין לעולם ועד.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-11/11/2003 01:09 |
|
| |
לגבי הפקעת קידושין למפרע,
שמעתי שהרב הרצוג זצ"ל ניסה לפעול בכיון זה ולא עלתה בידו, אולי מישהו יודע יותר פרטים.
לגבי השאלה של שחרית, מובא בגמ' שכל היוצא למלחמות בית דוד גט כותב לאשתו, בדיוק בשביל הכוונה הזאת, אולי ברבנות הצבאית מישהו ירים ת'כפפה. (הכוונה לגט על תנאי) ואולי ככלל אפשר לתקן שבזמן הנישואין יפקידו גט בידי הרבנות למקרה של צורך, והדבר יהיה תלוי בדעת הדיינים.
|
|
|
|
| נשלח ב-11/11/2003 02:52 |
|
| |
מנפלאות האינטרנט:
אם מדפיסים למשל Aguna Problem בגוגל מקבלים כמה אתרים העוסקים בנידון דידן. אכן בעיה קשה לא עלינו.
לאחרונה הרב ריסקין מאפרת מפרסם בנידון. בעברית יש את "הפקעת קידושין" מאמר מעובד המופיע ב:
http://www.toravoda.org.il/14.pdf
באנגלית הופיע בביטאון Tradition של Rabbinical Council of America
קישור: http://www.rabbis.org/ אבל כמדומני שאין גישה לגליונות האחרונים שם זה פורסם.
אני מניח שבעתיד (אוי לנבואה) ואולי אף הקרוב הנושא יצבור תאוצה ויפתר. כל (?) מה שעל הנשים לעשות זה להתאגד ולומר "איני מתקדשת אלא אם...", ונכון ש"תב למיטב" אבל נשתנו הטבעים, וכיום גברים חפצים בנישואים לפחות כמו הנשים
|
|
|
|
| נשלח ב-11/11/2003 14:12 |
|
| |
With all respect to Rabbi Riskin, the
most thorough published work to date on the subject was written by Rabbi Eliezer Berkowitz ("Hafka'at Kidushin").
For an historical overview on the debate concerning retroactive nullification of marriage see one of the recent volumes of Yeshurun. Note, that the said review is politically correct from a contemporary charedi point of view and hence provides a somewhat distorted view as to the public debate surrounding Rabbi Eliezer Berkowitz's famous book on the subject.
For a more balanced view on Berkowitz's work, see the book review written by his teacher Rav Yechiel Yaakov Weinberg (published in "Kitvai Harav Yechiel Yaakov Weinberg" printed by Dr. Marc Shapira).
To learn more on the rabbinical reluctance on issues of Even Ha'ezer, see Rabbi J.B. Solowaitschik in "Divrai Hashkafa" where he endorses the said reluctance and encourages his students not to yield to the "public demands" but to take their time and try to reach a rabbinical consensus.
תוקן על ידי - רב_סיינפלד - 11/11/2003 14:13:35
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/9/2009 14:25 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2009 13:39 |
|
| |
בתקופת הנודע ביהודה, היו רגילים לעשות קידושין על תנאי, במקום יבם משומד או שאינו יכול לחלוץ. וכלשונו:
"ועוד נלע"ד כיון דרגילות הוא בכל כי האי גוונא לקדש על תנאי משום תקנת האשה" (נו"ב קמא, אה"ע נד).
הפרוצדורה לביצוע התנאי מסובכת, ודורשת תנאי + עדים, לפני הקידושין, בזמן הקידושין, בחופה, לפני חדר ייחוד שאחר החופה, ולפני הייחוד, ויתכן שלפני כל ביאה וביאה. (שם, וכן שם נו).
לגופו של ענין. ההלכה, כמו כל מערכת משפטית, ניתנת לעקיפה ולביטול מוחלט, באמצעות שיקול הדעת.
ניתן להרוג ברשות התורה כל אדם, אם נקבע לפי שיקול הדעת שהוא מוגדר כרודף, למשל נשא של שפעת מקסיקו. היסטורית כך אכן נעשה בתככים הפוליטיים שבין יהודי החצר בספרד.
ניתן לבזוז ברשות התורה את כל ממונו של כל אדם, תוך שימוש בדוקטרינה של עד שאתה כופהו בגופו תכפהו בממונו, ע"י קביעה שהוא נמנע מלקיים מצות עשה, למשל ציות לדעת תורה, וכך אכן נעשה.
המשמעות של המבנים (סטרוקטורות) ההלכתיים היא בחינוך שיקול הדעת כיצד לישם את רוח התורה. לכן לא נשתמש בפיתרון אפשרי, אם הוא ירוקן את המשמעות של נישואין כדמו"י. בנוסף, מקרי העגינות המצויים כיום נובעים מלחץ של התרבות המערבית על המשפחה היהודית, ולכן אינם מהווים שיקול מוצדק לשינוי הלכתי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-3/9/2009 15:59 |
|
| |
יעבץ,
כתבת - "מקרי העגינות המצויים כיום נובעים מלחץ של התרבות המערבית על המשפחה היהודית".
לא הבנתי למה אתה מתכוון. האם תואיל להסביר?
תודה.
תוקנה תקלדה לבקשת הכותבת
תוקן על ידי מנהלי_משנה ב- 11/09/2009 10:44:34
|
|
|
|
|
