אלוהי שפינוזה?

"אלוהים או העצם בן תארים לאין סוף, [שכל אחד מהם מבטא מהות נצחית ואין סופית], הוא מוכרח המציאות" (על האלוהים, משפט י"א) "העצם האין סופי בהחלט, הוא בלתי מתחלק" (שם י"ג). שפינוזה מגיע אל ההכרה, כי המציאות אינה מפוצלת לעצמים שונים, אלא היא עצם אחד ורציף הכולל כל, שלזה הוא גם קורא אלוהים. ה"מופת", כלומר ההוכחה, שמביא שפינוזה לדבריו האמורים, יש בהם מקום לדיון, אך אין חולק שהמסקנה על כך שאין חילוק שיחלק את המציאות לשני עצמים, אלא כולם שייכים לעצם הבסיסי של מציאות, אינה צריכה הוכחה. לפני שנעסוק במסר וברלוונטיות של אלוהים, או עיקרון זה של אי פיצול המציאות, והיותה אין סופית, נמשיך ללמוד את דבריו בהקשר זה –
מאחר והכל כלול במושג הזה של האל או העצם האין סופי הכולל הכל, הרי שאין כל מושג שיש לו הוויה או גוון והופעה השייכים לו עצמו, ללא שיהיו שייכים ונכללים בעצם זה - "מחוץ לאלוהים שום עצם אינו יכול להיות ולא להיות מושג" (שם י"ד, וכעי"ז במשפט ט"ו). כאן מבאר שפינוזה בהערתו, את ייחוד מהות האל, שהשיג לעומת ההשגה הרווחת אודות האל –

"ישנם אנשים המשווים להם את אלוהים בצלם האדם, מורכב גוף ונשמה ומשועבד להתפעלויות, אולם ממה שהוכחתי עד כאן מתפרש די צורך, עד כמה רחוקים הללו מן הכרת אלוהים אמיתית, והריני מסיח את דעתי מהם… כל אלו שהתבוננו קצת בטבע האלוהי שוללים גשמיות באלהים ויפה הם מאמתים זה מתוך שאנו מבחינים בגוף איזה שיעור של אורך רוחב וכו', המוגבל על ידי תבנית מסוימת, ולומר כך על אלוהים… הרי אין בטלות גדולה מזו… אבל… נראה ברור שהם מרחיקים בכלל מן הטבע האלוהי את העצם הגשמי… וגם מחליטים שנברא זה ע"י אלוהים… אין להם ידיעה כל עיקר ע"י איזה יכולת אלוהים יכל להיברא, מה שמראה בעליל שאינם מבינים דבריהם עצמם".

בכדי שנוכל לדון על מהות האל, ולבחון את שתי התזות המוצגות, עלינו להבין את המושג "אל", על מה מורה מילה זו [מעבר לעצם אין סוף וכו'] ולמה היא נוצרה. הרמב"ם מתאר את התפתחות האלהה האלילית כך, בימי אנוש (כאלפיים חמש מאות שנה לפני הספירה), טעו בני האדם טעות גדולה… וזו הייתה טעותם, אמרו – הואיל וכוכבים אלו וגלגלים אלו מנהיגים את העולם ונתונים במרום, והם משמשים שימוש חשוב, ראויים הם לשבח פאר וכבוד. כיון שעלה דבר זה על ליבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להם קורבנות, לשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות מולם, וזה היה עיקר עבודת כוכבים… ואחר שארכו הימים… כוהניהם אומרים להם, שבעבודה זו תרבו ותצליחו… והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו… אמר להם עבדוני בכך וכך וכו' [משנה תורה, הלכות עכו"ם פ"א]. הרמב"ם מתאר בדבריו ובהמשך, שהראשונים הכירו באל הכללי, ורק שעבדו את הפרטים החשובים ככבוד לאל, עד שהחלו לעבוד את הכוכבים ודומיהם כאלים עצמאיים, אך לא זה עיקר העניין עבורנו. אנו רואים את התפתחות האליליות, שהיא בעצם עיקרון האלהת אל, בצורתה המקורית. משמעות קביעת מושג כאל, היא בעצם החשבתו של פרט מסוים כמרכזי וכראוי להתבטל כלפיו, ובאופן המורחב יותר, נהיה האל לקריטריון החיים של האדם. כלפי האל הוא מתחטא בוכה מייחל ומתחרט. במילים ספורות הרי שהאל, הוא הישות המכוונת והתכליתית להתנהגות האדם עלי אדמות.
זאת אומרת, שהצורך בהאלהת ה"אל", נובע מהצורך לנהל דו שיח נפשי והתכוונות מעשית לאור אותו הדבר אשר הוגדר וקודש להיות לאדם ל"אל". מבחינה לשונית גם כן נבחין, שהמילה "אל", היא בעצם אותה המילה השייכת לשורש, של "אליו" "אליהם", משמעות הוראה זו, היא תנועת התכוונות, כמו "אני הולך אליו", שמשמעות המשפט – אני הולך לכיוון ולקראת אותו האדם. כך משמעות אלוהים, היא ההתכוונות והפניית כל מקרי חיינו "אליו".

מעתה, נבחן את הגדרות שפינוזה ומתנגדיו לאור הבנה זו. שפינוזה רואה ב'כלל המציאות וטבעו' ובמונח 'אלוהים' את אותו המובן, יתירה מזו המובן של טבע שמשמעו מתכונת טבועה ומתוך כך מקובלת כקבועה, מטילה את חותמה על המונח אל, כדבריו במשפט ל"ג, "לא יכלו הדברים להתהוות מאלוהים באופן אחר ובסדר אחר מזה שנתהוו בו". כך שבעצם אין כל תוספת או משמעות במונח אלוהים, מעבר לטבע האין סופי ובלתי מוגבל [ע"י דבר אחר]. כיון שכך, שמשמעות אל וכל המציאות, חד המה אצל שפינוזה, הרי שהמונח "אל", אינו מתאים כלל להיות שם נרדף למציאות, ואין כל אפקט של אל באופן בו מציג שפינוזה את המציאות, כמערכת קבועה, ללא כל דמיון לאופן ניהולו של אישיות האדם. כפי שראינו קודם, שפינוזה מתקיף ומתנגד לנתינת זהות אישיותית לאל, לאמור הרי שבכך כרת והוציא את מונח זה מהלקסיקון שלו, שכן בדבריו מונח זה חסר משמעות. המשמעות היחידה, היא על דרך השלילה, כלומר האל הכי מוצלח שתמצא יהא זה אשר אני מציע, ואין אחר, ובמילים אחרות, אין "אל" כפי שאתה מחפש, יש את טבעו ומתכונתו של המציאות האין סופית ותו לא. כך שבשלב זה, ללא שאנו נכנסים לעצם השוואת דברי שפינוזה למתנגדיו אודות מהות האל, אנחנו כבר יכולים לקבוע שהמונח אל מוצדק דוקא אצל מתנגדי שפינוזה, ואילו לשפינוזה אין "אל", האל השפינוזי הוא "אנטי-אל". מתנגדיו של שפינוזה הרואים את האל כאישיות חיצונית השולטת ומודעת לעולמה באופן דומה לתודעת אנוש, יכולים גם לייחס לו מסרים שהוא מעביר דרך נביאיו, ולנהל אתו דו שיח נפשי, כקורבנות תפילה, ווידוי וחרטה. כך שללא ספק הביטוי של אל, הולם לאסכולת מאנישי האל באישיות קדושה ואלילית.

מעתה עלינו לבחון האם כל מי שאי פעם השתמש במונח אל, אכן בהכרח לא הסכים לדברי שפינוזה. מבחינה כללית הדחיות של שפינוזה למאנישי האל, הם דחיות שקשה לעמוד דרכם, הן מבחינת ההיסקים הלוגיים שמסיק שפינוזה במשפטיו, והן בראיות שהוא מוכיח בהם ב"מופת"יו. אי לכך נשאלת שאלה זו בעוצמה, האכן משמעות אל אינה מתיישבת עם ההבנות שהראה וגילה שפינוזה?

ישנו אשכול בשם ההבדל בין שם אלוק לשם יקוק, על פי מה שהתבאר שם, ניתן להציע כיוון בו ישכון המונח קל גם בתורתו של שפינוזה.

שם התבאר, ששם אלוק, אינו שם ישיר, אלא שם מעבר המעביר ממיקוד בכוכבים ומזלות ושאר מרשימי הדעת המצומצמים, לקראת המיקוד המיוחל המתבטא בשם יקוק, שעיקר עניינו ההוויה, ולאו דווקא ההוויה החיה, כפי שזה מתבטא יותר בשם א-ל, כפי שהבאת מעניין עבודת אלילים.

ובקצרה ובל' בנ"א, שם א-ל אינו בהכרח מורה על המהות הנקראת בשם זה, כמהות אנושית, אלא היא יכולה לבוא מעין השאלה, או פטנט של הדמיה של יחס אלילי, למען היחס הישיר על ההווה כמכלול כפי שהוא.

איני נכנס לעצם הצידוד בצדדי הדיון אודות האל, אותם מציג שפינוזה בדבריו, ומעט מזה בדברים שהבאת, שכן זו תורה גדולה ואינה נוגעת בנקודה המרכזית עליה אתה מדבר.

ייש"כ

יהוסף

תודה על הכיון, על כך חשבתי והייתי עלול לחשוב כך מתוך אי כמה מקומות בפורומנו הנכבד, אבל בהחלט למדתי בדבריך את האופן המסודר של הצגת השילוב הבלתי טבעי, בין שפינוזה לאלוקים. אני מחכה לתגובות החברים, ואז להרחיב בתשובתך.

מבחן,

בטח קראת את האשכולות בפורום על דעת שפינוזה [ראה לינק באשכול המומלצים עם סדרת הרב הירש].

בדבריו שהבאת נראית מעין סתירה. כי אם המציאות היינו האלוקים, לא מתאים לשונו: "מוכרח" המציאות והתהוות "מ"אלוקים.

אך גם אם נבין לאשורו את ה"היינו הך", עדיין יש משמעות למלה כפי שהתבאר באשכול מילון.

במיוחד התבאר הנושא באשכול שפתח טוהר_האמת לאחרונה "ה' אומר או בה' נאמר?",

http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=654291.

ווטו תודה, עלי עדיין להתיישב בדבר סתירות אלו שבדבריו, אני מנסה לצעוד בנושא טיפין טיפין, והנה ההמשך -

האמונה ה"טבעית" לאל
בכדי שנבין את טוב יותר את ההגדרה היסודית של אל, נרחיב על כך את הדיבור. וכחומר למחשבה ראשונית, נעמיד לפנינו את השאלה, "איך זה שי כל כך הרבה אנשים מאמינם באל, יהא איזה שיהיה?" -
כפי שמתאר שפינוזה בסוף הנושא "על אלוהים", הרי שתהליך גיבושי האמונה סביב האל, מתחילים בדרך כזו בה האדם רואה את הפרטים שבעולם בעיקר בהקשר בו הם משרתים אותו ומועילים לו, ומתוך כך הוא מייצר בדמיונו "דמות" עם תכונות אנושיות דומות לשלו עצמו, הפועל על פי תכלית דומה לשלו, כלומר תועלתנות, וכך מקבל האל את היחס של "האבא הטוב", ושאר גווני אנושיות. כמובן שיצור כזה השולט על העולם, תוך מגמה להיטיב, יש לו את הכוח לנהל כרצונו וללא גבול את הבריאה שהוא שולט עליה, שבהכרח הוא זה שגם ברא אותה. דברי שפינוזה אלו קצת נראים מוקצנים, וייתכן שהם מתארים טוב את תהליך היצירה הפרימיטיבית של אל, אך עדיין נשאר להבין את האל המודרני השוכן בליבות אדם, גם ליבם של האתאיסטים. כוונתי, שישנה תכונה אחידה אצל הבני אדם, להאשים ולהטיח טעויות, על הגורל המזל, ובאופן היותר ממוסד על האל. אדם נופל ומקבל מכה, חש רגשות כעס, על מי? על המציאות! למרות שלכא' בעיני האתאיסט המציאות היא מציאות מתה, טכנית ללא שום אישיות וגוון אנושי, הוא עלול להטיח קללה עסיסית על האבן או על הבננה שגרמה לו ליפול וכיו"ב. האדם בתחושתו הבסיסית, חי ומתקשר עם העולם, המוגדר באופן פשטני, העולם שמחוצה לו. הוא "מקבל" ממנה דברים, ואף מתנהג אתה בסדר או לא בסדר, האדם בעל כורחו, כל זמן שהוא חי, מנהל דו שיח חי עם המציאות שהוא "מוקף" בה.
קשה למצוא הסבר טבעי ורציונלי, לרוחב מידת התפשטות האמונה או ההכרה ב"אל", על פני תבל. יחסית למוצקותם של ההוכחות אודות אל, יהיה איזה שרק יהיה, היחס בין המקור למידת האמון והשתרשות של המושג אל, הוא בלתי פרופורציונלי בעליל. בעוד אנשים הם דקדקנים ורציונליים במידה ידועה, הם "מאמינים" במושג האל, ללא כל הוכחה איתנה העומדת ביסוד אמונתם. אי לכך, קשה שלא לייחס את עמדת האמונה האוניברסלית, למצב הבסיסי הטבוע בנפש האדם, המתואר לעיל – הדו שיח המתמיד עם המציאות, כמקשה אחת. המציאות אתה האדם עומד אדם בכל רגע נתון, לשלום או למלחמה, לעוינות או לאהבה, היא מגרש אחד, שהמכנה המשותף של כל פרטיה, שהם כולם שייכים למציאות האחת אתה חי האדם, מתקשר, מקבל, משנה ובונה. עדיין אנו נדרשים להבין, איך כל זה מוביל את האדם לתת למציאות גוון אנושי? הן לכאורה גם כשאדם מתקשר עם דבר, אם הדבר הוא מת כמו כל דומם, הרי שזה לא אמור לגרום לו לייחס ולהתייחס ביחס אנושי לאותה המהות המתוקשרת.

הלגיטימציה לכך שהאדם מייחס למציאות [אתה הוא חי] חיות כזו המספקת לו לבקש ממנה ולקלל אותה, נובעת מהעובדה שהמציאות אכן אינה מציאות מתה, אלא מציאות חיה. המציאות אינה פסיבית, היא אינה סטטית, היא מתקדמת ויוצרת, זהו בעצם האקט העיקרי שמאפיין חיות. חיים הם דבר דינאמי באופן מתוכנן, ואת זה מזהה האדם באופן טבעי במציאות. האדם נוטע עץ, וצומח ממנו באופן מסודר, המתקבל כך על הדעת כיפה ומסודר, עץ עם יופי או פרי מועיל ומהנה. כדי שהמציאות תהיה מתה, עליה לעמוד במצב סטטי לחלוטין. כדי שהיא תהיה "צמח", עליה לפעול באופן לא מסודר יפה ומועיל. כיוון שהמציאות פועלת ומגיבה למעשי האדם, בנטיעותיו, בתזוזות איבריו וכו', היא נתפסת ברוח האדם כדבר חי, גם אם לא יראה לנכון להצמיד לה את המילה חיות. כך נהיה מוכן הרקע לכך שהאדם יתקשר עם המנגנון החי של המציאות, כאילו היה זה דבר אנושי במבנה בסיסי הדומה לזה של האדם. כמובן שהדימוי האנושי למציאות ניתן בגדלות ובצורה רחבה ועצומה בהרבה מזה שלו, שכן המנגנון הוא הכולל ביותר – כל המציאות הנודעת כאחד. מתוך כך, הוא גם מייחס לו את מירב הכוח העולה בדמיונו, וכך נהיה האל, יודע, אוהב, מטיב, כל יכול ובורא.
נקודה אחת, אולי לא הכרחית אבל בהחלט טבעית, מעבירה את תכונות החיות שהאדם חווה ומוסיף בדמיונו למציאות, מהמציאות עצמה, ז"א לראות את החיות "ב"מציאות, אל מעבר למציאות. טבע האדם המכיר את המושג של תכנון ופעולה לפי תכלית, מתוך הכרות עצמית של האדם עם עצמו, קובעת בדעתו שאופן תכנון של דברים ופרוייקטים, נעשה על ידי שיש "מתכנן" העומד מאחורי הדבר המתוכנן. אדם היוצר איזו שהיא יצירה ומתכנן אותה, הרי שהוא נבדל מהיצירה עצמה, והוא משפיע ומתכנן אותה בתחכום "מבחוץ", כיוון שכך, שזו התדמית האנושית על דברים מתוכננים המופעלים בחכמה, נהיה גם האל, שצמח מהדימוי האנושי, נהיה גם הוא דבר נפרד מ"יצירתו" – המציאות.

משעה שנהיה האל האמור, לדבר חיצוני שהיחס אליו אינו דרך היחס הישיר למציאות, אלא רק דרך המציאות, כי הרי האל עומד "מאחורי" העולם [כיוצר העומד מאחורי יצירתו] אזי נהיה מצב של "אל". נהיה מצב, שההתבוננות והיחס למנגנון האנושי של המציאות, אינו נחווה בכל חלקי המציאות עצמם, אלא כדבר שצריך להתפנות "אליו", יש לייחס "אל"יו את כל מה שיש לנו או כל דבר שאנו מזהים בו את חותם האל, וכך הוא נהיה בעצם "אל" – מרכזים ומפנים אליו.

_________

מה דעתכם בעצם על השאלה, איך זה שהאמונה נהייתה דבר כ"כ המוני? בזמן שהיא נשארת לרוב מאוד אירציונלית, או לפחות מוכחת ברמה מאוד נמוכה?

אני כלל לא מסכים איתך שהאמונה בא-ל כל כך לא רציונאלית (ואני מתכוון לעצם ההנחה שקיים גורם מתכנן על טבעי למציאות ולא לאמונות שונות שנכרכו בה). להלן דברים שכתבתי בהשראת הספר 'שתי עגלות וכדור פורח':

למעשה כל אדם מאמין בקיומו של גורם על טבעי המתכנן את המציאות. ההבדל בין מאמינים לכופרים הוא שהראשונים מודים בכך והשניים מדחיקים זאת. ההבדל בין דתיים לשאינם כאלו, הוא שהראשונים נוהגים בפרקטיקה דתית מסויימת שהתוכן שלה מתקשר בתודעתם כעבודת אותו גורם על טבעי (אלקים - בעברית) והאחרים לא.

פרופ' טיילור בספרו 'מטאפיזיקה' מסביר טענה זו באמצעות משל מפורסם ועתיק שאף מובא בספרות מחשבת ישראל בימי הביניים (לדוגמא אצל רבנו בחיי בספרו 'חובת הלבבות' ועוד). והמשל הוא כזה:

אדם הנוסע ברכבת ללא שום ידיעה לגבי מקום הימצאותו, ומבחין בשלט ובו הכיתוב: "ברוכים הבאים לסקוטלנד". בפני אדם כזה עומדות שתי אפשרויות:

א. להניח שמישהו כתב את הכיתוב הזה בכוונת מכוון.
ב. להניח שהכיתוב הוא תוצאה של תהליך מקרי כל שהוא שאינו מכוון.

טיילור סובר שבפועל אף אדם לא יטען טענה סבירה שהכיתוב הזה הינו פרי תהליך מקרי כלשהו. ואם כך כלפי שלט הנושא כיתוב בן כמה אותיות, על אחת כמה וכמה כליפי היקום והעולם על שלל הברואים וחוקי הטבע הלא שרירותיים שבו.

עד כאן החלק הפשטני והמוכר עוד מימי הביניים של המשל. ואולם, לטענה זו רובד נוסף.

ידוע המהפיכה העצומה בתפיסת ההכרה האנושית שנוסחה על ידי הפילוסופים המודרניים יום וקאנט. יום למעשה שלל כל אפשרות לטעוו טענה ודאית כלשהי על העולם. לטענת יום העובדה שהשמש זורחת כבר 14 מיליארד שנה, אינה מחייבת אותה לזרוח גם מחר או עוד אלף שנה. לפי גישה זו אין למעשה תוקף ודאי לשום קביעה אנושית.

קאנט המשיך וטען שהאדם אינו מסוגל כלל להכיר את העולם כמות שהוא לעצמו אלא רק את העולם כפי שהוא נתפס בחושיו שלו. למשל, האדם אינו מבחין בקרני אור אולטרה סגוליות ואולם יש בע"ח שכן מבחינים בהם. כלומר, קיים פער בין האדם ותפיסתו לבין העולם.

למעשה, טענות אלו שומטות את הקרקע מתחת לכל פעילות רציונאלית אנושית. כל ניסיון של האדם לעצב התנהגות באמצעות השכל הוא שרירותי לחלוטין - שהרי אין כל ערובה לכך שהשכל אכן 'חושב' ולא הוזה.

לכאן נכנסת טענתו השנייה של טיילור, ולכך נשוב למשל הרכבת:

אותו אדם שמאמין שהכיתוב בשלט הוא פרי פעילות מכוונת של גורם חיצוני, עומד בפני שתי אפשרויות:

א. להאמין לכיתוב - כלומר להאמין בכך שאכן הוא הגיע לסקוטלנד.
ב. לא להאמין לכיתוב ולראות בו גיבוב של גראפיטי.

אמונה בקרן הראשונה היא למעשה אמונה בהתאמה בין הכיתוב עצמו לבין המציאות. כמובן שאף דבר זה ייתכן רק אם הכיתוב נכתב ע"י גורם מכוון.

למעשה, טוען טיילור, כל אם בר דעת המפעיל את שכלו וגוזר ממנו התנהגות, מעשה, מחקר, מדע וכו' חייב לתת אמון בשכל ובחשיבה שלו ובהתאמה שלהם ל'עולם כמות שהוא'. התאמה כזו אפשרית רק אם גורם מכוון חיצוני אכן ברא את העולם והחשיבה בצורה מותאמת. כל אפשרות מקרית אחרת שמתעלמת מאותו גורם מכוון - סותרת כל ניסיון להתנהגות רציונאלית.

יוצא אם כן, שכולנו למעשה מאמינים. חלקנו מתכחשים לזה.

ממללא,

ברוך הבא!

הנושא נידון הרבה מאד בפורום. את הלינקים תוכל למצוא באשכול המומלצים העוגן בראש.

לאור הדברים שנתלבנו ובעיקר הרעיון [שאכן עבד עליו פילוסוף ידוע מסקוטלנד -דייויד יום-] שאין להוכיח מהמערכת של תיכנון ומתכנן בתוך פרטי המציאות לגבי כלל המציאות ובכלל כשמבקשים מוחלטות ללא סיבה [אלוקים], אביא משפט אחר מול משפטך ההחלטי.

אתה כתבת:
"כל אדם מאמין בקיומו של גורם על טבעי המתכנן את המציאות".

על זה אטען שאין אלוקיי לא "גורם" ולא "על" אלא:
"כל אדם מאמין שכלל המציאות על מכוונות תכנונה, מורה על דרכי יושר והתאמה".
[וכדבריך הלאה שהכופר מתחמק מאחריותו הלזו.]

וטו ידידי,

איני בטוח שירדצי לסוף דעתך. אם כוונתך לומר שהסדר וההתאמה בעולם מעידים על קיום בורא, אזי אישית אני אכן מסכים איתך ואולם ברור לך שזה עניין של פרספקטיבה ויש בעולם הרבה אי סדר, אכזריות ושרירותיות וכו'.

אני מקבל את הטענה שהבאתי לעיל לפיה אין אדם כופר כלל בקיום הא-ל. וזאת, כיוון שברגע שאדם שם מבטחו בהכרתו ובהתאם להכרתו מחליט איך להתנהג, הוא למעשה מעיד על כך שהוא מכיר בהתאמה בין הכרתו לבין המציאות.

עכשיו אחת מהשתיים: או שההתאמה בין ההכרה למציאות היא מקרית או שהיא פרי תכנון של גורם מתכנן חיצוני. בעיני האפשרות הראשונה הרבה פחות סבירה.

אני ממליץ שוב ושוב לקרוא את הספר 'שתי עגלות וכדרו פורח' שתרם רבות לחשיבתי בכיוון הזה.

ממללא, אתה עושה קפיצה לוגית מהטענה שאפשרות כלשהי היא פחות סבירה אל הטענה שאינו מקבל את הטענה שבעיניך היא סבירה יותר משקר, למעשה.

הבהרה: עיקר דברי מכוונים נגד הטענה שאמונה בא-ל היא האוםציה הפחות מסתברת.

אני עדיין סובר שהעובדה שכל אדם שם מבטחו בהכרתו היא בעצם אמונה בכך שלא יתכן פער בינה לבין המציאות. אם ההתאמה בין הכרה למציאות היא מקרית, אזי אין כל ביטחון שהיא תישאר לנצח. מה המסקנה?

ווטו,

הצורך למצוא משמעות וסדר בהוויה הוא צורך טבעי של האדם, בדומה לצרכים גופניים ונפשיים אחרים שקיימים אצלו.


כשהאדם מזהה סדר והתאמה הזיהוי הזה אינו מחייב דבר.
למציאות אין הרי משמעות. היא פשוט קיימת, והאדם הוא זה שמעניק משמעות [או מחפש משמעות, ויתכן לומר גם שהחיפוש אחר משמעות הוא מרכיב בחטא עץ הדעת].

לכן הקושי שלי להבין כיצד ניתן לזהות את הא-ל באופן סובייקטיבי כזה.

ממללא,

הנושא שהערתי עליו כבר היה ואם יש לך עניין בו, אנא עיין באשכולות הנוגעים בדבר. לאחרונה היה אשכול מעניין ובו אמשיך את תגובתי לדבריך כדי שאם יש לך עניין בבירור, שיתקיים במקומו הראוי!

הנה הלינק,
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=509141



רו"ד,

היה נדמה לי שכבר סוכמה הסוגיא. לאור דבריך אשיב כסדרם.

הצורך הזה הוא אכן ככל צורך, אבל אולי לא כמשתמע ממך שצרכים כפויים על האדם. לאדם בחירה להיות אפתי והוא הבוחר לחיות עם סדר. היינו לסדר את מודעותו וכל בחירה לא תימלט מהיותה סידור והתאמה במודעות. שיקולי הבחירה הם איך לסדר. האם להתחשב בכל נתוני הידע ולהתאים את עצמו אליהם וזה האדם האלוקי השלם שהתאמתו למציאות היא אקסטנסיבית. השיקול השני הוא לצמצם את עולמו למיידי האינטנסיבי והוא האדם הבלתי שלם. כל אדם יש בו ערבוב משני סוגי הבחירה [אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא].

הבחירה בצורך זה היא סופר אובייקטיבית ביותר ואם לכל הבחירות.

זה בנוגע לבחירה ליישם את הזיהוי של התאמה באופן מעשי. לגבי הזיהוי עצמו הרי שוב הם הם הדברים שכתבת אך בשימוי המלה "אין" משמעות. אכן "המציאות פשוט קיימת" בצורה שהיא מודעת באחדות והתאמה. לא האדם הוא זה שמעניק לה משמעות או מחפש משמעות משמעות ראשונית. האדם רק מחליט אם להיענות למשמעות שהיא מציעה באמצעות בחירתו.

אם אני בוחר כעת להקליד, היינו שהזדמנה לפני מציאות [ליתר דיוק: הווה] של אותיות מרוח_דרומית" ולאור משמעות עיקרון האחדות וההתאמה אני בוחר להמשיך את המשמעות ולהשיב על אותיותיו.

זה האובייקטיבי שבאובייקטיבי ואם כי עיינת כבר באשכול המולנק למעלה, אציע לעיין בו שוב ובדברי ההמשך לממללא שייכתבו שם מיד בעזר הווה.

ממללא, לא הבנתי למה אם יש התאמה ומכוונת במציאות, זה מחייב גורם חיצוני???

וכי הסדר התחכום והיכולת שאתה מניח אצל אותו גורם חיצוני, אתה גם ממשיך לחפש לו עצמו גורם חיצוני?

[השאלה השניה אינה מותנית בראשונה, הראשונה עיקר]

מבחן,

באשכול אחר טען רציו כדבריך באמצעות אנקדוטה ידועה על אחד שענה לשאלה "על מה העולם עומד?" שהעולם עומד על צב. כאשר נשאל על מה הצב עומד? ענה "חביבי אין כאן שאלה, יש צבים לכל האורך עד למטה!"