רב שרירא גאון והסגולות

הנטיה המודרנית לחפש סגולות היא, כשמה, מודרנית. בדורות קדומים, רחוקים, הרבנים - אלו שמכונים גדולי הדור - היו מזהירים מפני הסתמכות על סגולות ללא ידע מקצועי של רופא מומחה.

לתופעה המודרנית של הישענות על סגולות יש לדעתי שלושה גורמים.

א. התייחסות לכל הגמרא בתור כתבי קודש, כאילו ניתנו מסיני. (תופעה שמתחילה כנראה בימי המהרש"א, ויתכן ששורשיה מתחילים משיטת הלימוד של התוס').

ב. הצורך האנושי כל כך בפתרונות קלים לבעיות חמורות, כמו מחלות אנושות.

ג. אי הבנה במהותן של סגולות. בימי הגמרא, זה היה הסגנון הרגיל של ידע מדעי, מפני שעצות רפואיות לא פותחו מתוך תיאוריה ומתוך בדיקה מול תיאוריות, אלא בתור RULES OF THUMB, מסקנות מעשיות שהוסקו מתופעות שזכו להצלחה, לעתים קרובות בהסתמך על מקרה אחד ושמועות הרבה, כי למה לוותר על דבר שעשוי לעבוד.

היום, מבנה הידע המדעי שלנו שונה, ואין עוד מקום לסגולות בתור רפואות שמסתמכות על ידע מדעי. לפיכך, הן נתפסות מחדש בתור מה שמועיל לא בשל השלכותיו הכימיות והרפואיות, אלא בתור מגיה שיש לה אמנם הסכמה רבנית (תפיסה שמציגה את כל המצוות מבחינה מסויימת כמגיה מופיעה בזוהר, ואפשר לראות את שורשיה אצל האבן עזרא).

אני מבקש להדגיש כי זו אי הבנה היסטורית של תופעת ה"סגולה".

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני
תוכל קצת להרחיב על סעיף א.
"א. התייחסות לכל הגמרא בתור כתבי קודש, כאילו ניתנו מסיני. (תופעה שמתחילה כנראה בימי המהרש"א, ויתכן ששורשיה מתחילים משיטת הלימוד של התוס')"
מה הכוונה שורשיה מתחילים משיטת הלימוד של התוספות?

ר' מיימוני
מי שלומד דף היומי והגיע לדפים האלו בפרק מי שאחזו, יוצא בהם ידי מצוות תלמוד תורה או לא?

שתי סיבות היו לי לפתיחת האשכול. הכנתי את הקטע לפירסום בח"ח, ואחר כך ראיתי שיוצאות ממנו שתי תועליות:

א. יש כאלו, כמו ג., פ. ו-ד, שכתבו בעבר בפורומנו, שטוב להם לראות שחכמינו לא קיבלו את הסגולות של הגמרא בתור דבר מחייב. אנשים מסוגם אינם בוחנים את הדברים אלא מסתמכים על מקורות סמכות. והרי להם מקור סמכות.

ב. רציתי לפתח דיון על התפיסה השונה של הסגולות. מדוע הסגולה היתה בימי חז"ל מקביל לידע מדעי, וכיצד היא הפכה ל"סגולה" מגית בימינו.

***
תוקן בגלל דיון צדדי שנמחק כולו

תוקן על ידי - מיימוני - 27/11/2003 11:48:59

מואדיב

גם אצל הרמב"ם אפשר למצוא אבחנה דומה, והוא קבע כלל ברור יותר, שרק מה שהוכח מבחינה אמפירית כמועיל יכול להחשב כרפואה, בלי קשר אם הוא נכתב או לא נכתב בגמרא.

מו"נ ח"ג לז: ואל יקשה עליך אותן שהתירום כגון מסמר הצלוב ושן השועל, כי אלה באותן הזמנים חשבו בהן שהוכיחם הניסיון, ולכן נעשו משום רפואה, והרי הן כמו תליית ה"פאוניא" על הנכפה, ונתינת צואת כלב לנפיחות הגרון, והעישון בחומץ וב"מרקשיתא" לנפיחויות המיתרים הקשים, שכל דבר שנתאמת ניסיונו כגון אלו, ואף על פי שאין ההגיון מחייבו מותר לעשותו, והרי הוא משום רפואה, והרי הוא ככל המרפים את המעיים.

וגם מהמשנה תורה הוא השמיט הלכות שלדעתו לא עברו את מבחן הביקורת המדעית-ניסיונית בתחום הרפואה.

מיימוני, לגבי ב.

אני חושב שנכון יותר לומר שהסגולות בימי חז"ל [וגם בימי הרמב"ם והגאונים] היו הידע המדעי עצמו, ולא מקבילות לידע המדעי.

באותו זמן היה מקובל שאותם תכשירים עוזרים, ולא היו קיימים אז מחקרים ניסיוניים שיכלו להפריך זאת. בימי הרמב"ם כבר היה ידע מצטבר שהראה את חוסר יעילותם של חלק מאותם תכשירים שנעשה בהם שימוש בימי חז"ל, אבל גם אז המשיכו להאמין ביעילותם של תכשירים שבימינו אנו יודעים שהם אינם מועילים בכלום, משום שהם דימו שהתוצאות האמפיריות מראות שאותם תכשירים עוזרים.

בעצם אופן ההסתכלות בזמנם אינו שונה במידה מהותית מזה שבזמננו: הם השתמשו אך ורק בתכשירים שהם חשבו שמבחן התוצאה לימד שהם אכן עוזרים. הבעיה שלהם הייתה בידע מצטבר מועט מאד וחוסר יכולת לערוך מחקרים מקיפים כמו בימינו שאפשר להסיק מהם מסקנות ברורות יותר לגבי מידת יעילותם של טיפולים.


המגיה מתחילה אצלנו, ולא אצל חז"ל, כשאנשים אינם בוחנים את התוצאה בכלים המדעיים המקובלים, ומעדיפים להאליל בני אדם [ואת ריבותיהם].

מיימוני
מקורות וגישות נוספים בספרות הגאונים והראשונים:

1. ערוך השלם, מהדורת ח"י קוהוט, ד, עמ' 208: "כוור בס"ג דפ"ק דמשקין... אמר רב שרירא אנו לא כך למדונו רבותינו אלא כך למדונו כוורא מיא ולא חמרא חמרא ולא שכרא וזה קודם שיתעכל... וכל אדם ראוי לעשות כטוב לגופו...".

2. תשובתו של רב האי גאון, בתוך: תשובות הגאונים, מהדורת הרכבי, עמ' 208-209, סימן שצד:
"ששה דברים מרפאין את החולה. כיצד מרפאין ופירוש כל חדא וחדא. תחלה דע כי לא כענין רפואות שהיו הראשונים עושין רפואות שלעכשו. ויש כמה דברים שהיו הראשונים יודעים שיש במאכל זה שאין יודעין אותו עכשיו. ואין לסמוך עכשו על אותן רפואות לפי שאין אנו יודעין היאך רפואה בהן. ועוד אין לך דבר מיוחד מרפא לכל חלי אלא כל אחד יש בו רפואה לדבר אחד. וזה שהוצרכנו להזכיר ששה דברים אילו לומר כי יש בהן מזון ואף יש בהן רפואה...".

3. פירושי רבינו חננאל, מועד-קטן, מהדורת א' סולוביצ'יק-ד' מצגר, ירושלים תשנ"ג, עמ' כו: "כי באותה העת ובאותו מקום היו אומרים להם הרופאים כשתאכל דגים שתה אחריו המים ולא יין או יין ולא שכר".

4. ר' אברהם בן הרמב"ם, בתוך: מאמר על אודות דרשות חז"ל, מהדורת ר' מרגליות, בתוך: הנ"ל, מלחמת השם לר"א בן הרמב"ם, ירושלים תשי"ג, עמ' פד-פה:
"ולפי הקדמה זו לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלמות תכונתם בפירוש התורה ובדקדוקיה ויושר אמריהם בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם ונעמיד דעתם בכל
אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה, [ולהאמין] אותן כאשר נאמין אותן בפירוש התורה, שתכלית חכמתה בידם, ולהם נמסרה להורותה לבני אדם, כעניין שנאמר "על פי התורה אשר יורוך" וגו'.
אתה רואה החכמים, במה שלא נתברר להם מדרך סברתם ומשאם ומתנם, אומרים: "האלהים,
אילו אמרה יהושע בן נון לא צייתיה ליה". כלומר לא הייתי מאמין ביה, ואע"פ שהוא נביא, כיון שאין בידו יכולת להודיע העניין בכוונה מדרך הסברא והמשא והמתן, והדרכים שבהם ניתן התלמוד להידרש. ודי בזה ראיה ומופת, ולא נענעין להם עוד, כיון שאנחנו מוצאים להם אומרים שלא נתאמת ולא נתקיימו בגמרא דברי הרפואות.
וכעניין תקומה, שאמרו שמונע להפיל הנפלים, שלא נתאמת, וכיוצא בזה עניינים רבים שדברו
פרק שמונה שרצים במסכת שבת וכו'. ובמקומותם אתרץ דברים שבחנו אותם הבוחנים ונשמעו ביניהם, וסמכו הם עליהם, ולא יודה על אמיתת עיון רופא אמיתי ולא שכל.
ודע, כי לא יתחייב בעבור מה שאמרנו שיהא מה שאמרו חז"ל - איכפית אכול, אי צחית שתה, אי בשל קדרך שדי במכמנא, הדברים שאמרנו. כי זה המאמר הוא עיקר הבריאות כאשר אימתוהו הבחינה ורפואות הרופא, רוצה לומר שלא יאכל אדם עד שירעב, ושלא ישתה עד שיצמא, וכשיצמא שלא יאחר לשתות. וכשיתעכל המזון במעיו שישליכנו ולא יאחרנו, שאם צריך לנקביו שלא ישהה אותם".

5. פירוש מסכת משקין לרבינו שלמה בן היתום, מהדורת צ"פ חיות, ברלין תר"ע, עמ' 47: "...ואלה הרפואות והעצות שלמד אדא ציידא לרב כמנהגם בעתם ובמקומם, וכן כל רפואות שבתלמוד כן דתם ומנהגם ואוירם וזמנם, אבל אנו כפי זמנינו ומדינותינו, וכולן הפך לנו אל תעשה אלא כמנהג בני עירך ווסתך ואז טוב לך.

6. תוספות, מועד-קטן (על מחברן של התוספות למועד קטן, ראה: א"א אורבך, בעלי התוספות, ירושלים תש"ם, ב, עמ' 618-619), יא א, ד"ה כוורא: "ובזמן הזה תופסים סכנה למיכל סמוך לסירחון וגם משתי עלה אבוה דאמר בסמוך דמעלי ושמא נשתנו כמו הרפואות שבש"ס שאינן טובות בזמן הזה או שמא נהרות דבבל מעלו לו טפי ויש מפרשים דכוורא לא בכלל דגים מיירי ושם דג ששמו כוורא ומשונה בדברים האלו משאר דגים כדאמרינן פ' כל הבשר (חולין דף קט:) אסר לן גירותא שרא לן לישנא דכוורא ואין נראה שיהא בכל הלשונות של דגים טעם אחד".

7. תוספות הרא"ש, מועד-קטן, יא א, ד"ה משתי עליה אבוה: "פר"ח באותו העת ובאותו המקום אמרו להם הרופאים שהיה טוב לשתות אחר אכילת הדג מים, משמע לא כל המקומות שוין, והאידנא נהגו שהיין טוב יותר".

8. ספר מהרי"ל: מנהגים, מהדורת ש"י שפיצר, ירושלים תשמ"ט, עמ' תרכא-תרכב: "אמר לנו מהר"י סג"ל כל הרפואות והלחשים שבכל התלמוד אסור לנסות אותם משום דאין אדם יכול לעמוד על עיקרם, וכי לא יעלו בידם ילעגו וילגלגו על דברי חכמים. מלבד הא דאיתא במס' שבת ס"פ במה אשה מי שנתחב לו עצם בגרונו מביא מאותו המין, ר"ל מאותו מין עצם ויניח לו על קדקדו ויאמר הכי: חד חד נחית בלע בלע נחית חד חד, והלחש הזה בדוק ומנוסה הוא, לכן אותו לבד התירו ולא שום א' יותר".

9. מהרש"ל, ים של שלמה, חולין, פרק כל הבשר, סימן יב: "יש חרם הקדמונים שאין לסמוך על רפואות התלמוד, כדי שלא להוציא לעז על החכמים הקדמונים ולא ידעו שיש שינוי במקומות וכ"ש בזמנים שהדורות פוחתים והולכים ואם הראשונים כענקים אנו כיתושים".

וראה: נ' גוטל, השתנות הטבעים בהלכה, ירושלים תשנ"ה, עמ' מג ואילך.

==========================================

משמעות המלה הארמית "קִיבְלָא", היא: קמיע, לחש. ולמעשה מילה זו כבר מופיעה בתלמוד, ראה:

1. ברכות, סב א: "אמר רבי תנחום בר חנילאי כל הצנוע בבית הכסא נצול משלשה דברים מן הנחשים ומן העקרבים ומן המזיקין ויש אומרים אף חלומותיו מיושבים עליו ההוא בית הכסא דהוה בטבריא כי הוו עיילי ביה בי תרי אפילו ביממא מתזקי רבי אמי ורבי אסי הוו עיילי ביה חד וחד לחודיה ולא מתזקי אמרי להו רבנן לא מסתפיתו אמרי להו אנן קבלה גמירינן קבלה דבית הכסא צניעותא ושתיקותא קבלה דיסורי שתיקותא".

2. סנהדרין, קד ב: "...מכאן לקובלנא מן התורה...". פירושים שונים הובאו שם ברש"י(?) (על מחברו של הפירוש לפרק "חלק", ראה הספרות המצוינת בידי: א גרוסמן, חכמי אשכנז הראשונים, ירושלים תשס"א, עמ' 217, הערה 278). וראה: ערוך השלם, מהדורת ח"י קוהוט, ז, עמ' 58; סוקולוף במילונו (המוזכר להלן), עמ' 989, ערך: "קובלנא".

הנוסח שלנו, במספר 1: "קבלה", תוקן בדפוס ונציה רפ"ב, על-פי פרשנותו המוטעית של רש"י, על אתר: "קבלה. מסורת ומנהג שקבלנו מרבותינו בבית הכסא".

בתשובתיהם ובפירושיהם של הגאונים ורוב הראשונים וכן בכתבי-היד ובדפוס הראשון שונצינו רמ"ד, הנוסח שונה, ראה:

1. ב"מ לוין, "פירוש רב האי גאון לברכות ס"א-ס"ב", גנזי קדם, ב (תרפ"ג), עמ' 24; הנ"ל, אוצר הגאונים, ברכות, הפירושים, עמ' 99: "…והני קיבלי דאמרי להו רבנן בשמעתא דמעלו נקיטי וגמירי דמעלי למימר הכי כרזי דשמיא מן מלאכי ומפמליא של מעלה כי כמו שיש רוחות שבלשון הזה מועיל בהם…".

2. ש"א ורטהימר, "פירוש רס"ג(?) למסכת ברכות", גנזי ירושלים: תורתן של גאונים וקדמונים מתוך כתבי-יד הגניזה שבמצרים, א, ירושלים תשנ"ב, עמ' רמא; ב"מ לוין, "לקוטי גאונים", בתוך:אוצר הגאונים, ברכות, הפירושים, עמ' 106: "קיבלא לי, סר אעמלה (=ורטהימר מתרגם: "סוד אעשנו", וסוקולוף במילונו (ראה להלן) מתרגם:a mystery which I shall perform.

3. פירושי רבינו חננאל, ברכות, מהדורת ד' מצגר, ירושלים תש"ן, עמ' קמא: "קיבלה דבית הכסא צניעותא ושתיקותא, קיבלה דיסורי...".

3. ערוך השלם, שם: "קבל (...) בפ' הרואה בגמ' לא יקל אנן קיבלא גמרינן מאי היא קיבלא דבית הכסא צניעותא ושתיקותא פי' אם אדם צנוע ושותק בבית הכסא היא קמיעתו שיצילנו מהמזיקין. קבלא דייסורי שתיקותא ומבעי רחמי כלומר מי שמיוסר קמיעותו המצילתו מאותן היסורין לשתוק ולהתפלל. *[אחי"ה וג' קיבלא עם פי' הערוך הובא ג"כ באו"ז הל' טהרת ק"ש ותפלה סי' קל"ז...".

הנוסח: "קבלא", מובא בידי כמה ראשונים, ראה: דקדוקי סופרים, ברכות, עמ' 360, הערה מ.

הנוסח: "קבלה", הובא רק בידי רש"י, ובידי הראבי"ה, ראה: ספר הראבי"ה, א, עמ' 143: "וקבלה דבית הכסא... וקבלה דיסורים...".

אין כתב-יד המתעד את הנוסח: "קבלה". בכתב-יד מינכן 95, הנוסח הינו: "...אמרו להו אנן קיבלא גמרי אמרה ליה אימיה לרמי בר חמא לא בעית איניש דעייל בהדך לבית הכסא א"ל אנא קבלא גמירא ומאי קבלא דבית הכסא שתיקותא וצניעותא קבל דייסורי שתיקותא".

בכתב-יד פריז 671: "...אמ' ליה קיבלא... קבל()[א] דבית הכסא... קיבל()[א] דייסורי...".

בכתב-יד אוקספורד (366) 23 .OPP. ADD. FOL: "אמ' לה קיבלא... קיבל' דבית הכסא... קיבלא דבית אסירי...".

מילה ארמית זו, הובאה גם בתוך: חרבא דמשה, ראה:
M. Gaster, Studies and Text in Folklor and Samaritan Archaeology, III, New York 1971, p. 38:
"...וכן לכל קבלין דרחשין וצער הדין קבלא".

על מילה זו ומקורות נוספים, ראה עוד: א' אפטוביצר, ספר ראבי"ה, שם, הערה 9; י"נ אפשטיין, מחקרים בספרות התלמוד ובלשונות שמיות, א, ירושלים תשמ"ד, עמ' 339, הערה 26; הנ"ל, שם, ב (א), עמ' 592, הערה ד; ב"מ לוין, אוצר הגאונים, גיטין, עמ' 152, הערה ה; M. Sokoloff, A Dictionary of Jewish Babylonian Aramaic, Ramat-Gan 2002, p. 1009.


תוקן על ידי - ממדבש - 28/11/2003 9:26:57

.



ממדבש

אין כמו ממדבש!
(שמתי לב שההערה הזו חוזרת על עצמה, אבל מי יכול להתחרות עימו?).

קודם כל, תודה על הפירוש של "קיבלא".
שנית, על התיקון בגמרא ברכות. חידשת לי פשט, כנראה הפשט "ההיסטורי".

***

לגבי המקורות ויחסם לסגולות ולתרופות:

כבר כתב מי שכתב (שכחתי) שהיחס לסגולות משתנה לפי הדורות. אם אסתמך על הציטטות המובחרות שלך לבדן, ניתן להצביע על קו:

א. רב שרירא גאון כותב שאין לסמוך על דברי האמוראים בתרופות, כי הם לא עשו מבדק מספיק מקיף, אלא רק על חולה בודד.

ב. רבנו חננאל אינו שולל את הנכונות של התרופה, אבל מגביל אותה מכיון שהיא תלוית מקום.

ג. ראב"ם, כאביו הרמב"ם לפניו, אינו חושש לחלוק על דעת האמוראים בזה, כיון שהאמת – והבירור המדעי – קודמים.

ד. רב האי גאון (שקדם להם), מציע פירוש שנראה קרוב יותר לתקופתנו. התרופות מועילות, אך איננו יודעים כיצד, ולכן אסור להשתמש בהם כי איננו יודעים את התנאים בהם הן מועילות.

מעתה, לפנינו שלוש אפשרויות להסביר מדוע אין התרופות מועילות, וכולן מצויות בתשובות שצוטטו כאן:

1. האמוראים טעו (לא בגלל שלא היו חכמים חלילה, אלא לפי הידע האמפירי שהיה בזמנם).
2. התרופות טובות, אבל איננו יודעים איך להשתמש בהן.
3. התרופות היו טובות לזמנם ולמקומם, אבל לא היום.

ובדרך זו ממשיכים הראשונים שצוטטו בהמשך:
רבי שלמה בן היתום, הרא"ש – הם מגבילים את אפשרות השימוש בתרופות בגלל חוסר ידע שלנו בתנאי השימוש, ובשל העובדה הגלויה לעין כל – אנן סהדי (=כולם יודעים, מונח מדיני ממונות) – שאין ימינו כימיהם.
תירוץ שניתן היה להאמר ולא הובא כאן הוא: השתנו הטבעים. כלומר, לא שהמחלות והתרופות שונות מאקלים לאקלים, אלא שבני אדם אינם כפי שהיו בעבר.
יש הבדל משמעותי מאד בין שני כיוונים אחרונים אלו. לפי הידע שלנו, כמדומה לי, נעדיף את הגישה של הרא"ש על פני זו של "נשתנו הטבעים".

המהרי"ל בשם רבו והים של שלמה מכניסים קו חדש, שאופייני יותר לגישה החרדית המודרנית:

א. התרופות אמיתיות.
ב. החסרון בנו, שאין אנו יודעים את טיבן.
ג. אם מנסים ומגלים שאינן טובות, זה יוציא לעז על חכמים, כי יתלו את החסרון בהם ולא בנו.

בסך הכל, מבחינה עובדתית נראה שהם חוזרים על רעיונות פרשניים שכבר נאמרו, אבל דומה בעיני שהסגנון כבר אחר לגמרי. כאן כבר מתחילים לקשר בין היחס לסוגיית התרופות לבין העיקרון הכללי של "ראשונים כמלאכים", ומכאן הדרך אינה ארוכה לראות בסגולות אמת לאמיתה שפועלת תמיד, ועוד מעט קט: להמליץ עליה ועל ריבת האתרוגים (סליחה שוב לג'ינג'ית על השימוש בדוגמא זו, אבל היא יותר מדי מוצלחת...).


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אם מותר להעיר למיימוני:

בדבריך שמעתי הד למה שאומר העולם. העולם אומר, שהביטוי השתנו הטבעים הוא התחמקות, שבה אנו מתרצים את העובדה שהתרופות התלמודיות או מאוחרות יותר, אינן עובדות. אומר בעל הטענה: במקום להאשים את התרופה (ובמובלע - את התלמוד), אתה מאשים את החולה. אבל האמת היא - מוסיף בעל הטענה - שהתרופות הן שכשלו. ומדוע? בסיס הטענה הוא, שהטבע אינו משתנה, וזו אמירה אפולוגטית ומשוללת יסוד.

מדבריו של מיימוני באגב (שלילת הטענה של השתנו הטבעים בהיותה פחות הגיונית), נשמע שאף הוא במתנצלים על הביטוי הזה.

לדעתי, אין להתנצל כלל על ביטוי זה.

מהצד ההסטורי, ודאי שאין שום מחקר על מצבו הרפואי הכללי של אדם בזמן התלמוד (ובמקומו) לעומת מצבו של האדם היום. אנו יודעים לכל היותר על התזונה, מחלות נפוצות ורמת החיים. בכל אלה אין די כדי לשלול טענה שהטבעים השתנו.

אבל מה שברור הוא, שאכן התנאים הפיזיים שונים במהות (לא רק בכמות המזון או באיכותו), ושינו מסתמא גם את גופנו, במובן הפיזי הבסיסי.

למשל, הסוכר. עד לפני זמן לא רב, לא היה הסוכר ממתיק נפוץ כלל. אדם ממוצע לא היה נתקל בסוכר כלל בימי חייו. העובדה שגופנו מסוגל לפרק כמויות אדירות של סוכרים ממקורות שונים (המתקת השתיה שלנו [מי שותה רק מים?], ממתקים, מיני מאפה מקמח לבן וכו') אינה צריכה להשכיח מאיתנו את העובדה, שאבותינו עד לפני שנים-שלושה דורות לא הטריחו את גופם בכגון דא. האין זה משפיע על חילוף החומרים בגופנו באופן מהותי? הארכת תוחלת החיים לעיננו ודאי משפיעה על טבעו של גוף האדם, ביחס לאחוזים גבוהים מאוד באוכלוסיה. השינוי בהרכב האויר שאנו נושמים, המזון שלנו המכיל רכיבים מלאכותיים או מהונדסים, ועוד ועוד. התרופות והחיסונים שהולעטנו בהם מילדותנו ועד עתה.

ברי לי מסברה, ואיני משכיל כלל בתחומים הללו, שטבע גופנו שונה היום, ואפילו משום כך תרופה או מזון שהשפיעו באופן מסוים בדור קדום, משפיעים אחרת היום.


<< וואי כמה שגיאות הקלדה! >>
אוי לשכן ואוי לשכנו

תוקן על ידי - השכן - 28/11/2003 11:21:56

השכן

מודינא לך בהא (=מודה לך בזאת).

גם על הנטיה האפולוגטית שנסתננה לתוך דברי.
וגם על העיקרון שהסביבה משפיעה.

בשכבר הימים ראיתי טבלת סיכום מעניינת ביותר ב"סיינטיפיק אמריקן", שהציגה גבהים שונים בתרבויות שונות. בבל, אירופה של ימי הבינים, והיום.
המדידות נעשו כנראה בגויות שנמצאו בקברים.
ובכן, האדם האירופאי בימי רש"י, נניח, היה קצר יותר גם מזמננו (שבו חלה עלית גובה בת עשרה עשרים ס"מ בשלושים השנים האחרונות) אבל גם יותר מבבל.
אמנם, פעם קראתי שהתזונה באירופה במאה העשירית וה-11 היתה לקויה מאד, ותקופות ארוכות אפילו לא אכלו לחם אלא דייסה.

ובזאת עסקנו רק בהשפעת התזונה, ולא בגורמים אחרים, אקלימיים.

אמנם, אני חושד שאלו שטוענים שהשתנו הטבעים לא התכוונו לפירוש המדעי המחוכם שלך. ואולי לכן חשתי לא בנוח עם קביעה זו כפי שהיא מופיעה במקורות. אך אם זו היתה כוונתם, אני בוודאי מאמץ אותה ומתנצל.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני
תודה על הניתוח המאלף.

מיימוני, שלום.
מצאת לך און מדברי רב שרירא גאון, אמנם מה שפירשת דברי רבי שרירא "ומילין בעלמא דחזונין בזמניהון וכחד חד קצירא אמרונין" כי הכוונה לדברים מן העולם, כלומר מה ששמעו בחוץ, יותר נראה הכוונה כמו שאמרו פטפוטי מילי בעלמא, וכמו שאומרים "אין די וועלט אריין".

אמנם ברור שהמחלות מתחדשים, וכן הרפואות, כמו מחלת ה"שפעת" flu שמשתנית בכל שנה, וצריכים לחדש הזריקה בכל שנה (ובשנה זו לא הצליחו לעשותה כראוי), וא"כ אדרבה תקשה לך על רב שרירא גאון מנין לו לחדש ולומר כי חז"ל מסרו איזה דברים שאפילו בזמניהם לא היה מוסמך? דילמא הוא מפני שנשתנית המחלות וכן הרפואות, וכמו שתירצו באמת שאר הראשונים?

וכן מה שפירשת דברי רב שרירא במה שאמר וכחד חד קצירא, דהכוונה שלא אמרוה רק לגבי חולה אחד, זה לא יוצדק שהרי חז"ל סמכו לענין שבת על חכמתם בתחום הרפואה, כמו "שריינא דעינא באובנתא דליבא תליא" ויכולים לחלל השבת משום מחלה בעיניים (אגב זה נפסק ברמב"ם ושו"ע), והיאך יישב ר' שרירא זה עם דעתו דחז"ל לא ידעו כלום ברפואה לגבי הכלל?

ובכלל אם תסביר למה יש דף שלם בגמרא מ"אמרה לי אם" רפואות וכדומה, ולאיזה צורך סידרוהו מסדרי הש"ס בגמרא, אז אוכל לשמוע דעתך בידיעת חכמים בתחום הרפואה.

נראה לי שהפי' בדברי הגאון במילים " וכחד חד קצירא אמרונין" הוא לא כפי שהבין מיימוני שהדבר הועיל רק בחולה אחד. אלא הפירוש הוא, "וכמו שאחד מן החולים אמרם"
פי': שהחכמים אינם רופאים ודברי הרפואה שכתבו אלו דברים בעלמא שראו שהועילו בזמנם, והיחס לדברים צריך להיות כמו שצריכים להתייחס לחולים בודדים המעידים שתרופה פלונית הועילה להם .

השכן ומיימוני,

האם סביר בעיניכם כי נשיאת (!) ביצת החרגול ושן השועל הועילה לרפואה, תהא תזונתו של החולה שונה משלנו ככל שתהיה?