חוטים
סיפור בהמשכים
דודזריצקי
חלק א'
וויטק בנו של מאציי הוא, מאציי הסטארוסטה בכפר הגדול על גדות הבוג. ביום, רועה וויטק חזירים, רוחץ בנחל הקטן, קושר רצועת גומי בין שני בדי עץ קטנים ויורה בצפרים בחדודיאבנונים זעירות שהוא שולה מן הנחל לעת ערב, מתגלגל הוא בחול הטנון. יחד עם כלהשקצונים שבכפר, מושך זקנות שבגויות בסינריהן הארוכים, המפורחים, מתיר את דלי העץ הגמלוני מקילונה של הבאר ומגלגלו אל פתח ביתו של זקן הכפר. שערות מעין החול לו. עינים צרות, נוקשות ומחוצפות, ארכרכות במקצת, דוקרניות ולגלגניות,פרצוף רחב של איכר מובהק ורגליים ארוכות, מוצקות. גדול ה"מפילים" שבכפר הוא ולא הנערים בלבד, אלא אפילו הבחורונים, שכבר רועים פרות ומעשנים בצנעא "מאחורקה" מגולגלת - אף הם נמנעים מלהתגושש אתו.
דומני, שאפילו אחיו הגדול ממנו, וויצ'ק, שכבר יוצא ללילות תמימים אל הסוסים באחו, ניחת אף הוא מפני אגרופו של אחיו בן האחת-עשרה. אבל דבר זה לאשורו איני יודע. מכל מקום אין וויטק שוכח לעולם שיש אלוקים בעולם ובן לו - ישו, שצלבוהו היהודים, בני השטן. על שום מה? אל תשאלו. צלבו - וחסל. וערב ערב ממלמל הוא "אבינו שבשמים", בעיניים מדובקות, מיוגעות כבר ונושק את הצלבון ביראת שמים. כי כשאין נושקים את הצלב, באים יהודים בלילה וחוטפים את הוויטקים מכל הכפרים וצולבים אותם. וכאשר העבירו פעם דרך כפרים כמה יהודים, שתפסום מתחבאים בשדות וכל נערי הכפר יידו בם אבנים, היה וויטק ראשון שבהם. בוחר היה חדודים שבאבנונים, חלקלקות ומבריקות,העפות בשריקה ורוצעות את הבשר - מותח את הגומי בכל מאמצי כוחו ויורה.
אותםה יהודים היו מהלכים ונופלים. הקימום, חזרו ונפלו. וויטק ראה בעיניו, היאך
אבנוניו קולעות אל המטרה. במיוחד כיוון אל אחד בא בימים, ארוך אדרת ובעל זקן דליל,
משתלשל,מגוחך. רואה היה, היאך האבנונים נקלעות בדיוק למקום שכיוון אליו, רקד
תחתיו:
-הופ. הו - - פ. זשי - - - ד.
על שום מה הפנה אותו יהודי לפתע פניו אליו, אין וויטק יודע עד היום. בידו היה האבנון
האחרון כבר ובו ברגע שעפה ויצאה הפנה אותו יהודי פניו אליו, ובו ברגע הוטח האבנון
בזקן.וויטק ראה, היאך הזקן נתפרכס וגופו של אותו יהודי שף לפנים. משונה הדבר, הוא
הפנה עצמו כולו אליו ונדמה היה לו לוויטק, שהוא נותן עיניו בו. אבל אי אפשר שכך היה.
אךאותו יהודי סובב בצורה מגוחכת ופשט זרועותיו אליו, אומר אני לכם, ישר אל פרצופו
שלוויטק, טרף בידיו באויר כדי רגע וקרא למישהו, אולי לוויטק ואולי לאחר, אבל מי יגש
אלבן שטן? וויטק ראה, כי זקנו של הלה שותת דם וידע כי מאת אבנונו היתה זאת, מחא
כפיים בשמחה ורקד על רגל אחת. ובבת ראש חש בצריבה בתוך תוכו, מקום שם יושב "האדון ישו" ומצפה שישקוהו, מקום שם ידווה כאשר אמו תכנהו ממזר. הוא עמד להתכופף ולהרים עוד אבנון, אך היד לא נתמתחה. נתמלא זעם והביט נכחו.זקנו המשתלשל של אותו יהודי העמיק להשתלשל עוד וידיו נגררו מאחריו כעקורות. הלך הלוך והתנודד והגרמנים הכוהו. נתעייפו הנערים ונשארו יושבים ליד הדרך. אבל וויטק ליווהו לבדו, מבלי דעת כי הולך הוא. ידיו המוצלות של אותו יהודי קראוהו ונטפי הדם לאורך דרך החול גררו את רגליו קדימה. אף אחד לא רידף עוד, אלא החמה בלבד נגררה יגעה ונכלמת.
אותו יהודי נפל. וויטק שמע קול יריה. לא היה מורא בלבו מפני יריות, אלא שלא ראה עוד
פנימת מימיו. היהודים הורצו הלאה ואותו יהודי נשאר שוכב. רגליו היו מוטלות בין
שבילי האופנים סלולי הנסיעה וראשו היה מודלה לתוך התעלה. אדרתו הארוכה נתפרפה
ומשםהיו טופחים ויורדים כמה תקשירי חוטים. הם היו מגואלים בדם. מאת אבנוני היתה
זאת- הרהר וויטק, הוא נרכן והסתכל בפניו של המת. ישו מריה! הרי זה פרצוף, ממש, של אדם בעל זקן... חוטם יש לו, אזניים ופה מחופה שערות
כמו אצל שכנם הרוסי. מעל לאזניו היו שערותיו ארוכות ולא ידע מפני מה. הרי זה, משמע,
יהודי.ומה איפוא, בינו לבין אביו? אבל אסור להרהר כך. בזכרונו עלה הלילה והוא נרתע,
ירקו פנה ללכת. ועוד פום - פוי!... - מה זה היה? רוח קלילה? ואולי אותו יהודי הוא
שפירכס? אך וויטק הרגיש כי אותו יהודי נע קצת וכאשר חזר והפנה ראשו, היה פרצופו של
אותויהודי מוטל זקור כלפי חמה ונדמה היה לו לוויטק שהוא מחייך. הלך אחורנית וחיוכו
של היהודי משכו אליו. היו עיניו פקוחות למחצה ומתוך חרכי התכול שבהם קרא לו מי
שהוא. מכל העברים קראו לו, בשבועי שבועות יכול אני להישבע לכם, כי קראו לו. הידיים
המעוותותביקשו רחמים ממנו: בוא, וויטקון, בוא! פסע אחורנית ונפל והחול לא הניחו להינתק ממנו. נעקר וקפץ קדימה וידיו של היהודי אחריו, ידיים ארוכות, צנומות, מגואלות בדם,נגררו על פני החול ורדפו אחריו: ווי - - ט - ק.
הוא נפל לתוך הבית נטול נשימה, מייבב איומות, ואמו צבטה ומשכה באזנו: -'מרתי, שדים הם, בני שטן, מה 'תה רץ 'ראות? בלילה התחנן בהתלהבות אל "האדון ישו", אבל ידיו של היהודי חצצו והעלימו דבריו. בא אגרופו של אמו והזכירום לו שוב. באישון לילה חזרו ובאו אליו הידיים, החיוך, החוטים המגואלים בחול הדמים. החרכים שבעיניים העצומות - הכל באו אליו, אבל לא בכוונה לצלבו,אלא בראיית נחת ותחנונים:
-וויטקון, בוא. הוא נתהפך ונתפרפר, זעק מתוך שינה וספג מכות. חזר וצווח -והושלך החוצה לתוך הדיר.
שם העמיק והרפיק ראשו לתוך השחת הריחני והתחנן:
-לא אוסיף עשות זאת, יהודי, יהודון, לא עוד, כן יעזור לי אלוקים.
הוא נרדם ולא ידע בעצמו, כי אותו לילה נולד אברהמ'לי.
ב.
על כלבו של וויטק כבר סיפרתי לכם? לאוו. על כן אספר עליו, כי תפקיד רב לו בחייו לעתיד.
היה זה כלב-זאב ושעה ארוכה היה וויטק מחכך ראשו הלבן, עד שהמציא לו שם.
"ליל" קרא שמו. שכן היה באמת שחור כלילה, אלא בינות לאזניו היה לו כתם לבן. הרי זו לבנה- הרהר וויטק. וקצות רגליו היו לבנבנים אף הם - הרי אלו כוכבים. סנטר היה לו חד. ועיניים גדולות, פקחיות ביותר. וויטק מצאהו ליד הנחל. מי שהוא כנראה, הטילו שמה והוא חזר וזחל משם. היה מוטל אין אונים על החול וילל בקול בלתי נשמע כמעט. צנום גוו היה, עלוב ועצום עיניים למחצה. לכתחילה חשקה נפשו של וויטק לידות בו אבנון, אלא שנזכר,כי באמת זקוק הוא לכלב, ניגש והרימו רחצו ונגבו והביאו אל החזירה לינוק
מחלבה.הוי אלמלא ידעה אמא על כך! אבל הוא לא סיפר זאת לעולם ויודע הוא עד היום, כי גבורתו של "ליל, אינה אלא מכוח היניקה שינק מחלבה של החזירה. וויטק גדלו וטפחו ליד הנחל, הקים לו מלונה מטיט וקש, גנב בשבילו חלב מתוך המזווה הגדול שבפרוזדור ובגדלו- חתיכות בשר חזיר.
הכלב גדל ועלה חיש מהר ולעת ערב אחד, כאשר פסע ונכנס וויטק לפתע לתוך מחנה הנערים המשחקים ואתו כלב גדול, שחור, מרטן, לא היה דומה לו באותה שעה.
דבר הלמד מאליו הוא, שכל כלבי הכפר לא יכלו נשוא כזאת. מי הוא זה? מאין הוא בא?
"ליל" היה מגלה זקיפות בעצמו והולך בעקבות וויטק צעד בצעד ועם כל מגע של יד זרה
היו שערותיו מסתמרות והשיניים הגדולות והחדות, הלבנות, הבעיתו אפילו מבוגרים.
תוךכדי ימי האבקות מעטים הניס מעצמו את הכלבים עזי הפנים ומאותה שעה ואילך נעשה שליט בשדה החזירים ביום, ובכפר - בלילה.
"ליל" לא זו בלבד שאוהב היה את וויטק, אלא אף רחש לו כבוד והערצה. כן, כן, לא תאמינו בדבר? הרי לכם ראייה לדבר: כשנרדם וויטק ביום לא העיז "ליל" להשמיע אף נביחה קלה - ואפילו נקלע כלב זר לאותה סביבה. יושב היה בנחת למראשותיו של וויטק ולא זבוב אחד כלו חייו אצלו בפיו, על שההין להפריע את וויטק בשנתו.
-זה היה כלב כהלכה!
ג.
אותו נחל מפכה ויוצא שם מתוך סלע, משתפך בנחת על פני אפרים, מתפתל כנחש עקלתון
מסביב לכפר ונופל ויורד לפתע, בצחוק חרישי, לשדות הכפרים השכנים. בדרכו בולע הוא
בדי הסרפד היבשים. צרורות אבנונים וחול. לועסם ופולטם שוב על גדותיו המשופעים.
מכסיף בגבו המעורטל את הכפר השב בפרצוף הקש שלו - ונס. לאן?שואל וויטק לפרצופו הלח של כלבו, אבל "ליל" מתלקק ומוציא הבהב חרישי רווה.
אין הוא מעיז לנבוח בקול רם וצוהל יותר, שכן הוא היה הראשון שחש בדבר, כי בעל הבית
שלו אינו כתמול שלשום. מציץ הוא לתוך פניו ועיניו הפקחיות שואלות בשתיקה:
-בעל הבית, על שום מה אין אתה מיידה אבנונים כמעשיך תמיד ומפני מה אין אתה זורק
מקלונים לתוך הנחל, שאהא רץ וחוטפם?
הדרך, אותה דרך צרה, מתעקלת, סלולה מנסיעה, הנמשכת ועולה במעלה ההר ושבה ונכנסת לתוך החורש הדליל, אינה מניחה לו לוויטק להצהיל פנים. כבר ספג הרבה מכות וגם בכה כבר בכה. אכן, האמינו נא, אף על פי שכל נערי הכפר יודעים שאין וויטק בוכה לעולם,אבל הוא עצמו יודע דווקא, כי לילה-לילה בוכה הוא. כל זה היה לשעבר, עת הדרך לא היתה חותכת כאזמל בעיניים והחוטים המתנפנפות, המגואלות בחול הדמים, לא
היו מצליפות בפרצופו בלילות.
פעם אחת שח את הדבר לאמו והבחין בה מיד שהחווירו פניה:
-חוטים? היכן ראית חוטים, נשמה ממזרית, אילו חוטים?
-אצל אותו יהודי שהרגתיו באבנוני, מגואלים בדמים כל כך והתנפנפו ברוח...
הסיטה אליו "דיוקנא קדישא" של אותה "בתולתה קדישתא מטשנסטוחוב", אבל זו הפעם
הראשונה בחייו שלא אבה לנשקה. מפני מה? - לא ידע וויטק בעצמו. מעין בחילה חש
בקרבו לפתע והפנה ראשו. סטירת-להב מידי אמא החזירה את ראשו - והוא נשק.
על שום מה מכנה אותו אמא ממזר? דבר זה נבצר מוויטק לדעת.
אבנוניו, אף לנגוע בהן לא יוכל. כשהוא לוקח לפרקים אבנון בידו, מבלי משים, מבחין הוא
לפתעבאותו פרצוף רוגע, זב דם ושואל, של אותו יהודי. הוא רואה את רגליו המרופשות,
קרועות העור, המוטלות בתוך חתך של אופן על אם הדרך על אם אותה דרך, הנה, הנה,
שם,במעלה ההר, שבשום אופן אינה מסתלקת ממנו בלילות. עודנו זוכר בעליל, כי פרצופו
שלהיהודי שאלו, או אמר לו, דבר אבל אינו זוכר עוד מה. את מי ישאל?
נטל פרצופו של הכלב בידו ושאל בדמעות, שאל הכל לפרטיו. אבל הנחל בלבד צחק במרוצתו וסחף אתו אבנונים זעירות, מבריקות וחדות.
נתמלא זעם, קפץ לתוך הנחל והתחיל גושש ברגליו בקרקע. המים נתעכרו לרגע, אבל
כעבור כמה דקות נזדככו שוב. רץ אחרי המים, בטש ברגליו החשופות, טרף בידיו צווח בכה
-ונפל עייף על הגדה. "ליל" ניסה ללקקו, בעט בו ברגלו. אבל הכלב לא נעלב. ראה ראה,כי וויטק בוכה, נשאר רובץ ומחריש במרחק-מה והסתכל בוויטק מתוך חמלה. וויטק היה מהרהר והולך.
יתכן שלא הרהר כלל לבדו. אפשר שהוריו נוחי נפש היו המהרהרים ואולי - אותו יהודי
הרוג על אם הדרך. עשתונותיו עסקו בדבר שהוא עצמו לא עמד על טיבו. לא וויטק היה
המהרהר,אלא אותו נער יהודי, שחזר ונתהבהב בו ניצוץ טמון משכבר, משכבר.
הוא ניעור ונרתע - ונשאר יושב קרוע עיניים, מי קרא לו? פנה לכל עבר, הרי מי שהוא
קורא לו? - הס - - - תלק! - צווח אל החמה השוקעת וכל החלל הריק, כן, כן, אפילו הנחל
הצחקני תמיד האבנונים הרעים רבי החוצפה, ענו אחריו הפעם: - הס - - - תלק!
האמינו לו לוויטק, אומר אני לכם. אין הוא מכזב לכם, באמרו שאינו יודע אותם הדברים
שדיבר אחר כך. מי שהוא הקפיצו ממקומו והוא, בעשר שנותיו בדוחק על שכמו, עמס על
עצמו נטל רב של מחשבות. היה המשא כבד מדי על ראשו - ושח תחתיו. נטש את החזירים
בשדהוחזר הביתה. פרץ החדרה וניגש ישר אל אמו:
-יהודי אני? - שאל אותה מבלי להסתכל בפניה - הגם את? האם טוותה בפלך ומרוב בהלה נשמט הסליל מידה.
מאציי!- צווחה, אחוזת פחד - מאציי, עובר-בטל זק, ידוע ידעתי, כי כך יהיה. השומע אתה?
בואו נפצע את מוחו. בזניקת בזק אחת כבר היה וויטק מעבר לחלון. מאצייאית אמרה לתפסו, אבל הוא כבר נתגלגל על גבי קרקע. צנפה מטפחתה וכבר אמרה לרדפו על פני חוץ, לדרסו, לפשוט עורה
שלנפש ממזרית זו. אבל מאציי חזר והטיל אותה הביתה: - הס-ס-ס! ירוץ. למה זה לך,
שיוודע הדבר בכפר? בין כך ובין כך לא יחזור עוד.
ד.
אכן, וויטק לא חזר עוד.
בכיסיונמצאו עוד פרוסת לחם ופלח גבינה קשה, אבל הוא לא נתן דעתו על אכילה. אף לא
נתןדעתו על כך, שהוא רץ לזרועותיו של המוות. הרי כבר סיפרתי לכם, כי כבר חשבו
אחרים מחשבותיו, אולי מיליוני בני-אדם, חיים ומתים, אחיו ואחיותיו, אבא ואמא באמת,
חשבו מחשבותיו ואף הם לא חששו להיכנס לזרועותיו של המוות. הוא רץ במעלה. אל
הדרך ההיא, אל שקע האופנים. אבל שם לא היה אדם עוד, אף סימן לא נשאר עוד. עמד
ואך עכשיו השגיח, כי "ליל" רודף אחריו. שפרה עליו רוחו והמשיך לרוץ אל החורש
הדליל.
הלילה שף והלך בעקבותיו אטית וכשנקלע אין אונים לתוך החורש כבר החשיך יפה. נפל
על העשב וגעה בבכייה. אפשר שהיו אלו הדמעות הישראליות הראשונות, כי, מבלי לדעת
בעצמו מפני מה, צווח אל האדמה הטלולה:
-אמא, אמא'לה - ובוודאי שלא נתכוון אל אמא שבכפר...
הלילה כבשו אל האדמה ובשכבו פתלתול נראה היה ככלבלב פעוט, עלוב. הוא חש בצינה
יתירה ולא ידע מה לעשות. אבל "ליל" ידע. שף וזחל אליו בנחת כמנסה. מיד ניסוט וויטק
ושכב תחתיו וכך נרדם עד הבוקר.
ה.
וויטק לא ידע, כי בימים האחרונים נסתיימה המלחמה. מעולם לא נתן דעתו על המלחמה,
שכן וויטק, בנו של מאציי, לא היה עליו לא מורא גרמנים ולא מורא פולנים. אצלם בכפר
לאהיה אף גרמני אחד ועל דעתו לא עלה כלל כי אסור לו להגיד כי יהודי הוא.
ראשית מחשבתו בבוקר היתה, לילך ולחפש יהודי. הוא לא ידע היכן הם, איך קוראים להם
ואת מי שואלים. עד היום לא היה יודע עליהם אלא שמצווה להרגם, בכל הזדמנות שהיא,
וילדים צריכים לברוח מפניהם, לאן ילך?
מכל מקום לא שכח להצטלב קודם שאכל את הלחם והגבינה, ולאחר שגמר וקם ללכת
הצטלבשוב. הוא יצא לדרך והעוברים ושבים לא השגיחו בו כלל. התהלך לו נער איכרים קטון, לבוש
מכנסוני-בדפשוטים וכותונת-פרחים לבנה. שערות בהירות, מחוצפות לו, ועיניו טייפו עזות
וחדות. הוא עבר על פני בקתת נחלים, חצרות "פריצים" - להזכיר לו לוויטק, כי עדיין לא
בא אוכל אל פיו היום. וויטק לא עמד אלא להרוות צמאונו כמה פעמים ולעת ערב, כל עוד
רוחחיים בו, נקלע לבקתת הכפר הראשונה, לא שאל ולא בירך "אל למושעות", נשתטח ליד
התנור הגדול, התכווץ פתלתולית, חיבק את "ליל" ונרדם לאלתר. האיכרית נבעתה עד
מוות ובבהלתה אפילו לא השגיחה בכלב, אצה אל וויטק ושלחה ידה אל כותנתו למשכו -
ומידנרתעה בקפיצה אחורנית, בקולי קולות, עד שנזעקו כל שכניה. עמד הכלב, לטוש
שיניים וסוכך והאהיל על וויטק. לא נראה אלא ראשונה הבהיר, הפרוע, של הנער. מבועת
היה וויטק, הן מקולותיה של האיכרית והן מריטוני זעמו של הכלב. האיכרית חיבקה לבה
בידה ובעד החלון הפתוח זעקה לתוך הכפר:
- ה-צי-לו!
הכלב אפילו לא העלה על דעתו לברוח. הוא עמד מתוח, רגליו, גבוהות, דקות ומתוחות,
נכונות היו כל רגע לזנק לתוך פניו של ראשון, ראשון שערות ערפו סמרו זעופות וסובבו
מאיימ ותלכל עבר. אבל וויטק התחמק חרש בתוך האנדרלמוסיה, שרק אחת אל "ליל"
והתחיל בורח. אחריו פרץ הכלב, כשהוא מדלג על גבי הנשים המבוהלות עד מוות.
אחריהם התחילו דולקים נערי הכפר מכל עבר. אך עכשיו הבחינו הנשים, שכל אותה
המולההקימה אותה איכרית בגלל נער קטון וכלב אתו - וצחקו. אולם נערי הכפר סברו
שזהו נער יהודי שתעה ועל כן רדפו אחרי וויטק בצריחות ובשריקות.
אחרי הליכה של יום תמים לא עצר הנער כוח עוד, נטה בקפיצה מן הדרך, נשתטח בדשאי
האפרה גבוהים ונשאר שוכב, עצום עיניים, באפיסת כוחות גמורה.
הוא הקשיב וקלט ברורות, איך הנערים רצו על פני הדרך, עמדו כשנתעלם מעיניהם
והתחילו תוהים ובוהים, להיכן נעלם.
- ניחלק נא - שמע וויטק קולו של נער צווח. כמה יעמדו כאן, אחרים ירוצו קדימה, אלו-
ימינה ואלו-שמאלה. הוא לא יתחמק מידינו היהודון הזה. הנה, היידה!
הנער הראשון שנתקל בוויטק ספג מטח רגל בבטנו ונפל בגעייה כפר שחוט. וויטק יודע היה
להתגושש,שפך לו לאותו נער קומץ עפר לתוך פיו והלה נדם מיד. אבל שאר הנערים שרצו
עלפני האפר, כשמעם צווחתו כסבורים היו שכך צועק הנער היהודי המבוקש, צהלו מגיל:
-הכה את היהודון, הרגהו!
וויטק קם, מראה פניו היה פני יהודי דעתניות, מזקינות. מזקינות ממש. הוא לא ידע עם
כמהנערים יצטרך להאבק, מה גדלם ומה כוחם. עמד על עמדו, נער שערותיו הבהירות
והפסיע אל הנערים הצווחים.
הםדממו לפתע, כשהציצו בו. אחד מהם קרא:
לאהכרתם אותו? - הוא ניגש אל וויטק, טפח לו על שכמו ואמר:
-אל יהא בלבך עלינו. חשבנוך ליהודון וחשקה נפשנו במשחק. אצלנו לא היה יהודי בנמצא,
מלבד פעם אחת, כאשר העבירו יהודים דרך כפרנו. הוי אז השתעשענו... חה-חה-חה...
וויטק עמד והסתכל באותו נער בעין רעה. ולפתע חש בצליפה קלה על פניו והכיר מיד כי
מעשה החוטים המגאולים בדם של היהודי ההרוג ליד הדרך הוא זה. נערים אלו אף הם,
כמוהו,זרקו אבנים. החוטין לא הלקוהו, אלא הזכירו לו והוא צעד כמה צעדים קדימה,
התקרבעל הנער ואמר בקול רם: - אין אני בנו של מאציי, בן כלבים הוא, יהודי אני.
לאידעו הנערים, כי בחביונו של וויטק כבר חי ועולה וגדל חיש מהר הנער היהודי
אברהמ'לי.לעיניהם התנפנפה בלוריתו הבהירה של וויטק, נוצצו עיניו התכולות,
המחוצפות ומבעד לכותנתו המפורחת, הפתוחה, הבהיק הצלב הקטן - והם נצטחקו בקול.
-הי, שמע, אל נא בלהטוטיך. יודעים אנו מראה פניו של יהודי. אף מחודד לו - משך הנער
באצבעו למטה עד לקרקע - וזקן קלקים ארוך, הוא מנגב הכל ומרמה... חי - חי - חי...
הוא...
יודע היה וויטק היכן מנחיתים מכה. אותו נער חשב בכאב עז בתחתית כרסו, נתגלגל
ונתייפח:
-על שום מה אתה מכה, וויטק? לא היה ברצוני לרדפך, הרי חשבתיך ליהודי... וויטק, אי,
אי...נערים, הצילו - !
-הילך, געה וויטק, בהכותו את הנער. כך מכה יהודי... דמעות זלגו מעיניו. הוא הכה
בסמוי,עד שנשאר אגרופו תלוי באויר. אבל הוא לא הבחין בדבר, כי הנערים הקיפוהו
ואבנים בידיהם, הלוך והתקרב אליו. אחד מהם כבר הרים יד לזרוק, אך בו ברגע הוציא
"ליל"נביחה קולנית ובזניקה קלה הפיל את הנער. וויטק התעשת והטיח רגל בפניו של
הנער השוכב. הופעתו של הכלב, שעד כה לא הבחינו בו הנערים, שמה קץ מהר לתיגרה,
נינוסו ואיימו מרחוק.
עוד נבוא אליך אל הכפר בכלבינו. חכה, חכה, בן כלבים... אבל וויטק כבר לא קלט
דבריהם. הוא נשתטח בעשב ונרדם לאלתר כתינוק. "ליל" השגיח עליו ובקורת-רוח יתירה
מעצמו היה מכשכש בזנבו וצד מהר את הזבובים שההינו להפריע את וויטק בשנתו.
הוא שכב וזרועותיו פרושות, פרועות. מתחת לכותנתו המדובללת הבהיק הצלב הקטן.
אולם בשנתו, אותו יהודי מת כבר חייך אליו והחוטים, טהורים, כבר היו תלויים מכל צד
ומצחק היה וויטק ביותר, שהחוטים משתלשלים מכותנותיו המפורחות.
 |
|
|
