| נשלח ב-13/12/2003 20:37 |
 |
| |
איין ראנד (המשך)
בפורום אחר הוגדר מה שכתבתי כאן על איין ראנד, כך:
'קיא', 'סחי', 'רפש'.
ובכללי, נטיה רכלנית להתנפל על **אנשים**, במקום להתמודד עם רעיונות.
שלא לדבר על 'סילופים איומים, מזעזעים, מפוצלחים, מסולפים ושיקריים'.
כדי 'להעמיד אותי במקומי', צריך 'להקדיש כמה שעות כדי לבנות תגובה לכמות הרפש השיקרית
שהקאתי' כאן בפורום.
אז,
רציתי להוסיף עוד קצת.
לא כמענה לשמות התואר המגוונים שעליהם איני מתכוונת להגיב (לא שם וגם לא כאן – אם יעלה איזה 'צורך'), אלא כשליחות של הקדמת תרופה למכה, למי שאולי נפל או עומד ליפול בכל זאת, ברשתה של ה- 'פילוסופיה' של ראנד, המכונה 'אובייקטיביזם' וברשתם של מעריציה, שטרם התעוררו.
(על 'אקטיביזם', אגב, תוכלו ללמוד באמצעות חיפוש בגוגל. משהו כמו שלושה עמודים, לצורך היכרות).
ראשית לכל, משהו כללי מאד. וכמי שכותבת ספרים בעצמה, מותר לי להעיד על כך:
קיים כלל ברזל אחד והוא:
מרגע שיוצא ספר לאור, אין הוא עוד בשליטתו של הכותב אותו.
זכותו של כל קורא להבין מה שהוא רוצה, ליהנות ממה שהוא רוצה, לזרוק את הספר לפח,
לעשות ממנו טפטים או אפילו - תסלחו לי - להתנגב איתו.
נכון שהאגו של הכותב עלול להיפגע מכך, אך תמיד היו שנואים עלי השיעורים שבהם דרשו ממני
להסביר 'למה התכוון המשורר'.
הוא יכול 'להתכוון' והקורא שלו יכול לעשות בטקסט כרצונו.
כלל מומלץ שני, לכל מי שהוא קורא ספרים רציני:
כדי להבין סופר עד הסוף, צריך לדעת – לפחות משהו - על הביוגרפיה שלו.
בתולדות חייו ניתן למצוא עוגן לרבדים שונים, בסיפור שהוא מספר בספריו.
לאור הכלל האחרון (את הראשון לא אטרח להצמיד לדיון על הספרים עצמם):
איין ראנד נולדה ברוסיה למשפחה מכובדת מאד ששילמה את המחיר היקר מכל, עם עליית הבולשביקים לשלטון.
צריך לזכור שאחד מהמחירים היקרים ששילמו תושבי רוסיה (אם לא אחד היקרים **ביותר**), הוא רמיסתו של האינדיבידואל עד דק, והכפפתו ל-'מעמד'.
איבוד האינדיבידום, לטובת עדר איכרים נבערים שעולה לשלטון בהנהגת קבוצה נוכלית, אינטליגנטית ומאורגנת, הוא – לכל הדעות – משהו שכמעט אין איום וטראומטי ממנו.
זהו המטען שנושאת הסופרת 'שלנו'.
והוא בא לידי ביטוי באישיות שלה ובמחשבות שלה,
כשם שהיה בא לידי ביטוי באישיותו ובמחשבותיו של כל אדם באשר הוא.
גם זה שלא מכנה את מערכת החשיבה שלו בכינוי שמסתיים באיזה 'איזם'.
אלא אם כן אין איין ראנד בשר ודם והיא משוחררת מכל יצר ומסוגלת לשפוט ולנהוג בכל אלפית שנייה שבחייה, באופן הכי הכי 'אובייקטיבי', משוחרר מיצר ומטינה שנובעת מטראומה ומושתת – תמידית - על תבונה צרופה.
אורח החיים האמריקני וכללי היסוד של החברה שלו, הקוטביים כל כך לאלה שמהם נמלטה, הביאו לה הרבה אושר והיחס שלה אליהם עמד בפרופורציה ישירה לתיעוב (המוצדק) שלה, כלפי הבולשביזם.
האושר הוליד הערצה וההערצה לאורח חיים שתאם כל כך את נטיותיה, הולידו 'פילוסופיה' שאינה אלא ציור המטרה, לאחר שילוח החץ.
הדמות המתועבת ביותר לדעתה של ראנד היא, רובין הוד.
כדי להסביר את תיעובה, התואם את הפילוסופיה שלה, היא מזייפת.
רובין הוד שלה אינו זה המקורי, המחזיר לעם את מה שנשדד ממנו על ידי המלך.
לא.
רובין הוד שלה צויר מחדש, כדי שיתאים ל-'פילוסופיה'.
אצל איין ראנד הוא אינו אלא מין צ'רלי ביטון כזה.
זה שגנב את בקבוקי החלב שהונחו בפתחי בתיהם של אנשים (חלב שעליו שילמו במיטב כספם), וחילק אותו – חינם - ברחבי השכונה שלו.
קו הרקיע של ניו יורק הוא – בעיני ראנד – המראה היפה בעולם.
והדבר מובן.
קו הרקיע הזה הוא בעצם אובליסק מודרני, המכריז בגאווה רבה: "הנה אני וזהו אני".
לעומת אותה התרסה, מגיב בעצם בין לאדן.
אי אפשר כמובן לחשוד בי שאני בעדו. ולכן אתייחס רק להתרסה.
יש התנשאות בהתרסה.
ובכך אני חוזרת לענין הצורך בענווה, השומר על פרופורציות, שהן השפיות הרצויה.
מדינה, לפי השקפתה של ראנד צריכה לממן רק משטרה ובתי משפט.
מדינת רווחה היא בעצם מדינה אלטרואיסטית (כלומר, לא מוסרית), המקדשת את חיובו של החזק, לשבור את גבו למען אנשים שלא רק שאינם מואילים לייצר, אלא עוד מצפים ממנו לממן אותם מזיעת אפיו.
היא שונאת את מס הכנסה שבעיניה אינו אלא שוד.
לא במובן שאנו קובלים עליו, אלא במובן של ניצול יצרנותו של החזק, לשם חלוקתו לחלש.
היא היתה רוצה שהחזק (Atlas) יסרב סוף סוף למלא את תפקידו המיתולוגי לשאת את העולם על כתפיו.
ספרה 'מרד הנפילים' מתאר את העולם, כאשר Atlas יטלטל את כתפיו ויגיד לכולם ללכת לכל הרוחות. (Atlas shrugged).
ההשקפה היהודית אמנם מתנגדת לפראייריות ולניצולו של החזק, מול סלחנות כלפי חלש.
(" לא תהדר עני בריבו", למשל).
אבל בו בזמן היא מחייבת למעשר, לקט, שכחה ופאה ואומרת "ומך אחיך עמך".
נדיבות מוכתבת זו, היא – בעיני ראנד – אי המוסריות בהתגלמותה.
ובכל זאת, למרות שכידוע מייצגת אמריקה את קידוש החומר, יש משהו שאיין ראנד הקפידה שלא לאמץ.
נראה שאת מה שהבינו האבות המייסדים של אמריקה, לא אומץ על ידה.
הם הטיפו לחיפוש האושר האישי. כן.
אבל על שטר הדולר האמריקני מודפס המשפט
In God we trust.
במדינה של ראנד לא היה קורה שהנשיא יאמר - ביום שבו דרך האדם הראשון על הירח הישג טכנולוגי **אנושי** אדיר - את המשפט:
With the help of God.
המשפטים האחרונים בספרה 'כמעין המתגבר', מאפיינים את הניתוק של ראנד מכך.
מתואר שם גיבור הספר העולה במעלית המטפסת אל מרומו של הבנין שאותו הוא בונה, והעומד להיות הגבוה ביותר בניו יורק.
המעלית עולה מעל בניינים והיא לא שוכחת לציין שהיא מוגבהת גם מעל **כנסיות**.
כמה סמלית היא העובדה, שיהודים ניצלו מאסון התאומים, רק משום שהחליטו לאחר לעבודה, כדי ללכת ל'סליחות'.
ה-'אובייקטיביזם' שהמציאה ראנד, והמפומפם על ידי מעריציה, נושא שם מפוצץ ומאפשר להשרות את התחושה שמדובר ב- 'תורה' העומדת על אותה פלטפורמה שעליה ניצבת תורתו של אפלטון, למשל.
בעוד שהיא אינה אלא צורה סופר אינטליגנטית למתן תוקף מוסרי עליון, לאורח חייו של אדם חומרי עד גמירא,המוצא לעצמו את כל ההצדקות (אם הוא בכלל טורח לחפש אותן).
מאיין ראנד רצוי להתעורר, עם סיום גיל הטיפשעשרה.
הגיל שבו באה לידי ביטוי קיצוני תכונת ה-selfcentered. (העמדת ה'עצמי', כמרכז).
אני מציעה לכם לקרוא את **כל** הספרים שלה.
הם מרתקים, מיוחדים, כתובים בצורה מיוחדת במינה.
ורק....בזהירות.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-14/12/2003 02:22 |
|
| |
יפה מאד 
אבל כמה הערות.
1. רנד לא ראתה בצדקה התגלמות אי המוסריות אלא בחיזוק הפרזיטיות במסוה של צדקה. רוארק נטה לקבל את צדקתו של קיטינג כל שהיה סיכוי שהיא צדקה טהורה ללא חוטים קשורים.
2. 2. רנד לא הכירה ב'גוד' המואנש מ'אחורי ההויה' כי גם ביהדות הרווחת לא יכלה למצוא את אלוהי היהדות המקורי - ששמו 'הויה'.
3. יש גם יהודים שלא ניצלו מאסון התאומים, רק משום שהחליטו להקדים לעבודה, מפני ה'סליחות' המוקדמות במגוריהם. חבל להשתמש בטריקים כאלה.
4. עם כל הגנאי לרנד שהצדיקה כל פשע בתחכומים אידיאולוגים כמו שקורה אצל ה'גדוילים' למיניהם, אין למי שעבר את הטיפשעשרה לראות בזה את עיקרו של הספר. המסר העוצמתי של הספר מתבטא בשתי נקודות שהן אחת ולו היו קוראים אותה כך היתה תורתה בהחלט יסודית וחשובה יותר מתורת אפלטון.
הנקודות הן הדגשת הצורך הגורלי לבדוק תמיד מחדש את יסודי היסודות check your premises כלשונה והנאמנות העקבית התמידית ביסודותיך.
מה שהיה חסר לה זו תורת ההויה, אבל היא איננה בנמצא אלא למי שמבין את הכללים הבלתי משתנים של תורת ישראל ומכיר בצורך לשינוי עקבי של הפרטים כדי שאלה יתאימו לכללים.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/12/2003 02:31 |
|
| |
הנני היקר/ה
רק נקודה אחת, שסבורני שהיא עיקר הביקורת, ולדעתי אינה נכונה.
הכלל השני שנכתב בהודעת הנני, שיש להכיר את הביבליוגרפיה של המחבר. לדעתי זה פשוט לא נכון, הספר מעביר מסר מסויים ואליו יש צורך להתייחס, זה לא משנה כלום מה היה הרקע של המחבר, וגם לא משנה מה המחבר עצמו התכוון, העניין שלפני הקורא זה מה כתוב! זה בעצם מה שהדגשת בכלל הראשון.
וכבר אמר אחד הגדולים, גם אם הרמב"ם יעמוד לפני ויאמר, לא התכוונתי לפרשנות שלך, אומר לו אבל כך כתבת!
לגבי עצם העניין, יש תמיד צורך להיזהר מרעיונות סוחפים ובפרט כאשר נכתבים באופן סוחף, זה אינו אומר, שלא ניתן להפיק לקח מהספר. מקסימום, אולי יש צורך להיזהר ממכשולות העומדים לאדם מטבעו כאשר הוא נסחף. אצל אנשים מבוגרים וחושבים באמת שאין מחשבתם מוגבלת מכך שהם משתייכים לכת או למסגרת של מחשבה מסויימת, לא אמור להיות סיכון כל שהוא בקריאת ראנד!
תוקן על ידי - מבחן - 14/12/2003 2:43:04
|
|
|
|
| נשלח ב-14/12/2003 07:17 |
|
| |
בוגי
לינקזעצער, רצוי להלינק לכאן את האשכולות שעסקו לאחרונה בנושא.
תוקן על ידי - ווטו1 - 23/12/2003 0:43:01
|
|
|
|
| נשלח ב-14/12/2003 08:29 |
|
| |
מעניין, בדיוק לאחרונה קראתי ספר בשם הימנון, של המחברת איין ראנד, שם קיבלתי רקע חיובי מאין כמותו, על נטייתה הנראית מוגזמת המאליהה את האדם מעל הכל.
אם כבר מדברים על רקע לספריה, אז שם היא מעבירה היטב את תחושתה הראשונית, משם נקודת המוצא שלה.
היא מדברת שם על בן אדם, שאינו אלא מספר, והוא חלק מהכלל, ופנייתו לאחר ולעצמו, הוא תמיד בשם רבים, עד שבסוף הספרון הוא מגיע אל המילה והתחושה "אנוכי", הוא מפסיק להיות חלק מהכלל שכל מחשבה שונה פסולה ורואיה לעונש, לאדם חושב ועצמאי.
ספרון מעניין, ובהחלט נותן רקע, למחפשי רקע.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/12/2003 12:25 |
|
| |
אור, מצוה גדולה!
אל תירא ואל תיחת מפני שלה שבמקום טיעונים יתייגו לך את איין רנד כסופרת ולא פילוסופית ואת מעריכי דבריה ככת וכדומה!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/12/2003 14:23 |
|
| |
אם כבר לדון ברעוינות הפילוסופים האלו , למה לא ללכת למקורות .
דוסטויבסקי העלה רעיונות כגון אלו , הרבה לפני כן , וכן ניטשה בפילוסופיה .
|
|
|
|
| נשלח ב-14/12/2003 19:00 |
|
| |
בוגיעלון
לגבי 1:
גם אני נגד חיזוק הפרזיטיות במסווה של צדקה. אני מרשה לעצמי להניח שכך מרגיש גם אתה.
אם ניקח לדוגמא רק את הביטוח הלאומי:
אין מקומם יותר מלגלות אנשים שמנצלים את הקופה התומכת הזאת, לצרכיהם.
כך זה קורה גם בהרבה תחומים אחרים ובענין הזה הייתי מסכימה גם עם איין ראנד, לו זו היתה כוונתה.
אלא שהיא מדברת על **מדינת רווחה**, כמדינה לא מוסרית.
מיקרו קטן מההשקפה הזאת בא לידי ביטוי בספר שלה 'מרד הנפילים', שבו (כאשר מגיעה הגיבורה לאתר שבו מתבודדים הנפילים שפרשו), דורשים ממנה תשלום(גם אם מדובר בסנטים ספורים), עבור שימוש קצרצר במכונית (כך נדמה לי).
לשאלה אם זה ראוי ואם לא היה זה ראוי יותר לתת רשות שימוש רק מתוך אדיבות, עונים לה שכאן מוסכם על כולם, שאין להשתמש במילה 'לתת'.
והיא מביעה כמובן הבנה מלאה.
לגבי 2:
לא אפרט בענין ראייתה את ה'גוד', רק אציין כי מי שרואה ב**אדם** את המרכז (ולא במובן שאליו אנחנו מתכוונים כשאנו אומרים 'נזר הבריאה'), לא מחפש וכמובן לא מאמין בקיומו של ה-'גוד'.
זכורה לי הערה קטנה באחד הדיאלוגים, שבה מביע מישהו את הדאגה שהשמש תכבה פעם.
העונה ציחקק קלות ואמר שעד שהיא תכבה, האדם כבר ייצור שמש חדשה.
האדם הוא גיבורי, כך היא אומרת. והתשובה ההיא, מתאימה להשקפה הזו.
לגבי 3:
זה היה באמת סוג של טריק ואני מתנצלת על כך.
פשוט לא יכולתי להתאפק מאיזכור שמץ הסימליות שיש בכך.
נקודת ה'סליחות' רגישה אצלי, משום שבגלל ההינצלות שהיא ב"ה גרמה, ישנם בעולם מי שחושבים שיהודים ידעו - מראש - על התקיפה ההיא.
לגבי 4:
נסתתמו טענותי.
איני יודעת די, על תורתו של אפלטון.
אבל האם אין אנו, היהודים, נדרשים תמיד ל:
check your premises ?
וכן גם בענין הנקודה השניה ?
ואם כן, האם המשכו הלוגי של אורח החיים שלנו הוא ה'אובייקטיביזם' הראנדי ?
אני חוזרת ומדגישה את ענין הענווה.
ה-'אובייקטיביזם' הינו היפוכה הקוטבי הגמור.
ולכן, אורח החיים היהודי השואף אל הענוה, בין השאר בדרך של check your premises
נראה לי לוגי הרבה יותר והעובדה שהוא מתקיים לאורך זמן רב כל כך, מהווה בעיני הוכחה.
איך אומר אהוד ברק ? מבחן התוצאה.
מבחן:
אתה צודק, אבל רק חלקית, בענין הצורך לדעת את הביוגרפיה.
אין כמובן צורך לדעת כל פרט ופרט. אבל מותר ללמוד משהו על ה-drive של הכותב.
עדיין מותר לי לעשות במסר שלו כרצוני. אבל,
אם ניקח את המקרה של ראנד:
אני מתנגדת חריפה לדרך הסוציאליסטית. היא נראית בעיני בלתי טבעית ואיני מופתעת מכך שהתפרקה גם ברוסיה וגם במערכת הקיבוצית אצלנו.
אבל מותר לי לדעת שאת איין ראנד מלווה אסון אישי, הקשור באידיאולוגיה.
לדעתי לפחות, זה מוסיף הרבה.
תרשה לי לתת דוגמא אישית (וסליחה על הטרחנות).
הספר הראשון שכתבתי מספר על חברת פירסום השולטת בבני אדם, מבלי שידעו שהם נשלטים.
הסיפור עומד בהחלט בפני עצמו. כולל החלק הטכנולוגי של שטיפת המוח, שלגבי פירוטו הודרכתי על ידי מומחה.
אינך יודע עלי דבר.
אך, לו ידעת, היית מבין עוד רובד.
ומתגובותיהם של אנשים רבים שקראו את הספר הבנתי, שלו הייתי מוסיפה איזה פרט אישי או שניים, היו כמה תופעות מקבלות עוד יותר צבע.
באשר להיסחפות.
אתה צודק כמובן בשלילת הצורך להיסחף.
אבל לרוב האנשים אין כלים, או שהם עייפים, או שהם בדיוק נמצאים בתקופה שסיפור כשל איין ראנד ייפול עליהם באופן שיזרע בהם זרע מסוכן.
ולכך, התכוונתי.
אור בערפל
אני מבינה שכבר דנו בעניינה של איין ראנד כאן.
פשוט החלטתי לתרום את חלקי, גם אם לקוי בחלקו.
ערב טוב לכולכם,
הנני
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2003 03:02 |
|
| |
הנני
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2003 15:45 |
|
| |
רחוקמיהודי
כנראה שלא הבנת לכל הפחות אחד מהשניים יהדות ואובייקטיביזים. הנה אורבערפל מתמחה בשניהם ולכן כדאי להתייחס להשוואה זו לאחר שיאמר את דברו.
ובכלל, הוכחה על מהות האובייקטיביזם מברית פוליטית בין אוהד קמין לפייגלין, חלשה מאד בדיוק כמו הוכחה על קשר הבושם בו אתה משתמש ליהדות!
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2003 15:44 |
|
| |
לינקי
מה שכתוב שם מאד משקף מה שקרה בפורום לגבי הנושא. חשוב לצטט את הפסקה הפותחת וזו הסוגרת את המאמר בלינק הזה.
"Few figures in this century have been so admired and so savagely attacked. She is viewed as goddess and as malefactor, as a seminal genius and an ominously dangerous corrupter of the young, as the mightiest of voices for reason and the destroyer of traditional values, as the espouser of joy and the exponent of mindless greed, as the great defender of freedom and the introducer of malevolent values into the mainstream of American thought. It is all but impossible to find a neutral voice among the millions who have read her works; each reader takes an unequivocal stand for or against that which she represents. When her name is mentioned in any gathering, it is met with explosions of grateful, loving admiration or enraged disapproval. In the course of conducting more than two hundred interviews with people whose lives were touched by her or by her work, I have yet to encounter a single person who spoke of her with indifference.
....
..... Those who worship Ayn Rand and those who damn her do her the same disservice: they make her unreal and they deny her humanity. I hope to show in her story that she was something infinitely more fascinating and infinitely more valuable than either goddess or sinner. She was a human being. She lived, she loved, she fought her battles, and she knew triumph and defeat. The scale was epic; the principle is inherent in human existence.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2003 12:13 |
|
| |
* הערה: האם המנהלים ישקלו להפריד את הדיבורים על ראנד האישיות, מנסיון הדיון הנוכחי והקודם, יתכן שיעזור הדבר להגיע לליבון אמיתי של הנושאים. לא רציתי לעשות ללא רשותכם: אך אולי תואילו לפתוח אשכול בשם "דיון על אוביקטיביזם ויהדות" או משהו כזה, להעביר אליו את ההודעות הרלבנטיות, ושימקד את הנאמר מעלה (דיון מספר 1) והאמור מטה מכל שאר הדברים.
תוקן על ידי - ווטו1 - 23/12/2003 0:19:43
|
|
|
|
|
