| נשלח ב-15/12/2003 23:32 |
 |
| |
סיפור על עצב בחנוכה
כל אותו לילה של נר ראשון של חנוכה היתה נפשי עגומה עלי, ולבוקר לא ידעתי מדוע. הלכתי לחכם שבעירנו, שאומרים שהוא יודע לקרוא בנפשו של אדם, ונכנסתי בבית הכנסת שלו לאחר המנחה. נתביישתי לשאול שאלתי, לפי שהחכם מכירני, וקשה לאדם לגלות לבו לפני מי שמכירנו, שמא יבוא ללעוג עליו. אותה שעה שאחרי מנחה מלמד החכם שיעור במשנה לבעלי בתים, וגם בחנוכה אינו מבטלו. וכיון שלא שאלתי קודם לכך שאלתי, נשארתי לשמוע שיעורו, אולי מתוך שאקרב אצלו ימצא לי הפתח לשאול.
היה קולו של החכם צוהל, לפי שדברי תורה מצהילים נפשו של אדם, אבל נפשי היתה עגומה. ולפי שלא ידעתי מדוע עגמימות זו, נעגמה יותר.
כשכלה השיעור אמרו כולם ויהי נעם וכו' ישב בסתר וכו', שכך המנהג לומר לפני הדלקת הנרות, כידוע מתיקוני האריז"ל. ברך והדליק החכם נר שני של חנוכה, ונתן קולו ופייט הנרות הללו, ואחר מעוז צור, ואחר מזמור שיר חנוכת הבית וכו' כסדר.
לאחר ערבית נתעכב החכם, שהיו רבים מבקשים לשאלו שאלות בעניני חנוכה ובענינים אחרים, ואף אני נתעכבתי. לסוף פנה אלי ואמר, בא ולוה אותי לביתי. הלכתי עמו לביתו. בדרך שאלני מדוע אני שותק. נבוכתי ואמרתי וכי מה אגיד. אמר לי, ספר לי למה עגומה נפשך. אמרתי לו, והלא לפיכך באתי, שאיני יודע למה נעגמתי.
אמר לי, אם היה השואל אחר, הייתי אומר לו דברים הבאים מיסודה של נפשו, כגון שהוא קשור בנשמת המכבי"ם, או שכהן היה בבית המקדש, ועליו לתקן בימי החנוכה מעשיו הקודמים. אתה שאינך בדברים אלה, איני משיבך בהן. אלא, דע שהעצבות אינה אלא נסיון שמנסה אותך הקב"ה. והוא נסיון גדול מכולם. שאין העָצב יכול לעבוד בוראו, שאין עבודת ה' אלא מתוך שמחה, ולפיכך נענשו אבותינו, שלא עבדו אותו ית' מתוך שמחה. ואין העָצב יכול ללמוד תורה, שדברי תורה משמחי לב. והעצב רק יושב דומם ובדד ואינו בא בחברת אנשים, לפיכך קרוי העֶצב ס"א.
ואמר לי החכם, לפי שאתה משכיל ומבין מדעתך, דע שיכול אתה לגבור על העצב בשכל ובמחשבה. שמעתי לחכם, וגברתי על העצב בשכל ובמחשבה.
אחר ימים פגשתי בחכם ואמר לי, אין הנסיון כדאי אלא במי שיכול לעמוד בו, ושמחתי.
אוי לשכן ואוי לשכנו
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/12/2003 23:46 |
|
| |
עגנון לשנות אלפיים?
|
|
|
|
| נשלח ב-16/12/2003 01:33 |
|
| |
כיצד לגבור על העצב ולשמח את היגון /נחמן מברסלב
בעניין השמחה למשל, כשלפעמים בני אדם שמחים ומרקדים, אזי חוטפים איש אחד מבחוץ שהוא בעצבות ובמרה שחורה, ומכניסים אותו בעל כורחו לתוך מחול המרקדים, ומכריחים אותו שיהיה שמח עמהם. כן בעניין השמחה, כי כשאדם שמח, אזי העצבות וניסורים מסתלקים הצידה. אבל מעלה יתרה היא להתאמץ ולרדוף אחרי העצבות דווקא, ולהכניס אותה גם כן בתוך השמחה, שתהפוך העצבות וכל הייסורים לשמחה.
וזה בבחינת "ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" (ישעיה ל"ה). שהיגון והאנחה בורחים ונסים מן השמחה, אבל צריך לרדוף אחריהם דווקא, ולהשיגם ולהגיעם, להכניס אותם דווקא לתוך השמחה כנ"ל. וזהו "ששון ושמחה ישיגו" וכו', שהששון והשמחה ישיגו ויתפסו את היגון והאנחה.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2003 14:42 |
|
| |
עצה שקיבלתי פעם מאחותי:
כשיהיה לך רע במצבך או בחיוביך, עשה כמוני. הייתי עושה מן פטנט כזה - הייתי שם בגוף ועושה כל מה שצריך, אבל רוחי שוטטה במקומות אחרים.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2006 01:17 |
|
| |
הקפצה מעניני דיומא -
תודה לחבצלת שתירגמה את הסיפור לאנגלית!
A Story of Sadness on Chanukah / Avi Bamberger
Throughout that night of the first candle of Chanukah my soul was gloomy, and by the morning I did not know why. I went to a sage in our town, about whom it was said that he knew how to read the soul of a man, and I entered his synagogue after the Minchah. I was ashamed to ask my question, as the sage knew me, and it is difficult for a man to reveal his heart to he who knows him, for he may come to ridicule him. That hour which is after Minchah the sage is teaching a Mishnah lesson to landlords, and on Chanukah, too, he does not cancel it. And as I did not ask my question beforehand, I stayed to hear his lesson, as perhaps through coming close to him, an opening would be found for me to ask.
The voice of the sage was joyful, as the words of the Torah bring joy to a man's soul, but my soul was gloomy. And as I did not know why this gloom, it got gloomier.
As the lesson ended they all said Vayehi Noam etc. Yoshev Besetter etc., as is the custom to say before lighting the candles, as is known from the Tikkunei Ha'ari may he rest in peace. The sage blessed and lit a second candle of Chanukah, and lent his voice and sang Hanerot Halallu, and then Ma'oz Zur, and then Mizmor Shir Chanuckat Habayit etc. in order.
After Ma'ariv the sage was held back, as many were wishing to ask him questions in matters of Chanukah and in other matters, and I too was held back. In the end he turned to me and said, come walk me to my house. I went with him to his house. On the way he asked me why I was silent. I was embarrassed and said and what would I say. He said to me, tell me why your soul is gloomy. I said to him, why this is why I came, that I do not know why I became gloomy.
He said to me, had the questioner been somebody else, I would be telling him things that come from the essence of his spirit, such as that he is connected with the soul of the Maccabees, or that he was a priest in the Temple, and he has to remedy (make Tikun) his previous actions during the days of the Chanuka. You who are not in these matters, I do not answer you thus. But know that sadness is but a trial that God is trying you. And it is the greatest trial of all. As the sad man cannot worship his creator, as God's worship is but through joy, and therefore our ancestors were punished, as they did not worship Him, blessed be He, through joy. And the sad man cannot study the Torah, as the words of the Torah bring joy to the heart. And the sad man only sits quiet and alone and does not mix with the company of people, and therefore sadness is called Sitra Achra – the Other Side.
And the sage told me, as you are educated and understand your wisdom, know that you can overcome the sadness with mind and with thought. I listened to the sage, and overcame the sadness with mind and with thought.
Days later I met the sage and he told me, the trial is not worthwhile unless one can withstand it, and then I rejoiced.
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2006 01:36 |
|
| |
וכך השיב הרבי מליובאוויטש לאחד שהיה לו סיפור דומה:
ירבה בחיות בלימוד התורה (וידוע בתורה אור השייכות לזה, ואתהפכא דילה לקדושה עי"ז) המשמחת לב.
ור"ל שבתורה אור פרשת תולדות (יט, ג) כותב רבנו הזקן "ויש שגובר בו מרה שחורה בתולדתו, תשתוקק נפשו מאד אל החכמה", וא"כ המרה שחורה תביא לחיות בלימוד התורה המשמחת לב.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2006 12:21 |
|
| |
השכן
מדוע טרם ציינתי איקון ירוק לדברים הנפלאים האלו?
הנה: השלמה.
(איקון ירוק משודרג).
ולגבי הנושא עצמו:
יש שתי דרכים להתמודד עם העצבות.
במודע - ושלא במודע.
באמצעות התבוננות שכלית, ובאמצעות סיפור דברים מיתי.
ההתבוננות השכלית, שרק המלצת עליה בקיצור, היא שהאדם יבחן את עצמו בצורה לימודית, ישכיל שיש לו כוח נפשי לשנות את רגשותיו, וגם יעשה זאת.
והמעניין ואולי המפתיע הוא שעצם השימוש בשכל מעניק עוצמה ושמחה.
הגישה היותר מיתית (אבל אני מבקש להיזהר מייחוס משמעויות לוואי למילה זו. אני מתכוון לא למיתוס במובן של שקר אלא למיתוס במובן של ביטוי בסמלים, על דרך הסיפור) היא שאדם יוציא את עצמו מהבוץ של העצב על ידי שיבוץ העצב ולמעשה הוא עצמו בתוך נראטיב.
יש לציין כי לפעמים הדרך להתפטר מעצבות, כשאין לה סיבה הגיונית - המחייבת התבוננות כדלעיל - היא לעשות מעשים של שמחה. וזה כדוגמת הציטוט של איקה מרבנו נחמן והציטוט של הלבן מהרבי מחב"ד.
כמובן, שם העשיה משולבת בתוך נראטיב מסגרת שמסביר אותה על רקע תפיסה כללית, וגם זה מסייע לצאת מן העצב, כי אחד המסרים שמספק הנראטיב החסידי הוא חשיבותו של האדם ויקרו בעיני ה', ואין דבר משמח מזה.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2006 12:24 |
|
| |
הלבן,
תרשה לי למחות מחאה ליטוואקית מהודרת על הדברים של הנ"ל,
לפי תגובה זו מסופקני מה בכלל הוא רצה להשיג בתגובתו זו,
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2006 14:08 |
|
| |
נקודת הענין היא:
החילוק בין מוסר לחסידות, שבמוסר מתמודדים עם הבעיה על ידי טיפול בה, ובחסידות מכניסים קצת אור, וקצת אור דוחה הרבה חושך. שכך מפרשים גם את מצות נר חנוכה דיומין אלין.
בכללות דרכי הטיפול בעצבות מבואר בארוכה בתניא פרק כו: והנה עצה היעוצה לטהר לבו מכל עצב ונדנוד דאגה ממילי דעלמא ואפילו בני חיי ומזוני כו' אך העצבות ממילי דשמיא צריך לשית עצות בנפשו לפטר ממנה כו'. וממשיך בפרק כז: ואם העצבות אינה מדאגת עונות אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו כו'. ועוד ממשיך בפרק כט: אך עוד אחת צריך לשית עמות בנפשות הבינונים אשר לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן כו' וזאת היא העצה היעוצה כו'. ובסוף הדברים מסיים בפרק לא: ובזה יפטר מהעצבות שממילי דעלמא ואח"כ יבא לידי שמחה אמיתית.
אלא שאני העתקתי עצה פרטית שכתב הרבי לאחד שלא הצליח להגבר על הדכאון שתקף אותו. וע"ז יעץ לו הרבי להשקיע עצמו בלימוד, שזה קל יחסית גם בעת העצבות וטמטום הלב, והלימוד יעורר אצלו שמחה, וכך יצא ממילא מהדכאון שתקף אותו.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/12/2006 14:29 |
|
| |
תוקן על ידי - bt77 - 17/12/2006 14:35:52
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2006 04:29 |
|
| |
חברי'ה, לפעמים בן אדם עצוב כי הוא אדם, אין לו סיבה מיוחדת, הוא רק מתגעגע למשהו נעלם שחומק ועובר ולא מגיע. ברגע מעין זה הבדידות היא קשה והעצבות מעיקה, ובהצטרף לזה נטיה לכבדות אינני רואה מה מעצותיכם יועילו.
ואצרף אליכם שיר אהוב עלי במאוד
נקטפים
ימי ממני
בחזק יד-
כצמר נתלש
כפרח באבו
כפרי בסר.
לו אך פעם
בערב יום
על שפת
נחל מנוחות
אשב ואראה
בלי עצב
בועות ימי
נשאות לאטן
במורד האפיק
בזרם הזמן
אל שפך האין...
|
|
|
|
| נשלח ב-19/12/2006 04:33 |
|
| |
אינני מצליח לערוך את ההודעתי הנ"ל. והרי השלמת החסר
הפואמה אינה שלי, ושלוש נקודות כסף למזהה את מחברה
|
|
|
|
| נשלח ב-3/12/2007 20:10 |
|
| |
הקפצה לרגל החנוכה
ואמר לי החכם, לפי שאתה משכיל ומבין מדעתך, דע שיכול אתה לגבור על העצב בשכל ובמחשבה. שמעתי לחכם, וגברתי על העצב בשכל ובמחשבה.
חנוכה שמח!
_________________
אוי לשכן
ואוי לשכנו
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2007 08:10 |
|
| |
"... דע שיכול אתה לגבור על העצב בשכל ובמחשבה"
האמנםניתן לגבור על הרגש בעזרת השכל?
חג אורים שמח.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2007 10:18 |
|
| |
בתיה
ברוכה הבאה אל הפורום!
הצבעת על נקודה גדולה מאד.
לא ניתן לשנות את הרגש באופן ישיר. אבל על ידי התבוננות שכלית בנתונים, ושינוי גישה קוגניטיבי (בתחום הידיעה והמחשבה), משתנה גם הרגש!
וזה כלי חשוב מאד לשינוי. ואדרבה, אדם צריך ללמד את עצמו לעבוד על רגשותיו!
בחברה המערבית אנו סופגים את הרעיון שאמיתיות וכנות פירושן להיות מודע לרגשות שלנו (וזה אכן חשוב) ולנהוג תמיד לפיהם. אחר זה שקר. זו חנופה. זו כפיה חיצונית. זו התנכרות למהות.
אבל זה לא מדוייק ולא נכון.
האדם אינו רק רגש כפי שאינו רק שכל.
אנו מכילים גם את זה וגם את זה.
כאשר אנו מודעים לכך שאנו סובלים, עצובים, נפגעים - בידינו להגיב מייד, בכל אופן שאנו רגילים בו. אך בידינו גם להתבונן. לעצור. לחשוב. להפעיל נראטיבים - עקרונות שמסבירים לנו את העולם ואת מקומנו בו, ובאמצעותם אנו יכולים להגיע להכרעות שונות לגבי אופי הפעולה שלנו. להגיב באופן יותר בריא, יותר שמח, יותר מוסרי.
***
קל יותר להבין על ידי המחשה. אז הנה.
דוגמא: מישהו עוקף אותי בתור לאוטובוס.
אני עשוי להתרגז. לצעוק. לדחוף אותו.
מה יהיה? תהיה מריבה.
אבל אני יכול לומר לעצמי: אולי הוא לא ראה, לא שם לב. אולי הוא היה כה עמוס ולחוץ, או שהיה עליו עול שבאמת מצדיק את היותו ראשון בתור. לא הידחפותו, אבל באמת מגיע לו שיוותרו לו.
אולי אשתוק, כדי למנוע מריבה. ואולי אפנה אליו בדרך ארץ ואשאלנו אם לא שם לב שהייתי כאן, כמדומה, קודם.
מה השינוי? בשני דברים. ראשית, אני מונע מריבה בכך שאני מתאפק מלהגיב באלימות. שנית, אני משנה את יחסי לדברים. גם אם אחליט להימנע ממריבה לא בגלל שאני חושב שנהג נכון, אלא כדי למנוע אלימות, גם זה צעד חכם ומצוה.
ועכשו אני יכול להתבונן ולומר לעצמי: כל הכבוד לך! שתקת. עליך העולם עומד, כפי שנאמר שהעולם עומד על מי שבולם פיו בזמן מריבה. וקל וחומר למי שמונע ממריבה לפרוץ.
וכן נוהגים באופן הזה, לעצור, להתבונן, להפעיל שיקולים שמכוונים להתנהגות בריאה וטובה יותר, ואחר כך שמחים בזכות המעשה הגדול שעשינו.
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/12/2007 10:33 |
|
| |
צריך שכל איש ידע ויבין
שבתוך תוכו דולק נר,
ואין נרו שלו כנר חברו
ואין איש שאין לו נר.
וצריך שכל איש ידע ויבין
שעליו לעמול ולגלות
את אור הנר ברבים
להדליקו לאבוקה גדולה
ולהאיר לעולם כולו!
(הרב קוק)
|
|
|
|
|
