ספרו של הרב שג"ר: "כלים שבורים"
רשמי קריאה בספרו של הרב שג"ר: "כלים שבורים" תורה וציונות דתית בסביבה פוסטמודרנית
הרב ד"ר יהודה ברנדס
http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=19111&Word=&gilayon=1718&mador=
עיקרו של הספר משתרע בין שני קטבים: "לבקר את החולה" ביקורת הציונות דתית, שכתנועה מודרנית קלאסית נמצאת במשבר עמוק בעידן הפוסטמודרני, ו"לבשר על הלידה" להצביע על התקווה והסיכוי לרפואה שיצמחו דווקא מן התרבות הפוסטמודרנית החדשה
במקום הגבוה שבו נעלמות הסתירות, אפשר לחיות יפה , אבל איך מסתדרים איתן בעולם המעשה? איך בונים מערכת שעות של אולפנה או ישיבה תיכונית, כך שהתלמידים יקבלו "חינוך חרדי במובן החריף של המושג", אבל במקביל גם "העמקה בערכי הרוח הכללים", אחרי שהרב הסביר בפרוט רב ששני אלו סותרים ממש זה לזה?
יצירתו הפוריה של הרב שג"ר משתרעת בעיקר בתחומי העיון והלמדנות התלמודית, מחשבת ישראל, והגות זמננו. אלא שעיקר תורתו היא תורה שבעל-פה וכתובה על ליבותיהם של תלמידיו. לאלה יש בספר הזדמנות לפגוש מוטיבים מתורת רבם מנוסחים בבהירות ובפשטות
שלשה מלאכים
שלשה מלאכים נזדמנו לו לרב שג"ר ביושבו באהלה של תורה בישיבת שיח-יצחק, ובשורת הפוסטמודרניות בכנפיהם. מכיון שהבשורה הכללית נחלקת לשלש בשורות שונות במהותן, נחוצים היו שלשה מלאכים.
מלאך אחד, בא לבקר את החולה, זו הציונות הדתית המצויה במשבר עמוק. הוא טוען, שגם תחלואיה וגם רפואתה מצויים, במידה מרובה, בהתמודדות עם הפוסט-מודרניזם:
בעת האחרונה הוצבו סימני שאלה כבדים על דרכה של הציונות הדתית. למעשה, חוזים אנו בתהליך של התפרקות של חברה זו כחברה אחת. התחרדות מגוונים שונים בצד אחד, וגלישה איטית אך מתמדת לכיוון הקונסרבטיבי מהאגף השני, התפצלות לכל הכיוונים ובכל המישורים". (עמ' 30. הסבר התופעה הזו ושרשיה מצוי בפרק הראשון של החלק השני, "ציונות דתית במיצר").
מלאך שני, בא לבשר על חורבנה של סדום, הוא מצביע על כך שהפן של תרבות המערב הנהנתני והרדוד, התולה יתידותיו בפוסט-מודרניזם, עתיד לפוררה ולהתפורר עימה, מתוך כך שאימצה את הדרך הזאת באופן קיצוני, המרוקן את הכל מכל משמעות וערך. (עמ' 74 – 75).
ועמהם מופיע מלאך שלישי, הבא לבשר על הלידה: הוא טוען, כי לידה חדשה צפויה בעולם בכלל ובעולמה של תורה בפרט, בבחינת "תורה חדשה מאתי תצא". לידתה של יהדות פוסט-מודרנית שתעלה למעלה גבוהה אף מזו של היהדות המודרנית.
"הבנת הכישלון והשמתו כנקודת מוצא פותחת אופציה דתית מלהיבה בהרבה מהמקובלת". (עמ' 17)
אני רוצה להעלות תיאוריה שונה ... אני רואה הוכחה לטענתי לפיה הפוסטמודרניזם הינו הכלי למיסטיקה ... השבירה המאפשרת הבניה מחודשת של המציאות ...תפקיד הדקונסטרוקציה הוא לפרק את הכלים ולהגמיש אותם כדי לפתוח אפשרויות חדשות של השראה והארה. מבחינה זו ניתן לתאר את הדקונסטרוקציה כתהליך שבירה הבא לפנות דרך לתיקון גבוה יותר." (עמ' 23 – 26).
בשורת הפוסטמודרניות
עיקר חידושו של הרב שג"ר בספר זה הוא ההתמודדות החלוצית עם סוגית הפוסט-מודרניזם. פוסט מודרניזם הוא מסוג הדברים שכולם מדברים עליו, אבל מעטים יודעים מהו. יתר על כן, הוא שייך לסוג המושגים שכל משתמש נוהג להשתמש בו כפי ראות עיניו. המנהג הרווח בצבור הדתי הוא להתייחס אל פוסט-מודרניזם כמין גידוף. יש רמות שונות של גידופים. פוסט-מודרני הוא מעין אדם תלוש, חסר ערכים, או ריקא. מבין המעטים שעסקו ברצינות בסוגיה הזאת, ניתן להצביע על שני קטבים: בקוטב האחד עומד הרב מיכאל אברהם, מישיבת ירוחם, שבספרו המקיף "שתי עגלות וכדור פורח", ביקש לקעקע את הפוסט-מודרניזם מתוך חקירה יסודית של שרשיו הרעיוניים בפילוסופיה המודרנית, ולהצביע על ריקנותה של העגלה, והדרך חסרת המוצא אליה הוא מוביל. בקוטב השני, אפשר להצביע על מאמריו של ד"ר עודד שרמר, שנתפרסמו בכתב העת "הגות בחינוך היהודי" של מכללת ליפשיץ, שבהם הוא מצביע על האתגר החיובי והמשמעותי שגישות פוסט-מודרניות מציבות בפני המחנך הדתי.
הרב שג"ר מרחיק לכת עוד יותר. כתלמידו של הרב קוק, שמשנתו מהווה יסוד מכונן לספר הזה, הוא רואה את ההתפתחות התרבותית כהתעלות של המציאות, הריאלית והרוחנית. משום כך הוא סבור שאין לראות בפוסטמודרניות איום על התורה או ירידה רוחנית של העולם והתרבות הכללית, אלא יש "לבנות את ארמון התורה" כך שיכיל בתוכו גם את התרומה החיובית של התפתחות רוחנית ותרבותית זו:
הרמב"ם שייך לעידן התבוני (שבמידה רבה רלבנטי גם כיום), שבו האמונה הושגה באמצעי החכמה, והשכל היה הכלי להשגת המוחלט. החירות, כאמור, נתפסה אז גם היא במונחי התבונה. אך לאדם העכשווי ניתן כנראה צלם גבוה יותר, מעולם ה'אין', צלם החופש הפוסטמודרני והאינסופיות האלוקית, "והייתם כאלוקים". (עמ' 55).
עיקרו של הספר משתרע בין שני קטבים: "לבקר את החולה" ביקורת הציונות דתית, שכתנועה מודרנית קלאסית נמצאת במשבר עמוק בעידן הפוסטמודרני, ו"לבשר על הלידה" להצביע על התקווה והסיכוי לרפואה שיצמחו דווקא מן התרבות החדשה.
בחרתי להשתמש במושג הבשורה לא כמליצה בעלמא. הרושם העולה מבין דפי הספר שאכן הרב שג"ר סבור שאנו עומדים בפני בשורה גדולה של התחדשות רבת משמעות ועוצמה, ובלשונו:
"כיהודים מאמינים אנו מפרשים שינויים אלה במסגרת חזון הגאולה הנבואי-קבלי".
"לי ברור, על כל פנים, שלתנועה נערית זו שנמצאת עדיין בחיתוליה עתיד גדול. אני צופה בעתיד הלא רחוק התפרצות רוחנית בעלת עוצמה ומשמעות לא פחות מהתפרצות החסידות עצמה בתקופת הבעש"ט ותלמידיו." (עמ' 122, בפיסקה המוכתרת: "החזון").
אברהם העברי
אברהם, כלומר הרב שג"ר, רץ בשמחה לקבל את פני האורחים, שמח לבשורת הלידה, מתאוה לרפואת הציונות הדתית, ומכיר בצורך להפוך את סדום ולהביא לתיקונה.
כידוע, אברהם מכונה "העברי" מפני שהוא מצוי מן העבר האחד, והעולם שמסביבו, מן העבר האחר. כמדומה, שבדידות זו מאפיינת גם את מצבו של בעל "כלים שבורים", העולם שמסביב איננו מבין לרוחו:
שרה, היא מידת הדין, שאוחזים בה שומרי המסורת, צוחקת לאמר: 'האף אומנם אלד ואני זקנתי'? תורת זקנים יש עמנו, ואין לנו צורך בחידושיהם של הצעירים. כל שכן, כשהם נראים כזמורת זר בגננו. עליה ועל בני בניה אומר הרב בביקורת:
למעשה התגובה של הציוני הדתי כלפי ההתרחשויות התרבותיות במדינה כיום דומות לאלו של החרדים ביחס לציונות בכלל. שלילה ופסילה מוחלטים והכרה בסתירה הבלתי ניתנת לגישור בין מה שמתחולל בחלק גדול מהחברה הישראלית לבין העולם הדתי... תופעה זו מלווה בהסתגרות תרבותית וחברתית כאחד. (עמ' 99).
במקומות רבים בספר הוא מאשים את תופעת החרדיות הלאומית החדשה, את הנטיה להתחרדות, ואת הנוקשות האידיאולוגית של חוגים מסוימים בציונות הדתית, בעזיבת הדרך המסורתית של הציונות הדתית ובהפניית עורף לנשמתה האמיתית של תורת הראי"ה. האשמה המופנית גם, ואולי בעיקר, אל אלו שרוממות משנת הראי"ה בפיהם.
מנגד, אנשי סדום, דורשים: 'הוציאם אלינו ונדעה אותם'. הסדומיים דווקא מתלהבים מהבשורה החדשה, אלא שהם רוצים להוציאה לחוץ, ולהפכה למסד לתרבות פרועה ומופקרת שגורסת הכל מותר, הכל לגיטימי, אין בה לאיש בעלות על האמת, גבולות וגדרות הלכה ומוסר נפרצים, וחלק מן התופעות אף מוצאות להן צידוק בשם להט דתי ונטיות מיסטיות.
על כגון אלה כותב הרב:
"לדעתי, עלינו להיאבק בחירוף נפש לא רק על הרציונאליות, אלא אף על הערכים המערביים של חירות ושוויון וזכויותיהם הטבעיות של האדם והלאום, ולראות בהם גילוי של קדושה... לא בקלות יש לוותר על האתוס של ארץ ישראל הישנה והטובה" (עמ' 120).
בתווך מצוי 'בן-משק-ביתו', אלו התלמידים, והם תוהים: "אולי לא תאבה האשה ללכת אחרי": האם באמת הדרך הזאת תתקשר באופן אמיתי ופנימי לעולם רוחני יציב ושליו, או שהיא תשאיר אותם נבוכים, מנותקים, משני הצדדים גם מעולמה המסורתי של תורה, וגם מן החברה הכללית הסובבת, שאל שניהם הם מרגישים מידה מרובה של שייכות וקישור נפשי. תמציתה של השאלה הזאת נוסחה במשפט החתימה של הדרשה ליום העצמאות:
האם ניתן לכונן קדושה ממשית ליום העצמאות? (עמ' 170)
דוק זהו המשפט החותם של הדרשה, לא משפט הפתיחה. והוא ביטוי מחודד לשאלה המועלית פעמים רבות בספר, כאשר הרב שג"ר עצמו מעורר ספק בדבר היכולת המעשית להפוך את החזון למציאות, ולצפות מן הנוער והתלמידים בני הדור החדש ליצור דתיות משמעותית חדשה, אותנטית, עמוקה ושרשית.
כי ידעתיו למען אשר יצוה
סוף סוף, זוכה קהל הקוראים המשכיל לספר המאפשר היכרות עם עמדותיו של הרב שג"ר בשאלות השעה והדור. הרב שג"ר הוא מן ההוגים המקוריים והמעמיקים בימינו, ובפרט בעולם התורני ובחברה הציונית דתית. היות ולפי המנהג המקובל כיום במחננו, צריך להגדיר באיזו משבצת בדיוק יושב המחבר, כדי שידע כל קורא לפי דרכו, אם הספר כשר וראוי למקרא בו, נאפשר למחבר עצמו להשתבץ במקומו:
"אני מדבר כציוני-דתי המאמין בשיטה זו, ושהכיפה הסרוגה הציונית-דתית עומדת איתנה על ראשו, והוא איננו מתכוון להמירה לא בשחורה החרדית, לא בחרד"לית השחורה-סרוגה, ואף לא בגרסה החדשה של הכיפות הרקומות הבלתי מזדהות". (עמ' 89)
יצירתו הפוריה של הרב שג"ר משתרעת בעיקר בתחומי העיון והלמדנות התלמודית, מחשבת ישראל, והגות זמננו. אלא שעיקר תורתו היא תורה שבעל-פה וכתובה על ליבותיהם של תלמידיו. מאז החל למלא תפקיד ר"מ בישיבת הכותל לפני כשלשים שנה, ועד היום, בישיבתו ישיבת "שיח יצחק", העמיד ומעמיד תלמידים הרבה. רבים מהם עוסקים בחינוך והוראה, משמשים כר"מים, ראשי ישיבות, רבנים ומורים, והם כבר העמידו דור שני של תלמידים המתייחסים אליו בבחינת בני בנים הרי הם כבנים. לתלמידיו של הרב שג"ר, הספר הזה הוא בחינת קומץ שאינו משביע את הארי, אולם יש בו הזדמנות לפגוש מוטיבים מתורת רבם מנוסחים בבהירות ובפשטות עלי ספר.
נראה, שעיקר חשיבותו של הקובץ היא בהיותו חלון-ראוה לתורתו של הרב שג"ר, וכדרכם של חלונות ראווה, מופיעות בו דוגמאות אופייניות, המושכות את הלב, ומזמינות את הקונה, הקורא, להכנס אל פנים החנות ולהעמיק יותר בתורתו של הרב. לשם כך, עלינו לעודד את עורכי הכתבים להמשיך במרץ רב במפעל ההעלאה על הכתב של תורת הרב שג"ר לתועלת הרבים.
במה עוסק ספרו של הרב שג"ר?
הספר נחלק לשלשה חלקים. החלק הראשון, הוא שיעורים ערוכים בנושאי היהדות בעולם הפוסט-מודרני. החלק השני, עוסק בציונות הדתית ובמצבה הנוכחי. החלק השלישי: דרשות שנאמרו במועדים ה"ציוניים": ימי הזכרון לשואה ולחללי צה"ל, יום העצמאות ויום ירושלים. את שני החלקים הראשונים ערך תלמידו אודיה צוריאלי, והחלק השלישי, הובא לדפוס על ידי חברו הרב יאיר דרייפוס. ההבדל המשמעותי בין שני הקבצים הוא בכך, ששני החלקים הראשונים מכילים, במידה מסוימת, משנה סדורה סביב רעיונות מרכזיים, ואילו החלק האחרון, מכיל מאמרים פחות מובנים, שבהם קולחים ומשתלשלים הרעיונות מענין לענין, כדרכן של דרשות.
עם זאת, לצירופו של קובץ הדרשות לחלק המאמרים יש חשיבות מרובה, מפני שבמידה מסוימת ניתן לראות ממנו כיצד הופכת התיאוריה לפרקטיקה. אמנם לא להלכה למעשה, דבר שממנו מתרחק הרב שג"ר בספר הזה עד הקצה, אלא ליישום מעשי בתחום החינוך וההנהגה. כאשר קוראים דרשה של הרב ליום חג ומועד, ניתן לראות כיצד מתיישמות התאוריות העקרוניות לתודעה מעשית-שימושית, של הציוני הדתי העכשווי, המציין את מועדיו.
אצילות ועשיה
על אף מה שאמרנו בדבר הפן ה"מעשי" שבא לידי ביטוי בחלק הדרשות, יש לציין שבתהליך ההשתלשלות מעולם האצילות אל עולם העשיה, המקום הנמוך ביותר שאליו יורד הרב שג"ר בספר הזה הוא עולם הדיבור: הרצאת הדברים ואמירת הדרשות. למטה מזה, אל עולם העשיה, אל הדרכה והנהגה הלכה למעשה לא הגיע. המגיד ממזריטש וגדולי החסידות בסגנונם, והרב קוק בדרכו, לימדונו, שבעולמות הגבוהים מעולם העשיה, יכולים לשרות יחד, זה בצד זה, בשלום ובמנוחה, קצוות שונים ומנוגדים זה לזה, המתראים בעולם העשיה כמנוגדים ואף אויבים בתכלית. ואכן, המצאותו של הרב שג"ר בעולמות הגבוהים יותר, משחררת אותו מן החובה לפתור קשיים מעשיים וסתירות בין מעשים והנהגות הנראות סותרות לחלוטין.
הנה דוגמה להדרכות סותרות שכאלה, בפיסקה שבה עוסק הרב בחינוך הדתי:
מצד אחד:
"לפיכך, כשמדברים על הבסיס של חינוך דתי, אין לי ספק שחינוך דתי הוא ראשית כל חינוך חרדי, במובן החריף של המושג. בלי חינוך חרדי לא ייתכן חינוך דתי ('חרדי' כאן הינו במובן של אינטימיות ומחויבות מוחלטת, שהינם הזהות העצמית היסודית, הראשונית והמובנת מאליה)... החינוך התיכוני חייב להתבסס על חינוך תורני ישיבתי במובן השורשי של המלה: 'קצות' ו'נתיבות', מסילת ישרים וחובות הלבבות, זהו הבסיסי לאינטימיות ולהזדהות עם תורה ומצוות". (עמ' 82)
ומצד שני:
"ההצעה שאני מעמיד כאן תומכת בהעמקה בערכי הרוח הכלליים, מתוך גישה הרואה בהעמקה זו עצמה ערך דתי, כשהמטרה היא שהדתיות עצמה תתעלה למקום גבוה יותר, שבו תיעלמנה הסתירות. בכמה תיכונים דתיים ואולפנות לבנות לא לומדים ספרות בטענה שאין חומר מתאים וכשר ללימוד. אולי. אבל בלי הלימוד הזה יוצאים התלמידים רדודים מבחינה רוחנית. אי-אפשר להיות מעורה ולהבין את המתרחש בתרבות בלי להיזקק לספרות, והערך המוסף של לימוד זה הוא לא פעם ערך דתי. וספרות, כמובן, היא רק דוגמא אחת". (עמ' 83).
אמנם, במקום הגבוה שבו נעלמות הסתירות, אפשר לחיות יפה עם סתירות מעין אלה. אבל איך מסתדרים איתן בעולם המעשה? איך בונים מערכת שעות של אולפנה או ישיבה תיכונית, או מהיכן מגייסים מורים ורמי"ם, כך שהתלמידים יקבלו "חינוך חרדי במובן החריף של המושג", אבל במקביל גם "העמקה בערכי הרוח הכללים", וזאת, אחרי שהרב הסביר בפרוט רב ששני אלו סותרים ממש זה לזה, ובלשונו:
אם נהיה כנים עם עצמנו: האמנם יש קשר בין דתיותו של הגרי"ז מבריסק, למשל, לדתיותו של, להבדיל, אוגוסטינוס"? (עמ' 78)
או איך מתמודדים עם הפוסטמודרניות בעולם שבו יש חשיבות להלכה פסוקה? האם יסכים הרב שג"ר לסטות אף כקוצו של יו"ד מהמשנה ברורה, או משלחן ערוך אבן העזר ונושאי כליו? ודאי שלא. אם כן, האתגר שהוא מעמיד בפנינו הוא כפול ומכופל. לחיות מתוך הזדהות רעיונית עם מושגים של חופש, ערעור הירארכיות ומבנים חברתיים קבועים, עם הספק הקיומי הבסיסי המוטל בכל דבר, ומצד שני, לא לסטות מן המסורת המעשית המקובלת.
האם אפשר לטעון מצד אחד שהמהפכה של שויון הנשים היא מרכיב משמעותי ומהותי של התרבות העכשווית, בפן החיובי שלה, ומצד שני לא לגעת ביישומים המעשים של התפיסה הזאת? החל ממקומה של האשה בבית הכנסת ובבית, וכלה בהלכות גיטין ועגונות?
שני פתרונות מעשיים מעלה הרב לסתירה בין שוויון האשה, שהוא "מוסכמה פשוטה וטבעית אצל רוב הנוער הדתי לאומי", לבין ההלכה. סתירה שמעוררת, לדבריו, את "הוכוחים העונתיים בתנועות הנוער הדתיות סביב נושא החברה המעורבת". כיוון אחד הוא לנסות להחזיר עטרה ליושנה, או בנוסח בוטה יותר: את האשה למטבח. הכוון השני, הוא "להראות שגם אנו יכולים, גם ההלכה מתירה, גם היא דוגלת בשוויון האשה ובערך חיי האדם וכו' וכו'". הרב חורץ משפט חמור על שתי הדרכים:
"בעוד שהראשונה מלווה בהכחשה עצמית, השנייה מלווה בהונאה עצמית, בשטחיות ורדידות דתית וערכית". (עמ' 86-87).
האם מוצע פתרון מעשי? הדרכה חינוכית? הרב שג"ר מספר על תלמיד ישיבה שבא להציע לפניו את ספקותיו בדבר סתירה שבין חיוב הלכתי לבין תפיסתו המוסרית. עצתו של הרב שג"ר, קובעת עקרון כיצד יש להשיב לבחור מתלבט: להשאיר אותו בספק, ולא לפתור לו את הסתירה: "צדיק המכניס את עצמו לספיקות גדול מזה שמזיר את עצמו מהם". (בשם האדמו"ר מאיז'ביצה, עמ' 88). בכך, סבור הרב שהוא "פתח בפני התלמיד אופציה לאמונה ומגע ממשי עם האלקים". (עמ' 87). דא עקא, בכנות האופיינית לו, מספר לנו הרב על כשלונו החינוכי: "אך, כצפוי, סיפורו של אותו בחור הסתיים בצורה אחרת... הוא כבר אינו שואל שאלות. הוא איננו שואל אותן משום שהחברה הצליחה לדכא את חירות המחשבה האישית שלו". (עמ' 88).
בסיום הקריאה בספר, מהדהד באזנינו הפסוק: "וילכו משם המלאכים סדומה בערב, ואברהם עודנו עומד לפני ה'".
המודעות החריפה והבהירה של הרב שג"ר לתהפוכות הזמן אינה מונעת ממנו להמשיך לעמוד לפני ה', בעמידה מלאת יראה ואהבה. אדרבה, הרושם הנוצר מקריאה בספר היא שהיא משכללת ומגביהה את העמידה הזאת.
אבל בכיכר הירדן, על יד סדום, העניינים מסובכים הרבה יותר.
הבשורה אודות החזון העתידי אינה מספקת כדי להשיב על השאלות המיידיות ולרפא את השבר הכואב. מי שכואב לו כאב, הולך אל הרופא, אומרים חז"ל. מהרופא הוא מצפה לתרופות, ולא די לו בחזון ובשורות עתידיות.
לפיכך, אנו ממתינים בקוצר רוח לספר הבא, שבו יציע בפנינו הרב שג"ר את המימושים המעשיים, החינוכיים וההלכתיים של התפיסה האידיאית של ציונות דתית פוסטמודרנית.
 |
|
|